בשבוע שעבר, מיד אחרי שראש הממשלה נתניהו הודיע על שימוש במעקב דיגיטלי של השב"כ אחר חולי קורונה, שטף את ישראל גל של פרסומים שגויים ובדיחות ווטסאפ. היו שטענו כי השב"כ יחדור לטלפונים של האזרחים, שמועות אחרות סיפרו על כל מיני אפליקציות נגועות. אלא שהתחקיר שלנו חושף השבוע: המעקב אחר חולי הקורונה לא מתרחש על ידי חדירה לטלפון הסלולרי, ולא על ידי אפליקציה מוסווית. פשוט כי לא צריך: לשירות הביטחון הכללי כבר יש מאגר מידע סודי, שלתוכו נאספים נתונים על כל אזרחי מדינת ישראל, כל הזמן, בלי קשר לקורונה. בשב"כ קוראים לזה "הכלי".
עוד על משבר הקורונה:
- "בשבוע הראשון חולי קורונה לא מרגישים דבר, ואז הדברים מדרדרים"
- משבר הקורונה יסתיים עם ירידה במחירי הדיור - וזה לא משמח
- האפליקציה שהפכה ללהיט של ימי הקורונה
כל מה שנתניהו ומשרד הבריאות היו צריכים לעשות זה להתיר את השימוש במאגר הזה - ולהזין לתוכו את שמות החולים הידועים. כל השאר - איפה החולים היו, עם מי דיברו, מי עבר במסלולים שלהם ועוד נתונים - ממילא נאסף כל הזמן לגבי כל אזרחי מדינת ישראל. כן, גם אם אתם ישראלים שלא חשודים בשום פעילות טרור ובריאים לחלוטין, יש מי שאוסף את הנתונים שלכם.
בימים רגילים, "הכלי" משמש ללחימה בטרור, ואין כל ספק שהוא סייע רבות להצלחה חסרת התקדים של השב"כ בתחום זה. "'הכלי' הציל את חייהם של אינספור ישראלים", אומר אחד מבכירי השב"כ לשעבר. "קשה לראות את המלחמה שאנחנו מנהלים נגד הטרור ולמען חשיפת מרגלים בלעדיו".
אבל יש לו גם פוטנציאל מסוכן. מאוד מסוכן. התחקיר חושף כי מדובר במאגר שנאסף מבלי שיש למי מאיתנו, או אפילו לכנסת - זולת חמישה חברים בתת-הוועדה למודיעין, ששומעים על אודותיו בסקירה כללית פעם בשנה - מושג כלשהו כיצד הוא נאסף ומאוחסן, ואיזה שימוש באמת נעשה בו. ראשי הממשלות מעולם לא פירסמו את הצווים שמופעלים במסגרת החוק או את תוכנם. הדיונים בנושא הזה, ככל שנערכו, לא הובאו מעולם לידיעת הציבור בישראל. התוצאה היא שמערכת עצומה, שאוספת טרה-בייטים של מידע על כל אזרחיה של מדינה דמוקרטית, נותרה לגמרי באפלה.
עד השבוע.
ב־2013 התפוצצה בעולם ברעש גדול הפרשה שתיקרא לימים על שם מי שחולל אותה, אדוארד סנודן, איש קהילת המודיעין האמריקאית. סנודן חשף כי הסוכנות לביטחון לאומי, ה־NSA (המקבילה האמריקאית ל־8200), אוספת הררי מידע מחברות הטלפונים, הסלולר והאינטרנט על כלל אזרחי העולם, ובתוכם על כלל אזרחי ארה"ב. פרויקט האיסוף האדיר הזה, שמכונה "פריזמה", לא מכוון נגד חשודים בטרור או פעילות לא חוקית אחרת. מדובר פשוט במאגר עצום של כמעט כל חיפוש בגוגל, אימייל, פוסט או שיחת טלפון - של כל אזרח. השבוע מתברר כי גם ישראל מחזיקה על אזרחיה מאגר נתונים עצום.
איש שב"כ בכיר אמר השבוע: "כשהתפוצצה פרשת סנודן, כולנו צחקנו שהדבר שאותו קהילת המודיעין האמריקאית מנסה להסתיר, ואשר גרם לסערה כל כך גדולה בציבוריות האמריקאית, כתוב אצלנו בחוק באופן כה ברור".
ואכן, על פי שורה של סעיפי חוק ותקנות, חלקן חשאיות, הוציאו ראשי ממשלת ישראל הוראות לחברות סלולר להעביר לשב"כ את כל המידע על נתוני התקשורת של כלל המנויים שלהן. מדובר בכמעט כל אזרחי ישראל וחלק גדול מתושבי הגדה המערבית. כך נוצר "הכלי".
מה בדיוק נאסף שם? חיים גירון, לשעבר סמנכ"ל בכיר של טכנולוגיות עתידיות וסייבר במשרד התקשורת אומר כי, "חברות התקשורת מחויבות לפי החוק לתת את כל השירותים הנדרשים לשירותי הביטחון. כל שיחה שמתבצעת יוצרת רשומה במערכות של חברת התקשורת. הרשומה הזאת כוללת הרבה מאוד פרטים: מספר הטלפון שממנו יצאה השיחה, יעד השיחה, מספר הטלפון שאליו מיועדת השיחה, מיקום המכשיר, באיזה תא שטח - מה שנקרא באיזה Cell, באיזה סקטור של אנטנות נמצא המכשיר שממנו יצאה השיחה. אותו הדבר גם לגבי המכשיר שמקבל את השיחה. מיקום המכשיר נרשם גם כשהמנוי לא מקיים שיחה או שולח טקסט. והרשת יודעת בכל רגע איפה הוא נמצא".
מ', בכיר לשעבר במשרד הביטחון, יוצא קהילת המודיעין, אומר שזה לא הכל, וכי המידע האגור בידי חברות הסלולר כולל גם את פרטי הגלישה באינטרנט, אבל "רק" את עצם הגלישה ובאיזה אתר, לא את התוכן. גלשתם לאתר ‘פורנהאב’, למשל? הגלישה שלכם נשמרה במאגר. אבל אם זה מרגיע מישהו, השב"כ לא יידע מה ראיתם שם. "השב"כ יכול לקבל בכל רגע נתון את כל המידע הזה על כל אחד מתושבי ישראל", אומר מ’. "ולכן הבקרה על כל זה חשובה מאוד".
ה"כלי" של השב"כ שנחשף כאן, שימש למניעת אינספור ניסיונות פיגוע, לצד פרשיות ריגול, חלקן פורסמו וחלקן לא. עכשיו הוא משמש גם למעקב אחר מסלולם של חולי קורונה. אבל התחקיר מגלה כי גם טרום פרוץ המגפה, היו פניות לשב"כ לשימוש ב"כלי" בנושאים שכלל לא קשורים לטרור. רוב הפניות הללו נדחו, אבל היו גם כאלו שאושרו.
כאשר למשל התפוצצה פרשת דליפת מידע רגיש שהסעירה את המדינה, פנו גורמים שונים במערכת הביטחון לשב"כ וביקשו סיוע בחקירה. הם נענו בחיוב. גורמים לשעבר בשב"כ מדגישים כי כל חקירה כזאת ושימוש במאגר אושרו נקודתית בידי היועץ המשפטי לממשלה, זאת כדי, "למנוע ניצול של השירות על ידי ראש הממשלה", וכי "הרבה דרישות של דרג מדיני או אחר שנחקור הדלפות נדחו ולא נענו".
אחת מהבקשות לשימוש במאגר שלא התקבלו הייתה פנייה של ראש הממשלה נתניהו, כי השב"כ יטיל באמצעות "הכלי" פיקוח על מעגל שותפי הסוד בנושא התוכניות לתקוף באיראן, לרבות על ראש המוסד, ראש אמ"ן וקצינים בכירים נוספים. ראש השב"כ באותה תקופה, יורם כהן, דחה את הבקשה על הסף.
ראש השב"כ לשעבר יעקב פרי מתייחס למעקב הדיגיטלי
בקשה נוספת הגיעה ב־2012, עם התגברות כניסתם של מהגרי עבודה ופליטים לישראל. בשיא הגל, כך על פי ההערכות, עברו את הגבול כ־150 אלף איש. גורם פוליטי בכיר פנה לשב"כ בבקשה שיפעיל את ה”כלי” כדי לאתר אותם. גורם בשב"כ אומר כי, "למרות שהיה ברור כי מדובר במשימה לאומית ממדרגה ראשונה, השב"כ התנגד לזה בחריפות והנושא ירד מהפרק".
עוד פרשה ציבורית ידועה מאוד שהשב"כ סירב לאשר לצורך חקירתה שימוש ב"כלי", היא פרשת מסמך הרפז. מבקר המדינה המנוח, מיכה לינדנשטראוס, ביקש לחקור לעומק את מערכת היחסים העכורה בין לשכת הרמטכ"ל אשכנזי ללשכת שר הביטחון ברק. בשלב מסוים, פנה לינדנשטראוס לראש השב"כ כהן, וביקש ממנו אישור להשתמש ב"כלי" לצורך חקירת הפרשה. כהן סירב. כמה מהנוכחים בחדר מספרים שלינדנשטראוס, שופט לשעבר שלא הרים טון בקלות, הרעים הפעם בקולו. "אתה מחבל בנושא שהוא בעל חשיבות אדירה לביטחון", הטיח בכהן. "אנחנו חוקרים אפשרות לניסיון לקרוא תיגר על סדר השלטון בישראל ואתה לא מוכן לסייע".
הנוכחים בחדר, כך שיחזר אחד מהם, התכווצו בכיסאותיהם. כהן ענה: "המידע שאתה מבקש, אם קיים, לקוח ממאגר נתונים שנוצר לטובת מלחמה בטרור ובריגול, ומה שאתה חוקר לא קשור אליהם. הכלים האלה ניתנו לשב"כ כדי לתפוס מחבלים ומרגלים, לא כדי להתמודד עם סוגים שונים של רכילות או סכסוכי עבודה. אפילו אם הם סכסוכי עבודה ברמה הבכירה ביותר. אנחנו לא נמסור את הנתונים הללו, אלא אם כן נקבל הוראה בכתב של היועץ המשפטי לממשלה".
לינדנשטראוס לא ויתר. "אתה טועה לגמרי", השיב לכהן. "אין פה שום בדיקה של רכילות. אני חוקר אפשרות שגורמים מסוימים חברו יחד להפיכה שלטונית, משהו שהוא לגמרי בייעוד של השב"כ, הקובע שהארגון יעסוק בשמירה של סדרי השלטון". כהן לא השתכנע.
"חשבתי שאני משתגע", אמר לינדנשטראוס לרונן ברגמן כמה שנים אחר כך. "אנחנו באמצע אחת מהחקירות הכי חשובות שנוהלו אי פעם בידי מבקר המדינה, ונודע לנו שיש לשב"כ את היכולת לפתור חלק גדול מהחידות שעלו במסגרת החקירה. ויושב האיש הזה (כהן) מולי, ואומר שהוא לא מוכן לעזור".
בסופו של דבר, ההמלצה של כהן ליועמ"ש באותה תקופה, יהודה ויינשטיין, הייתה שלא לאשר את הבקשה של המבקר לשימוש ב"כלי". "היו כמה מקרים בתקופתי שבהם ביקשו גורמים שונים את היכולות המיוחדות הללו של השב"כ", אומר ויינשטיין השבוע. "אלא שהשב"כ תמיד נעמד על רגליים אחוריות, וסירב בכל תוקף להסיט אותן לטובת עניין שלא נוגע לייעודים שלו".
אבל כאמור, היו בקשות שלא קשורות בטרור או בריגול, שכן אושרו. אחת מהן הייתה של משטרת ישראל. לפני כ־12 שנה, באחד מגלי חיסולי החשבונות בין משפחות הפשע בישראל, נתקלו חוקרי המשטרה במבוי סתום. באותה תקופה לא היה למשטרה מערך סייבר משלה. המשטרה הפעילה לחצים כבדים, ומשרד המשפטים אישר באופן חריג ועל פי נהלים קשוחים שנקבעו שימוש ב"כלי", לטובת הלחימה בפשע המאורגן. המהלך הצליח: ה"כלי" סייע מאוד לכמה מהמעצרים וההרשעות שהושגו בשנים שלאחר מכן, עד שהוקם מערך הסייבר של המשטרה עצמה, שהוא, "הרבה יותר טוב ממה שהיה קודם, אבל עדיין נחות בהרבה מול מה שיש לשב"כ", כדבריו של איש משטרה בכיר. אבי דיכטר מספר שכאשר מונה לתפקיד השר לביטחון פנים, "התברר לי שלמשטרה אין כלום בנושא סיגינט (הקיצור המקובל למודיעין אותות – ר"ב, ע”ש). הופתעתי מאוד לראות את הפערים הדרמטיים שיש במדינת ישראל בין להילחם בטרור או במרגלים לבין היכולות לטפל בפושעים. אגב, לטעמי לא צריך להיות הבדל".
אבל ברוב המקרים, בקשות המשטרה לשימוש ב"כלי" לא נענו. בשיחה עם עמית מהשב"כ בנושא אחר, העלה קצין בכיר בלהב 433 שעסק בחקירות תיקי נתניהו את תסכולו: "יש כל כך הרבה עניינים מתוך החקירות האלה, שבחיפוש קצר אצלכם אפשר היה לפתור". הוא דיבר, למשל, על תדירות וזמני הפגישות בין גיבורי תיק 4000, שאפשר היה לאשר או להפריך דרך ה"כלי". הדברים נאמרו בחיוך: לשני הצדדים היה ברור שאין שום סיכוי שהשב"כ יסכים לבקשה כזאת.
העובדה שלעיתים השימוש ב"כלי" מקבל אישור ולרוב לא, מעלה דילמות מוסריות לא פשוטות. "ומה קורה, למשל, אם מחר ילד בן שלוש נחטף על רקע פלילי, והמשטרה ביכולותיה לא מצליחה למצוא אותו. השב"כ צריך לעזור לה או לא?" תוהה בכיר לשעבר בשב"כ. "ונגיד שאדם משאיר הודעה בפייסבוק שהוא הולך לרצוח את אשתו ולקפוץ מהגג. אז לאתר אותו או לא? אין פתרונות פשוטים לדברים האלה".
בשב"כ מודעים היטב לרגישות כלפי השימוש ב"כלי", במיוחד שלא לצורכי לחימה בטרור. זו הסיבה שעל פי אדם שהשתתף בדיונים סביב אישור השימוש ב"כלי" למאבק בקורונה, ראש השב"כ נדב ארגמן, "לא התלהב, וזה אנדרסטייטמנט של הלייף", מהיוזמה כולה, "שעלולה לחשוף כלים ושיטות ולהכניס את השב"כ לאירוע לא לו ולזירה שהוא לא צריך להיות בה".
אז איך הרעיון לנצל את ה"כלי" לטובת המלחמה בקורונה בכלל נולד? כרגיל, תלוי את מי שואלים. במטה לביטחון לאומי אומרים כי "מי שיזם וביקש את הסיוע זה מנכ"ל משרד הבריאות, אשר גם צירף חוות דעת שמסבירה היטב את הנחיצות בכלי הזה". בשב"כ אומרים כי נענו לבקשת משרד הבריאות. השאלה היא איך נודע למשרד הבריאות שיש לשב"כ בכלל יכולות כאלה? במעגל מקבלי ההחלטה יש לפחות שני אנשים, שהם שותפי סוד לקיומו של "הכלי": מאיר בן שבת, ראש המטה לביטחון לאומי ובעברו בכיר בשב"כ; וראש הממשלה נתניהו עצמו.
כך או כך, לא מעט בכירים יוצאי שב"כ הביטו בתדהמה במסיבות העיתונאים, שבהן דיבר נתניהו בפני כל העולם על היכולות של השב"כ. הדעות בין הבכירים שעימם שוחחנו חלוקות. יש הסבורים כי ראש השב"כ ארגמן היה צריך שלא לאשר את השימוש ב"כלי", בין השאר כי משרד הבריאות לא באמת הוכיח את יעילותו לצורך הלחימה בקורונה. אחרים אומרים כי אם אפשר להציל אנשים מהידבקות בזכות השימוש במערכת - טוב עשה ארגמן שנענה. אבל גם אלה וגם אלה הביעו דאגה מהדרך שבה המהלך נוהל. גם הבכירים שהסכימו עם המהלך, טענו שהוא חייב לבוא לצד פיקוח פרלמנטרי הדוק. "רק במדינה מטורפת כמו ישראל אנשי קהילת המודיעין ומערכת הביטחון הם שנלחמים למען דמוקרטיה, שקיפות ופיקוח על השלטון", אומר איש שב"כ בכיר לשעבר, שעסק בתחום טכנולוגי ופרש לאחרונה. "הלוואי והשימוש ב'כלי' לטובת המלחמה בקורונה יעזור. אבל הוא כולל גם שתי סכנות חמורות ביותר. הראשונה היא חשיפת היכולות: אחרי שהקורונה תלך, אנחנו עדיין נישאר עם אתגר הטרור ונזדקק לטכנולוגיה הזאת".
והשנייה?
"היא אולי יותר חשובה. במשך עשרות שנים השב"כ הצליח להישאר בתחום היעדים שלו - מניעת טרור וריגול. בפעם הראשונה מצליח פה דרג פוליטי, במחי החלטה נטולת אישור של הכנסת, להסיט את השב"כ ואת אחד מהכלים הכי חשובים שלו, לטובת עניין אחר, שבכלל לא קשור לנושאי ביטחון. הבעיה היא לא המלחמה בקורונה, אלא התקדים. ברגע שעשו את זה פעם אחת - יעשו את זה שוב, והפעם מול יעדים אחרים, שנראים לשלטון כמסכנים את המדינה".
עו"ד מלכיאל בלס, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שהיה שותף לשורת חקיקות בנושא ביטחון והגנת הפרטיות, מזהיר, "גם במשבר מהסוג הזה צריך לשמור על הליבה של זכויות האזרח במדינה דמוקרטית. אני מבין שצריך למנוע הדבקה והתפשטות הנגיף כדי להציל חיים, אבל אי־אפשר בחסות הפאניקה למחוק ולרמוס זכויות אדם ללא הגבלה, ברמות חסרות פרופורציה לחלוטין לאיום ולבעיה. יש לי תחושה שהפכנו כמעט למשטר נשיאותי, בלי איזונים ובלמים, כשראש הממשלה כמעט לבדו ניהל את העניינים בחודש האחרון. כאשר הוא שקוע גם במשפטו - תמיד יש חשש שהוא פועל גם משיקולים אישיים".
אז מה צריך להיות?
"אני חושב שחובה להקים כבר השבוע ועדה בכנסת שתעסוק בקורונה ותבקר את החלטות הממשלה. הממשלה פועלת בלי בקרה של המחוקק".
אין ספק שמאגר הנתונים שנחשף כאן הוא רב־עוצמה, ושהחשש הגדול ממנו צריך להיות שימוש לא נאות. בשב"כ הבינו היטב שלצד היתרונות ש"הכלי" נותן ללחימה בטרור, יש בקיומו גם בעייתיות גדולה. הבעיה המרכזית הראשונה היא שה"הכלי" אוגר מידע על כל תושבי מדינת ישראל, כל הזמן. רוב הישראלים, כמובן, אינם חשודים, אינם מעורבים בחקירה כזאת או אחרת וגם לא יהיו. ובכל זאת, המידע עליהם נאסף. הבעיה המרכזית השנייה היא, שחוץ מהעובדה ש"הכלי" אוסף מידע על כולם, הוא מאפשר לבדוק את חייו של האזרח לא רק מרגע שהוא הפך מושא לבדיקה - אלא גם אחורה בזמן. עם מי שוחחתם, למי שלחתם הודעות סמס, איפה הייתם בכל רגע ואת מי פגשתם שם. כל אלו הן יכולות, שבשימוש לא נאות עלולות להפוך למסוכנות ממש.
זו הסיבה שבשב"כ מקפידים מאוד להגדיר את המאגר כ"כלי פסיבי". בכיר לשעבר בשב"כ הגדיר את "הכלי" כ"אוסף אינסופי של נקודות במרחב הקיברנטי, שכל עוד אתה לא ניגש אליהן, לא אומרות שום דבר". אחר אמר: "מה זה משנה אם הנתונים נשמרים, כל עוד לא עושים שאילתות על החומר". אחד מבכירי השב"כ הסביר זאת כך: "ה'כלי' הוא כמו בור עמוק, או מרתף, סגור וחשוך לחלוטין שאף אחד לא יכול להיכנס אליו. פעם בזמן מה, ואחרי שורה ארוכה של אישורים, מקבל מישהו פנס ובקרות כדי לרדת אל הבור ולהאיר חלק מסוים בו. הוא יכול להאיר רק את החלק הזה, ואז לעלות למעלה, ולדווח באופן שגם הוא נתון לבקרה חמורה, על תוצאות החיפוש המוגבל הזה".
אבל התחקיר מגלה כי כבר קרו מקרים של שימוש חורג ב"כלי", במיוחד סמוך להקמתו. מתברר כי היו כאלה בשב"כ שלא עמדו בפיתוי. "בהתחלה היו אנשים לא מחונכים אצלנו", משחזר איש שב"כ בכיר לשעבר. "היו כאלו שהחליטו שהם רוצים לבדוק האם ההוא שיוצא עם הבת דודה שושנה הוא שידוך מספיק טוב".
מה עשיתם במקרים האלו?
"המקרים הספורים הללו טופלו ביד קשה, ותוך זמן קצר אנשים חונכו לפעול רק לפי ההוראות ולגלות את הרגישות הראויה כלפי המאגר. ההקפדה והבקרה נאכפים בשורה של אמצעים, כולל בדיקות פוליגרף תקופתיות ורבות למתי המעט, שיש להם גישה לחומרים הללו".
בכיר שב"כ אחר אומר כי, "לארגון נוצר די־אן־איי של חרדת קודש בטיפול בנתונים הללו. כל איש שב"כ יודע שאם יחליט לעשות שימוש לרעה ב’כלי’, ולבדוק למשל, אם אשתו בוגדת בו, הוא ימצא את עצמו מהר מאוד מחוץ לשער".
אבל הסיכון הגדול יותר הוא, כמובן, לא רק שמישהו מהשב"כ ישתמש ב"כלי" כדי לגלות חוסר נאמנות בנישואיו. הסכנה הגדולה היא שבעלי כוח פוליטי ישתמשו במאגר לצורכיהם. האם, למשל ראש ממשלה – כל ראש ממשלה – עלול להשתמש ב"כלי" כדי לגלות עם מי נפגש ראש האופוזיציה ומתי? בשב"כ טוענים שאופציה כזאת בכלל לא קיימת. "בלי להיכנס למה שעובר על נתניהו בשנתיים האחרונות, ולביקורת שיש לי על חלק גדול ממעשיו, הרי שהפחד כאילו ה’כלי’ ישמש את ראש הממשלה ושהוא יוכל להתקשר לראש השב"כ ולשאול אותו על אדם כזה או אחר, אין לו על מה להתבסס כלל", פוסק בכיר לשעבר בארגון. "כל פעולות השב"כ מתועדות וממוחשבות, הכל כתוב ושמור. יש לכל דבר נהלים וראש השב"כ בעצמו, אפילו אם ירצה, לא יכול לגשת לנתונים, אלא צריך להפעיל שורה של אנשים, נהלים, אישורים וחתימות כדי שזה יקרה. אפילו אם לאנשים בשרשרת הזאת יש כוונה רעה, ואני לא מכיר מקרה כזה, הרי שאין להם שום אפשרות אמיתית לבצע את המזימה".
על פי החוק, ראש השב"כ הוא היחיד שמחליט איך להשתמש במאגר ונגד מי. החוק גם קובע כי ראש השב"כ צריך לעדכן לגבי השימוש הזה את היועץ המשפטי לממשלה פעם בשלושה חודשים ואת ועדת המשנה לשירותים חשאיים של הכנסת פעם בשנה. הוועדה מתכנסת בדלתיים סגורות ומורכבת בעיקר מיוצאי קהילת המודיעין.
אלא שהביקורת של ועדת המשנה היא שטחית, וזה במקרה הטוב. פנינו לחברי כנסת רבים שהיו חברים בפורום היוקרתי הזה. רבים מהם גילו חוסר ידע וחוסר הבנה מעוררי תמיהה לגבי הנושא שהם היו אמורים לבדוק ולבקר. חלקם כלל לא ידע מהן הסמכויות של השב"כ ומהו המידע שהשב"כ מחזיק אצלו. אחד מהם אמר בכלל שאין מאגר נתונים, אבל, "השב"כ יודע להגיד איפה כל אחד היה בכל נקודה בזמן", מה שכמובן יכול להיות אך ורק תוצאה של מאגר שכזה.
מי שהיה אמור לכתוב בשעתו את הנהלים הסודיים של השימוש והבקרה ב"כלי", היה יו"ר ועדת החוץ והביטחון, שהיה גם יו"ר ועדת המשנה לשירותים, יובל שטייניץ. "מדובר בעבודה על משימה קצת מוזרה, כי הרי את עיקר החוק, הכנסת לא חוקקה וכמעט כל חברי הכנסת לא ראו מעולם ואסור להם לראות", אומר שטייניץ. "הכנסת נתנה רק מעין מסגרת כללית, וועדת המשנה אישרה את זה. אני ועוד חמישה חברים בחדר".
שטייניץ אומר כי "השב"כ לא אמור לאסוף נתונים על אזרחי ישראל", אבל אינו זוכר את הפרטים על אודות נתוני התקשורת. חבר הוועדה חיים רמון זוכר כי השב"כ קיבל אישור לקבל "את המידע שיש לכל חברות הסלולר".
ומה לגבי הדיווחים ליועמ"ש, פעם בשלושה חודשים? לטענת בכירים בשב"כ, אלו דווקא דיונים משמעותיים וחשובים. "הפגישות עם היועץ והפרקליטות הן מאוד עמוקות", מספר בכיר לשעבר. "יש ויכוחים ויש הערות וזה לא עובר חלק".
מה קורה שם?
"זה בהחלט היה אירוע. כל שלושה חודשים היינו צריכים לתת הסברים ברמה מפורטת מאוד, לנמק ולהסביר, בין אם זה היה קשור לנתוני תקשורת ובין אם זה היה קשור לאמצעים מיוחדים בחקירות. זו בהחלט בקרה, וגם אירוע מאוד מתיש מבחינת ראש השירות".
המאגר עצמו, חשוב לומר, חוקי לחלוטין. "הכלי" נשען בעיקר על חוק שירות הביטחון הכללי מ־2002. במקור, החוק נולד כתוצאה מהזעזוע שאחרי פרשת קו 300 ומהצורך להגדיר סוף־סוף את תחום פעילותו של השב"כ. החוק, שבמקור הוצע על ידי יעקב פרי, עבר דיונים וגלגולים רבים. "לא את כל הנושאים ניתן היה להגדיר באופן ברור בחוק", נזכר פרי. "כמו למשל האמצעים הפיזיים בחקירות, חקירות סמויות, וכדומה".
אז מה עשיתם עם כל הדברים שאי־אפשר להגדיר אותם בחוק?
"עשינו אותם בצורה של תקנות חסויות".
ואז הגיעה שנת 2001. האינתיפאדה השנייה כבר הציפה את ישראל בדם, ונוצר צורך באמצעים חדשים. פיגועי 11 בספטמבר הפכו את הלוחמה בטרור בכל העולם לעניין המרכזי. מרבית ההתנגדויות לחוק קרסו. אבל לפני שהוא עבר, הייתה עוד בעיה קטנה אחת עם "הכלי": חברות הסלולר והטלפון סירבו למסור את הנתונים. הן חששו כי בכך הן ייחשפו לתביעה של הלקוחות שלהן, בגין הפרת הפרטיות. היה צריך לנסח סעיף שמורה לחברות הללו להעביר את הנתונים. כך נולד סעיף 11 בחוק השב"כ. סביר להניח שלא שמעתם עליו מימיכם, ויש לכך סיבה: הסעיף לא הופיע באף אחד מגלגולי הצעת החוק חוץ מהאחרון, ובסוף נוסח בצורה יבשושית שלא מעוררת כל חשד. הנה: "ראש הממשלה רשאי לקבוע בכללים כי סוגי מידע המצויים במאגרי מידע של בעל רישיון, שיפורטו בכללים, דרושים לשירות לצורכי מילוי תפקידיו לפי חוק זה, וכי על בעל הרישיון להעביר מידע מסוגים אלה לידי השירות", קבע הסעיף. לא ממש נשמע איום על הדמוקרטיה.
איש שב"כ בכיר לשעבר שהיה מעורב בחקיקת החוק אומר כי בשב"כ היו בטוחים שהמחוקקים, "לא ייתנו לעולם לסעיף דרקוני כזה לעבור". בסופו של דבר, "המחוקקים לא הבינו כלל במה מדובר ואף אחד לא אמר כלום". דיכטר: "כל פרק נתוני התקשורת עבר לשמחתי כמעט בכלל בלי התייחסות. אף אחד לא שאל אותנו לגביו. לא הבינו את המשמעות". אז כן, היו כמה התנגדויות; אבל בסופו של דבר, כדברי שר המשפטים באותה תקופה, מאיר שטרית, "החוק עבר חלק, כמו סכין בחמאה".
עכשיו גם בחברות התקשורת יכלו להסיר התנגדויות: החוק מגן עליהן מתביעות על רקע מסירת נתונים אלו. ביקשנו את תגובתן של חברות פלאפון, סלקום, פרטנר, HOT ובזק לכתבה, אולם כולן בחרו שלא להגיב.
החוק משאיר עדיין סוגיות פתוחות, ובראשן: כמה זמן הנתונים הללו יישמרו. כל ניסיון לקבל תשובה לשאלה הזאת נכשל. גורם בכיר בשב"כ אומר, "אני מסכים שבשלב מסוים חומר צריך להיעלם, אבל בשלב מאוחר יחסית, כדי לאפשר לשירות לקבל תמונת מודיעין כמה שיותר מלאה. צריך לזכור: בסופו של דבר, מי שאוגר עליך מידע בלי סוף והוא לא נמחק לעולם אלה הגורמים המסחריים. פייסבוק, גוגל, סמסונג, אפל ובקרוב גם המכונית שתיסע בה. אם זה לא מפריע לך שהם יודעים עליך הכל, אז למה מפריע לך שדווקא למדינה שאתה חי בה, שיש לה בעיות קשות של טרור, יש גישה לנתונים הללו? הרי בסופו של דבר, המדינה משתמשת בהם כדי לסכל פיגועים, לאתר מרגלים ולהציל חיים".
אין ספק שלחימה בטרור היא מטרתו המרכזית של "הכלי". "אם המאגר הזה היה בידינו בינואר 1995, היינו מצליחים למנוע את פיגוע ההתאבדות הכפול בצומת בית ליד, ועוד פיגועים שהיו באותה תקופה", קובע בכיר השב"כ לשעבר, אריק ברבינג ("האריס"), שבין שלל תפקידיו היה גם ראש מערך הסייבר של השירות וראש מרחב ירושלים ואיו"ש. "הכלי הזה מנע אינספור פיגועים באינתיפאדה השנייה והיכולת של השב"כ פתרה לנו המון־המון בעיות בעשרות פיגועים אם לא יותר. ידענו לסכל אותם, או להטיל נוהל פגיון (סגירת הכניסות לישראל בידי המשטרה וכוחות צה"ל). לפעמים עצם הטלת הנוהל הפחידה את המחבלים המתאבדים והם התפוצצו במקום פחות קטלני, או פשוט חזרו הביתה".
האם נדב ארגמן עשה נכון כשנענה לבקשה להשתמש במאגר לצורכי המאבק בקורונה?
"לא הייתי בדיונים. באלה שכן הייתי, כל ראשי השב"כ שהכרתי, דיסקין, כהן וארגמן, אמרו את דעתם המקצועית בסוגיות רבות ומגוונות בצורה הכי חדה והכי ברורה, לפעמים באופן שהיה ברור שאינו נעים לאוזן הפוליטיקאים ולא הסתירו דבר ולא חששו להגיד הכל. נדמה לי שראש ממשלה בישראל לא יכפה דבר על השב"כ אם ראש השב"כ יעמוד על הרגליים האחוריות ויגיד שאסור לעשות את זה. לכן כנראה שנדב הגיע למסקנה שיש פה אירוע חסר תקדים שבו השב"כ יכול לסייע, ולכן נענה".
אבל זה גם עלול להיות מסוכן.
"אני מקווה מאוד שאחרי סיום פרשת הקורונה נוכל להחזיר את השד הזה לבקבוק, לחזור ולהשתמש ביכולות הללו רק למטרות סיכול טרור וריגול ולחזור לפרופיל הנמוך מאוד שבו נעשה השימוש הזה".
אבל אתה מבין את הביקורת.
"כן. כל עוד המידע נוגע לאוכלוסייה שאינה יהודית־ישראלית, אז השב"כ והמשטרה מקבלים מחיאות כפיים מהציבור. כאשר זה נוגע לנו האזרחים מטבע הדברים מתעורר שיח ציבורי".
"אי־אפשר להפריז בתרומה של המערכת הזאת לביטחון המדינה", פוסק אחד ממקימיה. "התועלת שהיא הביאה לישראל ומספר הישראלים שהיא הצילה, גדולים אלפי־אלפי מונים מהרע, אם בכלל יש רע. מה הייתה האלטרנטיבה? ללכת עם חוטים?"
מה זה אומר, "ללכת עם חוטים"?
"להוציא צו של שופט להאזין למישהו, וברגע שעולה עוד מישהו בשיחה אז לרוץ ולהאזין גם לו וכך הלאה בפקעת בלתי נגמרת, שבדרך כלל, בזמן אמת, גם לא תוביל אותך לשום מקום".
אבל יש כאן גם סכנות ברורות.
"אין כיום לדמוקרטיה דרך אחרת להתנהל, אלא בדרך הזאת, תוך שמירה קפדנית על איזונים ובלמים ובקרות פנימיות וחיצוניות. חשבתי על זה שנים, ועד היום לא מצאתי שום פתרון אחר. אחרי כמעט 20 שנה שבהן לא נרשמו כל אירועים חריגים, מי שטוען נגד החוק ונגד 'הכלי', צריך לבוא עם טיעונים משמעותיים מאוד כדי שיוכיחו שהנזק שלו רב מהתועלת".
"ואגב”, מוסיף בכיר אחר, שגם הוא היה מדור מייסדי המאגר, “אם לא היינו משתמשים ב'כלי’, היינו צריכים להשתמש בדברים אחרים: האזנות סתר, חקירות, מעקבים. חלק מהאלטרנטיבות ל'כלי' כוללות שימוש באמצעים אחרים, אגרסיביים ומפירי זכויות הרבה יותר: למשל מעצר של 30 יום בצינוק, שלא לדבר על אמצעים חריפים יותר, כמו חיסולים. אין מה לעשות, גם המדינה הדמוקרטית והליברלית ביותר חייבת שיהיו לה כלים כדי להתמודד עם הרעים. וחלקם כולל גם פגיעה בזכויות הפרט".
"שירות הביטחון הכללי פועל למימוש ייעודו לשמירה על ביטחון המדינה, כאמור בחוק שירות הביטחון הכללי. בסעיף 11 בחוק השב"כ מופיעות דרכי הפיקוח והבקרה על אופן השימוש במידע זה, לרבות חובת דיווח של ראש השירות ליועץ המשפטי לממשלה ולראש הממשלה, אחת לשלושה חודשים, על אודות ההיתרים שניתנו לשימוש במידע ואופן השימוש בו. פרטי הדיווח קבועים בכללי שירות הביטחון הכללי. כמו כן, נקבעו כללים והוראות מפורטות בדבר דרכי שמירת המידע וביעורו.
"שירות הביטחון הכללי נוהג בנתונים אלה ברגישות רבה ביותר, תוך הקפדה יתרה על הוראות החוק, הכללים והנהלים, על מנת למזער את הפגיעה בפרטיות ככל שניתן. הנתונים המתקבלים מכוח חוק שב״כ מסייעים לשירות בצורה דרמטית במימוש ייעודו לסיכול טרור וקיימות אינספור דוגמאות למקרים שבהם השימוש בנתונים אלו הביא לסיכול של פיגועים קשים ביותר והצלת חיי ישראלים רבים".
