הכומר דניאל אובינים, המוכר גם בכינוי שהעניק לעצמו "המלאך אובינים", היה מוטרד בשבועות האחרונים מהתפרצות הקורונה בארצו, גאנה. עד כה הצליח הכומר, המפורסם בחליפות המהודרות, בצבעי אדום, ורוד וכחול נוצצים ובשעוני היד היקרים שלו, להתמודד היטב עם הקטסטרופות המוכרות כמו מלריה, איידס, אובדן פרות וסתם ביש מזל, אבל וירוס הקורונה הוא כבר סיפור אחר.
כתבות נוספות למנויים:
בגאנה משתמשים הכמרים בתפילות ובטקסי גירוש שדים למיגור האסונות המוכרים, אבל לכומר אובינים שיטות מעוררות מחלוקת: הוא שכב עם אישה, מול כל הקהילה, כדי לפטור אותה מרווקות. הוא הצליף בנערים סוררים בכנסייה, בטענה שכוחות אלוהיים הניעו את ידו. וגם הבטיח לאחת המאמינות שיגדיל את נפח הישבן שלה בעזרת תפילות ונגיעות קטנות. אבל כל השיטות האלו לא יעילות מול הנגיף. לכן הכין הכומר שמן־קדוש, שמחסל את הנגיף בתוך דקות, ומוכר כל בקבוק במחיר השערורייתי של 200 סדיס (כ־130 שקל). מכיוון שהרבה מבני הקהילה שלו עניים, הוא גם איפשר להזמין בקבוקים קטנים, שיקלו חלקית על הסימפטומים.
אובינים לא מייצג את כל הכמרים בגאנה, שרובם יראי אלוהים, מסורים לקהילתם והגונים, אבל המיזם המסחרי שלו משקף את החרדה הרבה השוטפת את אפריקה מול התפשטות נגיף הקורונה.
הנגיף הגיע באיחור למדינות סאב־סהרה (אלה שנמצאות מדרום למדבר), אבל בשבועות האחרונים הוא מתפשט בהן במהירות. בבורקינה־פאסו, חוף השנהב וניגריה מדווחים על מאות נדבקים, בקמרון המספר חצה את האלף ובדרום־אפריקה נספרו3,465ןה חולים נכון להבוקר (ד'). הבעיה היא כמובן שחלק גדול מהמקרים מאובחן בקרב מי שלא רק מודעים היטב לקורונה, אלא גם נהנים משירותי בריאות זמינים. בגאנה לדוגמה, שלושת הנדבקים הראשונים שנחשפו היו דיפלומט נורווגי, עובד האומות המאוחדות שחזר מטורקיה ומנהל מכרות שהוטס ישירות משדה התעופה במסוק פרטי למכרה. לא מדובר במוכרת בננות בשוק, אוסף גרוטאות מתכת או שוטפת שיער. יותר מכך, חולים נתגלו בעיקר בקרב תושבי השכונות האמידות, והרבה פחות בשכונות העוני של הערים הגדולות ובוודאי שלא בעיירות וכפרים שרק דרך בוצית מובילה אליהם.
אבל החרדה כבר בולטת. לפני 12 שנים הקמנו, בריטה אשתי ואני, קליניקה ניידת ביערות הגשם של גאנה לכירורגיית ילדים ופסיכיאטריה. עברנו במהלכן גלים של מגפות, מדלקת קרום המוח ועד כולרה, אבל אלו היו מחלות מוכרות לאנשי הצוות המיומנים. הקורונה, לעומת זאת, מהווה איום בלתי ידוע. "בעיירה אופינסו, שבה נמצא בית החולים המיסיונרי סן פטריק, כבר יש אנשים שמתרחקים מאיתנו", מספרת בעצב אלברטה, אחות העובדת בקליניקה הניידת, הפועלת גם בימי הקורונה, "אנחנו, הרופאים והאחים, נחשבים נגועים. בכפרים, לעומת זאת, המצב הפוך. הפציינטים שלנו עוד לא שמעו על הקורונה ואנחנו אלו שצריכים ללמד אותם להתרחק מאיתנו וגם איש משכנו".
בערים הגדולות החרדה רק מתעצמת. למרות שמספר חולי הקורונה המאומתים בגאנה עדיין נמוך, ועמד אתמול על 1,042, ד"ר טדי טוטימא, המנהל הרפואי של בית החולים רידג' שבעיר הבירה אקרה, פירסם מאמר פסימי. לדעתו המדינה, שהטילה בינתיים סגר על שלוש הערים הגדולות, כבר הפסידה במאבק להכלת המגפה. עקומת החולים גדלה, זה כבר לא עניין יותר של זמן או מספרים. "ניאלץ לקום מהאפר", הוא כותב, "כמו עוף החול, כדי להציל את עצמנו מהקטסטרופה שאנחנו יוצרים במו ידינו".
השילוב בין וירוס ה־2־CoV־SARS (נגיף הקורונה) למציאות במדינות אפריקאיות רבות הוא מאיים. שירותי הבריאות עניים, וגם כך מתקשים לטפל ביעילות בזיהומים המוכרים כשחפת, איידס, מלריה ובילהרציה. בכל מלאווי, עם אוכלוסייה של 21 מיליון תושבים, יש רק 25 מיטות טיפול נמרץ, ובליבריה או זימבבואה אפילו לא אחת. גם הגדרת הטיפול הנמרץ היא גמישה. באחד מבתי החולים בצפון גאנה הראו לי פעם מיטה נטושה במסדרון של מחלקת הילדים, וקראו למחזה הזה: "מיטת טיפול נמרץ". כשהשתוממתי איפה הטיפול ואיפה הנמרץ, הצביע הרופא בגאווה על בלון חמצן זרוק על הרצפה.
באפריקה יש מחסור כואב ברופאים ואחיות וכן במיטות אשפוז. היחס בליבריה עומד על רופא אחד לכל 25 אלף תושבים וסיירה־ליאון עוקפת אותה במדד האומללות, עם רופא אחד לכל 33 אלף תושבים. רופאים אלו אמורים ליילד נשים, לטפל בדלקות עיניים, לקבע שברים, ובוודאי לא יוכלו לעמוד בגל של חולים עם דלקת ריאות מפושטת. ברוב המדינות באפריקה גם אין ביטוח בריאות ממלכתי, וחולים רבים נשארים למות בביתם בכפר. מעט הכסף שחסכו אמור לפרנס את משפחותיהם בעתיד וכמובן לממן את ההלוויה ולא להתבזבז על ניסיון כושל להציל את חייהם.
קשה גם לבצע פעולות מניעה יעילות באפריקה. אי־אפשר לדרוש מאנשים לשטוף ידיים באופן כפייתי, כאשר לחלק גדול מהאוכלוסייה אין גישה למים זורמים. בכפרים ובעיירות אמנם מוצאים אלתורים מקסימים, כמו מתקני במבוק עם דוושת עץ המטה את דלי המים אל שוטף הידיים, אבל לא ניתן לדרוש מאנשים ללכת כל היום הלוך וחזור מבאר המים או מהנהר הקרוב. קשה גם לבקש מאנשים להצטייד במסכות, כפפות חד־פעמיות וג'ל אלכוהולי, כאשר אין להם את הסכומים למסע קניות בזבזני שכזה. כבר במגפת האיידס למדנו שגברים רבים נמנעו להשתמש בקונדומים משום שהיו יקרים מדי, וגם כשהגומי חולק בחינם, אם המשלוח לא לווה בהסברה הנכונה, הם ניפחו את הקונדומים כדי ליצור כדורי רגל מאולתרים (ומעולים, דרך אגב).
אין גם אפשרות לבודד את האוכלוסייה באפריקה ולבקש מהאנשים להישאר בבתים ובבקתות. העוני עדיין דומיננטי ביבשת: כ־40 אחוז חיים מפחות מדולר אחד ו־90 סנט ליום, ואילו שלושת רבעי האוכלוסייה בפחות מחמישה דולרים ו־50 סנטים ליום. המשמעות היא כי חלק עצום מהאוכלוסייה חייב לצאת עם הזריחה מביתו כדי להביא אוכל הביתה בערב. אין להם חסכונות בבנק, קרנות פנסיה וקופות גמל לפדות, והם נשענים אך ורק על מעט הכסף שהרוויחו באותו היום. האיסור על מגדלי קקאו, דייגים, מוכרי בננות, נגרים וקולעות צמות לצאת לעבודתם פירושו דרישה להרעיב את המשפחות שלהם.
מסובך גם למנוע התקהלויות. תחבורה ציבורית לדוגמה היא הכרחית כדי להגיע למקום העבודה או לשוק בעיירה הסמוכה כדי לקנות אוכל. כלי הרכב הנעים בין ובתוך היישובים הם צפופים, לעיתים 20 איש בוואן מתפרק, עם תרנגולות לרגלי הנוסעים ועזים קשורות על הגג. אני עצמי מחבב את הנסיעות האלו. אם אתה מוצא מקום בין שתי נשים או גברים עבי בשר, הם מרפדים את כל הקפיצות בדרכים המשובשות ומונעים ממך שטפי דם וחבלות. במציאות האפריקאית לא ניתן לשמור על מרחק של שני מטרים בין הנוסעים. אף נהג ואן לא ייצא כך לדרך, גם אם הוא מאמין ברפואה מונעת, או אפילו שיכור.
הממשלות באפריקה מנסות למרות זאת לשמור את האזרחים בבתיהם. בגאנה לדוגמה נשלחו חיילים לרחובות הערים הגדולות, אבל לובשי המדים מתקשים לעיתים להסתגל לתפקידם החדש. אלכס, אחד האחים הפסיכיאטרים של הקליניקה הניידת, נקלע לסיטואציה מוזרה בעיר קומסי: חייל זועם לכד מפירי עוצר והעניש אותם בדרך שהכיר, כלומר ציווה עליהם לבצע שכיבות סמיכה באמצע הרחוב, 30 לגברים, עשר לנשים. התיאור נשמע הזוי, אך כאשר נצפו מחזות דומים ברשתות החברתיות, היה ברור כי גם רשויות האכיפה צריכות לעבור תקופת הסתגלות. בניגריה החיילים אפילו קשוחים יותר. חברי הפרלמנט הניגרי אונייוקאה ואונוויקבו פירסמו תחינה פומבית לחיילים שלא יירו ויחסלו את מפירי העוצר.
גם המרכיב התרבותי מהותי בהצלחת המאבק בקורונה. האינטימיות הגופנית מהותית בתרבויות אפריקאיות שונות וכפי שאומרים לדוגמה בגאנה: "רק אויבים מסרבים ללחוץ ידיים". בחברות המסורתיות, האדם הוא בראש ובראשונה חלק מאורגניזם גדול יותר, כלומר המשפחה, הכפר והשבט, ולכן ההתקהלויות והטקסים בחברה הם מהותיים. הקורונה דורשת פירוק זמני של מסגרות אלו: סגירה של הכנסיות, המסגדים והמקדשים, שרוב האפריקאים פוקדים אותם כדי לשאוב נחמה ואומץ. ביטול של תהלוכות כדי לחגוג המלכה של צ'יף או טקסים מקדימים לפסחא. וכמובן הלוויות, שבגאנה לדוגמה הן גם הטקסים המושקעים והשמחים ביותר.
לא הכול קודר. למדינות הסאב־סהרה יש יתרונות שעשויים למנוע את התפשטות הנגיף ולהשטיח את עקומות התחלואה הקשה והתמותה. בראש וראשונה, התפלגות הגילים של האוכלוסייה. כל מי שמבקר באפריקה, מבחין מיד כי רחובות הערים ושבילי הכפרים מלאים בהמוני ילדים. ברוב מהמדינות הגיל הממוצע עומד על פחות מ־20, ורק שלושה אחוזים מהאפריקאים הם בני 65 ומעלה. מכיוון שנגיף הקורונה פוגע קשות בעיקר באוכלוסייה המבוגרת, ההערכה כי שיעורי התמותה באפריקה יהיו נמוכים יחסית. בנוסף, נגיפים כקורונה מדביקים פחות בטמפרטורות ובלחות גבוהה, תנאי אקלים טיפוסיים באפריל־מאי של אזורים רחבים באפריקה.
יתרונות נוספים הם התמיכה המשפחתית והחברתית המשמעותית בחברות מסורתיות. לתושבי הסאב־סהרה יש מסורת ארוכה של טיפול מסור בחולים בתוך בתיהם, אם כי יידרש מאמץ הסברתי, כדי שהמטפלים לא יידבקו בעצמם. בנוסף, באזורים הכפריים, דווקא לבידוד היחסי של הקהילות יש יתרון. רבים חיים בקהילות קטנות יחסית, בלב יערות הגשם או הסוואנה, שכלי רכב ואורחים מגיעים אליהם לעיתים נדירות, ובוודאי לא כאשר גשמים כבדים יורדים או כשסופות חול משתוללות.
"אני לא יודע", אמר השבוע אחד המאמינים של הכומר דניאל אובינים, "מצד אחד זו מחלה שהביאו אנשים לבנים. לכן אולי שמן הקודש הגאנאי לא יעיל כנגדו. מצד שני, הכומר שלנו אומר שישוע ביצע רק מספר קטן של ניסים, והוא עצמו ביצע המון. אז אולי יש תקווה".
