רוח קרה שנשבה על ראש ההר בידרה את זקניהם העבותים של השייח'ים. חכמי הדת לובשי השחורים ישבו בשורה ארוכה מתחת לעץ עמוס עלווה, צופים בשתיקה בתלמיד דת דרוזי צעיר שערבב דבש וצנוברים בקערת חרס קטנה.
הוא נטל צלוחית שטוחה, יצק לתוכה מן התערובת, היסס לרגע, עיניו סרקו את היושבים, והגיש אותה לקצין ישראלי נושא דרגת תת-אלוף שישב בין השייח'ים. הקצין, גבר גבוה ושרירי, מבט חודר, טעם, הנהן לאות תודה. "הרשו לי להשתתף באבלכם על שייח' אחמד שמת בלא עת. אני מודה לכם שלמרות האבל עליתם הנה, לבידה, מקום קדוש לעדה הדרוזית, להיפגש עימי".
המצנפות הלבנות הגבוהות זעו בקורת רוח. השייח'ים הדרוזים מאזור חאצביא יודעים ערכה של מחוות ענווה מפיו של נציג השלטון והכוח בשטח. אחדים מבין הישישים נפגשו עם מושלים טורקים. אחרים הכירו מושלים צבאיים צרפתים, סורים. ואת הישראלים, קודמיו של הקצין - מפקד היק"ל דוד אגמון.
"אני מסיים את תפקידי בעוד שבוע מהיום, ואני רוצה להציג בפניכם את גנרל זאב זכרין, מחליפי", אמר אגמון. "אהלן, אהלן" חרישי חלף בין היושבים. "אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להודות לכם על שיתוף הפעולה. אני מבקש מהשייח'ים המכובדים, שימשיכו לתמוך בצד"ל ובמנגנון הביטחון שלו. בלי תמיכתם לא יהיה ביטחון לנו, וגם לכם לא יהיו ביטחון ושלווה".
המרכז הדתי בבידה, הנשקף מהעיר חאצביא, הוא השני בחשיבותו לעדה הדרוזית, אחרי נבי שועיב (קבר יתרו) שבגליל. לחכמי הדת כאן נודעת השפעה עצומה על האוכלוסייה, רובה דרוזית, שבגזרה המזרחית של דרום לבנון.
לא מכבר הגיעו לפינה ההררית הזאת צעירים דרוזים לאומנים מישראל. הם ניסו להתסיס את האוכלוסייה. השייח'ים של בידה, בשיתוף פעולה עם השייח' אמין טריף בישראל, דאגו לקצץ את כנפיהם ושילחו את השבאב חזרה למקום שממנו באו. זו רק דוגמה אחת. בלא ברכתם של השייח'ים, ספק אם היה קם הגדוד הדרוזי בצד"ל, אחד המשובחים בצבאו של אנטואן לאחד.
שיתוף הפעולה עם ישראל אינו לשם שמיים, אלא מתוך חישוב פוליטי מפוכח. רק אחרי שחכמי הדת שוכנעו כי ישראל נחושה בהחלטתה להישאר באזור כדי להגן מתוכו על גבול הצפון, וכי בכוונתה לעשות בפועל למען רווחת האוכלוסייה, נוצר האינטרס המשותף. זה הדבר המביא את השייח'ים לתמוך בפעולות הממשל הישראלי.
אבל למטה בחאצביא שמעו המוכתרים ונכבדי הכפרים של מה שהיה פעם "הפתחלנד" דברים קשים. דבוקים לקירות אולם מועצת העיירה, הם האזינו לטון הנרגז, כמעט מאיים, של הישראלי שממנו באו להיפרד.
"אין כוח צבאי או ממשלה בלבנון, שיכולים להבטיח לכם את השקט והשלווה. אין בכל לבנון אזור הנהנה מביטחון ומרווחה כלכלית כמוכם. אבל אתם מתבקשים ונדרשים לתת כתף. אנו דורשים מכפרים שעדיין לא שלחו את בניהם להתגייס לצד"ל, להשתתף עימנו ועם צבא דרום לבנון בהגנת האזור. לא נסכים שהכפרים באזור יהפכו לבסיסי יציאה למחבלים, או שיאפשרו ל'גופים זרים' לחיות בתוכם".
הקצין הישראלי הפנה את מבטו אל מוכתר הכפר שבעא, שהשפיל עיניו. אנשי כפרו נתנו לאחרונה מחסה ושירותי ניווט לחוליות של פלסטינים, שחדרו את גדר המערכת במורדותיו המערביים של הר דב. החוליה שאנשיה הרגו את סא"ל שמואל אדיב באה בדרך זו. העקבות הובילו אל בתיו של הכפר, הדבוקים כמו מעשה ניסים הנדסי אל הצלע התלולה של ההר.
בעונה זו כורעים העצים הנטועים בצפיפות על טרסות האבן הצרות תחת עומס הפרי. דובדבנים גדולים ובשרניים מבהיקים בבורדו כהה. תותים, שמיץ סגול ניגר מתוכם. אגוזי מלך ירוקים תלויים מעל הסמטאות ובין הבתים.
מתחת לשורת הבתים התחתונה שוצפים מימיו הקרים של נחל קטן ומניעים אבן ריחיים גדולה. טוחן זקן שופך גרגירי חיטה על האבן הסובבת, ואחר כך, בחיוך חסר שיניים אך גאה, שולח יד קעורה אל הקמח. מניח לו לזרום, לבן ודק, בין אצבעותיו.
אבל כמו בכל דבר בלבנון, גם כאן, מתחת לרובד פסטורלי המוליך שולל בקסמו, מונח רובד אחר. קשה ומסוכן. אנשי שבעא יעשו הכול בעבור חופן דולרים או לירות לבנוניות. עדיף דולרים.
משעול פרדות צר מטפס ועולה מן הכפר אל מורדות החרמון הסורי, ומשם לאגן דמשק. זהו מקור לחמם האמיתי של אנשי שבעא, המתפרנסים מהברחות זה מאות שנים. בשנות ה-70 יצאו מכאן פרדות טעונות סמים ומכשירי חשמל לסוריה, וחזרו עם נשק, תחמושת וחומרי חבלה למחבלים שבפתחלנד.
כיום אין מחבלים בפתחלנד, והביזנס אינם טובים כפי שהיו. אבל הפרדות ונהגיהן ממשיכים במסעות הליליים. סוריה, הנתונה במשבר כלכלי קשה, משוועת למוצרי צריכה. הפיקוח על סחורות יבוא במעברי הגבול בין לבנון לסוריה חמור ונוקשה. עשירי דמשק מוכנים לשלם מחירים משולשים ומרובעים עבור מכשירי חשמל ביתיים, שטיחים ובעיקר עבור ברזל לבנייה.
ישראל עוצמת עיניים. כל עוד המסחר תורם לרווחת התושבים ואינו פוגע בביטחון, אין לצה"ל עניין להתערב. אולם כשהפרו אנשי שבעא את כללי המשחק והחלו מסייעים למחבלים, השתנה היחס. על הכביש היחיד המוליך מדרום לבנון אל הכפר הוצב מחסום של צה"ל וצד"ל. המכוניות שהגיעו עמוסות ברזל מנקורה נשלחו חזרה כלעומת שבאו. האפקט היה מיידי. היום שוב פתוח הכביש, הברזל מגיע, והמחבלים אינם עוברים בכפר.
בדרך הקשה למדה ישראל, ממש כמו הסורים, כי לא די בהפעלת כוח כדי להשיג את יעדיה על אדמת לבנון. המכשיר האפקטיבי היחיד שעדיין פועל באמת בארץ נטולת שלטון זו הוא המניפולציה. משחק ערמומי הפורט על יריבויות בין עדות וקבוצות פוליטיות, על אינסטינקט ההישרדות של התושבים, על תאוות הממון ועל מושגי הכבוד הנוקשים שלהם.
הכתבה התפרסמה לראשונה ב"ידיעות אחרונות"
