שגרירות מדינה אמורה להיות שטח סטרילי. נהוג אף להתייחס אליה כאילו הייתה שטח טריטוריאלי של המדינה המיוצגת, ולבחון בקפידה את האנשים הרוצים להיכנס. למרות כל זאת, לפני 50 שנה בדיוק הצליחו מחבלים פלסטינים לחדור אל שגרירות ישראל בפרגוואי, ואף לרצוח את עובדת המקום עדנה פאר.
ב-4 במאי 1970 הגיעו חליל חסאב (21 דאז) וטלאל דאמסי (22), שני מהגרים מרצועת עזה, למשרדי השגרירות באסונסיון בירת פרגוואי וביקשו לשוחח עם השגריר. כאשר נאמר להם להמתין, השניים פרצו לחדר המזכירות, אחרי שדחפו את השומר המקומי.
הם ירו תחילה בדייאנה זבלוק (22), עובדת מקומית בשגרירות, שנפצעה קשה. לאחר מכן הם רצחו את עדנה פאר, רעייתו של נספח השגרירות – שעבדה גם היא במקום. אחרי שפגעו בשתיים, נמלטו שני המחבלים מהמקום. המשטרה המקומית, שהגיעה מיד למקום אחרי שהמזכירה הפצועה זעקה לעזרה, פתחה במרדף אחר השניים. אחד המחבלים נתפס בלב העיר. המחבל השני ניסה להגיע במכונית לגבול ברזיל, אך נתפס במרחק של כ-12 ק"מ מאסונסיון.
במסיבת עיתונאים שנערכה כמה שעות אחרי הרצח, דובר המשטרה המקומית אמר כי שני המחבלים היו חמושים – האחד באקדח בקוטר 7.65 מ"מ והשני באקדח בקוטר זעיר. הדובר הוסיף כי שני המחבלים טענו כי הם עיתונאים.
במקביל, שר החוץ דאז, אבא אבן, קרא לכל הממשלות בעולם לנקוט צעדים מהירים ויעילים כדי לבלום ולהפסיק את הטרור הערבי נגד אזרחים במקומות נייטרליים ומרוחקים מאזור הסכסוך הישראלי-ערבי. אבן פנה לממשלת פרגוואי בבקשה לנקוט את כל האמצעים כדי להבטיח את ביטחונם וחייהם של צוות השגרירות באסונסיון. הוא גם קרא להעניש את הרוצחים בכל חומרת הדין.
בטור ב"ידיעות אחרונות", שפורסם ב-1973, שחזר השגריר בני ורון, שהיה מטרת הרצח, את היום הנורא בשגרירות. "שני פלסטינים שהיגרו מרצועת עזה הגיעו לשגרירות שלנו באסונסיון וביקשו להיפגש איתי. מזכירתי המקומית ומזכירתי הישראלית עדנה פאר אמרו להם כי איני במקום", הוא כתב. "לא עלה בדעתן כי הן מגינות על חיי. הן ביקשו רק למנוע הטרדתי שלא לצורך".
הוא כתב כי לא מדובר בפלסטינים הראשונים שהגיעו לשגרירות הישראלית. "הם נמנו עם מספר מצומצם של ערבים, אשר כמו המהגרים מסוריה ולבנון לפני דור אחד ושניים, ביקשו 'לגלות את אמריקה' ולהתעשר בה. המושבה הערבית המקומית לא הושיטה לבאים עזרה רבה, ועל כן היו הפלסטינים פונים, לפעמים, אלינו". השגריר ורון כתב כי הם טופלו על ידי משה פאר, בעלה של עדנה, אך באותו יום הוא היה בברזיל.
על הרצח עצמו סיפר השגריר ורון: "ביקר אצלי קצין ביטחון מהשגרירות הישראלית בארגנטינה. מאחר שהייתי עסוק, הוא נכנס לחדרה של עדנה פאר וברגע שהתפניתי קראתי לו משם. שוחחנו על כנס של שגרירי ישראל בדרום אמריקה שמשרד החוץ עמד לקיים, ואני הצעתי לו כי נוכח המצב הרעוע במדינות דרום אמריקה, הכנס צריך להיערך באסונסיון. באותו רגע שמענו מספר התפוצצויות קצרות ברציפות. ההתפוצצויות נשמעו לנו כמו זיקוקי די-נור".
השניים המשיכו בשיחה, אבל מהר מאוד הבינו שמשהו קרה. "פתאום שמענו צרחות של אישה. קפצנו ממקומותינו", שחזר ורון. "קצין הביטחון חשד במשהו ויצא אל הפרוזדור. אני פתחתי את דלת חדרה של מזכירתי, כדי להשקיף מן המרפסת שלה לרחוב ולגלות את מקור הצעקות, אך מיד הבחנתי בשלולית דם ובמרפסת עמדה האישה הזועקת – מזכירתי דייאנה. הכנסתי אותה לחדר והושבתי אותה. היא הייתה בהלם. בלי להרגיש שום כאב אף כי חמישה כדורים היו תקועים בגופה".
משם המשיך השגריר למקום שבו הייתה פאר: "רצתי לפרוזדור ומצאתי את עדנה פאר מוטלת ללא רוח חיים ליד דלת חדרה". הוא שיבח את פאר, שלמעשה הצילה את חייו: "כששחזרו את הנסיבות, התברר לנו כי שני הפלסטינים חזרו וביקשו לראות את השגריר, אבל עוכבו על ידי הנער השליח של השגרירות, שאמר להם כי עליו להודיע על בואם. כשפנה לעבר חדרה של דייאנה, השניים שלפו אקדחים. השומר נמלט וטען כי ביקש להזעיק את המשטרה. שני הערבים חדרו למשרדה של דייאנה ומצאו אותה מטלפנת. הערבים חשדו כי היא מזעיקה את המשטרה, ולכן הם ירו בה".
המזכירה המקומית, כך לפי השגריר, רצה למרפסת וזעקה לעזרה. "שני הערבים ראו את ההמון מתקהל למטה, איבדו את עשתונותיהם וברחו דרך הפרוזדור. באותו הרגע יצאה עדנה פאר מחדרה. היא ידעה ששמעה יריות, וכי הצועקת היא דייאנה, אולם כחיילת לשעבר בצה"ל ואישה אמיצת לב, נחלצה לעזרת חברתה למרות שלא היה נשק בידה, ולמרות שבכך חירפה את נפשה שלה". השגריר המשיך: "אחד משני הפלסטינים לחץ את אקדחו לגופה וירה בה מקרוב".
הוא סיפר כי פינה את עדנה לבית החולים ברכב השגרירות. "כשהמכונית נעצרה, כבר ידעתי שהיא לא בין החיים".
שני המחבלים טענו כי נשלחו על ידי ארגון הפת"ח לרצוח את השגריר הישראלי, אך בארגון הכחישו כל קשר לרצח. במשפטו טען דאמסי כי הגיע לפרגוואי אחרי שגורש באפריל 1970 מרצועת עזה על ידי ישראל. לדבריו, הוא היה חבר בארגון טרור פלסטיני, שאליו הצטרף אחרי מלחמת ששת הימים. הוא הוסיף כי הוא נעצר ועונה על ידי חיילים ישראלים, ולכן רצה לנקום ולרצוח את השגריר בנימין ורון. במהלך המשפט טענו השניים כי ישראל הסכימה שהם ייצאו לחו"ל, ואף הבטיחו להם למצוא עבורם עבודה ומקומות מגורים, אך אחר כך "לא עמדו בדיבורם".
כשנתיים אחרי הרצח גזר בית משפט באסונסיון 13 שנות מאסר על שני המחבלים. פאר, ילידת ירושלים, נכנסה לעבודה במשרד החוץ כשהייתה בת 16. עם תום שירותה הצבאי בצה"ל חזרה לעבודה במשרד החוץ. היא שימשה בשנים 1959 עד 1963 כמזכירת מנהל המחקר דאז, אברהם קדרון. היא נישאה לעובד משרד החוץ, משה פאר, אף הוא יליד ירושלים. בשנת 1964 נשלחו השניים לשגרירות ישראל בברזיל, ולאחר חופשת מולדת קצרה הועברו לשגרירות ישראל בפרגוואי.
ב"ידיעות אחרונות" נכתב אז כי פאר נחשבה לאחת הפקידות החרוצות, ונמסרו לה לא אחת שליחויות התובעות מסירות רבה. פאר, בת 33 במותה, הותירה אחריה בעל ושלושה ילדים. היא הובאה למנוחות בחלקת משרד החוץ בהר המנוחות בירושלים.
בשנת 2016 הזכיר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, את פאר בדבריו בטקס הזיכרון לאנשי משרד החוץ שנפלו במהלך תפקידם. נתניהו אמר אז: "אני זוכר היטב את המקרה הראשון, שמה של עדנה פאר חקוק כאן מעל הקיר. הייתי אז חייל בסיירת מטכ"ל, ואני זוכר את עוצמת הזעזוע שהציבור בישראל חש נוכח מה שאירע אז באסונסיון, כי הרי היה נהוג מאז ימי קדם - דיפלומטים הם מחוץ לתחום. לא רק שהם לא היו מחוץ לתחום, הם היו ה-תחום, והיה ברור שהטרור חובק העולם בא ופוגע גם באושייה הזאת של מערכות היחסים. אני וחבריי ליחידה הרגשנו אז שאנחנו חייבים לפעול בנחרצות נגד הטרוריסטים הללו, שחיי אדם נחשבים בעיניהם כקליפת השום".
