עד היום אני מתכווץ מבושה כשאני נזכר בלילה ובבוקר ההוא במאי 2000. איני יכול לשכוח את לוחם השריון שצעק מצריח הטנק לתוך הסלולרי: "אמא אני בחוץ"; את מפקד הגזרה סוגר אחריו בפנים קפואות את שער ה"גדר הטובה"; את נשות ארגון "ארבע אימהות" חוגגות ניצחון פוליטי במסיבת עיתונאים, מוזרה בלשון המעטה, עם הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד. גם את נסראללה, שליטש מן הסתם באותן שעות, לנוכח אותם מראות, את נאום "קורי העכביש" שלו, איני יכול לשכוח. הוא כבר ידע אותו יום שהנסיגה מרצועת הביטחון היא רק תחילתו של פרק חדש, ולא סוף לסיפור המדמם.
המרגיז הוא שהנסיגה מרצועת הביטחון בדרום לבנון הייתה מעשה נכון כשלעצמו. ברק, שעוד כאלוף במטה הכללי ב-85' התנגד לכך שצה"ל יישאר ברצועת הגנה בדרום לבנון, הבין כפוליטיקאי עד כמה צדק.
אחרי 18 שנים של נוכחות צה"ל על אדמת לבנון, היה ברור שרצועת הביטחון מביאה יותר נזק מתועלת. השטח ההררי והסבוך ברוחב 7-3 ק"מ שצה"ל החזיק בשיתוף עם מיליציה מקומית לא יעילה במיוחד, צד"ל, אומנם בלם חדירות מחבלים ליישובי גבול הצפון (מטרה שאפשר היה להשיג גם באמצעים אחרים), אך לא העניק הגנה מקטיושות ואפשר לחיזבאללה לצבור ניסיון, ביטחון עצמי והתמקצעות בלחימת גרילה ובהפעלת מטענים וטילי נ"ט תוך כדי התכתשות עם לוחמי צה"ל וצד"ל במוצבים ובסביבתם. גרוע מזה, בסיועם של הסורים ומשמרות המהפכה האיראניים למדו אנשי חיזבאללה להכיר אותנו. הם למדו לא רק את שיטות הפעולה של צה"ל ואת נקודות התורפה שלו, אלא גם את רגישות החברה הישראלית לאבידות ואת היתרונות שהעניקה להם המחלוקת האנדמית בין שמאל לימין בישראל.
זכור לי במיוחד מפגש שהייתי עד לו בין אלוף פיקוד צפון אז, גבי אשכנזי, לבין בכירי צד"ל במפקדתם במרג' עיון באפריל 2000. הקצינים הלבנונים שלבשו מדי צה"ל תיארו בצבעים קודרים את מה שעלול לקרות להם ולמשפחותיהם מידי חיזבאללה אם צה"ל ייסוג, ודרשו לדעת מה מתכננת ישראל עבורם ומתי תיסוג. האלוף אמר שהוא מבין לליבם, והבטיח שישראל לא תפקירם אם וכאשר תחליט לסגת. הוא לא פירט. פניהם של קציני צד"ל, מפקדי גדודים ופלוגות ואנשי מנגנון הביטחון, הלכו ונעשו אפורות. הם לא נגעו בקפה ובתקרובת, שהייתה מונחת כמיטב המסורת על השולחנות שלפניהם. הפגישה הסתיימה באווירה קשה. בדרך למסוק שמעתי את אשכנזי אומר לאחד מקציניו: "הם לא יחכו לנו. הם יברחו ממוצביהם עוד לפני שאנחנו נחליט מתי זה יקרה".
וזה מה שאכן התרחש חודש אחר כך. ההתמוטטות החלה כשתהלוכה אזרחית של תומכי חיזבאללה החלה לצעוד לעבר מוצב טייבה של גדוד 74 של צד"ל. הגדוד, שרוב אנשיו היו שיעים תושבי האזור, החזיק בכמה מוצבים ברכס רמים. משתתפי התהלוכה שהלכו וקרבו למוצב נשאו דגלים צהובים של חיזבאללה, ולא נרתעו מפגזי אזהרה שנורו לעברם וגם לא מאש מסוקי קרב. הרמטכ"ל שאול מופז ואשכנזי אלוף הפיקוד, שהיו אותה שעה בחמ"ל הפיקודי, החליטו שלא לירות על מנת להרוג במשתתפי התהלוכה מפני שלא היו חמושים. היה ברור שגם לוחמי צד"ל שבמוצב לא יירו בבני כפרם ההולכים וקרבים, ונוצר חשש שהם יישבו בידי חיזבאללה כשהתהלוכה תיכנס למוצב. מופז ואשכנזי הורו לאנשי צד"ל לפנות את המוצב. ההמשך ידוע. בזה אחר זה התמוטטו מוצבי צד"ל נוספים ואנשיהם ברחו.
בפני צה"ל והממשלה עמדה ברירה קשה בין שתי דרכי פעולה אפשריות: האחת - להביא כוחות עתודה צה"ליים שיתפסו מחדש את המוצבים שאנשי צד"ל ברחו מהם, ולהחזיק בהם עד שהממשלה תחליט על הנסיגה ועד שיפונו אנשי צד"ל בצורה מסודרת לשטחנו. מהלך שהיה מונע מראית עין של נסיגה מבוהלת, אך היה עלול לעלות בחיי חיילי צה"ל לא מעטים; או לחלופין להיערך לביצוע מוקדם ומהיר של יציאת חיילי צה"ל מרצועת הביטחון על פי התכנון ובלי נפגעים. פיקוד צפון היה כבר מוכן וערוך לבצע את מהלך היציאה, כולל פיצוץ מוצבי צה"ל.
הממשלה בראשותו של ברק בחרה באפשרות השנייה. ואומנם, יציאת חיילי צה"ל התנהלה בסדר מופתי בלי אף נפגע מקרב חיילינו. חיזבאללה ירה קצת אבל ככל הנראה הופתע. אנשיו הבינו כנראה מה קורה רק כאשר התנשאה פטריית אש ענקית מפיצוץ מוצב הבופור. אבל את צד"ל שכחו בבית (כנראה במכוון, כדי שהכוונה לסגת לא תדלוף לחיזבאללה וכדי שאנשי נסראללה לא יגבירו את מאמציהם לזנב בכוחותינו).
הגנרל לאחד, מפקד צד"ל, היה אומנם בסוד העניינים, אבל רוב אנשיו ובני משפחותיהם ידעו רק בדיעבד שצה"ל יצא בלילה מלבנון. הם למדו על כך מהטלוויזיה ומפי השמועה, ואז החלה הבריחה המבוהלת, עם המוני הנשים והילדים שהצטלמו חסרי אונים צובאים על שער פאטמה. באותה שעה נכנס חיזבאללה למוצבי צד"ל וחגג עם הציוד והטנקים שמצא שם.
סצנות אלה שהופיעו על אקרני הטלוויזיה הן שנחרתו בזיכרון הקולקטיבי של העולם הערבי, וגם בזיכרוננו, וקיבעו את היציאה מאזור הביטחון כניצחון של נסראללה ואנשיו. אילו הקשיבו ברק ושריו למי שהמליצו להקדים את הנסיגה כשהחלה להסתמן ההתמוטטות המורלית של צד"ל, ייתכן שהדברים היו נראים אחרת. אפשר היה אולי לבצע אותה במהירות ובלילה אחד במרץ או באפריל 2000, צה"ל וצד"ל ביחד, בחיפוי תוכנית אש התקפית כבדה מהאוויר ומהקרקע על מתקני חיזבאללה ועל אזורי השיגור שלו. קרוב לוודאי שחיזבאללה היה מגיב בשיגורי רקטות לגליל, אבל ההרעשה הכבדה של צה"ל הייתה יוצרת אפקט מרתיע, כפי שקרה שש שנים אחר כך במלחמת לבנון השנייה. אבל זה לא נעשה. כך נותרנו עם הביזיון המתוקשר שעלה לנו ביוקר.
חמישה חודשים אחר כך פרצה האינתיפאדה השנייה, לא במעט בגלל העידוד ששאבו יאסר ערפאת וחמאס מאירועי הנסיגה מלבנון. תשעה ימים אחר כך הרג חיזבאללה וחטף שלושה חיילי צה"ל בהר דוב. אז נעשתה טעות שנייה, חמורה מהראשונה, כשישראל הסתפקה בתגובה מקומית ופושרת. ברק לא רצה לפתוח חזית לבנונית בשעה שצה"ל ומשטרת ישראל מנסים לכבות את להבות האינתיפאדה, ואת העימות האלים עם ערביי ישראל בוואדי ערה.
ההבלגה שממשלת שרון (שירש את ברק) המשיכה בה שנים אחר כך קיבעה כנראה אצל נסראללה ואנשיו את התובנה שישראל היא נמר של נייר, וכרסמה סופית את ההרתעה - מה שהוביל כעבור שש שנים לחטיפה נוספת שחוללה את מלחמת לבנון השנייה.
הסיפור כידוע לא נגמר. חיזבאללה כיום הוא הזרוע האסטרטגית הארוכה של איראן, שנועדה להרתיע את ישראל מלתקוף את תוכנית הגרעין שלה באמצעות איום על העורף האזרחי והצבאי. ייעודו של הארגון הוא לכתוש את העורף הישראלי, ובה בשעה לפצל את המאמץ ההתקפי של צה"ל בין לבנון לסוריה ולמנוע איגוף ממערב של מערך ההגנה הסורי בגולן. שורש הבעיה הלבנונית מצוי בדמשק ובטהרן, ושם צריכה ישראל לחפש אותו בעזרת ארה"ב. אם אפשר - באמצעות שילוב בין הרתעה צבאית ללחץ בינלאומי אפקטיבי. אם זה ייכשל – באמצעות התקפה מקדימה מתוכננת ומתורגלת היטב, שתונחת קודם שהרקטות יתחילו להתפוצץ בשטחנו.
***
יום השנה ה-20 לנסיגה מרצועת הביטחון גרם לי לפרץ צער בעוצמה שהפתיעה אותי, וגם לרגשי אשם. כאילו במשך השנים שמאז לא זכרתי ולא הזכרתי מספיק את האנשים הצעירים שהלכו לשם ולא חזרו. או שחזרו נכים ושרוטים נפשית לכל חייהם. העיסוק התקשורתי בפרשה הזכיר לי את פניהם של רבים מתוכם, את שפת הגוף שלהם ואת הדחקות שהחלפנו במוצבים, במארבים ובסיורי פתיחת הצירים. הפרויקט הזה מוקדש להם.
