ציוץ הקוקייה

בעקבו דברים על הידרדרות המצב הביטחוני בעשור האחרון ספגתי ביקורת מגדפת מעוזי דיין, שהבין ששמאלנות ביטחונית לא תביא אותו למחוז חפץ

אמנון אברמוביץ'פורסם: 19.02.20 , 12:21

עוזי דיין(צילום: מוטי קמחי)

עמוס עוז כתב פעם על הרגע שבו יצחק רבין כבש את ליבו. זה היה כשהתפרסם דיווח שקיבל רבין כרמטכ"ל על כניסת כוחות מצריים "אדירים" לקדמת סיני. רבין מחק את ה"אדירים" וכתב "גדולים". בשבוע שעבר, כשהוצגה התוכנית הצה"לית הרב-שנתית, התבקש הציבור להטמיע "כיול תפיסה" וכניסה ל"מרחבים חכמים" כדי לאתר "נקודה סינגולרית". זה הזכיר לי, לא רק לי, את הפיוטים של מלחמת לבנון השנייה עם "ההשתבללות" ו"כליאת המרחב" ו"ההתנפלות הנחילית".

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

אבל, בהתעלם מהרטוריקה ולמען הסר ספק, לעניות דעתי הרמטכ"ל אביב כוכבי הוא האיש הנכון במקום הנכון. מדובר באדם אינטליגנטי וחכם ורמטכ"ל עם כרטיס עבודה מלא. כתבתי כאן בעת שנבחר, שבחירתו התחייבה ושהליך הבחירה היה יסודי וסדור מאין כמוהו.

בהמשך לביקורת הרטוריקה קיבלתי השבוע תגובות חיוביות מבכירים בצה"ל ובמערכות הביטחון - הלוואי שהייתי מורשה לצטט ולייחס - שהרחיבו בעניין הידרדרות המצב הביטחוני בעשור האחרון, בניגוד למה שמוכרים לנו הפוליטיקאים. וחטפתי ביקורות פומביות נזפניות. מכל התגובות מחייבת התייחסות זו של עוזי דיין, בגין הגדפנות וגסות הרוח, מפני שהוא מתחנף לנתניהו בתקווה שייתן לו עוד ג'וב נוסח מפעל הפיס, מחמת התנהלותו הדקדנטית, הניוונית, רבת-השנים ומשום שהביוגרפיה שלו מייצגת לא רק אותו.

לפני כשלוש שנים כתב עליו רביב דרוקר מאמר שכותרתו "מלך הקרנפים". קרה לי אז, מה שקורה לי מדי פעם, שאני קורא מאמר ואומר לעצמי, חבל שלא כתבתי אותו וטוב שלא כתבתי משום שלא הייתי מצליח לכתוב כה חד ומשונן. הרשימה "מלך הקרנפים" הייתה מיקרו-כירורגיה של אופורטוניזם.

בצבא נהגו לכנות את דיין "הקוקייה", שמטילה את ביציה בקן של פוליטיקאים ושל מפקדים בכירים כדי שידגרו עליהן עבורה. הוא נחשב למתייפייף הנפש, לשמאלן, של הפיקוד הבכיר. על הסכם אוסלו אמר: "מבחינה ביטחונית ובראייה ארוכת טווח זו הדרך ללכת בה". הוא הטיף "לפנות התנחלויות ולקבוע את הגבול על בסיס דמוגרפי".

לפני שנים אחדות נטל בעלות על מורשת רבין. כמי שהיה ראש אגף תכנון בתקופת אוסלו, הוא התיימר לפתע להיות יורשו של רבין או לפחות הפרשן המוסמך לכוונותיו. אני זוכר אחרת: "מהמשפחה הזאת (דיין) לא יכול לצאת שום דבר טוב", אמר עליו רבין, והוסיף את תנועת כף ידו המבטלת. דיין שימש אחר כך סגנו של הרמטכ"ל שאול מופז, הוא חתר תחתיו, תיכך נגדו והתנשא עליו. טקס הפרידה שבו נתן מופז ביטוי רועם לדעתו על דיין, חרות בתולדות המטה הכללי.

כאזרח הקים מפלגה בשם "תפנית", שהתרסקה עם קלון. בין לבין התדפק על דלתות מפלגת העבודה וקדימה. אריק שרון, שלא רצה לשמוע ממנו, אמר, שה"דיינים" (משפחת דיין) אגואיסטים ואופורטוניסטים אבל חכמים ופיקחים, והוא גם זה לא.

שני דגלים הוא הרים: פינוי התנחלויות והיערכות בגושים, ומלחמת חורמה בשחיתות. כשנוכח לדעת שמלחמה בשחיתות ושמאלנות ביטחונית לא מביאות אותו למחוז חפץ כלשהו, חתך והתמודד בליכוד. הוא הגיע בפריימריז, עם השם דיין, סיירת מטכ"ל ודרגת אלוף, למקום ה-42. מלאכתו של כייס מצליחה כשהיא נעשית בסתר ובחרישיות, פוליטיקה מחייבת רעש וצלצולים ולכן כייסות נועדה לכישלון. נתניהו, שזכר לו חסד פעילותו במחאה נגד הדרג המדיני והצבאי במלחמת לבנון השנייה - אירגן לו את מפעל הפיס. שבע שנים שבהן עמד בראש מפעל הפיס הניבו תחקירים עיתונאיים צורבים. דו"ח מבקר המדינה, שסיכם את שנות פעילותו, היה קטלני, רצף של כישלונות ומבוכות.

במשך שנים נשא דיין את דבר המלחמה בשחיתות יומם וליל בכל אשר הלך. "השחיתות השלטונית היא הבעיה המרכזית ויש להילחם בה ביד ברזל", נהג לפזם אז מי שהיום נצמד למפלגה ולבלוק רוויים תיקים פליליים ומלקק למועמד עם שלושה כתבי אישום. תגידו, קוראים יקרים, כמה יכול להיות אדם קרייריסט, חלול ערכית ונטול כל אמת פנימית?