אני קורא לישראל "בית". לאלימות הזו לא ציפיתי
בגלל החזות השונה והעובדה שאיני דובר עברית התנהגו אליי שוטרים באגרסיביות שגרמה לי לחוש חוסר שייכות. לא היינו אמורים להיות אור לגויים?
עליתי לישראל מסידני, אוסטרליה, באוגוסט 2017. בשבוע שעבר פורסם כאן על אודות התקרית שאירעה לי במהלך נסיעה באוטובוס מתל אביב לעבודתי, בחברת הייטק מוכרת בפתח תקווה. בקצרה: אדם בבגדים אזרחיים התקדם אליי במבט מוזר ואגרסיבי והחל לצעוק, אך לא הבנתי שפנה אליי כי אינני דובר עברית. רגע לאחר מכן הוא נופף בידיו מול פניי, צועק בקולי קולות. לא היה לי מושג מה הוא רוצה ממני ואמרתי לו שאני לא מבין. הוא צעק "SPEAK ENGLISH" ודרש שאציג דרכון. בעברית. מאוחר יותר גיליתי באמצעות עד ראייה שהוא הוסיף עוד כמה דברים לא מכובדים.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
ביקשתי בנימוס שיזדהה והוא צעק "משטרה", והטיח תעודת שוטר בעיניי. אני, שנלחצתי מהסיטואציה, הצגתי לו את תעודת הזהות שלי והוא לקח אותה. לפני ששמתי לב הוא תפס בצווארון חולצתי, זרק אותי מהמושב וגרר אותי אל מחוץ לאוטובוס. מעדתי ביציאה. בחוץ המתינו כמה אנשי משטרה וניידת. השוטרים אסרו עלי להתקשר לבן זוגי. לאחר זמן מה האיש מהאוטובוס ניגש אליי עם תעודת הזהות שלי, זרק אותה עליי ואמר לי "עוף מכאן".
בתגובה לפרסום ב-ynet נמסר מהמשטרה שסירבתי לשתף פעולה עם השוטר וכן שלבשתי קפוצ'ון ושסירבתי להורידו. לא היו דברים מעולם.
נותרתי מאוכזב ועצוב, בתחושת חוסר שייכות למדינה שבה אני חי שנתיים וחצי ולה אני קורא בגאווה גדולה "בית".
לישראל הגעתי ממניעים ציוניים, אך יותר מכך, מתוך השתייכות רוחנית, תשוקה ואהבה לבית שיושביו נרדפו במשך אלפי שנים. בית שייחלנו לו. מקום שבו אנו מקובלים ואהובים, וכולנו - ללא הבדל מוצא, צבע, שפה, מין או אמונה, חיים בו כאחד. מכבדים ועושים הכול כדי ליצור מדינה שתשמש דוגמה לעולם שהתייחס אלינו באופן נורא. אור לגויים. הגעתי עם אמונה באהבה, קבלה, אכפתיות וסובלנות, להיות קול נוסף למי שמאמינים בערכים אלה, שלצערי, כעת אני מבין שמאוד חסרים כאן.
השנתיים וחצי האחרונות היו הטובות בחיי. ישראל אפשרה לי לצמוח בפן החומרי והרוחני. זכיתי בבן זוג נהדר, חברים מדהימים ועבודה מצוינת. אני אסיר תודה על כך וזוקף זאת לזכות ישראל. המדינה הזו היא התיקון שלי.
עם זאת, מאז האירוע אני חש פחד, חוסר שייכות וחוסר קבלה בשל התנהגות אלימה ואגרסיבית של המשטרה, הארגון שבו אנו שמים את מבטחנו, שלו אנו אמורים להאמין, שאותו אנו אמורים לכבד.
אני מודע לכך שהמצב בישראל אינו פשוט, ואני מכבד ומעריך את כוחות הביטחון. אבל אני גם יודע התנהגות אנושית בסיסית מהי, ואני מצפה מאלה שמגנים עליי לנהוג בה. במקום להרגיש בטוח, אני מרגיש שנסרקתי בשל המראה הלא מקומי שלי וחוסר היכולת לתקשר בעברית. שיטת הפרופיילינג הזו פסולה וחייבת להיפסק. אם זה קרה לי, זה קורה גם לאחרים שקוראים לישראל "בית".
מאז ומעולם הייתי שגריר של ישראל. התגייסתי כדי להציג כמה יפה המדינה, כמה האנשים טובים, עשיתי כל שביכולתי כדי לשנות דעתו של מי שחושב אחרת. גם כעת, כשאני פגוע וכועס, אני נמנע מלהעלות לרשת את סיפור התקרית, כדי שחבריי ומשפחתי שאינם חיים בישראל יתוודעו אליו. כדי לא להביך את המדינה שלי.
אמשיך להגן על ישראל בכל הזדמנות, אך מעתה אשתמש בקולי - בהתאם לערכים והאמונה היהודית שעליהם גדלתי - גם כדי להזכיר לציבור כאן מאיפה הגענו, ולאן אנחנו לא רוצים להגיע, בתקווה להפוך את ישראל למדינה של אור לאזרחיה, אור לגויים ואור לשכנינו. אור שיזרח באחריות, בכבוד, בהבנה, ובחמלה לשונה. וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.
- בנימין קוברן, עולה חדש, ישראלי גאה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
