אם תשאלו קצינים ממערך בריאות הנפש בצה”ל (קב”נים), גדל פה דור מפונק. אבל לא סתם מפונק - דור שפשוט מפונק מדי לצבא. ולהורים יש רק את עצמם להאשים.
“יש יותר פטורים על רקע נפשי היום”, אומר חיים (שם בדוי), המשרת כקב”ן במילואים מעל לעשר שנים. “המפקדים שלנו לא אמרו לנו, ‘מעכשיו תיתנו יותר פרופיל 21’. זה משהו שהחברה הישראלית פוגשת כשינוי רחב - ההורים פועלים למען הילדים ומונעים מהם התמודדות ישירה, ובצבא אתה נדרש להתמודד בעצמך. כשאני הייתי חייל, אני לא זוכר אנשים בגיל 17־18 ישנים עם אמא במיטה. אני מקבל היום הורים שאומרים לי, ‘עד לפני שנה הבחורצ’יק הזה ישן איתנו במיטה’. בחור בן 17 ישן עם הוריו במיטה! את מבינה כמה פתולוגיות כרוכות בזה?”
חיים לא טועה. רק לפני חודש וחצי התפרסם ב’ידיעות אחרונות’ כי ישנה עלייה קבועה במספר הפטורים משירות שניתנים בשנים האחרונות על רקע נפשי. הוא גם לא היחיד שממהר להסביר את העלייה בשינוי שחל ביחס של הורים לילדיהם וגורם לכך שהם מגיעים לגיל 18 עם אפס מוכנות לצה”ל. “אנחנו איבדנו את היכולת להגיד לילדים שלנו, ‘זאת המשמרת שלכם, קומו, הנה החומה’”, אומרת שירה אורי, רס”ן בדימוס וקב”נית לשעבר בלשכות גיוס והמנהלת המקצועית של מכון ‘שערים לגיוס’, שעוסק בהערכות פסיכיאטריות של צעירים לקראת צה”ל.
“אנחנו מגדלים דור של ילדים שרמת הבשלות שלהם היא כל כך נמוכה, והם כל כך לא עצמאיים ובוגרים. הם לא יודעים להכין לעצמם חביתה לבד, להזמין לעצמם פיצה לבד. ברמה של ‘אמא תתקשרי להזמין לי פיצה’. וכשאני שואלת למה שהוא לא יזמין לעצמו פיצה לבד, האמא אומרת לי, ‘מסכן הוא משקיע כל כך הרבה בלימודים אני רוצה לפנק אותו’”.
פעמים רבות, היא מבהירה, הפער הזה בין הילדות המגוננת למפגש החזיתי עם צה”ל מוביל למצוקות נפשיות של ממש. “כשאדם חווה פגיעה נרקיסיסטית שהוא לא יכול להכיל, הוא באמת מתפרק ובאמת צריך שחרור”, אומרת אורי. “הוא מתחיל לפתח סימנים דיכאוניים, חרדתיים, התקפי חרדה, קשיי תפקוד, רגרסיה, הסתגרות. הוא לא מצליח להכיל את זה שהוא לא קיבל מה שרצה, ושזה יכול לקרות בחיים. הם חבר’ה מאוד תלותיים, שבגיל 18 מתפקדים כמו ילד בן שמונה. אי־אפשר לגייס ילד בן שמונה לצבא”.
אחוז הצעירים שאינם מתגייסים נמצא במגמת עלייה. בשנת 2019, אחד מכל שלושה בנים יהודים לא התגייס. מתוכם, חלה עלייה ניכרת דווקא בפטורים שניתנים על רקע נפשי. בשנים האחרונות הנתון כמעט מכפיל את עצמו: מ־4.5% מהבנים לפני חמש שנים, ל־6.5% בשנה שעברה, כשהשנה הוא צפוי להגיע ל־8.3%. למשל, אם בשנת 2017 הצבא שיחרר 3,500 צעירים על רקע נפשי, בשנת 2018 כבר היו 4,500. בתחילת השנה אף הוציא האלוף מוטי אלמוז, ראש אגף כוח אדם בצה"ל, מכתב לכל קציני בריאות הנפש (קב"נים) בלשכות הגיוס עם צעדים לעצירת העלייה. גם בקרב בנות נרשמה עלייה במספר הפטורים הכלליים, אך מעטות שוחררו על סעיף נפשי.
קב”נים, מומחים ואנשי מקצוע מספקים כמה הסברים לתופעה: חששות של קב”נים מנטילת סיכונים מיותרים, עלייה במודעות לפגיעות נפש ובאבחונים מוקדמים של בעיות קיימות, וכן שינוי תרבותי נרחב, שמביא לירידה כללית במוטיבציה לגיוס.
אבל כאמור, בעיני רבים מאנשי המקצוע, ההסבר המוביל מתחיל בבית. "הורי הליקופטר", "הורי מכסחת דשא", “הורים חונקים” הם שמות שונים לאותה תופעה של הורים שעוטפים את הילדים שלהם בכל כך הרבה צמר גפן, שכשהם מגיעים לבגרות - או במקרה של ישראל, לצה"ל - הם פשוט לא מסוגלים לתפקד באופן עצמאי ומתפרקים.
זו תופעה שמקבלת תהודה בעולם. חוקרים בולטים שבוחנים את השפעות "הורי ההליקופטר" על הבריאות הנפשית של ילדיהם, דיווחו כי אלה שגדלו עם הורים מגוננים במיוחד הפגינו רמות נמוכות יותר של רווחה פסיכולוגית, ונטו יותר להשתמש בתרופות נגד חרדה או דיכאון.
"בפסיכולוגיה יש מונח שנקרא קביעות אובייקט", מסביר חיים. "ילד בן חצי שנה או שנה, כשהוא רואה את אמא לנגד עיניו - היא קיימת, אבל אם אמא מסתתרת מאחורי חולצה אז אמא לא קיימת. בגיל שנה וחצי־שנתיים אני כבר מבין שאמא קיימת גם מאחורי החולצה. עכשיו תחשבי על בחור בן 18 שבחוויה הפסיכולוגית שלו אמא לא קיימת. משהו באלמנטים ההתפתחותיים שהיו צריכים להתפתח פסיכולוגית לא התפתחו כראוי בגלל שאמא דאגה להיות כל הזמן איתו ולדבר בשבילו ובמקומו. אז הוא לא באמת יודע ליצור קשר בעצמו. אני מקבל לפעמים מסמכים שכתוב בהם שהבחור ינק עד גיל ארבע־חמש. זה לא בריא במישור הפסיכולוגי בכל היבט".
אתה פוגש הרבה צעירים עם קשיים סביב ההיפרדות מההורים? יותר מבעבר?
"כן. כשאנשים שאין ביניהם קשר מתנהגים באופן דומה זה אומר שזה קשור להשפעה החברתית הרחבה יותר".
"הייתה לי חיילת שסירבה לשתות מים לא מינרליים בטירונות, 'אם זה לא מים מינרליים קרים מהמכונה אני לא שותה'", מדגימה ליטל (שם בדוי), ששירתה כמ"כית בבסיס טירונות. "ככה היא רגילה מהבית. היא חשבה שאם זה מה שהיא תבקש זה מה שהיא תקבל. זה הגיע למצב שלקחנו אותה באופן יזום כל יום לקבל עירוי כי היא לא שתתה - והיא עדיין התייבשה. ההורים שלה התקשרו אליי אישית, איימו עליי שהם יהרגו אותי. נסעו בארבע בבוקר לש"ג של הבסיס".
"הורות הליקופטר יוצאת מנקודת הנחה שהילדים שלנו הם שלוחה נרקיסיסטית שלנו", מסבירה מדריכת ההורים עינת נתן, "ומתוקף היותם פאר היצירה, אנחנו מחויבים לפלס את דרכם, להסיר מכשולים, למנוע מהם כאב, לעשות עבורם שירותים שמזינים בצורה מאוד מתגמלת את תחושת המשמעות של ההורה. כי אם פעם בגיל ההתבגרות הם כבר סובבו את הגב למשפחה ויצאו להתמודד עם החיים, וההורים בגיל צעיר הרגישו מיותרים, אז היום זה איזה חבל טבור שנשאר ואנחנו משאירים אותו בעבודה קשה מאוד. הוא מתגמל את תחושת השליטה של ההורה, והמשמעות והמחירים שלו הם ילדים שגדלים עם חוסר יכולת מאוד נוכחת להתמודד או לתפקד או לדעת מה הם שווים, לדעת מה הם יכולים ולפגוש את החיים. ילדים של הורי ההליקופטר גדלים בתחושת 'המגיע לי', וכשהם לא מקבלים את מה שהם סבורים שמגיע להם הם מרגישים שהעולם בגד בהם. ושם נוצרת נגזרת של מצוקה מאוד־מאוד גדולה".
אבל יש כאן חטא כפול: מלבד התלות בהורים שגורמת למצוקות רבות ולנרקיסיזם של המתגייסים, הורות הליקופטר מלווה גם בציפיות גבוהות עד בלתי אפשריות של המבוגרים מילדיהם - וגם הן, בתורן, מובילות לחרדות ודיכאון. "ואז כשהם נכשלים זו התפוררות", מסבירה נתן. "כשאתה לוקח לילדים את הצורך להתמודד באמונה הפנימית שלהם - הפכת אותם לנכים, הם כנראה לא יכולים להתמודד, ואז כשמגיעה התמודדות יש נפילה מגובה הרבה יותר גבוה".
גם אורי מסכימה שקשיי הסתגלות דרמטיים הם תופעת לוואי נפוצה של הורות מגוננת מדי. "יש יותר אישיויות לא בשלות מצד אחד וגם נרקיסיסטיות מצד שני", היא מסבירה. "למשל, ילד שמעולם לא ישן מחוץ לבית, שלא יכול להכין לעצמו ארוחה, שלא יכול להזמין לעצמו ארוחה, לא נוסע בתחבורה ציבורית, לא ישן בלי שההורים בבית ולפעמים גם בלי שההורים בחדר. אז לכי תגידי לילדים האלה לקחת נשק ולשמור בש"ג".
ומה המשמעות של הנרקיסיזם?
"הנרקיסיסטים הם אלה שהאמהות שלהם הולכות מול המורה, ו'מה פתאום שתגידי לו'. שום דבר בחיים שלהם עד גיל 18 לא מכין אותם לרגע שבו רס"ר יצעק עליהם והם יצליחו להכיל את זה. שמעתי את אחת המלשב"יות מתלהמת, 'יש לי קב"א 56, אז איך שמים אותי להיות מש"קית קישור?' כשהיא מקבלת 'לא' היא שוברת את הכלים, היא לא יכולה לעמוד בזה".
מדובר בשינויים של השנים האחרונות?
"כן, וזה הולך ותופס תאוצה. גם אסור לסבול, אסור שיכאב, אז מה אם קצת קשה וכואב? וההורים מבוהלים פחד מוות מהילדים שלהם. גם ההורים רוצים שהילד יהיה מושלם, שלא יהיה עצוב, שלא יהיה מתוסכל. לפעמים כשהילד לא מקבל את התפקיד שהוא רצה אז גם המסר של ההורים הוא שקרה אסון. במקום שההורה יהיה מסוגל להגיד לילד, 'אחרי הצבא תהיי גרפיקאית אבל עכשיו, בינתיים, הצבא רוצה שתהיי פקידה'. ההורים לא מסוגלים להגיד את זה".
על פי רוב, הצבא אמור להיות מסוגל לנקות את הפינוק מבני הנוער ולהפוך אותם לחיילים של ממש. הבעיה מתחילה כשהפער שיש לצבא להשלים הוא גדול מדי מכדי לגשר עליו בחודש או חודשיים טירונות. במקרים האלה, מדגישה אורי, מדובר במצוקה נפשית אמיתית וגדולה שבסוף מגיעה לפטור. "האדם הזה שהיה בטוח שיהיה בסייבר, כי אמא שלו תמיד אמרה לו שהוא הכי חכם בעולם ואף אחד לא העז להגיד לו אחרת, מגלה שאולי הוא באמת חכם, אבל יש חכמים ממנו. אז כשהוא לא מקבל את הסייבר הזה ואומרים לו שהוא הולך לתותחנים, הוא באמת במצוקה נפשית מאוד־מאוד גדולה. זה לא שהוא עובד על הקב"ן".
במה זה שונה מפעם?
“אנחנו הרבה פעמים אמרנו לעצמנו שההיגיון נגמר בש"ג. אנחנו הבנו את זה, והם? מה פתאום. הם חוזרים שוב ושוב על הטענה ש'יש משהו שאני יכול לעשות ואני אתרום בו יותר לצבא', הם לא מצליחים להבין שזו לא החלטה שלהם, אלא של הצבא. 'מה זאת אומרת? אני ניגנתי בכינור עשר שנים! אני אסביר להם שזה מה שאני צריך לעשות בצבא'".
וזה שובר אותם כל כך עד לרמה שהם משתחררים על רקע נפשי מהצבא?
"המון, כן. נגיד בחור שהיה בטוח שהוא מתגייס לגלי צה"ל, ואז שבועיים לפני הגיוס הוא מקבל צו גיוס לתותחנים. אז הוא לא אוכל, לא ישן, מאיים בהתאבדות, מנסה להתאבד".
ומתי את יודעת שעובר הגבול בין מישהו שבאמת לא כשיר לשרת למישהו שהוא פשוט מפונק?
"לכל מקרה יש כל כך הרבה מרכיבים, אבל השאלה היא אם בכל תחומי חייו המלש"ב הוא בחוסר תפקוד. אני מחפשת את האנשים שאצלם זה חוצה את כל תחומי החיים - חוסר היכולת לתפקד באופן עצמאי, וחוסר יכולת לתפקד במובן התלותי, שכל דבר עובד דרך ההורים. אם הוא מראה לי שבתחומי חיים אחרים הוא כן מתפקד, אז אני אומרת שאולי זה באמת פינוק ונרחיק אותו מהאמא קצת וזה יסתדר".
מדובר בצעירים שלא היה להם רקע של הפרעות נפשיות לפני כן?
"גם וגם. אבל יותר מעניינים אלה הצעירים שלא היו להם הפרעות נפשיות לפני כן. ויש עכשיו יותר מהחבר'ה 'הנורמטיביים': הנורמה הפכה להיות נורמה שהרבה פחות מתאימה לגיוס. אז נגיד יש ילד, שאמנם סיים עם בגרות מלאה אבל היא בכלבנות ותזונה, ושרד את הטיול השנתי למרות שהוא התקשר בלילה להורים, הוא התחצף למורה אבל המורה הכילה את זה כי מכילים עכשיו - ואז פתאום מגיעה המציאות בעוצמות מטורפות שאי־אפשר להתמודד איתה בכלל. הם בשוק גם אחרי שהם מתגייסים, כי הם חווים כל דבר כנורא משפיל ואישי. הם לא מסוגלים להבין שהמ"כית הזאת צועקת עליי, אבל בעוד שלושה שבועות כשתסתיים הטירונות היא תצעק על מישהו אחר. לפעמים מלש"בים מגיעים ללשכת גיוס ואומרים, 'את יודעת, אני חיכיתי פה הרבה זמן עכשיו, ככה זה יהיה גם בצבא? אף אחד לא התייחס אליי, אם אנשים מתנהגים ככה אז אני לא רוצה להתגייס'".
ואיך זה מטפח בעיות נפשיות?
"בשביל החבר'ה האלה אי־נוחות נחווית כסטרס מטורף, שלא לדבר על מה שקורה כשהם חווים סבל, שמוביל לחרדות ודיכאונות. זה כמו פעוט שמתחיל ללכת ונופל, הוא מיד מסתכל על אמא לראות אם זה כאב או לא, ואם אמא בהיסטריה אז הוא מתחיל לבכות. מתקשרים לפה הורים אחרי כמה שעות בבקו"ם: 'הילד שלי לא מסתדר, אנחנו רוצים בדיקה פסיכיאטרית', 'הילד שלי לא אכל ביום הראשון בבקו"ם'. אנחנו מגדלים את הילדים שלנו כאילו שאנחנו בצרפת ואז בגיל 18 פתאום אנחנו לא צרפת, אנחנו המזרח התיכון".
זו גם אחת הסיבות שחיילים רבים שכן מגוייסים לא משלימים את השירות שלהם. “היה לי חייל שאחרי שבוע בטירונות פשוט נשבר, הוא לא רגיל שאומרים לו מה לעשות, הוא לא רגיל שצריך לעמוד בזמנים, שכועסים עליו, זה שבר אותו נפשית", מספרת ליטל. "הוא אמר לי שהוא בשוק מהסיטואציה ושבבית הוא רגיל שכולם מתנהלים סביבו, הוא לא רגיל לזה שהוא מישהו קטן בתוך קבוצה, 'אני מרגיש כמו נמלה, אני כלום, אין לי פה את המשפחה שלי, מישהו שאני מרכז החיים שלו', הוא רגיל שאנשים חיים סביבו והוא הרגיש שזה מרסק אותו מבחינת מעמד".
מכיוון שהבעיה מתחילה בבית, מסבירה נתן, שם גם צריך להתחיל הפתרון. "אני רוצה שהורים בגיל שבע יגידו לעצמם, 'הוא יכול להתמודד עם חבר שלא שיחק איתו במגרש המשחקים לבד'", אומרת נתן, "ובגיל 12 הם לא יצטרכו לעשות בת מצווה בהפקת סופרבול רק כדי שהבת שלהם לא תרגיש קצת שונה כי לכולם עשו הפקה כזו, ובגיל 16 לתת להם להיכשל בכמה מבחנים ולחטוף הערות מהמנהלת".
אמנם פרויד כנראה היה נהנה מאוד מהמחשבה שהכל באשמת אבא ואמא, אבל אנשי המקצוע מסמנים סיבות נוספות לעלייה בפטורים על רקע נפשי. למעשה, חלקם מבהירים שלא כל הסיבות לכך הן שליליות. בשנים האחרונות, הם אומרים, חלה עלייה ניכרת במודעות למחלות ולהפרעות נפשיות, וכתוצאה מכך גם גילי האבחנה הולכים ויורדים. אם פעם הצבא היה המסגרת הראשונה שמפגישה בין הנער לאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, כיום רבים מהמלש"בים כבר מגיעים עם אבחנות מוגדרות המאפשרות לקב"ן לדעת מי יושב ומולו ומהם סיכוייו להשתלב בצורה בריאה במסגרת הצבאית.
"היום הוא כבר לא מגיע עם תווית של 'נער שנושר ממסגרות', אלא הוא מגיע הרבה פעמים עם תווית של 'סובל מחרדה, נוטל תרופות פסיכיאטריות' או עם רקע בבריאות הנפש", מסביר יהודה לימן, קב"ן מילואים בבקו"ם, פסיכותרפיסט ומרצה בקריה האקדמית אונו ומנהל “מרכז לימן”. "זה קשור לכך שיש הרבה יותר מודעות היום לקשיים רגשיים ובריאות הנפש, ואנשים מטופלים הרבה יותר מוקדם. היום נער כבר מגיע עם אבחנה פסיכיאטרית אז אני לא צריך שהוא יתחיל שירות כדי לראות שיש לו קושי משמעותי, אני כבר יודע מראש".
ויותר אבחנות נפשיות מיתרגמות ליותר שחרורים משירות?
"זה בהחלט מסביר את זה. פעם המלש"בים האלה היו מתגייסים כי לא היו להם אבחנות מסודרות ופשוט נושרים תוך כדי השירות. היום מלכתחילה לא יגייסו אותם. נגיד מלש"ב שמגיע אליי והוא כבר מאובחן עם הפרעת אישיות, בעבר היינו פשוט אומרים שהוא 'ילד בעייתי'. פעם הוא היה מתגייס לצבא ותוך כדי השירות היו מגלים שיש הפרעת אישיות. תהליך האבחון היה קורה תוך כדי הצבא".
מה הקריטריונים לשחרור על סעיף נפשי? כל מלש"ב שמגיע עם אבחנה משוחרר?
"ספר הפרופילים מחולק לפי אזורי גוף. עיניים, קרדיולוגיה, פסיכיאטריה. לכל הפרעה יש דף בספר הפרופילים, ולכל הפרעה יש דרגות חומרה. האם המלש"ב מטופל תרופתית? ללא התקפי חרדה? אז הפרופיל יכול לנוע בין 82, לצורך העניין, לפרופיל פוסל שירות 21. כמו בראייה - זה שאתה מרכיב משקפיים לא אומר שתשוחרר מהצבא, אבל אם אתה עיוור אז כן. על כל הפרעה פסיכיאטרית אדם יכול להשתחרר, השאלה מה חומרתה. נגיד הגיע אליי חייל עם רקע של אפיזודה דיכאונית בכיתה ז', היה טיפול רגשי ומאז הוא תיפקד בלי הופעת סימפטומים (דיכאוניים). אז סביר להניח שזה לא ילך לשחרור. אולי לשינוי פרופיל".
לימן מדגיש נקודה חשובה נוספת - גם המוטיבציה של המתגייס לשרת תשפיע על החלטת הקב"ן וסיכוייו של החייל להשלים שירות, גם אם הוא מגיע עם אבחנה רפואית סדורה. "אם נגיד יש חיילת שסובלת מהפרעת אכילה ומספרת לי שהייתה מאושפזת ואומרת שהיא לא מתכוונת להתגייס - אז הסיכוי שלה להיקלע למשבר הוא גבוה, כי מלכתחילה המשאבים הרגשיים שיש לה הם פחותים מאשר מישהי שאומרת לי, ‘אני יודעת שיש לי הפרעת אכילה אבל אני מאוד רוצה לשרת וזה חשוב לי לטפל בזה’. מישהי שרואה בצבא הזדמנות לשקם את עצמה סביב הגיוס זה סיפור אחר לעומת חיילת שאין לה שום רצון להתגייס".
אתה חושב שיש אבחון יתר? שהצבא מפספס חיילים טובים?
"לא, כי זה שאתה מגיע עם אבחנה זה לא אומר שאתה אוטומטית תשוחרר. אתה עדיין תעבור דרך קב"ן ופסיכיאטר. מה שכן, יש פחות מוטיבציה של חיילים לרצות להתגייס - אז אם כבר יש לי את האבחנה, אז אני 'ארקוד' עליה".
סוגיית המוטיבציה משחקת תפקיד חשוב גם בשאלת הפטורים הנפשיים - בין שיש אבחנה רשמית או בין שאין. יש קצינים שעוסקים בנושא כוח האדם בצה”ל שחושבים שבחלק מהמקרים, הפטור ניתן בקלות רבה מדי וללא הצדקה רפואית. או בקיצור, יש יותר מתחזים. "אנשים מגיעים אליי לקליניקה ואומרים לי, 'בוא אני אתן לך כל תשלום שאתה רוצה, החל מ־2,000 שקל עד ל־5,000 שקל בעבור מכתב שאומר שאני לא יכול לשרת’", מודה חיים. "אני ברוך השם מצליח להחזיק ערכים ואתיקה מקצועית ובעבור כל סכום שבעולם אני לא מוכן לתת כזה מכתב לאדם שאני לא מכיר".
יש מאפיינים סוציו־אקונומיים לאלה שמנסים להשתחרר ככה? קווים דומים?
"לא, מדובר בבני קיבוצים ומושבים, דרך כפר שמריהו, כמו גם עיירות פיתוח ושכונות מצוקה. זה חותך את כל השונות באוכלוסייה. אנשים לא רוצים להתאמץ".
תפרט.
“בתור פסיכולוג בצבא אני משרת בכמה בסיסים, רואה טירונים או קורסיסטים בבסיס אחד, ובבסיס אחר אני רואה אנשים שבשלבים מסוימים היו בקורס טיס, והם מתפקדים כקצינים במגוון של תפקידים יוקרתיים שדורשים יכולות אינטלקטואליות וכוחות אגו איתנים ויציבים מאוד. ופתאום הם באים אליי ואומרים לי, 'לא בא לי יותר להתאמץ, אני רואה חברים שלי שהם בני כיתה שלי במסלול רגיל ופנויים לעשות מה שבא להם, ואני כבר שנה רביעית משרת בתנאים קשים, לא מתאים לי, אני רוצה שתשחרר אותי'. בתקופה שלי אף קצין לא דיבר ככה".
"המפלט האלגנטי ביותר של אי־גיוס הוא המפלט הנפשי", מסביר גם פרופ' יגיל לוי מהאוניברסיטה הפתוחה. "קשה להיפלט או להשתחרר על בסיס רפואי אובייקטיבי, מפני שהצבא מעמיד תנאים קשים ולא כל אחד יכול לעשות עצמו חולה. שחרור על בסיס נפשי הפך מעִניין שמצביע על פגם נפשי, הפרעה או אי־יכולת הסתגלות חברתית, לסוג של אינדיקציה לקושי של הסתגלות ספציפית למערכת הצבאית. היא לא מאיימת ולא סטיגמטית ולכן קל להודות בה. מרגע שבו לפני לא מעט שנים, הצבא הסכים להוציא את עניין השחרור מטעמים נפשיים ממסמכי השחרור, זה הפך את העניין ליותר תרבותי מאשר נפשי”.
לדברי פרופ' לוי, הירידה במוטיבציה היא תוצר של שינוי תרבותי נרחב, שהוא משמעותי לסוגיית הפטורים לא פחות מהעלייה באבחונים ובמודעות. "יש פער שהולך ונפער בין החברה האזרחית של מעמד הביניים החילוני לבין התרבות הצבאית", הוא מסביר. "התרבות הצבאית לא מסוגלת להצדיק את הפער הזה. היא לא מסוגלת בשום פנים להדביק את הפער מול החברה האזרחית, שבה מתפתחות כל מיני תסמונות הפועלות נגד עולם הציוויים הצבאי. כמו למשל הורות הליקופטר, אגב. כמו חיים מאוד עצמאיים, כמו למשל העמדת זכות הבחירה במרכז. כשנפער הפער, זה מקשה על אנשים להסתגל - אבל הקושי שלהם הוא מלכתחילה כשהם חושבים אם בכלל להתגייס לצבא. 40 אחוז סבורים שצריך לבטל את גיוס החובה. וכל זה עומד מול תרבות לא של הקרבה, אלא של התנסות אישית והצורך ברכישת מקצוע ובקריירה אישית, ברכישת השכלה מוקדם ככל האפשר וצבירת מקסימום תארים. כך נתפס השירות הצבאי כנטל ומכשול להשתלבות בשוק העבודה”.
כמו בכל תחום בצה"ל, גם הליך האבחון הנפשי של מועמד לשירות צריך לשלב יעילות, מהירות ויסודיות, ולנסות לאזן בין צורכי הצבא לצרכיו של המתגייס בצורה שלא תיגמר, חלילה, באסון. הקב"ן - לרוב פסיכולוג או עובד סוציאלי - כמו מקבל על עצמו תפקיד של חוקר, שצריך לקבוע בתוך זמן קצר את כשירותו של האדם הצעיר היושב מולו. אם הקב”ן ממליץ על פטור, עובר המלש”ב לפסיכיאטר, ובעקבות המלצתו, לוועדה רפואית שבה יוחלט סופית אם ישוחרר.
ובכל זאת, האחריות גדולה. "במהלך השבוע הזה נכנס אליי חייל שאיים שאם לא משחררים אותו הוא מתאבד", מספר חיים. "בדרך כלל בדיקה אצלי לוקחת שעה, במקרה הזה בדקתי אותו שעתיים ועשר דקות, אדם לא ייצא מהחדר שלי עד שאין לי ביטחון של 200 אחוז. אם יש ספק אז אין ספק, עכשיו הוא יוצא מהחדר שלי באחת משתי האפשרויות הקיימות. או שנחה דעתי ואני בטוח שהוא לא יפגע בעצמו או שאני לא מספיק בטוח ואני משאיר עליו השגחה עד שפסיכיאטר ישחרר אותו לתפקוד מלא".
אתה חושש כשחייל מאיים להתאבד?
"מי שלא מפחד או שהוא טיפש או שהוא שקרן. ביום שאני אפסיק לפחד אני צריך ללכת הביתה".
העלייה בפטורים הנפשיים לא סימנה עד כה שינוי מהותי בנתוני ההתאבדויות בצה"ל. בשנת 2015, לפי החשד, התאבדו 14 חיילים במהלך השירות, בשנת 2017 - 16 חיילים וב־2019 12 חיילים. מטבע הדברים, כל מקרה של התאבדות נחקר במצ”ח ונבדק על ידי צוות מיוחד שמקים הצבא, ובמסגרת הליכים אלה מתוחקר ונשאל גם הקב"ן שבדק אותו.
בניגוד להרבה החלטות אחרות שמתקבלות בענייניהם של מועמדים לגיוס, אין ספק שהמשמעות של טעות או שיקול דעת שגוי בהליך האבחון הנפשי עלולה להוביל לאסון של ממש. "אכ"א בודקים שהכל נעשה לפי הפקודות, המשטרה הצבאית בודקת אם אין משהו פלילי וחיל הרפואה עושים בדיקה מקצועית", מסביר דן (שם בדוי), ששירת כקב"ן 15 שנה. "כמובן שיגיעו גם לקב"ן שבדק אותו בלשכת גיוס. הבירור הראשון שעושים הוא מי 'נגע בו', אם 'נגעו' בו בלשכת גיוס - אז מי. מה כתבה המאבחנת, מה כתב הקב"ן".
גם במקרים של קריסות נפשיות במהלך השירות שבמזל אינן מסתיימות במוות, הקב"ן נותר חשוף. "חייל שבדקתי בטירונות חטף אחרי שנה התקף פסיכוטי בבסיס", נזכר דן. "החייל הזה הגיע אליי לבדיקה. בפעם השנייה שהוא בא, לא היה משהו מיוחד, הוא היה במצוקה נפשית וסבל מבעיות הסתגלות שמאפיינות תחילת שירות. החלטתי להעביר אותו לבדיקה של קב"ן הבקו"ם, הוא בדק אותו ובאמת נתן לו קה"ס יותר גבוה (קשיי הסתגלות: נהוג לעשות שימוש במונח לשינוי שיבוץ, התאמת מקצוע צבאי, פסילת מקצוע צבאי, תנאי שירות ועוד), ושיבץ אותו לשרת בבסיס קרוב לבית בתור ש"ג.
"כשנה לאחר מכן הוא חטף התקף בזמן שתיפקד כש"ג. הוא שוחרר מהצבא ואושפז. אני כבר השתחררתי מהצבא, והוא תבע את הצבא אחרי השחרור בטענה שאם אני הייתי שולח אותו לפסיכיאטר אחרי שבדקתי אותו בטירונות, הוא היה משחרר אותו על פרופיל 21 נפשי והוא לא היה מגיע למצב פסיכוטי. אני נקראתי למשפט בתור עד. השאלות התחילו, 'מה ההכשרה שלך?' 'מה עשית בצבא'? 'למה אתה בודק רק ככה?' 'הוא לא נראה לך בדיכאון?' זכותו המלאה כמובן לחקור אותי. בסוף נמצא שהייתי בסדר גמור".
איך המקרה הזה השפיע עליך?
"זו חוויה טראומטית מאוד. הידיעה שאתה עלול להיתבע כמי שלא עשה מספיק בשביל החייל וכתוצאה מכך הוא פגע בעצמו, היא משהו שמרפה ידיים. אז למה שהקב"ן בלשכת גיוס, שהוא הראשון שרואה את החייל, יתאמץ? את חושבת שאנשים אוהבים לעשות מילואים בלשכת גיוס? אני ברחתי משם. אתה לא מטפל שם, אתה רק מקווה שלא תקבל את הטלפון, 'אתה בדקת את החייל הזה והזה לפני שנתיים? אז הוא התאבד'. ומתחילים איתך, כי אתה היית הראשון. אתה חי כל הזמן עם המאכלת מלמעלה. איבוד הערכים בחברה, יחד עם העלייה בהפרעות כאלה ואחרות, יחד עם פחד של הקב"ן מטעות, בסוף מצטברים ליותר שחרורים על נפשי".
בצה”ל לא מתכחשים למגמה. “בימים אלו מגבשים באגף כוח אדם מספר צעדים להגברת המוטיבציה לשירות”, מוסרים מדובר צה”ל. “דוגמאות הן הקדמת תהליכי ההכנה לצה״ל, קבלת סל הטבות כלכליות לאחר השחרור, עבודה ממוקדת ברשויות מקומיות שבהן שיעור הגיוס נמוך, תיאום צווי גיוס משותפים במסגרת שכבתית. במקביל, מתגבשים צעדים נוספים אשר יאפשרו לכל מתגייס שירות משמעותי ועיצוב אישי במהלך שירותו הצבאי.
“בעבודה משותפת של אכ״א ומערך בריאות הנפש בחיל הרפואה, נעשה מאמץ להרחיב את היקף ומגוון התפקידים אשר נפתחים עבור חיילים הכשירים לשירות, אך מסומנים בסעיף נפשי, במטרה לשלבם בשירות משמעותי. חובתנו לוודא כי ההחלטות על מתן הפטור הנפשי מתקבלות באופן מקצועי ואחראי”.
