את הדרך לעישייה וממנה לא שוכחים. את הישיבה המכווצת וקצרת הנשימה עם שכפ"צ וקסדה, את המבט המנתר על פני השטח בניסיון להבחין בעוד מועד במטען בשולי הכביש או בסאגר ששוגר מהרכס הרחוק, את התרגול לפני העיקול, שבו חטף הסמג"ד את הטיל והפך זמנית לצמח. ולהבדיל, את המים הירוקים בבריכות שבערוץ הליטני, שפעם היינו משתכשכים בהם, והיום אי אפשר אפילו לחלום על זה.
את כל אלה זוכרים, מספרים ותיקי המוצב, הרבה זמן אחרי שיצאת משם. "בטנק או כאן במוצב אני מרגיש בטוח. אבל בשיירות אני לחוץ", אומר חגי פלמון, שריונר קומפקטי וחייכן ממושב בני ראם. "במיוחד כשנוסעים ב'ספארי' (משאית תובלה משוריינת). אז אתה ממש מרגיש כמו מטרת-דמות נעה. מפחד? כן. אבל הפחד הוא בשבילי אתגר. תכתוב! חשוב שבבית יידעו שאנחנו לא יושבים כאן כמו ברווזים ומשקשקים. יש לי עוד שלושה שבועות כאן, והשאיפה שלי היא לא רק לעבור את זה בשלום, אלא גם לחזור עם קבלות: מה שיותר חיזבאללאים הרוגים".
שני המוצבים הצה"ליים עישייה וריחן הם הגלעין הקשה התומך ומחזיק במקום כ-5-4 מוצבי צד"ל, הערוכים סביבם. התשלובת הצה"לית-צד"לית הזו יוצרת את האצבע הצפון-מזרחית של אזור הביטחון, התקועה כעצם בגרון החיזבאללה. לא רק שהיא מגינה על מטולה, היא גם מבטיחה את נתיב האספקה והקשר לאנשי הגנרל לאחד, המחזיקים במובלעת ג'זין. אצבע זו מונעת מהקנאים השיעים להעביר בחופשיות אנשים ונשק מריכוזיהם שבבקעת הלבנון לשפלת החוף של דרום לבנון. רק טבעי שהחיזבאללה ימקד אליה את המאמץ להקיז דם ולמוטט את כושר העמידה של חיילי צה"ל וצד"ל.
"ארגון החיזבאללה שכלל את דרכי פעילותו בדרום לבנון, ועבר לאחרונה לפעולות בהיקף ובאינטנסיביות גדולים יותר", אומר אלוף הפיקוד, יצחק מרדכי. לדבריו, מונות עתה חוליות המחבלים יותר מ-10 לוחמים – ולפעמים אפילו 30 – התוקפים כמה יעדים בחזית רחבה ובשיטות של צבא סדיר.
אייל, מפקד עישייה, התנסה בזה: "החיזבאללה כיום זה מיני-צה"ל. הם הולכים עם נשק ב'הצלב' כמונו ותוקפים מוצבים בשיטות שפעם לימדנו את הצבא של השאה באיראן. אחרי היתקלויות איתם אנחנו מוצאים בשטח שכפ"צים וקסדות צה"ליים.
"אבל הם לא מתאבדים. הדימוי הזה אינו נכון. כשהם תוקפים, הם תמיד עושים זאת מרחוק. יורים טילים, פצצות מרגמה וקטיושות על מוצב או על שיירה, ומתחמקים עד כמה שהם יכולים ממגע קרוב. הם מתקילים אותנו מטווח קצר רק כשאנחנו עולים עליהם. מגיבים כמו נחש. יורים צרור או שניים ובורחים. לכן יש להם יחסית אבידות מעטות. כשאני מסתכל אחורה, אל החודש וחצי האחרונים, החיזבאללה לא הצליח לבצע אפילו התקפה אחת מאלו שניסה ליזום. שום אירוע. כל המבצעים שלהם סוכלו בפעולות יזומות שלנו. שילמנו מחיר יקר. אבל זו המשימה".
אייל, איש גבעתי, מפסיק לדבר, ופניו מקשיחים. לפני כחודש, על הרכס שמעל המוצב, מת לנגד עיניו אבשלום אורן, קצין צעיר שטיפח ותלה בו תקוות. "הוא היה אדם יוצא דופן. מקצועי, מהימן, קשוח, אבל כמעט שלא דיבר. נתן פקודות, אמר בדיונים מה שרצה לומר, ומלבד זאת שתק כל הזמן", נזכר אייל. "הרגשתי שמשהו מעיק עליו. שבועות ניסיתי לדובב אותו, ללא הצלחה, עד שלילה אחד נשבר וסיפר לי על המהלומה שנחתה עליו כשנפטרה אימו מסרטן. הוא אהב אותה מאוד, וכשמתה התכנס בתוך עצמו. שש שנים נמנע מליצור קשר עם סביבתו. עכשיו, כשנפתח סוף-סוף והתחיל לתכנן קדימה – הלך".
אייל הוא ששלח את אבשלום אורן ואת אנשיו לסיור הלילי, שממנו לא חזר. החיזבאללה הגיעו כנראה מבעוד יום, הציבו מקלעים כבדים ותותחים ללא רתע וכיוונו אותם למוצב. זה היה כנראה חלק ממתקפה גדולה יותר, שתוכננה ליום שלמחרת. אורן סרק את השטח ועלה עליהם. הוא הסתער ונפגע מצרור.
יולי רודין, חובש מחלקתי, יצא עם כוח החילוץ מהמוצב למקום ההיתקלות. "נסענו מהר, עד שהטנק שנסע לפנינו עלה על מוקש. ירדנו מהנגמ"ש ורצנו למקום ההיתקלות. הדבר הראשון שראיתי היה את המ"פ שוכב על הקרקע. ניסיתי לבדוק את מצב הנשימה, אבל כשלחצתי לו על הצוואר יצא זרנוק של דם מהפה. הבנתי שאורן הרוג, שאין מה לעשות יותר, והלכתי לטפל בפצועים אחרים. אני שנתיים וחצי בגבעתי. אבשלום אורן היה המ"פ הראשון שלי. אני יודע שנהוג להגיד דברים טובים על אנשים שמתו, אבל הוא היה באמת בן-אדם. איבדנו איש שכל מילה נוספת שאגיד עליו רק תקלקל".
רודין עלה לפני כמה שנים מליטא. גר ברחובות. אביו מהנדס בסולל בונה. היה משהו שובה לב בדרך הביטוי היבשה והמדויקת שלו. "לא היה זמן לחשוב. בטח שלא להתאבל. רצנו מהר במורד השלוחה לסגור למחבלים את דרך הבריחה. אבל הם לקחו את הגופה של המחבל שנהרג בהיתקלות ורצו לוואדי. זה מראה משהו עליהם", אומר יולי בהערכה. "הם היו בלחץ ולא נטשו גופה של חבר. זה לא אותם מחבלים של פעם. זה סימן לנחישות ולתושייה מצידם".
ההיתקלות הזו הייתה ההתנסות הראשונה של רודין בלחימה ממש. "תוך כדי אירוע אתה מסתכל על הכול כאילו מהצד. חושב מה לעשות. אין זמן לעכל דברים. רק כשהגענו למוצב יצא הכול החוצה. לא בכיתי, אבל היו חיילים שבכו. היו אחרים שהגיבו קשה והקיאו. זו לא בושה. בקטעים האלה זה אפילו נחוץ. אם נסתגר בתוך עצמנו, לא נמלא את המשימה. אחר כך אסף אותנו המ"מ ואמר שהחיים נמשכים. צריך להעביר קו. אבל מה לעשות, כל תדריך מוצב, כל יציאה לשמירה – אני מרגיש שהוא כאן".
באותו ערב הרים אייל טלפון לבסיס בארץ, הזמין גלונים של צבע וביקש תגבור של שני רס"רים. למחרת הוציא את כל החיילים, שם להם מברשות בידיים ופקד עליהם לצבוע ולשפץ את המוצב. הוא עצמו נטל מברשת ועבד. "העיקר שלא לשבת ולתת לדיכאון להשתלט על החיילים, וגם לא עליך. מורל שקוע ואדישות מסוכנים במקום הזה ממש כמו מטען צד".
"הדברים אינם בדיוק כפי שהם נראים בתקשורת", אומר שי רוגל, מט"ק במוצב ריחן. "מפעם לפעם יש אירוע, ולרוב זה לא ממש כאן ולא נוגע לנו. אבל ברדיו מדווחים וההורים מיד מתקשרים, ואז צריך להרגיע אותם". גם אייל אינו מרוצה מהקשר הטלפוני הישיר וההדוק. "אני מבין הורים מודאגים. אבל יש לא מעט ביניהם שמתקשרים בעיקר בימי חמישי, לקראת המשפטים שאני עורך לחיילים, ומנסים להפעיל לחצים לטובת הצאצאים. קשר עם ההורים הוא חיובי בעיקרו, אבל לפעמים הוא מקשה לתפקד".
"הוריי יודעים איפה אני", אומר רודין. "אמא שלי מודאגת. אבא שלי גאה. הוא היה בצבא האדום ביחידת צנחנים, אבל בעצם גם לו קשה להסתיר את הדאגה. גם אני לא תמיד מרוצה. קשה כאן. אנחנו נמצאים 24 שעות ביממה ביחד, וזה לפעמים די מלחיץ. אבל יש תחושה של חברות אמיתית. אתה יודע, יש כאן די הרבה אתיופים ורוסים, וגם הם משתלבים. לכל אחד מתייחסים בהתאם לאופי של הבן אדם. אם האדם הוא סוציומט, אני לא אתייחס אליו יפה, ולא אכפת לי אם הוא אתיופי, רוסי או יליד הארץ.
"תראה", הוא מוסיף בקצת קוצר-רוח, "אתה יכול לכתוב בשקט – בלי שיהיו לך סיוטים בלילה – שאני גאה ומבסוט מאוד מזה שאני כאן. מדוע? מפני שאני מרגיש שאני עושה משהו בשביל מישהו".
אחר הצהריים משחקים כדורגל בחצר המוצב. השמש נוטה לשקוע מאחורי הרכס, ובמקלחת ספק שרים ספק צורחים חיילי המחלקה, שחזרו מפטרול רגלי. מרחוק נשמעים פרצי נשק אוטומטי. חיילי צד"ל נוסעים ופותחים תוך ירי את הציר למוצב שלהם ליד הכפר סוג'וד. מעבר לסוללות העפר הגבוהות עוסק אחד הכוחות בתרגול לקראת פעילות לילה. לפתע מתעוררת מערכת הכריזה ומכריזה על כוננות לספיגת טילים. טילי סאגר כנראה. פשוט מדהים לראות את המוצב הופך בתוך שניות לתל טרמיטים עסקני. מי שלא חייב להיות בחוץ מזנק ל"שפניות" או לחדרי הביטחון. כוח הכוננות רץ לעמדות, וצוותי המרגמה והטנקים מתכוננים לירי. אלא שאז מודיעים במערכת הכריזה שהייתה טעות. הכוח שתרגל בחוץ שכח להוסיף את מילת הקוד המציינת "תרגול" להתרעה מפני סאגרים ששידר במכשיר הקשר. מפקד הכוח ננזף, והמצב שב אט-אט לשגרה.
הכביש המוליך מדרום לבנון למובלעת ג'זין חוצץ בין בתי הכפר לסוללות העפר הגבוהות ולגדרות התיל המקיפות את המוצב. אבל כשמצליחים אנשי החיזבאללה להתגנב אל הרכסים שמסביב ומפגיזים את המוצב, סופג לעיתים גם הכפר הנוצרי הקטן עישייה. התושבים אינם נפגעים. עם השנים למדו להחליק בתוך שניות, על נשיהם וטפם, למרתפים. כשמשתרר שקט הם יוצאים ומגישים את החשבון ליחידת הקישור של צה"ל, המשלמת בעין יפה: 750 דולר עבור חמור הרוג, והרבה יותר מזה עבור בית שניזוק. אמצעי בדוק בלבנון לגייס את תמיכת האוכלוסייה. אנשי החיזבאללה עושים אותו הדבר בכפרים שבשליטתם. את הכסף לקרן השיקום תורמת איראן בעין יפה.
אבל באזור הביטחון כבר מרגישים את רעידת האדמה הקרבה. האוכלוסייה, במיוחד אנשי צד"ל, סבורה שבקרוב יושג הסכם בין ישראל לסוריה ולבנון, וכי הסכם זה עשוי להיות על חשבונם. הלבנונים, כידוע, הם אמני ההישרדות, ולכן כבר מחפשים לעצמם רבים מנאמניה של ישראל באזור אמצעי מילוט והזדמנות לקשור נאמנויות חדשות.
אורי לובראני, מתאם הפעולות בלבנון, ואלוף הפיקוד מנסים לשים את אצבעם בבקיע שבסכר. מעלים משכורות לאנשי צד"ל (כ-250 דולר לחייל וכ-400 דולר לחודש לקצין), בונים מוצבים חדשים לצד"ל ומבטיחים ללא הרף שלא להפקיר את האינטרסים שלהם במו"מ. לעת עתה מצליחים החישוקים הללו להחזיק את צד"ל שלא יתפרק, אבל השטח תוסס.
את הכוח של גבעתי שחייליו מחזיקים את עישייה אני מכיר לא מהיום. ראיתי אותם בימים הקשים של מלחמת ההתשה, ובפסח השנה עשיתי עימם את הסדר על דיונה גבוהה בקו החדש מול חאן יונס. את הסדר ניהל הסמג"ד, סרן צעיר בשם טל סיני. "בחור עם עתיד", אמר עליו מפקד האוגדה, דורון אלמוג. לפני שישה שבועות פגע טיל ליד שיירה שהוביל סיני מהגדר הטובה למוצב. הוא נפגע בראשו מרסיס סלע ענקי, ולא שב להכרה.
בשבוע שעבר בישרו העיתונים שטל סיני פקח סוף-סוף את עיניו. אייל, שביקר אותו כמה ימים קודם בבית החולים, כמעט שלא ידע את נפשו משמחה והזמין בלילה את החבר'ה ל"גרוזיני קטן" (קפה) על הגג.
בלילה עולה נגמ"ש של מוצב ריחן על מוקש, ופורס זחל. "שום דבר" אומר אייל. "מחר בבוקר יתקנו אותו והוא יהיה כמו חדש". מאוחר יותר מזהים תנועה חשודה על הרכס, והמרגמה יורה כמה פגזים. רחש מכשירי הקשר בחדר המבצעים מתערבב בקולות הירי של כוח המתאמן במטווח לקראת "פעילות מיוחדת". לילה ממש שקט עבר על כוחותינו בעישייה ובריחן.
הכתבה התפרסמה לראשונה ב"ידיעות אחרונות"
פורסם לראשונה: 12:07, 06.05.20
