בחלומות הכי ורודים שלה כוכבת הרשת לידור טאלב לא תיכננה לעשות את המהפך החשוב בחייה דווקא מול עשרות אלפי עוקבים בטיקטוק ובאינסטגרם. התכנון שלה לגילוי הסוד הגדול היה צנוע כמתבקש: להכין קודם את המשפחה הקרובה. במשך חודשים ארוכים היא נהגה לנעול את הדלת של החדר שלה, ואז למדוד מול הראי בגדים צמודים וקצרים, כאלה שחושפים את הפופיק, להתאפר ולענוד עגילים גדולים. היא חלמה על הרגע שבו יהיה לה מספיק אומץ כדי לפתוח את הדלת, לצאת ככה מהחדר ולספר לאמא, לאחים ולכל מי שמכיר אותה שהיא בעצם אישה. חלמה, אבל בכל פעם מחדש יצאה מהחדר בבגדים שבהם הם רגילים לראות אותה כל החיים: בגדים של גבר.
עד שלפני שבועיים, במקום לפתוח את המנעול בחדר, החליטה לפתוח את הכל בפוסט ובצילום שהעלתה באינסטגרם. "אני גמורה, לא יודעת כבר מה לעשות", כתבה טאלב. זו הייתה הפעם הראשונה שבה פירסמה תמונה שלה כאישה, הפעם הראשונה שבה כתבה בפומבי בלשון נקבה, והפעם הראשונה שבה חשפה רמזים לסיפור החיים המשוגע שלה, כנער מוסלמי בן 18 שנולד בשם מוחמד למשפחה שמרנית וחלם לשיר, לדגמן, ובעיקר להרגיש שזה בסדר להיות בת.
"לאן אני ממשיכה? איבדתי את הדרך שלי", כתבה טאלב לעוקבים שלה. "אני מראה לכולם שהכל טוב, משדרת חוזק, ובפועל, בפנים, אני גמורה. יש לי משפחה מוסלמית, שלא מקבלת אותי כטרנסית. חושבים שאני איזו חיה שאין לה לב, רגשות, חולשות. הגעתי למצב שבגללם אני אמורה לעזוב את הבית שלי, את המקום שבו אני מרגישה הכי בנוח, את האחיות שלי שהן הלב שלי. העוקבים שלי, בבקשה תפיצו את זה, תנו לי להרגיש שיש איתי אנשים בזה. למה אני אמורה להרגיש שהחיים שלי בסכנה בגלל המגדר שלי?"
את הפוסט כתבה טאלב בספונטניות, מתוך סערת רגשות. "עד עכשיו העזתי רק להעלות סרטונים שבהם התחפשתי לבת ושרתי", היא אומרת. "לא היה לי אומץ לצאת עם זה באמת. רציתי שקודם יהיה לי ביטחון לצאת מהארון מול אמא שלי והאחים שלי, ואז אני אצא בפוסט. לא תיכננתי את הפוסט. רציתי לדבר איתם לפני שאני מעלה משהו כזה בכלל".
אז מה קרה שהחלטת לצאת עם זה באינסטגרם?
"אמא שלי קיבלה טלפון ממישהו מהמשפחה של אבא שלי. הם ראו את הסרטונים שהעליתי לטיקטוק. בחלקם הצטלמתי עם אחותי הקטנה, שאני ממש אוהבת. בטלפון אמרו לה שאחותי צריכה להפסיק להצטלם איתי. הם שיגעו אותה עד שהיא דיברה על זה עם אחותי. כששמעתי את זה הסתובבה לי הקופסה. לא לוקחים את אחותי ממני, בדברים שאנחנו אוהבות לעשות יחד".
וניסית לפתור את זה קודם בתוך המשפחה?
"הרמתי טלפון לדודה שמציקה לאמא שלי כל הזמן. אמרתי לה שזה מוחמד, ואז היא התחילה לקלל. היא אמרה לי, 'חיה, כלב, תתרחק מאחותך שלא תדביק אותה, אתה חולה, סוטה. את החרא שלך תאכל בעצמך ואל תיתן למשפחה שלך לאכול את זה'. נורא נפגעתי. קיבלתי שוק. הסתגרתי בחדר שעות, ובכיתי. באיזשהו שלב לקחתי את הטלפון והתחלתי לצלם ולכתוב. העליתי את מה שיצא לי. לא שאלתי אף אחד. לא עניין אותי מה אמא שלי תגיד על הפוסט, אמרתי שבמשפחה הזאת עברו את הגבול. יש לי את הכוח של הרשת, ואני יודעת שזה מפריע להם. הם אוהבים שאף אחד לא יידע מה באמת קורה בפנים, העיקר שייראה טוב מבחוץ".
איך אמא והאחים הגיבו?
"אמא שלי הייתה בהלם ואמרה לי שאנחנו עוברים דירה. אחותי שלחה לי הודעה, אמרה שאני תמיד עושה דברים בלי שאני חושב, וביקשה ממני למחוק את זה".
היא רזה מאוד וגבוהה. מדברת בקול שקט ונעים. עכשיו סוף־סוף מרשה לעצמה להסתובב עם שיער ארוך קלוע בצמות, שפתון וחולצות בטן. שמחה מזה מאוד, ועדיין מתבלבלת לפעמים. מדברת חצי משפט בלשון נקבה, חצי משפט בלשון זכר. אולי כי לפעמים יותר פשוט לצאת מהארון מאשר להיפטר מהרגלים ישנים. "הכל מאוד חדש", היא אומרת. "אני מנסה להתרגל".
עם השמחה מגיע גם פחד. מאז פרסום הפוסט, טאלב חוששת ללכת לבד ברחוב בחיפה, עיר מגוריה, וגם בתל־אביב, העיר שבה נולדה. מקפידה להסתובב רק עם חברים, לבדוק שדלת הבית שלה נעולה. רוצה שאף אחד מהמשפחה המורחבת לא ימצא אותה. "מאז הפוסט יש שקט מהם", היא אומרת, "אבל זה הפחד. כשיש שקט זה אומר שאני צריכה לפחד. אני לא הולכת לבד ברחוב, ואנחנו מתכננים לעבור בקרוב דירה. למה החיים שלי צריכים להיות בסכנה רק בגלל שאני רוצה להיות אישה?"
מה את מפחדת שיקרה?
"אני מפחדת שיראו אותי לבושה כאישה. כבר עברתי את הגבול מבחינתם. אין לי מושג למה הם מסוגלים. אני לא יודעת אם זה יכול להגיע לרצח, אבל נראה לי שאלימות בטוח תקרה. הדברים שעברנו איתם היו נוראיים".
טאלב נולדה למציאות קשה. הוריה התחתנו בשידוך והתגרשו בילדותה. טאלב, שלוש אחיותיה ואחיה נשארו עם האב, והאם עברה לגור בקרבת מקום. "הבית שלי לא היה וואו בכלל", היא אומרת. "לאמא שלי לא הייתה משפחה משלה, והיא לא הסתדרה עם המשפחה של אבא שלי. היו למשפחה של אבא שלי כל מיני נהלים קשים".
מה למשל?
"שבנים צריכים להיות עם קרחת, ובנות צריכות לכסות את הראש ולהסתיר את עצמן. אני אהבתי להאריך שיער והייתי מסתירה את זה במשך חודשים בתוך כובע, שלא יראו. ברגע שהיו קולטים את זה, היו מושיבים אותי בכוח על כיסא ומספְּרים. היו עוד דברים. זרקו על אח שלי ועליי אופניים, היו מכות כל הזמן. שובר אותי לחשוב על זה וקשה לי לדבר על זה. זה מזעזע אותי".
בקושי רב היא גם מספרת שנאנסה במשך שנים, עד גיל 14. יותר מזה היא לא מצליחה להגיד, לא יכולה. נזכרת בחוויות ילדות אחרות, לא פשוטות. "הייתי בת שבע או שמונה, לא זוכרת כמה בדיוק. דוד שלי עמד להתחתן והביא לסבתא שלי תכשיטים לחינה שתשמור עליהם. אבל סבתא שלי שכחה איפה היא החביאה את הזהב וחשבה שאנחנו לקחנו אותו. היא אמרה את זה למשפחה, ואז שמו אותי ואת האחים שלי בחדר ופוצצו אותנו במכות. שבעה קרובי משפחה בבת אחת".
זה נורא. אף אחד לא הגן עליכם?
"אמא שלי כבר עזבה למקום אחר כי היא הייתה בסכנה. היא אהבה להתלבש ולצאת איך שבא לה, ככה שהיה בלגן עם המשפחה".
ואתם נשארתם שם?
"ברחנו. קמנו בארבע בבוקר והלכנו לתחנת משטרה. הודעתי לאמא שלי שאנחנו הולכים למשטרה, והיא הגיעה לשם. היא ניסתה להרחיק אותנו מהמשפחה. פחדנו, אז היינו במקלט שנתיים. זה בעצם בית עם בית ספר בתוכו. לא היינו יוצאים כמעט. אולי רק פעם בשבוע לטיול קצר. אני לא זוכרת הרבה משם, כי הייתי קטנה".
ואיפה היה אבא שלך בכל הסיפור הזה?
"אבא שלי אף פעם לא פגע בי. ההורים שלי היו תמימים, האלימות לא הגיעה מהם. היחסים שלו עם אמא שלי לא היו טובים, הם התגרשו כשהייתי קטנה. הדודים רצו שנגור אצלם. הם רצו לקחת מאמא שלי את הסמכות עלינו. בגלל זה היו כל הזמן ריבים, הם רצו שנדע למי אנחנו שייכים. אבא שלי לא ידע באיזה מקלט אנחנו נמצאים. חידשנו את הקשר איתו רק כשעברתי לפנימייה".
אחרי שעזבו את המקלט האם התקשתה להתייצב כלכלית ועברה לא מעט דירות עד שהתמקמה בחיפה. טאלב ואחֶיה עברו לפנימייה בבן שמן, ושם הגיע השינוי הגדול בחייה. "הפנימייה הייתה המקום הראשון שהרגשתי שבונים אותי בו. נתנו לנו לעשות מה שבא לנו, עם ביטחון. עם כבוד. חינכו אותנו. התחברתי לסביבת יהודים. נתנו לי חופש להרגיש איך שאני רוצה. סוף־סוף לא לחיות לפי המשפחה ולפי מה שהם מציבים. בפנימייה הרגשתי שדברים משתנים".
ואיך היה לגור פתאום בסביבת יהודים?
"רציתי להרגיש שייכת. בכיתה ז' עליתי לתורה. הלכתי לבית כנסת, ולא רציתי להרגיש מוחמד הערבי יותר. במשפחה ניסו לקרב אותנו לדת, אבל זה לא עבד, כי זה לא היה בצורה נעימה. למדתי לדבר עם אלוהים בעצמי. אמרתי, תאמיני באלוהים וזה הכל, לא צריך שיגדירו אותך.
"באותה תקופה גם שיניתי את השם. הייתה לי חברה ממש טובה, ולאחותה קראו לידור. היא הייתה מלאת ביטחון ויפה בטירוף. רציתי להיות כמוה. חשבתי שאם אני אקרא לעצמי ככה, אני גם אראה ככה. התביישתי בשם שלי ובדרך שהייתה לי. מה שעברתי הרחיק אותי מהכל. אם הייתי גדלה בבית טוב הייתי מתגאה במוחמד, אבל הבנתי שזה משהו לא טוב, ולא יכולתי לסבול את השם".
ומתי הבנת שאת אישה?
"מאז שאני זוכרת את עצמי. אבל לא העזתי לספר לאף אחד. אם הייתי מספרת, לא יודעת אם הייתי כאן עכשיו. אפילו לאמא שלי פחדתי לספר. כשהייתי קטנה לא האמנתי שיש סיכוי שאני יכולה לצאת מהארון".
המשפחה שלך הבינה באותה תקופה שאת עוברת שינוי?
"הבלגן התחיל בפורים כשהייתי בערך בגיל 13. המודעות שלי התחילה להתחזק, והחלטתי להתחפש לאישה. כנראה שאחותי צילמה ושלחה את זה למשפחה, אז הם התחילו ממש לשנוא אותי. מאותה נקודה הרגשתי שהם היו מסתכלים, מעירים, אומרים משהו על כל דבר שהייתי עושה. כאילו הם חושדים שאני אהפוך לבת, אפילו שבאותה תקופה זו הייתה רק תחפושת. החלטתי לא להמשיך את הקשר איתם".
אז לא הלכת לבקר אותם בכלל?
"לא. אבל כשהייתי בת 14 בערך אבא שלי נפצע בתאונת עבודה, אז חזרתי לשם, לא יכולתי להגיד 'לא'. אחרי שנה הוא נפטר. הלכנו להלוויה, ומאז חזרנו להיות בסוג של קשר. סבתא הייתה חולה והייתה מתקשרת, בוכה שנבוא. היינו הולכים כטובה".
ואז לא הייתה אלימות?
"אחרי שאבא שלי נפטר הם ריחמו עלינו, והורידו פרופיל".
אחרי שנתיים בפנימייה החליטה טאלב לעזוב ולצאת לעבוד כדי לעזור לאמה מבחינה כלכלית. "בכיתה י' כל האחים שלי עוד היו בפנימייה, חוץ מאחותי הגדולה. אני עזבתי, ועבדתי שלוש שנים ב'ארומה'. הייתי הולכת לעבודה ואז חוזרת הביתה, וזהו. ככה שלוש שנים. את כל החלומות שהיו לי שמתי בצד".
כשהדברים התייצבו בבית, הרגישה טאלב שהיא מוכנה ללכת עוד צעד אחד לכיוון החלום הגדול שלה. "אחרי שהבית נהיה בסדר מבחינה כלכלית בזכות העבודה שלי, החלטתי שהגיע הזמן שלי להיות אני", היא אומרת. "סיפרתי לחברים הקרובים שאני הומו. עוד לא יצאתי אז מהארון כאישה, כי התחשבתי בסביבה. אם זה היה תלוי רק בי, הייתי עושה את זה על ההתחלה".
ואיך קיבלו את זה?
"סבבה יחסית. החברים קיבלו את זה בטוב. לאמא שלי סיפרתי בהודעה, לא היה לי אומץ לספר לה בפנים. כתבתי לה שאני הומו, והיא אמרה לי, 'תשמור את זה לעצמך. לא צריך שכולם עכשיו יידעו'. זה פגע בי. אני אוהב לשתף. גם האחיות שלי אמרו אותו דבר. הן דאגו בגלל המשפחה ואמרו לי שאף אחד לא צריך לדעת מה אני אוהב".
אבל טאלב לא יכלה לשתוק יותר. "אז לילה אחד, עוד לפני הפוסט שבו סיפרתי שאני טרנסית, אמרתי שלא מעניין אותי, שאני רוצה לצאת מול כולם. שמי שרואה אותי, שיידע שאני לידור ההומו. העליתי פוסט שאני הומו באינסטגרם. זה הגיע למשפחה. אח שלי היה אצלם בביקור, והם אמרו לו להגיד לי לא להתקרב יותר לתל־אביב. זה גרם לי לחשוש כי כבר הייתה אלימות פעם אחת, אז למה שלא תהיה פעם שנייה? אבל אמרתי שאני לא מתייחסת וממשיכה בדרך שלי".
מקום המפלט שלה וגם מקור הכוח הוא הרשתות החברתיות. יש לה כמעט 35 אלף עוקבים באינסטגרם וקצת יותר מ־28 אלף בטיקטוק - נתונים לגמרי לא רעים. לשם השוואה, לעומר אדם יש בטיקטוק כ־38 אלף עוקבים, לאופירה אסייג פחות מ־14 אלף. טאלב גילתה את העולם הזה בפנימייה. התחילה להעלות תמונות בשביל הכיף, ולאט־לאט צברה עוד־ועוד עוקבים. חלק אהבו לראות את הנער עם הפנים הנאים מתלבש יפה, אחרים אהבו לראות אותו רוקד, לפעמים לצד אחותו ולפעמים לבד. "נראיתי לא ישראלי אלא כמו ילד מחו"ל. לדעתי הביטחון שלי גרם לאנשים להמשיך להתעניין".
מה שעוד גרם לעוקבים להסתכל עליה בעניין היה הדמיון שלה לכוכב הטיקטוק הבינלאומי ג'סי אנדרהיל, אמריקאי בן 21 עם יותר מ־5.5 מיליון עוקבים בטיקטוק, וכמעט 940 אלף עוקבים באינסטגרם. אנדרהיל עצמו קלט את הדמיון הפיזי והמקצועי בין שניהם באחד מביקוריו בארץ. "תמיד השוו אותי לג'סי", מספרת טאלב. "באחת ההופעות של כוכבי טיקטוק באיזה קניון, הוא הגיע להופיע וגם אני. הוא התלהב, פנה אליי ורצה לעשות שיתוף פעולה. מקווה שזה יקרה בעתיד".
את היציאה הפומבית שלה מהארון כהומו, לפני כשלושה חודשים, היא צלחה היטב ברשתות. קיבלה 9,000 לייקים ומעל ל־800 תגובות. "זה לא ממש שינה לקהל, הם העריכו את זה, אבל הרגשתי שהם מעריכים אותי על סתם. שאני עדיין לא אמיתי איתם. כאב לי שכותבים לי, 'אתה אמיתי' ו'כל הכבוד על האומץ'. חשבתי עוד והחלטתי לעשות את הפוסט השני".
ובפוסט השני מה קורה?
"הפוסט הגיע ל־16 אלף לייקים, ונוספו לי כמעט 15 אלף עוקבים מאז. ידעתי שזה יגיע להרבה, אבל לא ידעתי עד כמה".
הפוסט השני התפוצץ במסך של טאלב וגרר כמעט אלפיים תגובות. רובן מחבקות, חלקן מלאות שנאה. השחקנית מורן אטיאס אפילו הציעה לה לבוא לגור איתה בבית. "זה נחמד ומרגש. באותו יום לא התייחסתי לכלום, אפילו לא ידעתי על מורן. העליתי את הפוסט ומרוב כאב ראש הלכתי לישון. רק כשקמתי בבוקר ראיתי את החיזוקים והתגובות, ואז נהיה לי כוח ממש מטורף. היה לי איפור מהאחיות שלי. לבשתי בגדים ויצאתי מול כולם. תמיד הייתי קונה בגדים של בנות, פשוט הייתי עושה אותם טום־בוי כאלה. עכשיו אני לובשת אותם באופן נשי. כשאמא ראתה אותי ככה התביישתי, והלכתי ישר לידיד שלי. לא נתתי לה רגע אפילו לפתוח את הנושא הזה איתי. אני מרגילה אותה כל פעם לקצת. היא אהבה את זה. הדבר היחיד שעצר אותה זה הפחד. ברגע שאני מכריזה על משהו היא עומדת מאחוריי".
לא רק מורן אטיאס הציעה עזרה. גם בל אגם, כוכבת ריאליטי טרנסג'נדרית שהתגייסה לעזור. "עם בל אני בקשר בווטסאפ כבר תקופה. היא רצתה לעזור לי בתהליך. זה מאוד משמח אותי. גם אני רוצה לעזור לאחרים. לא הייתי רוצה שמישהו אחר יעבור מה שאני עברתי עם המשפחה".
גם בלי להיתקל במשפחה, להסתובב סתם ברחוב בחיפה זה לא חוויה נעימה עבורה. "אנשים מתייחסים לטרנסיות כמו לזונות. כל גבר שרואה אותי חושב שאני זונה. אתמול ברכבת מישהו בא אליי ושאל אותי, 'חתכת או לא?' אחר כך הוא אמר לי, 'אני הולך לשירותים ואת מוזמנת', דברים כאלה. זה קורה עם המון אנשים, בעיקר מבוגרים. אני רוצה שיעשו לי כבוד. אתם רואים אישה, תתייחסו בכבוד".
צעירים יותר מגיבים אחרת?
"לא תמיד. לפני כמה ימים הייתי במפגש מעריצי טיקטוק, הגעתי לבושה ומאופרת. שמעתי שם תגובות כל כך מגעילות מילדים בני 17־20 שכמעט התעלפתי. צעקו לי, 'יש לך זין בין הרגליים, איכס', או 'הלוואי שתקבלי קורונה'. אם הייתי לבד הייתי עונה, אבל בגלל שהייתי ליד ילדים קטנים הורדתי את הראש ושתקתי. חששתי שזה יידרדר. כשהייתי בעזריאלי, ירקו עליי. גם במקרה הזה הורדתי את העיניים. לא נראה לי שזה היה מישהו שאפשר לדבר איתו בכלל".
שואלים הרבה שאלות?
"אלה שמכבדים מראים אהבה, אבל יכולים לשאול אותי גם אם אני לוקחת הורמונים. אני מעדיפה לא לענות. זה לא עניינם מה נכנס לי לגוף ומה אני עושה איתו. אתם רואים אותי בחוץ כאישה ואני אישה, לא צריך לשאול אם יש לי ציצי".
בן זוג אין לה. היא לא מחפשת, לא מאמינה שתמצא מישהו שיקבל אותה כמו שהיא. "כטרנסית אני מרגישה שיש פחות אפשרות שיהיה לי חבר, מסתכלים עליי אחרת. אני מעדיפה לא לצאת עם אף אחד ולא לחשוב עליו, ולחשוב רק על עבודה. אני פוחדת להתאהב".
היו לך פעם קשרים רומנטיים?
"הייתה לי בת זוג לפני שנים, והיה לי גם בן זוג. זו הייתה אהבה קשה. את איתו ותמיד הוא מסתיר אותך, וכשהוא חוזר הביתה הוא אומר לך, 'אל תשלחי לי הודעות, שלא יראו'. גם עכשיו, גבר שירצה לצאת איתי ייתן לי להרגיש שאני לא מספיקה".
את לא חושבת שתמצאי מישהו שיאהב אותך כמו שאת?
"קשה לי להאמין. אני רואה את התגובות ברחוב. מתייחסים אליי כאל תת־רמה. החלום שלי הוא להתחתן ושיהיו לי שני ילדים. אני אתן להם חופש להיות כל מה שהם רוצים".
מאז שעזבה את ארומה, היא לא עובדת. היא חוששת שבכל מקום יקבלו אותה בהרמת גבות. לפני כמה שבועות, קצת אחרי שיצאה מהארון כהומו, החליטה לנסות לפתח קריירה בדוגמנות ופנתה לסוכנות הטאלנטים talen-team. הפוסט שבו יצאה מהארון כאישה טרנסית, תפס בהפתעה גם את מנהליה. הם לא ציפו שהילד היפה שהתחיל לקבל הצעות לדגמן יתגלה פתאום כאישה.
היום להצטלם כגבר, זו כבר לא אופציה מבחינתה. בקרוב היא תדגמן בקמפיין לשמלות כלה ובמקביל היא עובדת על קמפיין רשת לשבוע הגאווה, שכולל צילומים וקליפ לצד עומאר, ילדה טרנסית בת שמונה שהיא רוצה לשמש לה כמנטורית. "חשוב לי לנסות לחסוך ממנה את מה שאני עוברת", היא מסבירה, "אני לא רוצה שזה שאני טרנסית יגדיר אותי וייתן לי רק סוג מסוים של עבודות. אני רוצה להצליח כמו דוגמנית רגילה".
את מרגישה נוח להתלבש כאישה בכל מקום, או שזה משהו שלוקח זמן?
"שמלות זה משהו שאני רוצה ללבוש אבל עדיין יש לי חוסר ביטחון בזה. יש מקומות, נניח עם ריכוז של ערבים או של דתיים, שבהם אני עדיין שמה כובע ומסדרת את החולצה כך שלא יראו כלום".
מה התוכניות שלך לעתיד?
"אני רוצה לעשות ניתוח, אבל זה משהו שצריך לחשוב עליו. יש לי עוד זמן לזה".
פורסם לראשונה: 08:24, 13.03.20
