אדוארד סנודן לא מבין איך זה שהישראלים שותקים, איך זה שההחלטה על שימוש בכלי מעקב דיגיטליים של השב"כ נגד אזרחים חולי קורונה, חולפת בשקט יחסי. האיש שעורר סערה עולמית כשחשף את מערכת המעקב האדירה שמנהל הממשל האמריקאי אחר אזרחיו, היה בטוח שתקום כאן מחאת ענק. "אני באמת מתקשה להבין כיצד הדבר הזה אצלכם לא עורר סערה ציבורית גדולה", הוא אומר בראיון בלעדי. "זה מאוד מפתיע אותי שהציבור הישראלי לא לגמרי מבין עד כמה חמורות הסכנות של מאגר מידע כזה בידי השב"כ. נכון, ישראל היא מדינה במלחמה, אבל צריך גם לזכור שחלק גדול מהאוכלוסייה שלכם נמצא שם כתוצאה של טרגדיה איומה, זוועה מכוונת שנוצרה תוך ניצול לרעה של מערכת הרשוּמות שיצרו הנאצים בגרמניה. אז אני אומר לישראלים: הניחו את הרגשות שלכם כלפי נתניהו או כלפי יריביו באופוזיציה בצד לרגע, אלה פחות חשובים".
אז מה כן חשוב?
"מה שכן חשוב הוא שמה שנתניהו עושה היום בניצול של מאגר השב"כ הוא מסוכן יותר מנגיף הקורונה".
אם לא להשתמש בטכנולוגיה הזאת וביכולות האלה בעת מגפה עולמית, אז מתי כן?
"באופן הזה? אף פעם לא. האנושות מעולם לא עמדה מול היכולת הטכנולוגית לבצע מעקב המונים כמו היום, ומה שאנחנו רואים הוא בנייה של תשתית לביצוע של דיכוי זכויות אדם בהיקפים עצומים. הרעיון שנתניהו או שכל ממשלה יכולים בלחיצת כפתור לאתר אנשים שחלו בקורונה ואז לבוא ולרתך להם את הדלתות או להעביר אותם לאזורים מיוחדים, הוא בלתי נסבל".
שדה התעופה דומודדובו, מוסקבה.
המבט בפניה של שוטרת הגבולות השתנה באחת, כשהקליקה את פרטי הדרכון שלי. לא היה צריך ניסיון במעברי גבולות כדי לראות שמשהו לא בסדר. מזווית העין ראיתי את ידה השמאלית זוחלת באיטיות לכפתור אדום ולוחצת עליו בעצבנות. היה ברור שהם ידעו שאני מגיע, שהייתי מה שקוראים בשב"כ "מרושב"ג" (ראשי תיבות של רשות ביקורת הגבולות) ובאנגלית Flagged. שתי דקות אחר כך, הגיעו השוטרים.
הדרכון שלי נלקח מיד והושמתי תחת שמירה. שוטר צעיר שהגיע למקום הורה לי להיצמד לקיר, שלף מצלמה קטנה מכיסו, והחל לצלם אותי מקרוב־קרוב פעמים רבות. אחר כך הוא שלף דף נייר ועט, והורה לי לכתוב פרטים על עצמי. אמרתי לו שכדאי שהוא יכתוב, כי כתב היד שלי ממש לא קריא. הוא התעקש. הבנתי שהם צריכים גם דגימת כתב יד.
מדי פעם הגיעה קצינה קשוחת מראה, כנראה מפקדת המשמרת. "נו פרובלמס, נו פרובלמס", היא סיננה לעברי במבטא רוסי כבד. "דיס איז רנדום צ'ק (זו בדיקה אקראית)". אחד השומרים ששמע אותה, התקשה להתאפק ופרץ בצחוק. לכולם היה ברור שהבדיקה הזאת היא הכל, חוץ מ"אקראית". ניסיתי לשאול מה הבעיה. "יש עניין שצריך לבדוק עם הדרכון שלך", הסבירה המפקדת.
כך הוחזקתי במשך שעתיים בחדר צדדי. פתאום הופיעה גברת "נו פרובלמס", החזירה לי את הדרכון, והורתה לי להמשיך הלאה. פשוט כך. לרגע הצטלבו המבטים שלנו. אצל שירותי הביטחון הרוסיים אין מקריות, והיה די ברור שכל האירוע היה סימן: אנחנו יודעים למה הגעת לפה. ואנחנו בעיקר גם יודעים למי.
מי שהגעתי אליו, זכה פה לקבלת פנים קרירה דומה. ביוני 2013 הוא נחת במוסקבה, הגיש את הדרכון שלו לביקורת, ובליווי שוטרים נלקח מיד לחדר צדדי. כאן מסתיים הדמיון בין האירועים, ולו מסיבה אחת: כשהגיע לכאן, אדוארד סנודן היה פחות או יותר האדם הכי מפורסם בעולם. וחוץ מכמה טרוריסטים – גם הכי מבוקש.
והוא עדיין גבוה מאוד ברשימת המבוקשים. סנודן, שעבד בסי־איי־איי ואחר כך כקבלן של ה־NSA – המקבילה האמריקאית ל־8200 – חשף בפני כמה עיתונאים כי למעשה הממשל האמריקאי הפך לאח גדול אמיתי, לא זה מהריאליטי. הוא גילה לעולם כי תחת שם הקוד "פריזמה", ה־NSA, מפעילה פרויקט סודי ביותר, שמאפשר לסוכנות לאסוף באופן שוטף נתונים ממיקרוסופט, מיאהו!, מגוגל, מפייסבוק, מיוטיוב, מסקייפּ, מ־AOL ומאפּל. האיסוף כולל אימיילים, תצלומים, סרטוני וידיאו ושיחות אודיו, תכני גלישה ברשת, שאילתות למנועי חיפוש וכל נתון אחר. אם זה לא מספיק, המערכת אוספת גם את נתוני השיחות שעוברות דרך חברות טלפון אמריקאיות כמו ורייזון. למעשה, כל גיגול של מישהו מאזרחי כדור הארץ עובר דרך שרת של ה־NSA, ששומר ממנה עותק. התברר שהמודיעין האמריקאי בולש אחר כולם, כל הזמן.
הסערה העולמית שפרצה בעקבות החשיפות של סנודן הייתה עצומה. במשך שנים הכחיש המודיעין האמריקאי שוב ושוב טענות שהוא מרגל אחר אזרחי ארה"ב. והנה, לא זו בלבד, אלא שהררי מידע דיגיטלי – כל מייל, פוסט, או גיגול, הכל – נשמרים וניתנים לחיפוש בתוכם. כל זה קורה לא לגבי חברי תא טרור או מחבל מתאבד שמחכה להפעלתו. ממש לא. כל אזרח אמריקאי פטריוטי ושומר חוק, הפך לפוטנציאל למעקב.
כמה ימים אחר כך, העיתונאים שחשפו את הסיפור העלו סרטון קצר שבו המקור שלהם יצא לאור. הבחור הצעיר, הממושקף, גִיק עמק סיליקוני קלאסי, אמר שם במבוכה: "אה, שמי הוא אד סנודן. אני, אה, בן 29". שלום עולם.
האמריקאים הגיבו מהר, ובחומרה. סנודן היה כבר בדרך למצוא מקלט במרכז אמריקה, אבל כשנחת לעצירת ביניים במוסקבה גילה שדרכונו בוטל והוצאה נגדו בקשת הסגרה בינלאומית. מאז סנודן ברוסיה. אם האמריקאים ישימו עליו יד, הוא צפוי להישפט באשמת סעיפי ריגול שונים, ולבלות את שאר ימיו בכלא מבודד. המודיעין הרוסי ניסה לגייס אותו, אך סנודן, כך הוא מספר, סירב. בסופו של דבר העניק לו פוטין מקלט מדיני, ותקע אצבע בעין של המעצמה הגדולה בעולם. האיש שיודע את כל הסודות שלכם? ובכן, הוא אצלי. תתרגלו.
בינתיים המסמכים שסנודן חשף הפכו לעוד ועוד סיפורים עיתונאיים בכל רחבי העולם. הנזק שנגרם למודיעין האמריקאי היה מטורף. "מעולם בהיסטוריה של הסוכנות לא איבדנו כל הרבה מקורות בכל כך מעט זמן", אמר לי הגנרל מייקל היידן, ראש ה־NSA והסי־איי־איי בתקופה שסנודן עבד בארגונים הללו.
שבע שנים מאוחר יותר, החשיפה של סנודן לא מפסיקה להכות גלים. דמותו כיכבה בסרטים, בספרים, במשחקי מחשב, הוא הספיק להיות מושא לניתוח לאינספור מאמרים אקדמיים, לתדרך את מפיקי הסדרה "הומלנד", ובמיוחד – הוא הפך לגיבור נערץ בחוגים מסוימים; והוקע כבוגד מתועב באחרים. פגשתי, למשל, קבלן של קהילת המודיעין האמריקאית, שסיפר לי שהוא קיבל משימה: להגיע למוסקבה תחת כיסוי ולהתנקש בסנודן. עד היום לא הצלחתי לוודא אם מדובר בסיפור אמיתי.
אדוארד סנודן, דמיינת אי פעם שכך הסיפור שלך יתגלגל?
"ממש לא העליתי על דעתי שזה מה שיקרה. היה לי ברור שיש סיכוי שאני אגמור את העניין הזה בכלא, או גרוע יותר. אבל בכל הנוגע לתהודה של הפרסומים, חששתי בדיוק מההפך. הערכתי שהתקשורת הבינלאומית תעסוק בזה שבוע־שבועיים, ואז, כמו שזה קורה לה הרבה פעמים, תעבור לעניין הבא".
נקישה בדלת חדר המלון שלי במוסקבה, וסנודן נכנס. מתוך הרְגל, הוא מעיף מבט חשדני דרך החלון. צחוק הגורל: החדר שבקומה השישית של מלון 'מטרופול' משקיף על בניין הלוביאנקה, המפקדה מטילת האימה של הקג"ב, שהיום משרתת את הארגון שירש אותו, האף־אס־בה. בחדרי החקירה ובמרתפי לוביאנקה, נרצחו אינספור אזרחים, קורבן למשטר דיקטטורי נורא שנשען על מערכת מעקב המונית, אבל הרבה פחות משוכללת מ"פריזמה" האמריקאית. לכן, כשאמצעי ביון דיגיטליים משמשים למעקב אחר אזרחים ישראלים, סנודן נהיה מודאג. "מה שאנחנו רואים כאן הוא השמדת הבחירה של הציבור", הוא אומר על ההחלטה להשתמש באמצעים של השב"כ למעקב אחר חולי קורונה. "דמוקרטיה בנויה כולה על תהליכים שבהם עוסקים בדיון, בליבון ובבחירה בידי הציבור. ואת זה הם הולכים והורסים".
הטיעון המרכזי הוא שבמצב כמו התפרצות קורונה, הזכות לחיים גוברת על הזכות לפרטיות.
"זו צורת הטיעון העצלנית ביותר, תמיד משתמשים בה כתירוץ למדיניות גרועה. כרגיל, הם אומרים: אם לא תיתנו לנו את הכלי הזה, המאבק בקורונה אבוד".
נו? יש בזה משהו הגיוני.
"אז ראשית, מעולם לא היה לנו את הכלי הזה בהתפרצויות קודמות. ונחש מה? ניצחנו אותן. ניצחנו את הסארס, למשל, בלי להפעיל את אנשי קהילת המודיעין. שנית, היה אפשר לעשות את זה דרך בית משפט. אני בטוח שכל שופט בכל מדינה היה מאשר להם לקבל את החומרים הללו באמצעות צווים, אבל אז זה לפחות היה תחת פיקוח".
בתקופה שבה היית חלק מה־NSA גם אתה היית שותף לזה.
"נכון גם אני הייתי חלק מההפרה הזאת, שותף לדבר עבירה. מה הייתי אמור לעשות? איך בדיוק הייתי אמור לפעול?"
בכל זאת, קמת ועשית מעשה.
"כי הגיעה נקודה שבה חשבתי: בשירותו של מי בעצם אני עובד, לטובת סוכנות ביון; או לטובת הציבור ועקרונות היסוד של מולדתי? למי יש לי חובת נאמנות גדולה יותר?"
ואז סנודן אומר את המשפט, שעליו יחזור שוב ושוב במהלך הראיון, ושאולי כדאי לחשוב עליו דווקא בימי קורונה אלו: "את חירותה של אומה אפשר למדוד אך ורק על פי הכבוד שהיא רוחשת כלפי זכויותיהם של אזרחיה".
הסיפור של סנודן מתחיל ב־11 בספטמבר 2001. עד אז, סנודן היה חנון-המחשבים-מהדלת-ממול, שכל דקה מחוץ לאינטרנט נראתה לו בזבוז זמן. אבל כשהמטוסים התרסקו לתוך מגדלי התאומים, סנודן לא חשב על מחשבים, אלא איך להתגייס לכוחות המיוחדים של הצבא ולהרוג טרוריסטים רעים. הוא התקבל, אבל במהלך הטירונות המפרכת הוא נפצע, והחליט להילחם באמצעות הכישרון האמיתי שלו: המוח. סנודן הצליח להתקבל לקהילת המודיעין כמומחה מחשבים ומערכות מידע, והחל לעבוד בחברה קבלנית שמספקת שירותים ל־NSA.
מהר מאוד הוא גילה לתדהמתו שמבחינות רבות, הארגון היה עדיין עמוק בימי המלחמה הקרה; ושמילים כמו "דיגיטל" או "סייבר" נשמעו כמו משהו של ילדי הפלייסטיישן, לא עבודה למרגלים אמיתיים. קורס ההכשרה שלו היה הראשון שבו בוטלה חובת לימודי קוד המורס, למשל. אבל סנודן סיים, והוצב בשורת תפקידים בחו"ל, שהאחרון שבהם היה בתוך מנהרה תת־קרקעית סודית שנחפרה מתחת לשדה אננס בהוואי.
כולנו שבויים במה שאנחנו רואים בסרטים של הוליווד, שם קהילת המודיעין האמריקאית נראית תמיד עם מפקדות תת־קרקעיות מלאות גאדג'טים דיגיטליים.
"האמת היא שמבפנים, המנהרה שבה הוצבתי מאוד משעממת, נראית כמו מתקן משרדים ממשלתי מהסוג הגרוע והאפור ביותר, ממש לא כמו בסרטים. וכך גם המציאות שפגשתי בשנות השירות הראשונות שלי. היינו צריכים ללמוד על כבלים, בידוד ואיטום, כדי שנוכל להפעיל את המסופים המיושנים בתחנות ברחבי העולם, בדיוק כמו שעשו במהלך 50 שנות המלחמה הקרה".
הגעת לשם בתקופה לא פשוטה, אחרי שהמודיעין כשל במניעת 11 בספטמבר.
"לגמרי. הם ידעו שכשלו במשימה הכי חשובה שלהם - להגן על אמריקה, והניחו להתקפה הכי קשה על ארה"ב מאז פרל הרבור להתרחש דווקא במשמרת שלהם. אז הבוסים שלנו השקיעו מאמצים גדולים להשיג תקציבי ענק וסמכויות חסרות תקדים, ולנצל את איומי הטרור כדי להרחיב את האמצעים שעומדים לרשותם. והם מעולם לא פנו לאזרחי ארה"ב לבקש רשות או לשאול את דעתם".
ומה רצית שהם יעשו?
"היו צריכים להתייחס לטרור כאל פשע ולטפל בו בכלים של פשע. היינו יכולים לנצל את הסולידריות הבינלאומית חסרת התקדים שקיבלנו כדי לחזק את מעמדנו בעולם ואת הערכים של הדמוקרטיה. אבל במקום זאת ארה"ב יצאה למלחמה".
והייתה זקוקה לאנשים כמוך.
"אנשי קהילת המודיעין, אלה שבאו מהפקולטות למנהל עסקים או יחסים בינלאומיים, לא הבינו שום דבר בטכנולוגיה, והיה צריך לגייס הרבה מאוד צעירים עם רקע כמו שלי. בעולם שלפני 11 בספטמבר לא היו נותנים לי אפילו להיכנס לבניין".
הדור של סנודן, גאוני מחשבים בשנות ה־20־30 לחייהם, חלקם אפילו בלי תואר ראשון, גויס בחופזה ל"מלחמה נגד הטרור". הכסף לא היה אישיו. אחד המסמכים שחשף סנודן היה "התקציב השחור", המימון החשאי לשלל זרועות המודיעין: ב־2013, תחת אובמה, "התקציב השחור" עמד על 52.6 מיליארד דולר. ועוד משהו: בגיל 22 ועם התואר "סיסטם אדמיין", סנודן קיבל גישה כמעט להכל. בלי סודות, בלי מגבלות. "ניסו להגיד עליי אחרי שהפרשה התפוצצה שהייתי עובד חיצוני זוטר, וללא נגישות לחומרים מסווגים", אומר סנודן. "אלה שקרים. העבודה שלי הייתה בבסיסי המודיעין של הסי־אי־איי וה־NSA, כמו כל עובד אחר".
ראש ה־NSA לשעבר היידן אמר לי פעם, שמההתחלה החלטת שאתה אוסף מסמכים כדי להדליף אותם יותר מאוחר, ולא כתוצאה של מניע ערכי כלשהו.
"זה שקר מוחלט".
מה בעצם עשית שם?
"הייתי אחד מהאחראים על חיבור מערכות התקשורת של הסי־איי־אי וה־NSA, כלומר אחד מעשרות בודדות של אנשים בעולם שהיה להם סיווג לראות את החומרים של שני הארגונים גם יחד".
בין השאר, סנודן עסק בהקמה של מערכת גיבוי גלובלית, "רשת חשאית ענקית, שהבטיחה כי גם אם מִפקדת ה־NSA תושמד בפיצוץ גרעיני, שום נתונים לא ילכו לאיבוד. באותם ימים לא הבנתי שבניית מערכת טכנולוגית שעתידה לאחסן לצמיתות את תיעוד חייו של כל אדם ואדם, היא טעות טרגית".
ואז הגיע לידיו מסמך מסווג מאוד, שקיבל את שם הקוד "רוח שמש" (STELLARWIND), והוגדר כאחד הסודות הגדולים של ה־NSA.
ומה היה כתוב ב"רוח שמש"?
"שכל תקשורת האינטרנט של אזרחים אמריקאים הוגדרה מעתה כיעד".
הרעיון הוא פשוט, ומבהיל. ה־NSA פיתחה תוכנה מיוחדת בשם XKeyscore, שבעצם ידעה לחפש כמו בגוגל - אבל בתוך סך המידע שאדם ייצר בחייו. האימיילים, הצ'טים, הפוסטים, הקבצים הפרטיים. הכל. סנודן אומר שהתוכנה הזאת היא "הדבר הכי קרוב למדע בדיוני שראיתי אי פעם". כמה קיצוני? התוכנה למשל איפשרה לראות את המשתמש בזמן אמת, כאילו המסך שלו הוא המסך של איש המודיעין ב־NSA. "זה היה כמו לצפות בהשלמת מילים אוטומטית, אבל מי שמשלים מהצד השני הוא לא מחשב אלא אדם", הוא מספר.
יהיו שישאלו מה בעצם רע בזה, באיסוף מידע שתכליתו למנוע פיגועים.
"כילד, לימדו אותי שיש אזרחים פרטיים ויש פקידי ונבחרי ציבור, שהם בעלי הכוח ושיש להם השפעה רבה על חיינו. אנחנו חסרי אונים בסיטואציה הזאת, זולת הגנה אחת: שהם לא יודעים עלינו כמעט כלום. חוסר הידיעה הזה מבודד אותנו מכל ניסיון של התעללות, מצד אלה שבשלטון.
"ולפתע גיליתי שהמשוואה הזאת התהפכה, בגלל המעקב ההמוני. אנחנו הופכים שקופים לא רק למדינות שלנו, לשב"כ ולמוסד בכל מדינה, אלא גם לגוגל ולפייסבוק, באחת מהקונספירציות האמיתיות הגדולות של תקופתנו: ברית נישואים בין כוח תאגידי וממלכתי, בניגוד לאינטרסים של הציבור. והשאלות הללו נטעו בי זרע של ספקנות, זרע שצמח מרגע לרגע".
האם אתה ראית מישהו מחבריך שעושה בכלים הללו שימוש לרעה?
"לא ראיתי מישהו שעושה מזה רווחים כספיים, אבל היה שם נוהג שנקרא בכינוי LOVEINT (קיצור של 'מודיעין אהבה'). אנשי המודיעין היו משתמשים במערכת הזאת כדי לאסוף פרטים על בחורות שהם רצו להתחיל איתן, שיש להם איתן דייט ראשון, אקסיות למיניהן או כל אדם אחר שחיבבו, או הפוך, ורצו להאזין לטלפון שלהם או לקרוא את המיילים שלהם".
סנודן אומר כי הוא יודע שהיו פה ושם מקרים שבהם נתפסו עובדים בשימוש בלתי ראוי במערכת, אבל שהם מעולם לא הועמדו לדין כי, "הסוכנות לא יכלה להרשות לעצמה שמישהו יגלה שיש לה את היכולת הזאת. אז החתימו את כולם על מסמך שהם לא יעשו משהו כזה, אבל בסופו של דבר מה הם חשבו שיקרה? אתה לוקח בני 18־19 ושם אותם ליד מכונת המעקב הענקית הזאת. והם יודעים שלא יקרה להם כלום, כי את הפשע האמיתי מבצעת ה־NSA. אז ברור שהם ישתמשו בה כדי להתחיל עם בחורות. ויש עוד".
מה?
"יש שני דברים שכמעט כל אחד שמקבל גישה למחשבים של הסי־איי־אי מחפש: חוצנים ומה ידענו על 11 בספטמבר".
ומה מוצאים שם?
(סנודן מחייך) "ככל שהצלחתי לברר, חוצנים מעולם לא יצרו קשר עם כדור הארץ, או לפחות לא עם המודיעין האמריקאי. אז אולי האמת נמצאת אי שם בכונן רשת אחר. אבל לגבי 11 בספטמבר, אל־קאעידה באמת עמדה בקשרים הדוקים עם בעלי בריתנו הסעודים, עובדה שהבית הלבן של בוש טרח להעלים מעיני כל כשיצאנו למלחמה. בכל אופן, כאשר משתמשים ב־XKeyscore, מתברר לך שלכל האנשים, בכל הגילים יש לפחות שני דברים במשותף: צפייה בפורנו ואגירה של תמונות או סרטים משפחתיים".
שני אלו הולידו בתוך אחוות הגברים הצעירים הזאת במנהרה עוד נוהג מכעיס: "בכל פעם שמישהו היה מגלה תמונת עירום של בחורה על אחד מהמחשבים אליו הוא חדר, הוא היה חייב להראות את זה לשאר, כל עוד אין נשים בסביבה".
זה חמור וצריך לטפל בזה, אבל נשארת השאלה האם תקלות כאלו מבטלות את איסוף המידע ההמוני הזה? אם אין למישהו מה להסתיר, אז מה הבעיה שהרכישות שלו באי־ביי יהיו מקוטלגות איפשהו בחוות השרתים של ה־NSA?
"הציבור אמור להיות מוגן ממעשים כאלה. אם יש חשד לפשע ונציגי החוק רוצים לחטט לך בסלון או בטלפון, הם צריכים ללכת לבית המשפט ולבקש אישור. מה שה־NSA עשתה בא בניגוד גמור ובוטה לזה. הם פירשו מחדש את החוק וניסו להגיד שהחיים המודרניים ומה שהם יוצרים, כל התווך הדיגיטלי, לא כפוף לחוקה. מי שאומר שהפרטיות אינה חשובה בעיניו מפני שאין לו מה להסתיר, כאילו אמר שחופש הדיבור אינו חשוב מפני שאין לו מה לומר; או שחופש העיתונות אינו חשוב מפני שהוא לא אוהב לקרוא; או שחופש הדת לא חשוב כי הוא לא מאמין באלוהים".
אבל אם אני לא פושע או טרוריסט, מה הממשלות יכולות לעשות עם המידע הזה?
"בכל מועד שהוא, הממשלה תוכל לחטט בתקשורות העבר של כל מי שהיא רוצה לרדוף, בחיפוש אחר פשע. תאר לך שטראמפ, פוטין או נתניהו מחליטים שאתה לא מוצא חן בעיניהם ומזיזים את החוגה של המערכת הזאת אחורה, חודש או שלושה, או שלוש שנים או 30, ויכולים לראות איפה היית בכל רגע נתון. עם מי דיברת, מה קראת, את מה חיפשת. ועם המידע הזה יש להם כוח בלתי מוגבל, הם יכולים לעשות לך מה שהם רוצים".
שירותי הביטחון במערב, כולל אלה של ארה"ב וישראל, טוענים כי זו אחת השיטות למנוע טרור, שאי־אפשר בלעדיה.
"גם אובמה אמר את זה, אבל בסוף נאלץ להקים ועדה מיוחדת שתחקור את החומרים שמסרתי. ובא קית' אלכסנדר (ראש ה־NSA בעת התפוצצות הפרשה - ר"ב) ואמר לוועדה שבזכות מעקב המונים נמנעו 49 התקפות טרור. עיתונאים ששמעו את זה התפעלו מאוד: 49 התקפות? זה הרבה, זה רלוונטי. אבל אז הם ביקשו עוד פרטים על ההתקפות ש'נמנעו', וכל הסיפורים האלה התפרקו ולא נשאר מהם כלום, זולת אחד, על מניעת מחבל מתאבד בניו־יורק. ואז גם שם התברר שבסוף תפסו אותו בזכות עבודה משטרתית רגילה. אין מה לעשות, הטרוריסטים למדו והם פשוט לא משתמשים באמצעי התקשורת הללו".
7 צפייה בגלריה
קית' אלכסנדר. ''הסיפורים שמסר לוועדה התפרקו ולא נשאר מהם כלום, זולת אחד''
(צילום: רויטרס)
לעומת זאת, יש כנראה כן יעילות במניעת מגפות כמו הקורונה.
"תראה, אומרים שיהיה חיסון תוך 12 עד 18 חודשים אבל התקדים שנוצר אצלכם, השימוש במעקב המונים אחר האוכלוסייה כולה, היכולת להשתמש במאגר שנוצר בהינף כפתור בלי פיקוח של פרלמנט או בתי המשפט, צריך להדאיג אתכם מאוד. ואם זה לא מבהיל אנשים, אני לא חושב שיש משהו שיכולתי לומר שישכנע אותם, כי בוודאי שבישראל מכירים את הסכנות ההיסטוריות של מעשים מעין אלה טוב ממני".
אתה נגד כל מעקב שהוא, מכל סוג?
"שמע, בסופו של יום, הלכתי לעבוד בסי־איי־איי, זה ארגון שעוסק במעקב. ידעתי מה עושים שם ולאן אני הולך. אני לא נגד מעקבים ואיסוף מידע - אם הם יכולים למנוע את הפיגוע הבא, אם הם יהפכו את העולם למקום בטוח יותר, או ישמשו נגד פשעים חמורים. אבל כל זה יכול להיעשות אך ורק אם איסוף המודיעין מופעל נגד חשודים, ולא נגד כולם. כי אם הוא מופעל נגד כולם, זה אומר שכולנו עלולים להיחשב כפושעים בשלב מסוים.
"אני גם בטוח שרוב מי שהולך לעבוד במוסד או בסי־איי־איי מגיע לשם כדי לעשות טוב, כדי להילחם ברעים, כדי להגן על החברה. אבל ברגע שאתה מתחיל להסתכל על כולם כחשודים, וזה מה שקרה אחרי 11 בספטמבר, אתה מגלה שלכל אחד יש גם איזו זווית שעשויה להתפרש כאפלה, שכל אחד עושה מדי פעם איזושהי עבירה. והמוח שלך, של איש המודיעין, הופך למוח אינקוויזיטורי".
אני שואל אותו על רגע אחד שהוא זוכר במיוחד מימיו בקהילת המודיעין. סנודן מספר שהשתתף במעקב אחר אזרח אינדונזי, מהנדס במקצועו. סנודן אפילו לא ידע למה בוצע המעקב, "אולי כי המהנדס הגיש מועמדות למשרה באיראן". המערכת איפשרה לו לראות אותו דרך המחשב של הבחור. הוא זוכר אותו מושיב את בנו הקטן, תינוק בחיתולים, על ברכיו, ומנסה לעבוד על המחשב, אבל הפעוט פורץ בצחוק מתגלגל ומפריע לו.
למה דווקא הרגע הזה?
"כי חשבתי מיד על אבא שלי וידעתי שאם אעשה את מה שהחלטתי לעשות, לעולם לא אראה עוד את משפחתי".
סנודן החל לאסוף חומר כתוב ברמת הסיווג הגבוהה ביותר. גאון המחשבים הצעיר הצליח לעקוף את כל ההגנות הדיגיטליות, להוציא את החומר מהמנהרה שמתחת לשדה האננס, להצפין אותו ולהעלות הכל לענן. כשנאגרו אצלו כמה אלפי מסמכים, הוא יצר קשר עם עיתונאים והחל להעביר אליהם דוגמאות מהחומר. כל הזמן הזה, הוא נשא בתוכו את הסוד, ולא גילה אותו גם לקרובה אליו ביותר, זוגתו לינדזי. "ידעתי שברגע שהסיפור יתפרסם יעוטו עליה מהממשל ורציתי לוודא שהיא לא תדע כלום, ולא יוכלו להרע לה".
וביום שבו נעלמת? אמרת לה משהו?
"השארתי לה רק פתק קטן ובו כתבתי: 'יוצא למשימה מהעבודה. אני אוהב אותך'".
היא ניחשה משהו?
"היא לא ידעה כלום על מה שאני מתכנן, אבל הייתה לה השפעה מאוד־מאוד גדולה על מי שאני ומה שהחלטתי לעשות. לינדזי הייתה מעורבת בכמה קמפיינים והפגנות ציבוריות, והיא אדם שאכפת לו מאוד ממה שקורה ודרכה למדתי להיות קשוב יותר ושיהיה לי אכפת הרבה יותר".
זו חתיכת מכה לזוגיות כשאתה נעלם פתאום ויום אחרי מופיע בטלוויזיה כאיש המבוקש בעולם.
"הייתי ללא ספק בן הזוג הגרוע ביותר בהיסטוריה של ארצי, והיא, המדהימה יוצאת הדופן הזאת, בת הזוג הכי טובה לעבור איתה משהו כזה. אחרי שהכל התפוצץ, האף־בי־איי שחקרו אותה ניסו להפיץ כל מיני שמועות כאילו היא חלק מהקונספירציה, הכל כדי לנקום בי. החבאתי כסף בבית והעלמתי ממנה כל פרט על מה שאני מתכנן, כדי לתת לה את האפשרות להתחלה נוספת, לחיים חדשים. הייתי בטוח שיותר לא ניפגש לעולם. אבל היא באה אחריי לרוסיה".
לינדזי ואדוארד סנודן התחתנו במוסקבה. הם חיים כיום תחת סידורי ביטחון קפדניים ומורכבים, שהוא אינו יכול לפרטם.
בספר "מבצע סנודן" טוען אדוארד לוקאס מ"האקונומיסט" שהכל מבצע קלאסי של המודיעין הרוסי, שאתה בעצם חפרפרת.
"אלה כמובן שטויות. לא היה לי שום קשר עם הרוסים לפני שהגעתי למוסקבה".
אם כל כך הפריע לך כל עניין המעקב והאיסוף, למה בעצם לא פנית למישהו מתוך ה-NSA ואם אתה לא בוטח בהם, אז לממשל או לקונגרס?
"למי בדיוק יכולתי לפנות? הרי אסור היה לדבר עם איש מחוץ לארגון. וגם אם כן, מה זה היה עוזר? האם באמת מישהו היה פועל? אגב, ניסיתי לדבר עם אנשים בבסיס, אבל למרות שהם הסכימו איתי, התגובות היו בסגנון 'אז מה', או 'אין מה לעשות'".
אם נשים רגע בצד את שאלת החוקיות, הרי שהמאמצים של קהילת המודיעין האמריקאית הוכיחו את עצמם. אל־קאעידה הובסה, בן לאדן חוסל.
"אני לא מסכים לזה. בארה"ב יותר אנשים נהרגים בגלל נפילות באמבטיה מאשר בגלל טרור. כשאתה מסתכל על המשאבים האדירים המושקעים במלחמה בטרור, שהוא בסופו של יום מעשה פלילי, לעומת גורמי מוות אחרים, כמו מחלות לב או תאונות דרכים, אתה מקבל חוסר פרופורציה מוחלט. ובאיזו תדירות קורה 11 בספטמבר? פעם במאה שנה?
"בעצם, במלחמה הזאת אנחנו יוצרים במו ידינו איום גדול יותר על החברה שלנו. אנחנו משנים בגללה את מערכת החוקים, הערכים והזכויות שלנו, מקימים מערך איסוף מידע המוני - וכך הרסנו את מערכת הערכים והזכויות שלנו בצורה יסודית יותר. בעצם עשינו נזק רב יותר לזכויות ולערכים שלנו בתגובה לטרור, מאשר שהטרור היה מצליח לעשות אי פעם".
אז תסביר לי איך כן נלחמים בטרור.
"חינוך אנשים למודעות וערנות, שכל ישר ואמצעי שיטור. לצד זאת, שיתוף פעולה בינלאומי עם מי שהם יריבים מסורתיים, אבל היו עוזרים לנו אחרי 11 בספטמבר - רוסיה וסין. והנה, אנחנו 20 שנה אחרי, נלחמים את אותה המלחמה ורק החרפנו את הבעיות והבאנו למותם של עוד 3,000 אמריקאים בלחימה ברחבי העולם. שיכפלנו למעשה את הנזק של 11 בספטמבר, רק שהפעם עשינו את זה לעצמנו. שלא לדבר על עוד מיליון איש שנהרגו במהלך תגובתה של אמריקה. אז שני העשורים שחלפו מאז 11 בספטמבר היו סיפור אימים של הרס אמריקאי באמצעות הרס עצמי אמריקאי, עם קבלתם של חוקים סודיים, הקמתם של בתי משפט סודיים וניהולן של מלחמות סודיות. וברור שאינטרס הציבור הוא לחשוף את הדברים האלה. אם לא נעשה זאת, אין לנו דמוקרטיה".
אתה מטיף על זכויות אדם ומעקב המונים, אבל בעצמך מצאת מקלט פה במוסקבה, לא בדיוק בירת הזכויות והפרטיות.
"מתחתי ביקורת חריפה על מעשים שונים של הממשלה כאן, על נשיא רוסיה בשמו, על המניפולציות על הבחירות כאן. דיברתי בגלוי, בטוויטר, נגד חוקי המעקב כאן וקראתי שלא להעביר אותם ושזה יום שחור עבור רוסיה. אבל לא אני קבעתי את המקום שבו אמצא מקלט. עד שאוכל לנסוע באופן חופשי אני תקוע כאן".
ישראל מעניינת מאוד את סנודן, וכיכבה בלא־מעט מהמסמכים שהדליף. האמריקאים, כך עולה מהחומר שנחשף לראשונה ב”ידיעות אחרונות”, הצליחו למשל לחדור לתוך מערכות התקשורת של מערך כלי הטיס המופעלים מרחוק, לצלם את הכטמ"מים (כלי טיס מאוישים מרחוק) שככל הנראה נושאים טילים ופצצות, ולקבל נתונים על יעדי המעקב וההפצצה שלהם. במסמכי סנודן נכתב כי ה־NSA הצליחה לחדור לחשבונות מייל של לשכת ראש הממשלה, והאזינה באמצעות ציוד לייזר מתוחכם לדירתו של שר הביטחון ברק. ככל הנראה המטרה הייתה לגלות האם ומתי ישראל מתכננת לתקוף את איראן.
לפני כשבועיים חשפנו במוסף את "הכלי", מאגר הנתונים האדיר של השב"כ, שאוסף מידע על כל האזרחים, ועכשיו משמש למעקב אחר חולי קורונה.
מה חשבת כששמעת שהממשל הישראלי אישר מעקב שב"כ אחר חולי קורונה?
"שזו אותה תופעה בכל מקום: בכל משבר, בין אם זה טרור, אם זו מלחמה, או אם זה ענייני בריאות - ממשלות מחפשות את ההצדקה להעצים את עצמן ואת הכוח שלהן. וכך, ממשלת נתניהו אפילו לא מחכה לאישור בפרלמנט, אלא פשוט מודיעה שזה כבר כאן בביצוע. אנו הולכים להשתמש בזה, נסו לעצור אותנו".
הממשלה הישראלית אומרת שזו דרך יעילה להילחם במגפה.
"משבר הקורונה הוחרף בגלל כישלונות מנגנוני הבריאות במדינות השונות. כבר עכשיו ברור שההתמודדות עם המגפה איטית מדי ולוקה בהרבה כשלים. ולכן השלטונות מעדיפים להשתמש באמצעים מהסוג הזה, ומתרצים אותם ב'יעילות'. אבל התירוץ של היעילות עמד במוקד יצירתם של השלטונות הנוראיים ביותר במאה הקודמת. חוץ מזה, יש כאן עוד שאלה".
שהיא?
"למה זה חסוי? קראתי שהשב"כ הגיש את עיקרי ההצעה שלו במסמך חסוי לתת־הוועדה לשירותים חשאיים של הפרלמנט אצלכם. ואני שואל: מה פתאום זה חסוי? הרי כולם יודעים שמעקב המוני קיים ואפשרי והנושא בו מדובר הוא בריאות הציבור. אז למה משהו בתוך הדיון הזה צריך להיות חסוי?"
מה אתה מעריך שיהיו ההשלכות של מעקב כזה?
"הבעיה של הקורונה היא אכן בעיה קשה, אין ספק. אבל צריך לזכור שזו בעיה שתחלוף. מאידך, הרס זכויות האדם הוא איום קטלני על האנושות. האם איבדנו את היכולת לחשוב לטווח ארוך על איך אנו מנהלים את החברות שלנו, איך ייראה המקום הזה בעוד עשר שנים או 20 שנה? האם איבדנו את היכולת להבין מה התוצאות של מה שאנחנו עושים היום על העתיד?"
היום אולי יותר מכל, סנודן הוא אייקון תרבותי. שני סרטים תיארו את הפרשה: "האזרח מס' 4", הדוקומנטרי זוכה האוסקר, שיצרה לורה פויטרס, אחת מהעיתונאים שחשפו את הפרשה; ו"סנודן" העלילתי של הבמאי אוליבר סטון, סרט שבו סנודן עצמו מגיח לפתע בדקות האחרונות. "זה היה מאוד מוזר לראות את ג'וזף (גורדון לוויט) שמופיע בדמותי. הוא איש יקר, חבר טוב ועושה את התפקיד נהדר, אבל זה עדיין לא ממש אני. ברור לי, למשל, שהיה צריך ליצור קונפליקטים לטובת הדרמה, ולכן בסרט רואים את לינדזי ואותי רבים כל הזמן, משהו שהוא לגמרי הפוך מהמציאות". אגב, אוליבר סטון עצמו אמר כי "יותר מכל דבר אחר, סנודן היה פטריוט", טען שהוא צריך לקבל חנינה מיידית, ואף להתמנות לראש ה־NSA.
הראיון הנוכחי עימו נדחה זמן רב, כי סנודן היה עסוק באותה עת בפרויקט אחר: כתיבת האוטוביוגרפיה שלו, שהתנהלה בתנאים קיצוניים של חשאיות. חודשים ארוכים בילה סנודן יחד עם פרופ' ג'ושוע כהן, כדי להוציא תחת ידם את הספר "האמת" (הוצאת 'ידיעות ספרים'). הספר המרתק והחשוב הזה מגולל לא רק את סיפורו של סנודן, דרמטי מאוד לכשעצמו, אלא מעלה שאלות גדולות על העתיד של כולנו.
טריילר לסרט על סנודן של אוליבר סטון
אבל כבר בהווה, השינוי שסנודן חולל מורגש מאוד. בארה"ב יש היום הרבה יותר פיקוח על קהילת המודיעין; וחברות האינטרנט, הסלולר והטלפוניה נלחמות בממשל ולא רוצות למסור מידע. אבל סנודן עדיין משלם את המחיר. הוא לא יכול לצאת מרוסיה ותלוי בחסד ליבו של פוטין.
בדיעבד, האם אתה מתחרט?
"השאלה היחידה שצריך לשאול היא מדוע לא לעשות את מה שעשיתי? והתשובה היא שהמניעים היחידים להימנע מפעולה, אחרי שגיליתי מה שגיליתי, הם מניעים אנוכיים. הייתי במצב מצוין בהוואי, עם משכורת טובה ותנאים מעולים, והיה לי ברור שאני נפרד מכל אלה. ציפיתי לגרוע יותר: חשבתי שאבלה את שארית חיי בכלא. לא ציפיתי לגמור בגלות כפי שאני עכשיו ואני מקווה שיבוא היום ואוכל לחזור הביתה. ידעתי שאני אשלם מחיר כבד ולמרות זאת, הייתי עושה הכל מהתחלה. אין בי חרטה, חוץ מדבר אחד: שלא עשיתי את זה קודם".
אתה מקווה שתצליח לחזור לארה”ב?
"כן. מהרגע הראשון אמרתי שיש לי רק תנאי אחד לחזור לארה"ב: שהם יבטיחו לי משפט הוגן. הם מסרבים בכל תוקף להבטיח את זה. הדבר היחיד שהם היו מוכנים להבטיח לעורך הדין המקומי שלי זה שהם לא יענו אותי. באמת תודה רבה".
מה זה מבחינתך "משפט הוגן"?
"הכוונה היא למשפט שבו יבדקו לא רק אם הפרתי חוק כזה או אחר, אלא גם אם הייתה הצדקה למעשים הללו. למה הדבר דומה? אדם עומד למשפט על רצח וכל מה שהתביעה צריכה להוכיח זה שהוא אכן הרג מישהו, אבל מה שקרה לפני זה לא משנה ואין אפשרות שהוא יזוכה בגלל הגנה עצמית, למשל. הממשל לא מוכן וכלל לא מבדיל בין חושף שחיתויות ובין מרגל שפועל מטעמי טובות הנאה".
מערכת "ידיעות אחרונות" ורונן ברגמן מודים לעו"ד בן וייזנר, לפרופ' ג'ושוע כהן, ולסמואל ניקולסון על עזרתם האדיבה בתיאום והכנת הראיון הזה.
