אחת התמונות המרגשות והמדהימות ביותר מסבב המחאות אחרי הרצח של ג'ורג פלויד בידי שוטר במיניאפוליס היא תמונה שצולמה בעיר סן־חוזה בקליפורניה. התמונה מתחלקת לשני צדדים. בצד הימני עומדת שורה של שוטרים במדים כחולים ומגפיים שחורים, כלי נשק בידיהם, אלות משתלשלות מחגורותיהם, קסדות לראשיהם, מוכנים אלי קרב. מולם אישה שחורה עם משקפיים ועגיל זהב גדול על אוזנה, מסכת רופאים ירוקה על פניה. היא לבושה גופייה לבנה דקה וג'ינס שטלפון מזדקר מכיסו האחורי, ולרגליה נעלי ספורט אופנתיות. ברכה השמאלית על האדמה, ברכה הימנית מושטת כלפי השוטרים. היא מביטה בהם בהתרסה. קוראת לשלום, אבל מוכנה אלי מלחמה. ביניהם, השמש מפזרת את אורה הקליפורנית.
אם עד 2016 כריעת ברך הייתה בעיקר מחווה רומנטית, הרי שבאותה שנה היא הפכה לסמל של מחאה שקטה נגד אי-שוויון ואלימות המשטרה כלפי השחורים. האיש שאחראי לכך הוא הקוורטרבק קולין קייפרניק, שכרע על ברכו במהלך נגינת ההמנון האמריקאי ועורר תגובות סוערות - אוהדות ונזעמות. עכשיו, במהלך מהומות 2020, כשאמריקה כולה בוערת, כריעת הברך שלו הפכה לסמל הגדול של תנועת המחאה. אלפי סרטונים של מפגינים כורעים ברך מציפים את הרשתות, אפילו המועמד לנשיאות ארה"ב ג'ו ביידן צולם כשהוא משתמש במחווה הזאת, ואליו הצטרפו אזרחים לבנים רבים שמבקשים סליחה מהקהילה השחורה, כל זאת תוך כריעת ברך. והתופעה הזו כבר חוצה את האוקיינוס. ספורטאים מפורסמים באירופה מצטרפים גם הם לתנועה, כשהתמונה המפורסמת מכולן היא של כל שחקני קבוצת הכדורגל של ליברפול, אלופת אירופה, כורעים ברך במרכז המגרש. התמונה הזו סחפה אחריה את הרשתות החברתיות, למרות שצולמה אלפי קילומטרים ממוקד ההפגנות. ולכל אחראי קייפרניק. ארבע שנים אחרי שהוביל את המחאה, רבים מכים על חטא בגלל העובדה שלא תמכו בו אז: "היום אנחנו יודעים שהוא צדק". לברון ג'יימס דווקא תמך בקייפרניק כבר אז, אבל תמונה שהעלה לטוויטר שלו עכשיו זוכה לאינספור שיתופים. בתמונה רואים מצד אחד את השוטר דרק שובין כורע כשברכו מונחת על צווארו של פלויד. מהצד השני רואים את קייפרניק עצמו כורע ברך, ומעל מתנוסס הכיתוב: "עכשיו אתם מבינים למה?".
וקייפרניק עצמו? "כשדרך ארץ מובילה למוות, מרד הוא התגובה ההגיונית היחידה", כתב בחשבון הטוויטר שלו לאחר מותו של פלויד. "עכשיו ימטירו עלינו בקשות לעשות שלום, אבל הן ייפלו על אוזניים חירשות, בגלל שהאלימות שלכם הביאה את ההתנגדות הזו. יש לנו הזכות ללחום בחזרה! נוח בשלום ג'ורג' פלויד". זה היה ציוץ שהבהיר כי קייפרניק עבר משלב הכריעה, משלב הבקשה לשלום, לשלב שבו הוא אומר למאמינים שלו שהגיע הזמן לעטות כפפות על הידיים ולהילחם על הזכויות הבסיסיות שלהם.
קייפרניק היה קוורטרבק בקבוצת סן־פרנסיסקו פורטי ניינרס. הוא לקח את הקבוצה עד לסופרבול והפסיד, אבל אחרי שחתם על חוזה ענק חלה ירידה ביכולתו. כמו הרבה קוורטרבקים שחורים הוא בלט ביכולת האתלטית שלו וביכולת הריצה יותר מאשר בכישרון המסירה. לפני אחד המשחקים בעונת 2016 קייפרניק וחברו לקבוצה אריק ריד החליטו לשבת במהלך נגינת ההמנון האמריקאי. שבוע לאחר מכן הם החליטו לכרוע על ברכיהם. "החלטנו לכרוע על הברכיים בגלל שחשבנו שזו תנוחה מכבדת", הסביר קייפרניק. "זו לא הייתה מחאה נגד הדגל או ההמנון, אלא מחאה נגד ברוטליות משטרתית ואפליה ממסדית, נגד העובדה שיש גופות של שחורים ברחובות ומי שהרג אותם מתהלך חופשי ברחובות".
המחאה התפשטה. יותר ממאתיים שחקנים כרעו על ברכיהם בעת נגינת ההמנון בשבועות שלאחר מכן. פוליטיקאים הדירו את רגליהם מהמגרשים בגלל המחאה. ברק אובמה תמך בו וטען שקייפרניק משתמש בבמה שהוא ניצב עליה כדי לקדם נושאים חברתיים חשובים. חברי קונגרס כרעו ברך בבית הנבחרים לאות סולידריות. לעומת זאת, שופטת העליון רות באדר־גינסבורג טענה שההפגנות הן מטופשות וחסרות כבוד.
אמריקה נחלקה שוב לשניים: מי שבחר "רק לא טראמפ" חשב שזו מחאה נכונה ופטריוטית במסגרת חופש הדיבור. מי שבחר בטראמפ חשב כי מדובר בחבורה של בוגדים אשר מזלזלים בהמנון, בדגל ובחיילים שמתו על משמרתם, שלא יודעים להגיד תודה על המזל והכבוד שנפלו בחלקם לשחק ספורט מקצועני. טראמפ עצמו הצליח להסיט את הדיון משחורים שמתים ללא הצדקה לחוסר פטריוטיות, ודרש מבעלי הקבוצות לטפל בכל שחקן שכורע ברך בעת נגינת ההמנון. קייפרניק התחיל לקבל איומים על חייו.
היו כאלו שרגל אחת שלהם הייתה פה והשנייה שם: אתלט העבר ג'ים בראון, לוחם ידוע על זכויות השחורים, תמך לחלוטין בתחילה בקייפרניק, אבל לאחר זמן־מה סייג את תמיכתו וטען כי "קייפרניק חייב להחליט אם הוא אתלט או אקטיביסט, ושאת המחאה שלו הוא צריך לעשות בצורה אינטליגנטית יותר, לא אנטי־אמריקאית".
אוהדי הספורט ממש לא אהבו את העובדה שקייפרניק חיבל בדת שלהם, הפוטבול, ותוך זמן קצר הוא מצא עצמו ללא עבודה. "הוא היה רע לעסקים", הסבירו אז מנהלי הקבוצות. אבל דווקא מבט לאמריקה התאגידית מגלה שהתירוץ הזה לא היה כן. לאחר המחאה החולצות של קייפרניק עלו לצמרת טבלת מכירות החולצות של ליגת הפוטבול, וב־2018, אחרי שנייקי הציבה את קייפרניק כפנים של קמפיין הפרסום שלה, היא עוררה שערורייה גדולה באמריקה. לקוחות רבים העלו לרשתות החברתיות סרטוני וידיאו שבהם הם נראים שורפים את מוצרי החברה, ואפילו טראמפ צייץ בנידון. אבל השורה התחתונה הייתה שחמישה ימים לאחר תחילת הקמפיין מכירות החברה זינקו ב־31 אחוזים, וזמן קצר לאחר מכן המניה של נייקי נסקה לשיא של כל הזמנים. המחאה של קייפרניק התחילה לחצות גבולות, ומפורסמים רבים, בראשם סטיבי וונדר, ניצלו בימות קונצרטים או אירועים שבהם הוענקו להם תארים ומדליות כדי לכרוע ברך לעיני מאות אלפי צופים.
קייפרניק הצטרף כבר ב־2016 לשורה של ספורטאים אמריקאים שחורים ששמו את הפנים והשם שלהם כחלק ממחאה חברתית, תוך שהם מוכנים לשלם מחיר מקצועי ואישי יקר על ההחלטה. מוחמד עלי הוא הדוגמה הבולטת ביותר לכך, וגם ג'ון קרלוס וטומי סמית, שהניפו את אגרופיהם העטופים בכפפה שחורה על דוכן המדליות האולימפי במקסיקו 1968. אבל שלושת אלו הצטרפו למחאה קיימת - עלי נגד המלחמה בווייטנאם, וקרלוס וסמית כהזדהות עם הפנתרים השחורים. לעומתם, קייפרניק התחיל תנועת מחאה בעצמו. מאות אתלטים ברחבי ארצות־הברית חיקו אותו. הוא העניק לתנועה אייקון וסמל.
קייפרניק נולד להורים מעורבים: אמא לבנה ואבא שחור שעזב את הבית לפני שנולד. הוא נמסר לאימוץ לשני הורים לבנים שאימצו אותו לאחר שאיבדו שני תינוקות בגלל בעיות לב. כל פיסה בחייו - מהילדות, דרך האוניברסיטה ועד לקריירה המקצוענית שלו - הצביעה על כך שהוא פנומן ספורט. הוא חתם על חוזה של מיליונים, ומאות אלפים העריצו אותו. הוא חי את החלום האמריקאי. שום דבר לא רמז על כך שהוא הולך להיות אייקון של תנועות חברתיות, שיפסיד את הקריירה שלו ומיליוני דולרים, וחצי מאמריקה תחשוב שהוא השטן. אבל בוקר אחד קולין קייפרניק התעורר והבין שהחלום האמריקאי שלו הוא חלום הבלהות של בני הקהילה שלו. לפעמים הייעוד בוחר באנשים.
קייפרניק לא עוצר. הוא מקים תנועות (כמו "דע את הזכויות שלך"), תומך בתנועות אחרות (בין היתר "אמהות נגד ברוטליות משפחתית"), וגייס מיליוני דולרים לצדקה ולתנועות אחרות שמוחות נגד אי־צדק חברתי וברוטליות משטרתית. הוא מבטיח להשוות כל סכום שסלבריטאים אחרים ינדבו לחינוך של הקהילה השחורה, והוא משתתף פעיל באירועים בין־גזעיים שמנסים לבטל את המתח באמריקה, בעיקר מאז 2016, השנה שבה נבחר טראמפ כנשיא וקייפרניק החליט לכרוע ברך.
המחאה של קולין קייפרניק הייתה מחאה שקטה. שקטה אבל זועמת. הסאבטקסט שלה היה ש"עכשיו אנחנו שקטים, אבל אם לא תישמעו לנו, הכל יתפוצץ. ככה זה לא יכול להימשך". אף אחד לא שמע לקייפרניק. הוא היה רע לעסקים, הוא הפריע לאמריקה לדגדג לעצמה את הגב - ונעלם מהמסכים. המחאה שלו כבר לא תפסה מקום. אבל עוד שחור נרצח, ועוד אחד ועוד אחד, ובסוף המחאה של קייפרניק התפוצצה, כמו חצ'קון מוגלתי. התמונה של האישה השחורה שכורעת מול כוחות המשטרה היא תחינה אחרונה לשלום. כמה שעות לאחר מכן החלו המהומות, כולל בזיזת חנויות, שריפות, ניפוץ חלונות ראווה ומכות ויריות בין שוטרים ומפגינים באמריקה כולה.
דוגמה נוספת לתאוצה שתופסת תנועת המחאה של קייפרניק היא העובדה שהיא מתחילה סוף־סוף לחצות את מחסום הצבע. עד עכשיו הייתה המחאה שלו נגד אי־שוויון אזרחי וברוטליות משטרתית כלפי שחורים בעיקר מחאה שחורה. לדוברים שלה היה קשה מאוד לגעת באזרחים לבנים, בעיקר בעקבות הספינים התקשורתיים שנתנו לפרשה גופי תקשורת ואישים שהתנגדו למחאה.
גם הפעם הצטרפו אתלטים שחורים רבים למחאה. ג'יילן בראון, שחקן בוסטון סלטיקס, נסע חמש־עשרה שעות עד לעיר הולדתו אטלנטה כדי להוליך מחאה שקטה. אבל הפעם הצטרפו למחאה גם ספורטאים לבנים שנתנו הד ואמינות גדולה יותר להפגנות, ביניהם מאמן הכדורסל גרג פופוביץ', ארבעה קוורטרבקים לבנים (כולל קרסון וונץ זוכה הסופרבול), ודירק נוביצקי שצייץ: "ליבי עם משפחת פלויד. אני הרוס מכך שזה קורה שוב ושוב. אני פוחד לגבי עתיד ילדיי". מדובר בצעד ענק. כוכבי ספורט חולקים חיים שלמים בקבוצות עם רוב שחור. הם מודעים, מעדות ראייה או שמיעה, לגזענות שמופנית כלפי שחורים בכלל וכלפי חבריהם לקבוצה. עד היום הם בחרו לשתוק. לא עוד.
