"הסתכלתי על הבן אדם וקיבלתי שוק. ראיתי אותו במדים, בצילומים, ידעתי מי הוא היה. ופתאום מתיישב מולי איזה נעבעך. ואני לא יכולתי לתאר לעצמי שזה האיש ששלח אותי לאושוויץ".
אבל זה כן היה האיש. השנה הייתה 1960, ומול חוקר המשטרה מיכאל גולדמן-גלעד התיישב אדולף אייכמן – מי שפיקח על תוכנית ההשמדה של יהודי אירופה, המוציא לפועל של "הפתרון הסופי", הפושע הנאצי ששלח את כל משפחתו למות במחנה השמדה.
ריאיון עם החוקר של אייכמן
ב-11 במאי 1960 נלכד אייכמן בארגנטינה במבצע מורכב של אנשי המוסד, והובא למשפט בישראל. גולדמן-גלעד צורף אז כקצין חקירות ללשכה 06 – יחידה מיוחדת שהוקמה לשם ניהול החקירה – ועמד בראש המדור לחקירת רצח יהודי פולין, ברית המועצות והארצות הבלטיות במחנות ההשמדה. כיום, 60 שנה לאחר הלכידה וכמה ימים לאחר ציון יום השנה לניצחון על גרמניה הנאצית, הוא מספר בריאיון על החקירה של אדם שהיה אחראי לרצח מיליונים.
מהו הדבר הראשון שאתה זוכר, מה הייתה התחושה הראשונית כשראית אותו?
"כשקראו לו והכניסו אותו לחדר חקירות, אני לא תיארתי לעצמי שזה אדולף אייכמן. הוא היה נראה... מופחת. וזה האיש ששלח אותי לאושוויץ, ששלח את הוריי למחנה שבו הם הושמדו. ששלח למעשה את כל יהדות אירופה, איפה שרק היה יכול להשיג אותם".
התפקיד של אייכמן בשואת היהודים היה גדול, אבל גם לאחר שנתפס טען שרק מילא פקודות. ה"נעבעך", אומר גלעד-גולדמן, העמיד פנים: "ראינו שהוא משחק את המשחק שלו, שהוא היה רק מספר קטן, בורג במכונה. אנחנו הוכחנו בסופו של דבר שהוא היה המכונה עצמה".
כתבות נוספות למנויים:
לא פשוט לחקור שטן שכזה, בוודאי לא עבור חוקרים שרובם, בדומה לגולדמן-גלעד, היו ניצולי שואה בעצמם. אנשים שאיבדו את משפחותיהם וסבלו סבל נוראי בגלל פעולותיו של אייכמן. אבל חוקר המשטרה לשעבר מספר שאנשי הצוות לא נתנו לזעם מקום, והיו חדורי מטרה ומוקדשים למשימה אחת – להביא את אייכמן למשפט שהגיע לו.
איך מנהלים חקירה של אדם כזה?
"היו לנו הוראות חמורות ביותר להתנהג כלפיו כמעט בכפפות משי. אפילו לא להרים קול עליו. כששאלנו אותו שאלות הוא ענה והיה מוקלט ברשמקול, ומה שהוא ענה, חייבים היינו להסתפק בזה. אפשר היה לשאול שאלה קצת יותר מדויקת לגבי דבר זה או אחר, אבל לומר לו דבר כמו 'שקרן' או כזה, כמו בחקירה רגילה, אסור היה לנו לעשות. לא כי ריחמנו עליו, אלא כי הייתה הוראה".
ובכל זאת, זה האיש שאחראי על שליחת כל כך הרבה יהודים אל מותם, כולל בני המשפחה שלך. איך מצליחים לשמור על קור רוח?
"זה היה התפקיד שלנו. אנחנו חוקרים. היינו צריכים לוודא את האמת, והיינו צריכים להתנהג בצורה כזו שלא יוכל להגיד אחר כך שהופעל עליו לחץ".
ומה הייתה התחושה שלך כשראית שהוא, כמו שאמרת, "משחק את המשחק"?
"תחושת איש חקירות שהוטל עליו לגלות את האמת, ולהתנהג בצורה כזו שאנחנו נוכל להביא אותו למשפט בלי טענות מצידו. לא היה אכפת לנו לעשות את זה, כי הייתה לנו מטרה - לא הייתי אומר קדושה, אבל ידענו שזה יהיה משפט היסטורי".
גולדמן-גלעד נולד ב-1925 בקטוביץ, פולין. עם פרוץ המלחמה ברח עם הוריו, אחיו ואחותו בת השמונה לעיר פשמישל, אך משם גורש למחנה שווניה. בני משפחתו נשלחו ברכבת למחנה ההשמדה בלזץ ומעולם לא שבו. הוא עצמו נשלח ב-1943 לאושוויץ-בירקנאו. ב-1945 הוצא לצעדת מוות, הצליח להימלט והסתתר אצל משפחה פולנית.
בספטמבר 1945 הגיע למחנה עקורים בגרמניה, ובמאי 1947 עלה על אוניית המעפילים "התקווה" שהפליגה ארצה. האונייה נתפסה בלב ים על ידי הבריטים והוא גורש, יחד עם יתר העולים, לקפריסין, שם שהה כשנה וחצי במחנה הסגר. לאחר הקמת המדינה הגיע לישראל, התגורר בתל אביב והתגייס למשטרה. ב-1960, כאמור, מצא עצמו בצוות החוקרים של אייכמן.
בריאיון עימו שפורסם באתר יד ושם, סיפר כי כבר עם נחיתת המטוס שהביא את אייכמן מארגנטינה החלו ההכנות, והקצינים, כולם דוברי גרמנית, היו אחראים על איסוף החומר, מציאת העדים והכנתם לקראת עדותם במשפט. הם התבקשו לשמור על סודיות מוחלטת, ולא יכלו לספר גם למשפחות שלהם על החקירה – מחשש שהדבר ידלוף ויגרום לניסיון לחטוף את העצור הנאצי ולשחרר אותו.
החוקר שישב באופן קבוע עם אייכמן היה אבנר לס, יליד ברלין שב-1933 עזב את גרמניה ולא שהה באירופה במהלך מלחמת העולם השנייה. גולדמן-גלעד אסף מידע על הרציחות בברית המועצות, בארצות הבלטיות וגם בפולין, ארץ מולדתו. רוב הזמן עסק במסמכים מלאים בנתונים שכולם מוות, ומדי פעם נכנס כדי לבדוק עם אייכמן לגבי מידע כלשהו – "כשהייתי צריך לבדוק משהו ספציפי".
ההתייצבות בחדר החקירות של אייכמן, הוא מספר, הייתה "החלק הקשה ביותר – ולא רק מבחינה נפשית".
חשפת בפניו בשלב מסוים שאתה בעצמך אחד האנשים שהוא שלח לאושוויץ?
"לא הייתי צריך לעשות את זה, כי אנחנו היינו בחודשי קיץ, הוא ראה את המספר שלי על היד".
וכשהוא ראה את המספר הזה, איך הוא הגיב?
"לא שמתי לב, ולא היה אכפת לי איך הוא הגיב על היד שלי".
גולדמן-גלעד לא העיד במשפט אייכמן, אבל סיפורו דווקא כן נשמע שם, מפיו של עד אחר. כשהיה נער בגטו פשמישל, פינה עבור הגסטאפו דירות של יהודים והוציא מהן את כל הרכוש. פעם אחת מצא בדירה כזו ספרים והסתיר אותם. הדירה הייתה שייכת למנהל תחנת רכבת, הספרים הכילו מידע על רכבות, והנער, שכבר הבין אז לאן נוסעות הרכבות של הנאצים, לא רצה שמידע נוסף ייפול לידיהם. הוא נתפס וחטף על כך 80 מלקות חגורה ממפקד הגטו. הוא התעלף תוך כדי ולאחר מכן, ואיכשהו שרד. רופא יהודי שנכח שם באותם רגעים העיד לבסוף במשפט אייכמן על אותו הגטו. הוא סיפר על הנער ששרד 80 מלקות. החוקר גולדמן-גלעד ישב בפנים חתומות בקהל.
ובכל זאת, אייכמן מעולם לא שמע ממנו נימה אישית בחקירה. "אנחנו היינו קורקטיים איתו", הוא מדגיש שוב, "אף אחד מאיתנו לא דיבר או התנהג כאילו אנחנו רוצים להציק".
אבל בלב הייתה תחושת נקמה, או שזו הייתה רק תחושת צדק היסטורי?
"לא. ידענו בפירוש, אני ידעתי כשורד השואה, שלא קיימת נקמת אנוש על מה שעשו לנו. זה לא היה עניין של נקמה".
וזו אפילו לא הייתה נקמה, הוא אומר, כשצפה בהוצאה להורג של אייכמן. "שלחו אותי לכלא ברמלה, להוצאה להורג, כעד מטעם משטרת ישראל. לא הרגשתי רגש של נקמה אישית. אפשר היה לנקום 6 מיליון פעמים? הוא קיבל את עונשו, ואנחנו ראינו בו למעשה מכשיר כדי להביא את זוועות השואה באמצעות המשפט. זו הייתה המטרה".
