בוקר חורפי בהיר עלה על ירושלים ב־29 בינואר 2004. הסופרת צרויה שלו לקחה את בנה לבית הספר הניסויי במרכז העיר, השף המתחיל אסף גרניט התחיל בנסיעה לחולון. לשניהם זו תזוזה חדה מהשגרה היומיומית. סטייה מההרגלים, שתתברר כגורלית.
"הייתי אז שף בן 26 במסעדת 'אדום' בירושלים", נזכר גרניט, "במשך חודשים שיגעתי את הבוסים שלי שאני צריך גריל חדש, כי הגריל שלנו היה ישן וגרוע, והם לא הסכימו להחליף, עד שיום אחד הם נשברו. אז נסעתי ליצרן של גרילים בחולון, ובדרך הורדתי את מי שהייתה אז חברה שלי במקום העבודה שלה, במשרד עורכי דין ברחוב מטודלה, שם עבד עורך הדין אורי גלבוע. והתחלתי לטפס את רחוב עזה".
שלו הייתה אז בת 44, סופרת מוכרת. "הייתי באמצע הכתיבה של 'תרה', מאוד בתוך הכתיבה. היה משהו חריג בבוקר, בכך שאני הבאתי את הילד, אז בן שמונה, לבית הספר. בדרך כלל איל (מגד, בעלה הסופר - ר"ש) היה מביא אותו. אני אוהבת לקום בבוקר וישר להתחיל לכתוב, בלי לראות אנשים. אבל באותו בוקר איל השכים קום לנסוע לנצרת, למשפט על עבירת תנועה. זה הגורל, ההשתלשלויות האלה שבמבט לאחור מתגלות כדרמטיות".
שלו מורידה את בנה בבית הספר ומתעכבת שם קלות. "פגשתי את הצלם אלכס ליבק, חבר טוב שלי. הבן שלו למד באותו בית ספר עם בני. באותו בוקר אלכס עשה פטרולים מסביב, כחלק מההתגייסות של ההורים בתקופה הזאת. אני פוגשת אותו לבוש אפוד, ואני זוכרת שאני אומרת לו, 'אני נורא ממהרת הביתה לכתוב, אני ממש עכשיו בשיא הריכוז שלי'. פיטפטנו עוד כמה דקות ואז ישבתי קצת בגן העצמאות ליד בית הספר הניסויי וכתבתי תיאור של הגן בחורף לצורך הספר".
בצל תקופת הפיגועים, שלו מתלבטת באיזו דרך לחזור לביתה. "חשבתי לעצמי אם עדיף דרך רמב"ם או ישר לרחוב עזה, שבו גרו הוריי, ובחרתי באפשרות השנייה".
מחוגי השעון מתקתקים לכיוון תשע בבוקר. שלו הולכת ברחוב עזה. גרניט נוסע במכוניתו באותו רחוב. בום אדיר מרעיד את המקום. מחבל מתאבד מפוצץ את קו 19 של אוטובוס אגד. גג האוטובוס מושלך ממש למרפסת בית הוריה של שלו, והיא עצמה מתעופפת באוויר מעוצמת הפיצוץ. "מצאתי את עצמי פתאום מוטלת על השיחים ליד המדרכה. אני חושבת שאיבדתי את ההכרה, אולי בשנייה שעפתי, כי אני לא זוכרת את הרגע שאני עפה באוויר. אני זוכרת את עצמי מוטחת בעוצמה, כאילו איזו רגל ענקית נשלחה מהשמיים ובעטה בי בעיטה כל כך חזקה, ואז אני איפשהו בין השיחים, על המדרכה, ממש מתחת לבית הוריי".
ישר הבנת שזה פיגוע?
"כן, זה היה מאוד ברור. זה היה בתודעה באותן השנים בירושלים. קפה מומנט התפוצץ שנתיים קודם, כמה מטרים משם, הפיצוץ היה ליד הבית שגרתי בו, ויום קודם הייתי שם. כל האווירה בירושלים לא השאירה לי מקום למחשבות אחרות".
עברה לך בראש תהייה אם את חיה או מתה?
"לא, היה לי ברור שאני בחיים. ואפילו בהתחלה הייתי יותר אופטימית. חשבתי שרק נפלתי ושאני יכולה פשוט לרוץ הביתה. כל מה שרציתי באותו רגע היה לקום על רגליי וללכת, להמשיך את הספר. ממש נאחזתי במחשבה הזאת, אני זוכרת אפילו שחשבתי על המשפטים שאני רוצה לכתוב".
אבל?
"כשניסיתי לקום ראיתי שאני לא יכולה לדרוך על הרגל. הברך הייתה שבורה. היו לי רסיסים על הפנים, על הידיים, עוד יש לי צלקות מאז, אבל זה היה בעיקר הרגל, וזה עוד לא כאב. ואני שוכבת שם, מנסה לקום ולא יכולה".
זוכרת איך נראתה הזירה?
"מה שאני רואה זה גופות ופצועים. רגל בערה לידי, רגל בלי גוף. ואני חושבת שהגוף בער לא רחוק משם. האש התקרבה אליי מכיוון האוטובוס הבוער, ויותר מסוכנת הייתה האש שלידי, גופות בוערות. ואז אני מבינה שאני חייבת לעבור לצד השני של הכביש בגלל שהאש לידי. אבל אני לא מצליחה. אין לי דרך להגיע לשם".
את גרניט עזבנו במעלה רחוב עזה, במכוניתו. "אני מרים טלפון לנועם ריזי, הבוס שלי, ואומר לו, 'יצאתי מירושלים, אני כבר אגיע עוד שעתיים כזה'. ואז אני בדרך, נוסע, לפני מכונית סובארו ולפניה האוטובוס. פתאום אני רואה מולי את האוטובוס עולה באוויר ויורד. כמו סצנה בסרט. ואני לא שומע יותר כלום בגלל הפיצוץ, למרות שאני מרגיש טוב־טוב את מה שקורה כי האוטו רועד ואני שומע חתיכות נופלות על הגג של הרכב. טיק־טיק־טיק־טיק כזה. אני ממש מהר מבין מה קרה ועושה פרסה".
היושבים באוטו שלפניך נפגעו?
"אני חושב שלא. אני אומר לעצמי תוך כדי שאני נוסע - כי האינסטינקט הראשוני הוא פשוט לברוח - 'אתה לא תסלח לעצמך כל החיים, אתה יודע מה לעשות'. אני עוצר את הרכב על המדרכה, מתקשר לאמא שלי. אמרתי: 'אמא, היה פיגוע ברחוב עזה, הכול בסדר, אל תדאגי'. סגרתי את הטלפון, אני יוצא מהאוטו, ועדיין אין לי סאונד באוזניים".
לא שומע כלום?
"לא. מהפיצוץ".
שלו: "אז לכן היה השקט הזה?"
גרניט: "כן. שקט מוחלט. כמו ואקום. ואז כאילו מישהו בעריכה של הסרט לחץ Play ואני מתחיל לשמוע. צרחות וקולות של אש, ואתה נכנס למוד של 'הכול נקלט'".
בצבא היית מפקד של קורסי חובשים בצה"ל.
"ידעתי היטב את כל מערכי השיעור וכל הידע היה מאוד טרי לי בראש. בשש השנים מאז ועד לפיגוע עשיתי הרבה מילואים שם. ידעתי בדיוק מה עושים במצב כזה".
שלו: "אני זוכרת שהסתכלתי עליך והבנתי, יש פה מישהו שמנהל את העניינים. יש לי סיכוי".
גרניט: "מה, איך את זוכרת?"
שלו: "זוכרת הכול, כל פרט".
גרניט מגיע מהמכונית בחזרה ללב התופת, "והדבר ראשון שראיתי זה את הראש של המחבל על הגדר".
שלו: "אה, הוא היה בצד השני?"
גרניט: "הראש. רק הראש שלו עף לצד השני, מולך".
איך ידעת שזה המחבל?
"לא הייתי בטוח, אבל הפנים אמרו לי הכול. אני מפנה את המבט מהראש ההוא ורואה גופות מפוזרות, כאילו נשפכות מהאוטובוס והכול בוער. עכשיו אני מסיט את המבט, רואה גופה, רגל בוערת ואת צרויה על המדרכה".
שלו: "שכבתי או ישבתי?"
גרניט: "חצי יושבת. ואני אומר לעצמי, 'טוב, זה הפרוטוקול, הולכים מפצוע לפצוע, מי שמת, מת, ומי שלא, מתקדמים איתו. אני הולך אלייך, רואה שאת בחיים".
שלו: "הייתי הראשונה שלך?"
גרניט: "כן. אחרי שעברתי את המחבל ועוד גופה, הגעתי אלייך. אני רואה שאת בחצי הכרה, מסתכל לראות מאיפה את מדממת, ראיתי שיש לך פצע ברגל. אני שם את היד לראות אם זה מדמם, שואל אותך דברים, מנסה ליצור איתך קשר, את עונה לי איכשהו".
זיהית שזו הסופרת צרויה שלו?
"לא. אמרתי לעצמי, דבר ראשון שאני עושה, זה להעיף אותה מפה כי הדבר הזה עוד בוער. זה עוד יכול להתפוצץ, יש פה עוד גופות, והיא במצב יחסית טוב. אז אני מרים אותה על הידיים ומסתובב".
שלו: "הייתי כבדה?"
גרניט: "לא, בכלל לא. ליד האוטו שלי עומד עורך הדין אורי גלבוע, ששמע את הפיצוץ ורץ מהמשרד לעזור. אנשים התחילו לצאת מהחנויות, אבל שוטרים ומד"א לא הגיעו. זה רק אנחנו והגופות. ואנשים צורחים, כאוס. אני מניח את צרויה 'ליטרלי' על אורי ואומר לו: 'רק שלא תפסיק לדבר. אל תיתן לה להירדם'. ראיתי שאת לא מדממת, אבל פחדתי שאם תאבדי הכרה, המצב יכול להידרדר. ביקשתי מאורי, 'אל תזוז ממנה, תן לה לשתות, אל תפסיק לדבר איתה'. ואני חוזר לזירה ונכנס לאוטובוס".
פחדת ממטענים נוספים שעלולים להתפוצץ?
"לא, הייתי על אוטומט. כאילו אני מעביר את השיעור של פיגוע המוני".
שלו: "וואי. איזה גיבור. מגיע לך צל"ש".
מסכים.
גרניט: "שמעו, לא חשבתי בכלל. נכנסתי לאוטובוס, הבנתי שפה אין מה לעשות, כי כולם מתים. אלה למעשה חלקי אנשים. היה לי באף מעין ריח של עוף צלוי שאני לא יכול לשכוח. זה היה ריח שהכרתי מהיתקלויות בצבא, אבל הפעם קיצוני".
שלו: "זה היה ריח נורא".
גרניט: "כל מי שהצליח לצאת מהאוטובוס היה שפוך. גופות אחת על השנייה. אני מתחיל לעבור גופה־גופה, מנסה לבדוק דופק, נשימה, בחלק מהמקרים אנשים מפורקים".
אין סימני חיים?
"פתאום יש אחד. אני מגיע לבחור שמדמם מהרגל, הורדתי את המעיל ואת החולצה ועשיתי לו חסם עורקים. אני מדבר איתו, הוא בהכרה, נדמה לי שקראו לו דני, בחור אמריקאי. זו הייתה שיחה שחצייה באנגלית וחצייה בעברית. הוא אומר לי, 'אני אמות'. אמרתי לו, 'אתה לא תמות'. ואז הוא צועק, 'הלכה לי הרגל', אמרתי, 'לא הלכה לך הרגל, עצרתי לך את הדימום, אתה תהיה בסדר, תכף יבואו מד"א'. והוא אומר לי, 'אל תעזוב אותי', ותופס לי את היד חזק ואני מחזיק לו אותה. בעיקרון אני לא אמור להישאר איתו, כי הוא פצוע קל, אבל אני מסתכל סביבי וקולט שאנחנו לבד. אין יותר פצועים".
המשטרה כבר הגיעה?
"בשלב הזה כן, וגם אוספי הגופות. ראיתי אותם מכניסים חלקים לשקיות. ואז מישהו מהשוטרים מסמן לי לעזוב ואני הולך לאוטו. אני מתחיל לראות את הכתמים של הדם עליי ואני זוכר שאמרתי לעצמי, 'יו, איך אהבתי את המעיל הזה'. נכנסתי לאוטו ונסעתי הביתה".
בדקת מה עם צרויה?
"הסתכלתי, לא היה אף אחד כבר. הנחתי שלקחו אותה לבית החולים".
עד היום מישהו הודה לך על מה שעשית?
"לא. גם לא עניין אותי לספר את זה".
לא רוצה להיות דרמטי, אבל יכול להיות שזה שהזזת את צרויה בזמן הציל את חייה.
שלו: "בהחלט. הסכנה הייתה גדולה כי האש התקרבה אליי ולא יכולתי לזוז. לכן, כשהוא פתאום הגיע, הבנתי את גודל הדבר".
גרניט: "מה שאני עוד זוכר, זה שכשנכנסתי לאוטו והסתכלתי על הציפורניים שלי, ואני רואה שיש לי חתיכות בשר עליהן. חזרתי להורים שלי להתקלח, הורדתי את הבגדים והכנסתי לשקית. נזרק".
בינתיים שלו מגיעה לבית החולים שערי צדק באמבולנס. "לוקחים אותי לבדיקות. לא היה ברור בדיוק איפה הפגיעות, ובסוף זה התמקד על הרגל ואז בעצם חיכיתי לניתוח. הייתה התרסקות כללית של ברך ימין".
חששת?
"הייתי בעיקר מבולבלת. שמחתי שניצלתי אבל חששתי מההשלכות של הפציעה. ואז מתחילים להגיע אנשים, והראשון שהגיע היה אלכס ליבק. והגיעה הבת שלי שהייתה בת 15 וחברתי עדנה מזי"א לקחה מונית מתל־אביב".
גם נתניהו הגיע לבקר אותך.
"נכון, איל אמר לי שביבי התקשר, הוא היה אז שר האוצר והיה לו קשר עם איל. אמר שביבי רוצה לבוא, ואני הערכתי את זה, אבל לא רציתי צלמים. איל שאל אותו וביבי ענה שהוא בא לבד עם שרה. הוא היה בהחלט משתתף ואמפתי".
כמה זמן היית בבית החולים?
"כעשרה ימים. הימים הראשונים היו יותר של התמודדות פיזית. לא ידעו בהתחלה אם הניתוח הצליח ואם הברך תוכל לתפקד וכמובן היו כאבים. אחר כך מגיעה גם התמודדות ברמה הנפשית כי ההסתגלות לא פשוטה. זה להיות כמעט סיעודית כמה חודשים, זה הלם".
היו סיוטים, זיכרונות שחזרו?
"המון פלשבקים. אני זוכרת שהגיע לבקר ידידי הטוב יורם יובל, וסיפרתי לו שאני כל הזמן משחזרת את הבוקר שלפני הפיגוע. איך קמנו בבוקר ואיך הלכנו לפה ולשם, ואיך פגשתי את אלכס, ואיך התעכבתי כמה דקות בגן העצמאות. אלה היו מחשבות כמעט אובססיביות בלי יכולת לכתוב, בלי יכולת לקרוא אפילו, אפילו לא לראות טלוויזיה".
הצלחת לישון בתקופה הזאת?
"הכול נפגע. יכולת השינה, יכולת העבודה, יכולת הדיאלוג, יכולת הריכוז. והיו גם יותר סיוטי יום מאשר לילה". כל רעש בינוני נחווה אצלי כרעש קטסטרופלי, מין בהלה מאוד גדולה. חצי שנה הייתי בבית. מנוטרלת".
טיפול פסיכולוגי?
"הפסיכיאטר של שערי צדק, שפגש אותי כשהייתי מאושפזת, המשיך לבוא אליי עוד כמה חודשים, בהתנדבות".
גרניט: "לי לא היה אפילו פלשבק אחד מהדבר הזה. לא חלום, לא מתח, כלום".
שזה גם מוזר.
"מאוד מוזר. אבל פעם אחת עשיתי משמרת צהריים ב'מחניודה'. התכופפתי למקרר להוציא קופסה, המלצריות בקומה למעלה סידרו את המסעדה וכנראה נפל איזה כיסא והיה בום חזק. אני זוכר את עצמי מתכווץ לתוך המקרר. ואני זוכר שאני משייך את הבהלה שלי לפיגוע. זה הדבר היחיד שהיה לי בכל השנים. אני מאמין שזה שבאתי כמטפל ולא כקורבן עזר לי מאוד, לא לקח אותי למקום של פחד".
לאחר חצי שנה של התאוששות, שלו מתחילה ללכת באמצעות הליכון ובהמשך בעזרת מקל. "יכולתי להיות יותר עצמאית, יכולתי לשבת ליד המחשב וזה שחזרתי לכתוב עזר לי מאוד להתאוששות. כי התחושה שליוותה אותי בחצי השנה הראשונה הייתה שאני לא רוצה לכתוב יותר".
קיצוני עבורך.
"מאוד. בחצי שנה הראשונה לא הצלחתי לכתוב והפחד הלך וגדל. אחר כך הפסקתי לנסות, אבל גם אז הפחד הלך וגדל שמשהו נפגע ביכולת הריכוז והכתיבה".
זוכרת את היום הראשון שבו ישבת וכתבת?
"בטח. זה היה ביוני, יכולתי סוף־סוף לשבת, והכאבים כבר פחתו, ואמרתי לעצמי, 'זהו, עכשיו אני חייבת לחזור'. חיכיתי המון. כנראה באמת ניסיתי ברגע הנכון ופשוט השלמתי את המשפט שחיכה לי לפני הפיגוע, בספר 'תרה'. זו הייתה ממש תחושה של ניצחון".
את הולכת באופן רגיל היום?
"לא רגיל. אני לא יכולה לרוץ נניח. המזל שלי הוא שאצנית גדולה לא הייתי קודם, לכן זה לא ממש אובדן גדול. ברור שזה מאוד מגביל אותי, אני לא יכולה לעמוד הרבה, יש לי כאבים, אני מתעייפת מהר בהליכה. הברך לא מאה אחוז".
אסף, לא תהית מה קרה עם הפצועים שהצלת?
"אני מנסה עכשיו להבין מתי גיליתי שזו צרויה. אני יכול רק לשער שאורי אמר לי והוא הכיר אותה. נדמה לי שקראתי בעיתון שהיא נפצעה, וזהו, החיים המשיכו".
ולא חשבת ליצור קשר?
"בכלל לא. אמרתי לעצמי, למה בכלל להתעסק בזה? יצאת בסדר מהסיפור הזה, למה להזכיר לה?"
שלו: "מדי פעם זה עבר לי בראש. אני זוכרת שאפילו חשבתי שאולי אני אתקשר לאורי, אשאל אותו מי זה היה ומה הוא זוכר מזה. אבל גם אני לא רציתי להתעסק בזה. אולי כי זה היה כרוך בהתמודדות עם כאב".
חמש שנים אחרי כן, הגורל הפגיש אותם שוב. הפעם במקום הרבה יותר סימפתי, מסעדת מחניודה של גרניט בירושלים, שהייתה אז בתחילת דרכה. עדנה מזי"א הזמינה שולחן לשתיים והגיעה עם שלו. "אני כמעט לא הולכת למסעדות", היא אומרת, "אתה לא נעלב, נכון? אני אוהבת בישולים ביתיים".
גרניט: "ממש לא נעלב. גם אני לא הולך הרבה למסעדות".
שלו: "עדנה, שהיא תל־אביבית, אמרה לי אז: 'פתחו בירושלים מסעדה מדהימה, אנחנו חייבות ללכת'. אני זוכרת שנורא התלהבתי מהשמחה, מהאווירה".
גרניט: "אני יודע שעדנה מגיעה כי היא הזמינה מקום. לא ידעתי שצרויה תגיע. אמרתי, 'כיף עם עדנה, צחוקים, אני אשים לה שני מקומות לידי'. ואז הן מגיעות ואני רואה את צרויה. ואני מבין כבר הכול".
פלשבק?
"צמרמורת בעיקר. ואני מתלבט מה לעשות. אומר לעצמי, 'אבל היא באה לארוחת ערב, מה עכשיו אני אפיל עליה את הדבר הזה?' החלטתי שבכל זאת. אני הולך לברמן, הוא נותן לי שתי כוסות מבעבעות, אני מגיש להן. עדנה מציגה לי את צרויה ואני אומר, 'תשמעי, יש לך ולי אינסידנט משותף לא נעים, אני לא יודע אם זה הזמן הנכון להגיד לך אבל אני חייב'. והיא מסתכלת ואומרת לי, 'זה אתה שהעברת אותי את הכביש'. אולי אני ממציא את זה, וככה נוח לי לזכור את זה. ואני אומר לך כן, ואני מספר לך מה קרה, ומזכיר את אורי גלבוע, ששמר עלייך. ואיך שאני מסיים להגיד את המשפט הזה, אורי נכנס למסעדה".
במקרה?
"כן. לא הזמין שולחן, אבל היה לקוח קבוע. אני עומד שם, לא מסוגל לזוז. איך שאני מסיים את המשפט הזה, הוא הולך אלינו. ואת בכלל היית בשוק".
שלו: "אני זוכרת את זה קצת אחרת. עמדתי עם עדנה במרפסת ואז ניגשת אלינו ועדנה אמרה לי, 'זה אסף גרניט', ולחצנו ידיים או משהו ואז הסתכלת עליי במבט קודר שלא התאים לאווירה של המקום ואמרת, 'כשאני רואה אותך נעשה לי רע' או 'הפעם הקודמת שבה נפגשנו הייתה נוראה'. ולא היה לי מושג על מה אתה מדבר. ברגע הראשון חשבתי שאולי דחיתי כתב יד שלך ושאלתי: 'אוי, כתבת ספר ודחיתי אותו?' ואז אמרת: 'אני לקחתי אותך על הידיים לצד השני של הכביש'. זה היה כל כך מטלטל מבחינתי לפגוש אותו ולהבין שבמידה רבה הוא הציל אותי. אני לא יודעת מה היה קורה אם הייתי נשארת בצד הבוער של הכביש".
חיבקת אותו?
"לא חושבת, זה נהיה מאוד טעון".
גרניט: "אמרת לי תודה, אבל אני זוכר שזה שאורי הגיע הכניס את שנינו להלם. מהר מאוד נשאבתי חזרה למטבח. היה לי נוח כנראה. הם אכלו ושמחו וככה זה נגמר".
שלו: "זה היה ערב נהדר. הכי טעים ושמח".
גרניט: "היית אחר כך שוב, עם מגד".
יצרתם קשר מאז?
שלו: "לא דיברנו על זה מאז. אבל עליי זה כל כך השפיע, שאחר כך אפילו כתבתי תסריט שמתחיל בפגישה עם שף במסעדה".
גרניט: "וואלה?"
יצא לכם לעבור ברחוב עזה מאז?
גרניט: "ברור, יש לי בר יין 200 מטר משם. זה לא עושה לי כלום".
שלו: "בהתחלה זה היה נורא קשה. בכל פעם הייתי מכסה את הראש ועוצמת את העיניים כשעברנו בעלייה הזאת. והייתי שומעת את הבום, זה היה חוזר אליי. המקום הזה היה מעין אזור אסון עבורי".
לא פשוט.
"אבל לאט־לאט הייתי חייבת, גם כי הוריי גרים שם. היו פעמים שהייתי עוברת שם וכבר לא מרגישה כלום, והיו פעמים קשות יותר, בעיקר אם היה עובר אוטובוס. לא הייתי שם כבר כמה שנים, מאז שעברתי לחיפה, ואני מניחה שאם אעבור שם שוב זה יחזור".
שניהם הצליחו בצורה מרשימה בעולם. לגרניט שלוש מסעדות בלונדון ושתיים בפריז לצד שבע בישראל, מה שהופך את קבוצתו לאחת מהגדולות בארץ בתחום הקולינריה. מאחורי צרויה שלו ספר שירה אחד, שני ספרים ילדים ושישה רומנים שתורגמו וראו אור ביותר מ־28 מדינות, שבחלקן היא מאוד פופולרית, מה שבא לידי ביטוי בין השאר בהזמנה להרצאות כמה פעמים בשנה.
איך הפיגוע שינה את ההסתכלות שלכם על העולם, אם בכלל?
גרניט: "אני חושב שאני נכנסתי לדבר הזה ויצאתי ממנו אותו דבר. יכולתי להתנהל בתוך הדבר הזה הכי טוב שיכולתי ולהתקדם עם החיים שלי. זה סוג של הכרה שככה נראים החיים ואולי בגלל זה לא הרגשתי קורבני. לא גרם לי להגיד, 'טוב, החיים קצרים' וכו'. אבל אולי כן בגלל מה שקרה אני עובד בכזה ווליום. כלומר, הכל הוא קצר מועד ובוא ננסה להספיק כמה שיותר".
שלו: "אצלי זה מן הסתם היה יותר מורכב, כי בכל זאת חוויתי את החוויה של הקורבן. אני חושבת שזה הקצין דברים. הפחדים מאוד מתגברים לפעמים, יחד עם איזו תחושה של חוסר אונים, שאין מה לעשות, שאנחנו חשופים. בשנים הראשונות פחדתי מאוטובוסים, וממקומות הומי אדם. מה שעזר לי להתאושש זה שהתחילו כמה שנים טובות עם הרבה פחות פיגועים, אבל כל אירוע דומה החזיר לי את המחשבות. השנים הראשונות היו שנים של חרדה ומתח".
גרניט: "זה שינה את הכתיבה שלך?"
שלו: "אני לא חושבת".
נזכיר שכתבת על זה את ספרך 'כאב'.
גרניט: "אני יודע. צרויה הביאה לי עותק עם הקדשה כשהגיעה למסעדה. הוא הלך לי לאיבוד. אני צריך עוד אחד".
שלו: "אז אני חייבת לך".
את התפיסה הפוליטית שלכם הפיגוע שינה?
שלו: "אני המון שנים במרכז־שמאל, מאוד מזדהה עם 'נשים עושות שלום', זה מתאים למזג שלי, לנסות למצוא את המכנה המשותף, לנסות לאחד, נגד כל ההסתה האיומה, נגד השנאה. הפיגוע לא גרם לי להרגיש שנאה קולקטיבית, נשארתי ממוקדת במה אפשר לעשות כדי לשפר. כשקצת התאוששתי, רציתי להרגיש שאני עושה משהו למען המצב אז התנדבתי במחסום ווטש. כשקמו 'נשים עושות שלום', הצטרפתי אליהן. הרגשתי שחוויתי יותר לעומק את עומק הטרגדיה של שני העמים ושזה מחייב".
גרניט: "תראה, האירוע הזה הצטרף למה שחוויתי קודם. חיילים שהייתי המפקד שלהם בקורס חובשים מתו בלבנון. ומתו לי חיילים שטיפלתי בהם בלבנון. לא אכנס לפוליטיקה, אבל אני יכול לומר שכיום אני נמצא בעיר עם הכי הרבה חרם אנטי־ישראלי, לונדון. המסעדות שלי הן Israeli Cuisine, התפריט מלא בשמות בעברית ובעיניי זו דרך נהדרת לגשר. אני מבשל אוכל ערבי שלמדתי משפים פלסטינים. כשהמלצר מסביר על התפריט, הוא מספר את הסיפור של המנות, שבאות מעיר שיש לה שני חלקים, ואם רוצים או לא, הם מתערבבים".
נזכיר שנפצעת בצבא.
גרניט: "כן, אבל לא בפעילות אלא באימון. קרעתי רצועה בקרסול".
שלו: "אבל היא שינתה את מהלך חייך. נכון?"
גרניט: "כן. בגלל שנפצעתי לא יכולתי להמשיך ביחידה קרבית והלכתי להיות מדריך חובשים. מאוד התבאסתי. רציתי קריירה צבאית. לזנוח את החלום הזה היה מבחינתי טוויסט גדול. התמקדתי בזה ופתאום הזיזו אותי".
ובדיעבד?
גרניט: "מזל גדול. נפתחו לי אחרי הפציעה הזאת הרבה יותר עולמות".
גרניט גרוש ואב לילד בשם ליאו, בימים אלו מנהל מערכת יחסים עם העיתונאית והמגישה בתוכנית של גיא פינס, שלמור שטרוזמן. שלו, כאמור, נשואה לסופר איל מגד, ולה בת מנישואיה הקודמים ושני ילדים נוספים משותפים.
הקריירה גובה מחירים אישיים?
גרניט: "שמע, יש לי זוגיות נהדרת עם ליאו, שהוא תובעני יותר מכל בת זוג, ואני עומד בזה. אני עולה ויורד מטיסות, חיים כאוטיים, מעט מאוד זמן אישי".
ורוצה לחזור לחיי משפחה מתישהו?
"יש לי חיי משפחה, רק לא משפחה רגילה ונורמטיבית. מורן, אשתי לשעבר, ואני בקשר מצוין. יש כאן תא משפחתי".
ויש לך בת זוג חדשה, עיתונאית.
גרניט: "איך הגענו לזה?"
מתברר שהגענו.
"מאוד כיף לי. לא אכפת לי שהיא עיתונאית כי אני מתחבר לבן אדם, וגם לא נראה לי שאכפת לה שאני שף. כיף לנו יחד".
צרויה, את שנים ארוכות בזוגיות.
"כמעט 30 שנה".
גרניט: "אני זוכר שהסתכלתי עליכם כשבאתם בצהריים, ראיתי שאתם מאוד אוהבים".
שלו: "תפסת אותנו ביום טוב כנראה. אני מודה שהקריירה נכנסה לי לטוטאליות המשפחתית. הייתי אחרי פירוק המשפחה הראשונה שלי וזה דווקא עשה אותי מאוד משפחתית במשפחה החדשה, מאוד אימהית. הייתי כותבת בשעות שבהן הילדים בבית ספר, וכשהגיעו כבר הייתי יותר פנויה, והרגשתי שהדברים הם לא אחד על חשבון השני בצורה מוגזמת".
הקורונה מצאה את גרניט, כמו כל השפים, מתמודד בימים אלה עם נזק כלכלי גדול. "הכול בעצירה, אצלנו אין טייק אווי. כמעט כל העובדים שלנו בחל”ת. מבקשים מבעלי הנכסים לבוא לקראת, בחו”ל וגם בארץ. רובם הסכימו, אם לא לדחות אז להוריד. אני מאוד מקווה שלא נצטרך לפטר, הכול תלוי במשך ההפסקה”.
אתה רואה אנשים חוזרים למסעדות אחרי התכווצות כזו בהכנסות?
“מצד אחד אנשים ירצו אסקפיזם מוחלט אחרי דבר כזה, יש רצון לחיות את החיים אחרי שעצרו אותם. מצד שני יש אנשים שאיבדו עבודות והכנסות אז כסף מיותר לא יהיה ולכן מאוד קשה להעריך. אני נוטה לחשוב יותר שהרבה מאוד יחזרו לצאת למסעדות כי אנשים מתגעגעים לאנשים ומתגעגעים לחברה”.
ומה אתה עושה בזמן שנוצר?
“לפני שזה התחיל, הרגשתי שאני צריך לעשות עצירה, לחשוב רגע בצורה מסודרת מה בא לי לעשות בחמש השנים הקרובות, אבל עצירה של ממש היה קשה לעשות. במובן הזה, לפחות קיבלתי את מה שרציתי. אבל מצד שני אני בן אדם מאוד פעיל וזה מחרפן. אני משתגע בבית. כל היום רק מתאמן ומבשל. אבל אני גם קורא יותר, ויש את ליאו שחצי שבוע אצלי ואין הרבה זמן לעוד דברים כשאתה עם ילד בן שבע”.
צרויה, הקורונה יכולה להיות השראה לספר הבא שלך?
שלו: "עוד לא. אני צריכה הרבה זמן. הכתיבה דורשת כל כך הרבה פרספקטיבה, ויכול להיות שעוד עשור יהיה משהו שיתחבר לזה. אבל ברור שיש פה אלמנט מאוד ספרותי".
גרניט: "של סוף העולם. אבל אני לא באמת נוטה לפאניקה מטבעי. זה יעשה נזק, אבל זה גם שיעור יפה מאוד לאנושות. בסוף־בסוף, הטבע גדול עלינו. אנחנו לא יכולים מולו".
פורסם לראשונה: 09:27, 03.04.20
