לדעת שמעון שבס, פעם המנכ”ל של המדינה ויד ימינו של יצחק רבין, יש אנשים שמערכת המשפט אוהבת - ויש את אלה שהיא רודפת. הוא שייך לסוג השני. אהוד ברק שייך לסוג הראשון.
“בספר שלי חסכתי מאהוד ברק סיפורים יותר קשים ממה שכתבתי”, הוא אומר. “בנושאים כספיים. אני חבר מאוד טוב של מרטין שלאף. איש נהדר. הוא סיפר שהוא מעולם לא ראה את מרטין, לא ידע מי זה בכלל. אבל אני פעם אחת נכחתי בפגישה של ברק ושלו. והם היו בקשרים - אני יודע את זה כי מרטין סיפר לי. הוא לא מתבייש. אמרתי לאהוד, אתה אומר ‘משפחת פשע’ על הבנים של שרון, אבל אתה ביקשת משלאף כסף לסיבוב שני בבחירות 99’ - ולא היה כזה. אז איפה הכסף של שלאף? למה לא החזרת את הכסף? הוא לא ענה”.
ויש עוד. “יום אחד רבין קורא לי בלילה. אומר לי, לא נוח לי שהדבר הזה יתגלה. ברק הסתבך במשהו שבינו לבינה. אהוד היה סגן רמטכ”ל לדעתי. ורבין היה רכלן. היה לו מידע שהייתי משתגע. וגם זה. אני לא יודע מאיפה הוא ידע. רבין ניסה להציל את אהוד. ואהוד כולו מונָע מאגו”.
כמה אהוד ברק שונה מנתניהו?
“לא שונה. רק שביבי כייס קטן לעומתו. היו לנו הרבה שנים שלא דיברנו, והיה קטע אומלל בחיי שנעתרתי לו ועזרתי לו. אני אשם בזה. הבן שלי חזר ממלחמת לבנון 2006 וסיפר דברים נוראיים. אמרתי לעצמי שחייבים לזעזע את מערכת הביטחון. אהוד היה פתרון. זה התחיל להתגלגל וחיברו אותי אליו. ואהוד אולמרט ביקש ממני לעזור לברק. הוא רצה שברק יהיה שר הביטחון שלו. אני באתי מרצון לעזור לו. הייתי מרוחק שנים בגלל המשפט ומרוחק מעשייה ציבורית ובשבילי זה היה קטע, להצליח ולחזור בחזרה. לא כדי להיות עובד מדינה. אלא לחזור להיות משהו. וזה אמיתי”.
יש בך שנאה לנתניהו?
“זו לא שנאה, זו התנגדות מוחלטת. אבל אני מאוד מעריך אותו. נפגשתי איתו הרבה פעמים”.
יכול להיות שהסיפור שלו עם כתבי האישום בכל זאת מייצר אצלך אמפתיה כלפיו?
“בואי, בואי. אין לי שום אמפתיה אליו. יש לי את הקטע שלי. יש לי טענות קשות מאוד נגד ביבי מהיום שהוא היה ראש האופוזיציה בשנות ה־90 עד היום הזה. אף פעם לא נתתי לו קרדיט. כי אני יודע שמשהו בבפנים שלו מקולקל. הוא מוכשר כשד, אבל הבפנים שלו הרסני. הוא לא בדנ”א שלי ואני לא בשלו. אבל לגבי כתבי האישום? לא מאמין עד שזה מגיע לבית משפט ודנים בזה והכל עומד - וגם אז יש טעויות. וזה לאו דווקא ביבי. אין לי אמון במערכת הזאת”.
איפה זיהית שהלב של התפוח הזה רקוב כנראה?
“לא יפה להגיד. הייתה לי שיחה בארוחת ערב בניו־יורק עם אשתו השנייה, פלייר. היא האירה את עיניי על אופיו - לא על יכולותיו. אחר כך הנהג שלו, שהיה הנהג שלי במשרד ראש הממשלה, היה מספר לי על דברים שהוא היה עושה מאחורי הקלעים - אז קיבלתי עליו איזו הבנה. אבל בכל הפוסטים שלי אני אומר את זה בצורה גלויה - שזה גם אישי. אני יודע מה הם (במערכת המשפט) עשו כדי לדפוק אותי. אני לא מאמין להם. ליושר שלהם. לא מאמין בהם ועד יום מותי לא אאמין בהם. לכן אני לא מתעסק עם כתבי האישום של ביבי”.
כלומר?
“ביבי לא טוב למדינה. לא טוב לחברה. כושל. גורם לנזק גדול עם יהדות ארה”ב. גורם לדברים קשים בחברה הישראלית. אדם חכם מאוד, אינטליגנטי מאוד והרסני מאוד. ועדיין, אני לא כתבתי או התעסקתי בפוסטים שאני כותב נגדו בכתבי האישום שלו. אף פעם. כי אני לא בטוח בפרקליטות. בגלל דברים שראיתי”.
לילה אחד בכיכר מלכי ישראל לפני 25 שנה שינה לנצח את חייו של שמעון שבס: הוא נכנס אליו מנכ"ל משרד ראש הממשלה, איש האמון של רבין, ויצא משם עירום. ללא החבר, המנהיג, הפטרון והאיש שכיוון את חייו שם. בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום. האיש שהודיע אחרי הרצח שהלכה לו המדינה בסוף הלך ממנה בעצמו.
תחילה נפלט מהפוליטיקה במיאוס. ואז הגיע המשפט שלו. אחרי שנים של ניהול הליכים, הרשעה בהפרת אמונים והלכה משפטית שנושאת את שמו ומזכירה לעולם את קלונו, שבס, מוכה וחבול, עזב את הארץ. עד היום הוא דבק בחפותו ומשוכנע שמערכת המשפט רדפה אותו אישית ותפרה לו תיק כי העז למתוח עליה ביקורת.
אבל זו אולי הסיבה שבנושא הזה שבס, איש מפלגת "העבודה", מוכן ליישר קו אפילו עם שנוא נפשו, בנימין נתניהו. “מהרגע הראשון אמרתי שהיו מחדלים נוראיים של המערכת המשפטית בטיפול ברצח רבין, ומאותו רגע הייתי איש מת”, הוא יורה. “היועמ”ש מיכאל בן יאיר אמר לי, ‘שמע אני לא יכול לגעת בזה כי עבדתי איתך, אבל שתי הגברות האלו - דורית ביניש ועדנה ארבל - גמרו אומר לחסל אותך’. זה היה אצל לאה רבין בבית. אמר, ‘דע לך שמה שהן עושות זה דבר פוליטי’”.
והכל בגלל הביקורת שלך על מערכת המשפט אחרי הרצח?
“כן. אומרים על הקצינים הבכירים של נפוליאון שאחרי שהוא מת ניסו להרוג גם אותם, כדי שלא יהיה זיכרון מהתקופה הזאת. תקופה ארוכה הרגשתי כמו הקצין הבכיר של נפוליאון שנרצח. לא נשווה את רבין לנפוליאון כמובן, אבל זה אותו הלך רוח. גם בביטויים נגדי. גם בעשייה נגדי. כי אני נושא הדגל”.
דווקא אתה, האיש של רבין, מהדהד פה איזשהו סיפור שבכלל נשמע מביביסטים הרבה פעמים. הזעם על מערכת המשפט. הנקמנות שלה. תפירת התיקים. אתה קורא לזה בספר “מלחמת בני אור בבני חושך”. אלה ממש דיבורי דיפ־סטייט.
“זה קיים. אני לא מתכחש לזה. היה פחד מאובדן ההגמוניה. זה דיפ־סטייט. ראיתי את זה בעיניים בישיבות ממשלה. האם יש קווים מקבילים בין מה שביבי אומר למה שאני אומר? אני בהחלט רואה דברים דומים. אבל בעיניי ביבי לא ראוי להיות ראש ממשלה מהיום שהוא הסית במרפסת בכיכר ציון ובצומת רעננה. איך רבין קרא לו? ראש הכנופיה”.
שיחה עם שבס היא התערסלות באנקדוטות. יודע הכל על כולם. גם את מה שאסור לפרסום. יודע לספר סיפור. גם בגיל 67 הוא ממזר גדול. בעיקר כשהוא שוכח לרגע מהפוליטיקלי־קורקט. "מי שהפיץ על רבין את השמועה שרבין שיכור היה פרס", הוא מפתיע. "ואני השתכרתי עם פרס בניו־יורק כמה פעמים טובות. היה שותה בבוקר. שואל אם אתה רוצה, 'מים קצת'. מים זה וודקה. והשעה שמונה בבוקר! רבין לא היה שותה בבוקר. היה שותה ב־12 בירה. כשעימתו את רבין עם השמועה האידיוטית שהוא שיכור, הוא היה מספר על הנסיעה שלו לצרפת כשהיה סגן רמטכ"ל, ואז לא שתה כלום. היה חנון מוחלט. שם אמרו לו כשביקש מים: אדוני, מים זה לסוסים, לא לבני אדם'".
אבל הוא כן היה שותה ויסקי, לא?
"רבין קרא לזה גזוז. זה היה ויסקי עם הרבה סודה וקרח. הוא לימד אותי לשתות את המשקה הזה. שתיתי את זה המון שנים איתו. לא חושב שהיה ערב שלא סיימנו ככה. למדתי לשתות תוך כדי השנים האלה. בליל הרצח יצאתי מבית החולים ועליתי לבית של לאה ויצחק. נדמה לי שהוא נפח את נשמתו קרוב ל־23 בלילה, ולבית הגענו הרבה אחרי חצות. בסביבות שלוש, היא הציעה לי את המשקה הרגיל. שלוק אחד ושפכתי מנוע. הקאתי נורא. ומאותו לילה אני לא נוגע בוויסקי. לא מחזיק בקבוקי ויסקי. כשאני רואה ויסקי אני נגעל. ואני אדם שאוהב אלכוהול".
מעניין שאתה אומר שפרס הפיץ שרבין שיכור. בספר גם יש טענה שהביטוי “לשבור לערבים את הידיים והרגליים” באינתיפאדה היה סילוף של מישהו.
"כן. וכולם אומרים שרבין אמר את זה. עכשיו, יש לי ביקורת על רבין, אבל את זה הוא לא אמר. הצטרפתי אליו לנסיעה לעזה במחנות הפליטים בשבועות הראשונים של האינתיפאדה. כל יום היו הורגים פלסטינים בהפגנות. כי הייתה התנפלות, לא כי רצו להרוג. היו המון לוויות, וכל הלוויה יצרה גל נוסף של אלימות. רבין ישב עם המפקדים בעזה ואמר למפקדים של גבעתי, 'אז אני חושב שאתם טועים בגישה - אתם כוח שיטור כאן. לצערי זה מוטל על צה"ל להיות שוטרים ביו"ש ועזה. אני לא אומר שלא לפתוח באש כשמוכרחים, אבל הפתיחה באש כרגע היא קלה מדי. אתם הורגים יותר מדי אנשים בהפגנה, וזה לא הולך ככה. זה רק ירחיב ויפוצץ ויהיה כאוס מוחלט'. הוא אמר, ‘אני ממליץ לצבא, תקנו אלות. כמו שוטרים. במקום שתירו ותהרגו אנשים, תרוצו אחריהם במרדף חם עם אלות ותרביצו'. מכאן הכל התחיל".
והיו גם הנסיעות והפגישות רמות הדרג בכל רחבי העולם. בימיו הראשונים של רבין כראש ממשלה, נסע עם שבס לפגישות עם נשיא ארה”ב היוצא, ג’ורג’ בוש, בעקבות מחלוקת על כספי הערבויות שישראל מקבלת מוושינגטון. השניים הגיעו בעיתוי מעניין מאוד. “היינו בבית הפרטי של בוש”, נזכר שבס. “היה סוף הקיץ. הם אירחו אותנו מאוד יפה. המטרה הייתה לייצר מסמך הבנות עם כל הנקודות, מה אפשר ומה אי־אפשר.
“אחרי סיום ניסוח המסמך, הייתה מסיבת עיתונאים ובוש דיבר ואיפשר את העברת המיליארדים של הערבויות, ורבין השיב. היה קתרזיס. אלא שאז עברו לשאלות. והראשונה הייתה של איזו עיתונאית ששאלה את בוש: ‘אדוני הנשיא, אנחנו מגיעים תכף לתחילת הקמפיין אבל מבינים שיש פיצוץ בתוך המשפחה שלך, כי קיימת יחסים עם אחת המזכירות שלך’. וזהו. מעשרה מיליארד בערבויות - זה נהיה סיפור המזכירה.
“הרגשנו שיש שם מתח גדול בין בוש לבין ברברה. הגענו להליקופטר, שהיה אמור לקחת אותנו מהחווה לשדה התעופה במיין בדרך לוושינגטון, והם לא באו יחד. ואז היא הגיעה, היא ושני הכלבלבים שלה. והסמלת אומרת לה, ‘דה פירסט ליידי, יו קאנט גו ווית’ דה דוגס און דה הליקופטר’. היה סיפור גדול והיא העבירה את הכלבים למישהו שהעביר אותם ברכב. זה היה קטע מאוד מביך”.
עוד סיפור שלו עם מנהיג בינלאומי שופך אור על מערכת היחסים שלו עם רבין. זו שנשארת אחרי שמקלפים ממנה את המיתוסים ונשארים עם שני בני אדם וחולשותיהם. בעיקר לפירות ים. "נסענו לאיסמעיליה, למובארק, לארמון הקטן שלו. כמה ימים לפני הנסיעה, מוחמד בסיוני שאל מה נאכל. אמרנו, דגים. רבין ישב עם מובארק ואז התכנסנו יחד. חדר אוכל קטן בארמון, ראש ממשלת מצרים. שר הביטחון. עוד כמה. אנחנו היינו דני יתום ואליקים רובינשטיין. רבין מצד אחד שלי ואליקים מצד שני.
“הגישו הרים של אורז מצרי ובמיה ברוטב עגבניות, ועל האורז הזה מפוזרים שרימפס עצומים, ממש טעימים. רבין נורא אהב שרימפס, אבל ישר הבין שאליקים בסביבה. ורבין לא שמר כשרות אבל הבין את זה, והתחשב אם היו שומרי כשרות. והוא היה כל כך רעב. אמר לי, מה נעשה? אמר לי, תזוז קדימה. זזתי קדימה - רבין אכל. זזתי אחורה - לא אכל. ומובארק רואה הכל. אחר כך אמר לאליקים, 'מר רובינשטיין, טוב שאתה לא רואה כל מה שקורה פה'. היה ממזר ענק רבין".
אני מרגישה שהסיפור הזה הוא קפסולה של מערכת היחסים ביניכם.
"תמיד היה שם תחכום וממזרות וחברות".
יותר מזה: סימביוזה. הוא ידע שתציל אותו.
"אני תמיד קיים בשבילו. כן".
זה הרגיז לפעמים?
"בדיעבד חשבתי על זה ולא, זה לא הרגיז גם בדיעבד. לא הייתה לי תחושת באטלר. לא היה לי אכפת להיות מאחורי הקלעים. בדיעבד הפריע לי שאין הכרת תודה על מה שאני עשיתי. מהציבור. הפכתי את יקנעם. את אור־עקיבא. אינטל קריית־גת. כן, היו דברים שרציתי שיגידו, זה בזכות שבס. במקום זה הדברים האלה הלכו לאיבוד. אני לא מאשים אף אחד. היה רצף אירועים מטורף ואז הרצח ואז המשפט שגרם לי נזק מטורף. ואני ממש לא מתנצל על שום דבר לגבי המשפט".
אז למה אתה מתכווץ?
"זה מגיע מבושה. אני נבניתי מזה. אם לא היה המשפט לא יודע מה הייתי עושה. אולי הייתי הולך לפוליטיקה. תביני את הסטייט אוף מיינד שלי: אני לא שאפתי להיות ראש ממשלה. אבל רציתי לעשות דברים למען המדינה. ורציתי להמשיך לעשות. והנסיבות האלו - גם הרצח וגם המשפט - דחפו אותי למקום אחר".
לפני שנה וחצי הוא שב לארץ אחרי כמעט 20 שנה בגלות מרצון, בהן עשה לביתו בארצות זרות. התוצאה הראשונית של הקאמבק הזה היא הספר "חבר" שיצא בתחילת החודש, ביום הולדתו של יצחק רבין. העיניים של שבס נשארו כמו שהיו אז: כחולות מאוד. בהירות מאוד. חדות מאוד. מי שזוכר קטעי ארכיון משנות ה־90 זוכר את העיניים האלו כסמל של תקופה. אבל נראה שמשהו במנגנון הפנימי של האיש השתנה. שבס במהדורת 2020 עדיין כועס, אבל הוא גם הרבה יותר מודע. בגיל 67, הוא כבר לא מחפש לשנות את העולם, רק לספר על העולם כמו שראה אותו לפני ההכרזה ההיא מחוץ לאיכילוב כשנגמרה לו המדינה, ומה קרה לו אחרי.
אם יש משהו ששבס למד על בשרו זה שלפוסט־טראומה אין תאריך תפוגה. הנה, רק לפני שבוע היה לו פלאשבק ובאחת הוא נזרק 25 שנה אחורה. “ראיתי חדשות עם הילדים שלי ושידרו את התמונה של גנץ, אשכנזי, איווט ובוגי עם כאפיות”, הוא משחזר. “נכנסתי לטלטול גדול. זעזוע. רעדתי. הרגשתי תעוקה גדולה וחרדה אמיתית. כאילו לא עברו 25 שנה עוד מעט והכל חוזר"
“הכל” זה הרצח?
“כן. אלו היו אותן מילים בווריאציות אחרות. אותן מילים שביבי השתמש כלפי גנץ, הוא השתמש 25 שנה קודם. כאילו לא קרה כלום. כאילו לא נרצח ראש ממשלה. כאילו אפשר להרוס את הדמוקרטיה במחי יד. ואם גורמי האכיפה לא יעבדו מהר ולא כמו אז, שלא עשו כלום, אם לא יעצרו את ביבי מדברי ההסתה והשיסוי שלו - ירצחו את גנץ. יהיה מי שירצח אותו. בדיוק צפיתי היום בראיון האחרון של רבין עם ניסים משעל, שהוא אומר שהוא לא מוכן להיפגש עם האיש הזה, ביבי, שעומד בראש ההסתה. אנשים צריכים להגיד, ‘אנחנו לא מוכנים להיפגש עם האיש הזה’, גם ב־2020. וכבר יש מי שאמר לי על זה, אל תכתוב על זה - אתה מעיר דובים. אני מצטער, אבל הדובים ערים”.
הדובים ערים, ושבס לא יכול להירדם. “הרצח חוזר מאוד. גם בחלומות. אנחנו על איזה מסלול כביש ואנחנו לא מוצאים את הדרך, ובסוף המסלול עומדים אנשים עם רובים ויורים לנו באוטו ורבין חוטף כדור. וסוף החלום זה שאני רואה את רבין כמו שראיתי אותו באיכילוב, כשנפרדתי ממנו. את זה חלמתי עשרות פעמים. התחלתי לקחת כדורי שינה בגלל החלומות האלה. כי אני לא יכול לחזור לישון”, הוא אומר ביובש.
כשדורית ביניש התראיינה כאן לפני כחודש היא אמרה שרבין מעולם לא התלונן על הסתה.
(מתרתח) “זה שקר מוחלט! הוא כעס עליה. צעק עליה. דפק על השולחן. הוא היה קורא לה ‘השקרנית הזאת’. הרגיש שהיא מכשילה אותו כל הזמן כשר הביטחון. באינתיפאדה. שהיא לא מבינה את הצרכים האמיתיים. שבגירוש חמאס היא הלכה נגדו. לא פלילית אלא רעיונית. רבין היה מגדף אותה ואת מיקי בן יאיר שהם לא עושים כלום. אני זוכר ישיבת קבינט על ההסתה ותיאור מאוד קשה של כרמי גילון שאמר דברים קשים על ההסתה והחטיבה היהודית. רבין נהיה אדום כולו, דפק על השולחן ואמר, ‘תגידי לי, למה לא עושים שום דבר? יש לכם 300 תיקים של מסיתים - למה לא מקדמים אותם??’ אבל הם מורמים מעם, אז הם לא יכולים להתחרט על מה שלא עשו. ביניש רק מסבירה מה שלא עשתה.
“היו הרבה אנשים, כמו איתמר בן גביר - למה לא עצרו אותו? למה לא הלכו לעצור את הרבנים של פולסא דנורא? למה לא הפסיקו את השירות של הרבנים האלה במדינה? למה לא עצרו את המשכורות שלהם? יש המון כלים. והם לא ביצעו שום דבר. רק קישקשו. זה היה מטורף לחיות ולעבוד באווירה כזאת ולתפקד, זה היה בלתי אפשרי. ושנה וחצי אף אחד לא טיפל בזה כמו שצריך”.
אגב, זה נכון שרבין סירב ללבוש אפוד מגן בעצרת?
“עוד בולשיט. יש כל כך הרבה מיתוסים ומריחות לגבי התקופה ההיא. מעולם לא דרשו מרבין ללבוש שכפ”ץ ורבין לא התנדב. מה שהם דרשו זה לסדר שהמכונית תהיה משוריינת. או הסיפור שפרס ורבין עמדו על הבמה בכיכר ביום שרבין נרצח ופרצו בשירה ספונטנית וכמעט התחבקו והתנשקו - זה רץ 25 שנה וזה לא נכון. רבין בא לכיכר כשהוא לא מדבר עם פרס. רבין תיעב אותו. כי פרס בא אליו עם אקדח מכוון לרקה ואמר לו, ‘אם לא תיתן לי אפשרות למנות 50 אחוז בממשלה הבאה שלך אני מתמודד מולך’. פרס סחט אותו! אבל על זה לא מדברים”.
אחרי שנדחק מהחיים הציבוריים בישראל, יצא לשנים של גלות מרצון. הוא עשה עסקים בעולם, לחש על אוזנם של מנהיגים ברומניה ואוסטריה והרצה בפאנלים בינלאומיים. אבל מעולם לא חזר למרכז העשייה - הקמלוט של חייו - שאפיין את תקופתו המוזהבת עם רבין.
עם כמה שהרחיק את עצמו מהזירה פה, ברור שלרגעים הוא עדיין מתגעגע לתפקיד המוציא והמביא, לא רק במדינות זרות אלא ממש כאן בבית. מי שהיה האיש מאחורי קמפיין הבחירות המנצח של רבין ב־92' כמעט נכנס לאותה פוזיציה לפני שנתיים. "אמרתי לגנץ, 'אם אתה מתכונן לעניין הזה של בחירות, יש דברים קריטיים שצריך לטפל בהם'. הוא אחלה בן אדם. אני יכול ללכת לשכב איתו במארבים. לרקוד איתו. לשיר איתו שירה בציבור. בדנ"א שלי לגמרי. אפילו שירתנו באותו גדוד. התעקשתי להציג את הנתונים לגנץ. ותאמיני לי, אין לי שום מוטיבציה לעבוד פה בפוליטיקה".
האמת שקשה לי להאמין.
"אני מבין מה שאת אומרת. אבל זו מחלה. אמרתי לו, תקשיב גנץ. יש לך איזה משהו על הראש. איזה בייגלה. אתה ישראלי. איש צבא. רמטכ"ל. חתיך. עיניים כחולות. אדם עם יושרה. אבל אתה לא מבין פוליטיקה במובן הרחב של המילה. זה לאו דווקא חיסרון. גם רבין לא הבין תמיד פוליטיקה. אמרתי לו, אני אתן לך את זה בוואן־שוט פעם אחת ויותר אני לא אגיד את זה. ואם תגיד לי ‘לא’, זה גם על הכיפאק. יצאתי משם והיה ברור שכלום לא ייצא מזה. שהאיש לא מבין את גודל השעה. עשיתי מה שיכולתי. לא ביקשתי כסף או כבוד. רק אחריות. ובן אדם שעשה 21 קמפיינים בעולם, לא מישהו שעשה קמפיין לראש מועצה אזורית".
מה חשבת על החבירה שלו ללפיד?
יאיר לפיד היה צריך להיות המרצ של גנץ, כמו ב־92'. ברור שיש לו זכות קיום, אני מכבד אותו. אבל גנץ היה צריך להיות ליכוד ב'. הוא היה צריך לקחת אליו את אורלי לוי וגבי ובוגי - הכל בסדר, רק בלי ‘יש עתיד’. יש עתיד זה לכלוך. לא כי הם לא טובים, אלא כי הם מכבי ת"א, רק בלי הקורונה. כמו אבא שלו, גם יאיר. הם אומרים שזה כבוד גדול להגיע ל־34 מנדטים וזה הישג מרשים - אבל אחרי ‘קדימה’, כלומר אחרי שהגושים התמוססו, היו 50 מנדטים צפים עוד לפני שהמפלגה של גנץ נולדה".
ומה לגבי תיקי נתניהו? אמרת שבמקרה שלך רבין ידע הכל. אתה מאמין שבסיפור הצוללות, עם האיש האמון שהכי קרוב לנתניהו, דוד שמרון - ביבי לא ידע?
“אין דבר כזה. וזה ראוי להיחקר. אני הייתי הישראלי הראשון שהיה במגעים עם האמירויות. והסיבה שהם התחברו איתי דרך אנשי עסקים כי הם רצו את העזרה של רבין לתת אוקיי לרכישה של אף־15 מקלינטון. כל מיני פגישות במסעדה מתחת לאדמה במינכן. והכל סיפרתי לרבין מילה במילה. הוא קיים את הדיונים הרלוונטיים. רבין לא החליט על דעתו: דיבר עם ראש המוסד. עם ראש אמ”ן. התייעץ עם כל הגורמים הרלוונטיים. וזה לא היה צוללות למצרים מאותה מספנה - אלא דבר שגרתי. זה שביבי נתן הוראה למכור את הצוללות לבד, בלי ידע, בלי אישור, בלי להתייעץ - זה מרים גבה מינימום ומציב סימן שאלה מקסימום”.
הוא קם כל בוקר בחמש. עושה ספורט. משם הוא ממשיך לסבב פגישות ושיחות עבודה. חלק מהעסקים שלו בחו"ל עדיין קיימים, אבל הוא עצמו לא יודע אם ירצה לחזור אליהם. לאחרונה הוא שולח את ידו דווקא לתחום הקנאביס, בדומה לצ'ילבה שלו, ברק. את זמנו הפנוי הוא מבלה בקריאה ובכתיבה. אספן יין חובב. גם אוהב מחול, כפי שהוא מודה במבוכה.
מקפיד על בריאות וכושר. במקדש סטייקים מזמין פרגית וסלט. "לא אוכל בשר כמעט". מה הוא כן אוהב? חמוצים. אין לו את זה ביותר סימבולי. במקביל לכתיבת הספר הוא התחיל ללכת לאחרונה לטיפול פסיכולוגי. דווקא הוא, שנמנה עם הדור שמתנגד לרגשות, מצא את עצמו מנסה לפענח מה השתבש. הפרידה מאשתו השנייה, דנה, לפני שנה וחצי, ככל הנראה גם הכריעה לטובת אנליזה. "הגעתי לשלב בחיים שהבנתי שיש דברים לא פתורים אצלי", הוא אומר. "יש לי הרבה טראומות לא פתורות ואני חייב עזרה. יש לי אק”ג מטורף בחיים, של טראומות והישגים. ועם הכל - היו לי חיים טובים ואני לא אדם עצוב ואני לא מתקרבן. אבל אני עם עצמי מסוכסך. לא יעזור".
גדל בגבעתיים, בבית מפ"איניקי קלאסי, לאם ניצולת שואה ואב מוותיקי היישוב. כשהיה בן 15 אביו עבר אירוע מוחי ששינה באחת את הבית. "אבא שלי חוזר הביתה והוא לא אותו דבר. הוא הפך ממטפל למטופל. זו הייתה דרמה. הוא לא טיפל בי, אני טיפלתי בו. ואמא שלי לא נתנה ספייס. חזר חולה ומשותק חצי גוף. ואני לבד. אחי חייל".
כבר בנוער העובד והלומד, המפלט שלו מהבית, נבטו בו ניצני העסקנות הציבורית, שהפכו לצמח טורף ומפואר שנים לאחר מכן. מלחמת יום כיפור תפסה אותו כמזכיר של קיבוץ אפיק ברמת הגולן, שהוא נמנה על מייסדיו. "הייתי ילד בן 21 וכבר אחראי על החיים של 200 איש". במלחמה הוא נלחם בחווה הסינית ויצא משם עם תחושת בדידות מכלה. "לא היו מספיק שמיכות למתים, אז כיסינו שניים בשמיכה אחת לרוחב. הרגליים נשארו בחוץ. אני זוכר את הריח של השמיכות: אבק שריפה. דם. ריח נורא. אני מריח אותו עכשיו. אי־אפשר לצאת בלי פוסט־טראומה מדבר כזה. אני רואה את הטראומות בחיים שלי במה שקרה לאבא שלי. במלחמת יום כיפור. ברצח ובמשפט. מלבדם היו גם רעשי משנה (צוחק)".
הטיפול עזר?
"הוא בעיקר עזר לי לחשוב בצורה יותר מסודרת. כל מה שקרה לי עם רבין והמשפט וחוסר הנכונות שלי להסתגל למצב חדש. מאז שחזרתי אני מרגיש שאני הולך עם עננה מעל הראש שלי. ואני מתכוון שבאיקס השנים שנשארו לי לחיות יהיה לי פחות קשה, וכבר יהיה פחות כבד, אבל מאז החזרה לארץ היה לי כבד. כשגרתי בלונדון תמיד הייתה לי הציפייה שכשאני אחזור לארץ יהיה יותר טוב. אז הייתה לי לפחות את הציפייה. היה במה להיאחז. וכשחזרתי וזה לא קרה, זה נהיה יותר קשה".
מה היה הטריגר לטיפול? הפרידה מדנה?
"גם זה. אבל כל החיים שלי בחו"ל היו די בריחה. די גלות. חייתי את הארץ יום־יום. קראתי יותר ממה שהאדם הממוצע בארץ קורא תקשורת. ראיתי כל יום חדשות. מקליט ללילה. הייתי שם, אבל חייתי את החיים פה. לא הרגשתי שאני שם. לא רציתי גם להיות בחברת ישראלים שחיים בחו"ל".
אולי לא היה לך נעים איך שהם הסתכלו עליך?
"זה לא היה הם. זה אני. היו שם הרבה דברים מחרפנים במשפט. הוא המחלה שלי, האובססיה שלי. ידעתי שאני אחזור אחרי כמה שנים ושזה לא לנצח, וזה ארך יותר שנים משרציתי - אבל הייתי חייב את זה לנפש שלי. לא רציתי להיות פה יותר. אבל גם שם לא מצאתי את עצמי".
תלוש.
בדיוק ככה. והסיבה שהלכתי לטיפול הייתה כי הרגשתי תלוש. לא מחובר. עד עכשיו".
כמה זה דופק את הזוגיות להיות תלוש?
"זוגיות זה לא דבר פשוט. לא דבר טבעי, אבל התלישות/ בדידות/ ניתוק/ ריחוק/ אובדן דרך - גורמים למצב נפשי שלא עוזר לחיי נישואים, ולחיים בכלל. אני לא מצטער על מה שעשיתי. אבל אני כן מצטער שלא הצלחתי בזוגיות. אני פרוד מאשתי השנייה. זה התחיל באנגליה והסתיים לפני שנה וחצי. הצלחתי בבחירת נשים כי יש לי שישה ילדים מדהימים. אני בן 67. לא כיף להתבגר בשום גיל. אבל אני שובב. אני די בוטה".
די בוטה?!
"(צחוק גדול) די נו. אל תקלקלי את הרושם שלי על עצמי".
מטעם אהוד ברק נמסר: "מר שבס נשפט והורשע. בתסכולו, הוא ממשיך להפיץ שוב ושוב את אותם שקרים. בניגוד למר שבס עצמו, ברק לא ביקש ולא קיבל מעולם שום דבר ממר שלאף, לא כסף ולא דבר מה אחר, למרות שפגש אותו מספר פעמים בנסיבות חברתיות. כפי שנודע לברק הרבה לאחר סיום קמפיין הבחירות ב־99', מר שלאף תרם לגוף שהוקם ופעל בארה"ב על מנת להטיס בוחרים לישראל. לא היה לברק שום מגע עם הכסף הזה ושום מידע עליו. לגבי הפרטים האחרים, לא היו דברים מעולם. אין טעם להגיב על כל דבר הבל שיוצא מפי אדם מתוסכל".
נשיאת העליון בדימוס דורית ביניש מסרה: "דבריו של שבס המתייחסים אליי מופרכים ואינם ראויים לתגובה".
מטעמה של משפחת פרס לא נמסרה תגובה. היועמ"ש לשעבר מיכאל בן יאיר סירב להתייחס לדברים.
