אחרי 30 שנה בעסקי האופנה, בעל השליטה ומנכ”ל "פוקס" הראל ויזל כבר מכיר את הדינמיקה הזו היטב: המוצר הכי לוהט בשוק יכול תוך דקה להפוך לסחורה הכי עייפה במדפי המבצעים. ועדיין, הוא רגיל להיות בצד שקובע את הטרנדים, לא בזה שמושלך על הרצפה ונרמס בדרך לקופה.
זה קרה בבת אחת: כמה רגעים לפני, ויזל עוד היה רובין הוד של הקורונה בישראל, זה שמתעמת בשידור עם נציגי השלטון ומייצג את העסקים החלשים מול משרד האוצר קשה הלב. ההודעה של המדינה שתחלק מענקים לעסקים שנפגעו הייתה רשומה על שמו של ויזל, שבעצמו קיבל כ-15 מיליון שקלים עבור קבוצת פוקס שבבעלותו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אלא שאז הודיעה החברה כי לצד המענק, גם תחלק לבעלי המניות דיבידנדים בסך 49 מיליון שקלים, ובן רגע הפך ויזל לחזיר קפיטליסטי. שרים, חברי כנסת, אנשי תקשורת וטוקבקיסטים נעמדו בשורה לגנות את המהלך ואף לקרוא לחרם צרכנים. ויזל שמע, ראה, נשך שפתיים, והודיע שהוא מוותר על המענק.
"קורע לי את הלב לשמוע שאומרים עליי מילים כמו חזיר קפיטליסטי", הוא דופק על השולחן במשרד שלו בקריית שדה התעופה. "מפני שבאתי בכוונה לעזור לכולם. לכולם! תקשיבו טוב, אם אני לא הייתי עומד בראש המאבק, אף עסק קטן לא היה מקבל שום מענק מהמדינה, אף לא שקל אחד. ובסוף מה קרה? יוצא שאני כאילו דואג לעצמי, כשבאמת דאגתי לכולם. היו פה אצלי במשרד עשרות עסקים קטנטנים במהלך הקורונה: קוסמטיקאיות, בעלי אולמות, ספרים. הלב שלי נקרע פעמיים. פעם אחת כששמעתי את הסיפורים וביקשתי לעזור להם, ועכשיו, אחרי מה שאומרים עליי".
עכשיו, בראיון ראשון מאז המהומה, ויזל לוקח נשימה עמוקה ומנסה להסביר מה בדיוק קרה שם. הוא מבהיר שהדיבידנד והמענק מהמדינה הם שני דברים בלתי תלויים, שכשקיבל את המענק בכלל לא ידע אם פוקס תצא בשלום מהמשבר, ושעוד לפני הביקורת הציבורית שקל לוותר עליו לחלוטין או להעבירו לעובדי החברה. איך מכל זה יצא סלט שבסופו הוא אויב הציבור - הוא עד עכשיו לא מבין.
"אין שום קשר בין הדיבידנד למענק", הוא אומר. "צריך להבין: את הדיבידנד מחלקים לבעלי המניות על שנת 2019, שהייתה מצוינת לפוקס. המענק מהמדינה ניתן לקבוצה על החזרת העובדים לעבודה אחרי משבר הקורונה. מי שקושר בין הדברים, יש שתי אפשרויות: או שהוא לא מבין בכלל, או שהוא פופוליסט. להגיד שהראל ויזל לוקח מהמדינה מענק ומחלק מהכסף הזה את הדיבידנד לבעלי המניות, זו חוצפה".
או שהחוצפה היא בכלל לחלק את הכסף כשבחוץ מיליון מובטלים. אתה באמת לא מבין את הזעם הציבורי?
"אני צריך לדאוג לטובת החברה. 50 אחוז מבעלי המניות הם תושבי מדינת ישראל, דרך קרנות הפנסיה, בכסף שחסכו בזיעת אפם, ומשקיעים בנו. הם יודעים שבמשך עשר שנים יש מדיניות ברורה בפוקס: מחלקים 50 אחוז מהרווח כדיבידנד. הם גם יודעים שב־11 במארס הודענו להם שאנחנו מחלקים את הדיבידנד ושב־15 במארס הודענו שמקפיאים, בגלל המצב הלא־נודע של הקורונה".
וזה עדיין נראה לא טוב, גם אם יש הצדקה כלכלית נטו. מנקר עיניים.
"בוא נשאל כזה דבר: איך אני איראה כחברה, אם אני מבטיח למשקיעים שלי שהם יקבלו דיבידנד ב־2019, אחר כך אני עוצר ובהמשך - למרות שמצבה של החברה טוב, למרות שפתחתי עסקים ואמרתי שהכל בסדר - לא מחלק? מה אגיד להם? 'תראו, מגיע לכם, הבטחתי לכם, אני גם יכול לשלם לכם, אבל רק בשביל מראית עין לא תקבלו'??"
בדיוק. תסביר להם שאם תחלק את הדיבידנד הזה, הציבור יעניש אותך, כך שאולי אחר כך לא יהיה מה לחלק.
"לא חושב שהציבור יעניש אותנו בגלל הדיבידנד. לנו הייתה התלבטות לגבי המענק מהמדינה. שאלנו את עצמנו אם לחלק את המענקים האלה לעובדים שלנו".
ומה קרה?
"הנושא היה על סדר היום, אבל בפועל עוד לא קיבלנו שקל. אני אחלק משהו שלא קיבלתי? אמרנו לעצמנו שכשנקבל את המענק מהמדינה, נראה מה לעשות. ומה אני רואה בטוקבקים? כותבים לי, 'מי אמר שהראל ויזל יחזיר את המענקים'. להחזיר? עוד לא קיבלתי שקל. בסוף בחרתי לוותר על המענק מהמדינה".
בוא, החלטת על זה רק אחרי הביקורת הציבורית.
"אני לא מיתמם. אני קשוב לציבור ומבין שכנראה הייתי צריך להקדים בחברה את הדיון על המענק לעובדים. אבל כשהבנתי שהחברה יצאה מהמשבר טוב והמכירות גדלות, חשבתי שאולי זה לא לגיטימי לקחת מענק מהמדינה. בטח אם זה מתחבר לחלוקת דיבידנד. כפי שהסברתי, אין קשר ביניהם. אבל כן, מודה, זה נראה רע".
כי מבחינת הציבור אתה חוגג עם דיבידנד כשיש מיליון מובטלים.
"אני לא חוגג. אני מודיע על ויתור מענק. מול הקהל, זה מדהים. אני בעצם אומר: חברים יקרים, חשבנו שאנחנו בקטסטרופה, ואנחנו לא. הרי אני נאבקתי בשביל כל אזרחי ישראל על המענקים האלה אבל היום אני יודע שאני לא שם. ואני גם יודע שתושבי מדינת ישראל אומרים לי, למעשה, שלא לגיטימי לקבל מענק אם המצב שלך טוב".
נכון, אולי גם לא לגיטימי לחלק דיבידנד.
"זה לא נכון, אנשים מתבלבלים. אם חברה מסוימת מרוויחה מאה מיליון שקל בשנה, ולא רוצה מענק מהמדינה, יש לה בעיה לחלק רווחים לעצמה? היא לא רוצה כלום. כך גם פה בפוקס. אני לא מבקש תמיכה מאף אחד. למה לא לתת את הרווחים לבעלי המניות? אני, מהרווחים של החברה הציבורית, כשיש לי בעלי מניות, מחובתי לשלם את הדיבידנד. כל החלטה שלי הייתה לטובת החברה".
אבל טוענים שלא. עכשיו יש תביעות בדרך של בעלי מניות בפוקס שטוענים שלא נכון לחלק דיבידנד בגלל פגיעה תדמיתית, ואולי גם לא נכון לוותר על המענק, כי מי יודע מה צפוי למשק.
"אז מה? אני לא מתרגש מזה, דירקטוריון הקבוצה קיבל החלטות מושכלות אחרי דיון ארוך ומסודר, עורכי הדין שלנו לומדים את החומר ויגיבו. אין החלטה שלקחנו מבלי לחשוב קודם כל על טובת החברה. בלי קשר, גם התיקון המיידי על ויתור המענק היה לטובת החברה".
גם נתניהו התנצל על העיתוי של בקשת הטבות המס.
"ואם הייתי מחלק את הדיבידנד בעוד שלושה חודשים?"
אולי היית יוצא גדול.
"לא יודע. אני שמעתי על הרבה חברות בישראל שחילקו דיבידנד. למה אף אחד לא בא אליהן בטענות? כי הן לא ביקשו מענק. אבל לבקש מענק לא היה טעות, כי לא ידענו לאן נגיע. ובכלל, ביקשתי לכל העסקים, לא רק עבור פוקס כמובן. ואם חברות מסוימות לא היו מקבלות את המענקים האלה, הן היו בבעיה קשה".
אולי הייתם צריכים לחשוב יותר?
"מסכים שצריך להיות הרבה יותר רגישים. בדיעבד, פוקס הייתה צריכה להודיע מראש שהיא חזרה לגידול במכירות וצריכה לוותר על המענק ואז היינו עם אהדה ציבורית הרבה יותר גדולה. אבל אחרי שהבנו שהעם לא אוהב את זה, היה מאוד נכון להודיע 'חברים, שמענו את רחש הציבור, הבנו שכרגע לא היינו מספיק רגישים, טעינו בעיתוי'. תיקנו את זה במהירות, תוך 24 שעות".
ואיך זה שלא ראינו איש עסקים אחד שמגן עליך?
"לשמחתי הרבה בכירים בחברות ציבוריות התקשרו ואמרו שאנחנו צודקים במאה אחוז במהלכים שלנו. לצערי, איש לא התבטא בתקשורת בעדנו. אתה צריך לשאול אותם למה. הבנתי שאבי שמחון, היועץ הכלכלי של ראש הממשלה, הוא זה שיצא להגנתי, והיה היחיד, כשאמר שעשיתי הרבה דברים טובים לישראל".
זו לא הפעם הראשונה ששמו של ראש המועצה הלאומית לכלכלה פרופ' אבי שמחון משתרבב לאותו משפט עם הראל ויזל. שמחון הוא האחראי, במידה מסוימת ובלי כוונה, להפיכתו של ויזל למנהיג הפועלים של משבר הקורונה.
באפריל הופיעו שניהם באולפן חדשות קשת ונקלעו לעימות מתוקשר. הימים הם ימי השיא של הגל הראשון, חלק גדול מהמשק בסגר מבעבע, וויזל הגיע להשמיע את זעקת העסקים. עד מהרה התלהטו הרוחות. "נכון שיש פה משבר קשה שהרבה אנשים נפגעים ממנו", אמר שמחון לויזל. "הבעיה איתך היא שאתה מאוד־מאוד עשיר ומצליח, ונמצא בסוף התור". ויזל ענה: "אל תגיד לי שאני עשיר. אתה יותר עשיר ממני, אני ויתרתי על השכר שלי ואתה מקבל את השכר שלך. איזה מין סגנון זה לקרוא לי עשיר".
כשויזל נשאל על הראיון ההוא, הוא מחייך. "אם אני מצטער על משהו, זה שהתפרצתי על שמחון, כי בסך הכל בישיבות איתו היה לנו דיון ענייני. עלינו לשידור, ולא באתי לצעוק. אבל התחיל הדיון, הוא קרא לי עשיר ואני פשוט יצאתי מכליי".
אבל למה? אתה באמת עשיר.
"עשיר זו לא קללה, אבל כשאתה רוצה לעשות דיון וקוראים לך עשיר, זה כמו שאני אגיד לו, 'אתה פרופסור מורם מעם'. יצאתי מכליי ואני מתנצל, כי גם לו נפלט והוא לא תיכנן לתקוף אותי. שמחון הוא לא איש תוקפני".
הוא גם אמר שאתה יכול לחכות לסוף עם הסיוע.
"אין לי בעיה, לא אמרתי שאני לא רוצה לחכות לסוף. שמחון גם אמר לבעל מסעדה שהוא לא נראה רעב ללחם. באותו ערב, בלי קשר לזה שאני גם נעלבתי, סימסתי: 'אבי אני מתנצל זו לא הייתה הכוונה'. הוא לא ענה כי נעלב".
אז ויתרת?
"איפה. המשכתי להתקשר אולי עשר פעמים בימים הבאים, עד שענה לי. הוא היה קריר, הבנתי שפגעתי בו, הוא לא אמר שקיבל את התנצלותי אבל הרגשתי שקיבל. אבל באותו יום חשבנו שהעולם הולך להיחרב והיו הרבה יותר אמוציות".
הלכת בראש המחנה.
"לא מדויק. כל המחנה הלך. כולם היו בטלוויזיה יותר פעמים ממני".
אבל אתה זה שהפכת לסמל המאבק של העצמאים.
"לצערי. אני לא הייתי צריך להצטייר כראש המאבק, ופעלתי מכל הלב בשביל כל העסקים הקטנים במדינת ישראל. אבל כנראה שלא הצלחתי להעביר לציבור את זה שפעלתי ככה, למרות שהרבה עסקים קטנים יודעים שעזרתי להם. זה הכאב האמיתי שלי בכל הסיפור".
זה עבר טוב עד הדיבידנד.
"לא חושב. זה לא עבר טוב גם עד אז. באותו ראיון ספציפי זה אולי עבר שאני מייצג את כל העסקים הקטנים, לא את שלי. אבל משום מה, האמת, בסופו של דבר זה לא מה שהצטייר בתקשורת. שמעתי שטוענים שאני ביקשתי דברים לעסקים הגדולים, וזה מעולם לא קרה. אפילו לא לשנייה".
למרות השרידות המרשימה שהפגינה פוקס בקורונה, ולמרות הדומיננטיות של ויזל במאבק מול המדינה, הוא מעיד שהחודשים האחרונים נראים גם לו כמו טורנדו מופרע או עלילה מופרכת מסרט. "הדברים התנהלו בקצב מטורף שאני לא זוכר כזה", הוא משחזר. "ב־8 במארס, כל מה שאנחנו דואגים זה האם מקורות הייצור - סין, בנגלדש, הודו - ייסגרו לנו בגלל הקורונה, ואם כן, איך יהיו לנו סחורות לשנה הקרובה בישראל. באוגוסט צריכה להיכנס סחורה לקראת החורף וזה מדאיג, בלבלה מטורפת. סין נסגרת! אתם מבינים מה זה עבורנו? מקור הייצור הכי גדול בעולם נגמר ברגע וכל העולם מתחיל לחפש סחורות".
מה עושים?
"כולם נוסעים לאפריקה, שם יש פחות קורונה. אף אחד לא חשב לרגע שהווירוס עובר עם הטיסות, ממקום למקום. אנחנו קיבלנו החלטה חכמה, לא לעזוב את סין. ב־11 במארס ישיבת דירקטוריון פוקס, סיכום 2019. שנה מצוינת, רווח מצוין, תוצאות מעולות. עלינו בכל הפרמטרים, מחלקים דיבידנד כמו 30 שנה אחורה. עמדנו בכל המבחנים לחלוקה".
ואז מגיע בום. סוגרים את המשק.
"כן. 13 במארס, נתניהו מודיע על תרחיש פסימי שיכול להביא לאלפי מתים, ועל סגר מוחלט מ־15 במארס. אנחנו במוצאי שבת, עשר בלילה, ישיבת דירקטוריון כשכל אחד במרחק של ארבעה מטרים, הזוי. אנחנו יודעים שכל העסק הולך להיסגר. לא יודעים לכמה זמן, לא יודעים מה ההשלכות, לא יודעים אם לחודש או ארבעה חודשים. קיבלנו החלטה, בגלל אחריות לחברה, להקפיא את הדיבידנד. הודענו לבורסה שיש אי־ודאות מוחלטת. במקביל, אני נזכר בילדות שלי".
כלומר?
"אבא שלי, מרדכי, השתחרר אחרי שהיה קצין בצבא קבע, פתח חנות ברמת־גן, לקח את כל הפנסיה, שם אותה שם. כל זה אחרי שעבר את אושוויץ. אבא היה בצעדות המוות, היה לבד ארבע שנים באירופה. עלה לארץ בגיל 17, וביום הראשון למלחמת העצמאות רסיס של מרגמה סורית קרע לו את הכבד והוא היה שלושה חודשים בלי הכרה בטבריה".
ולמה נזכרת בו ברגע הספציפי?
"כי אי־הוודאות שלנו סביב הקורונה החזירה אותי למה קרה לעסק שלו. הוא חשב שיהיה איש עסקים גדול. כעבור שנה, כשהעסק כבר נקלע לקשיים, כל הפנסיה עפה. אני זוכר שאנחנו יושבים בדירה הקטנה ברמת־גן, הטלפון מצלצל ואני אומר לאבא, 'למה אתה לא עונה?' והוא אמר: 'מהבנק מתקשרים לצעוק עליי כי לא הפקדתי כסף'. ואני אמרת לעצמי: ניצול אושוויץ, קצין בקבע, מפחד לענות לפקידה מהבנק, כי הבטיח לה כסף".
זיכרון חזק.
"זה חרות אצלי עד היום. הייתי בגיל 15 וקצת הבנתי יותר משני אחיי הקטנים. מהגיל הזה לא לקחתי שקל מההורים שלי. הייתי הולך לפרדס, קוטף סברסים ומוכר אותם ליד פלאפל התאומים בגבעתיים. מחלק פרחים בימי שישי. כשהשתחררתי מהצבא, בתור עבודה שנייה עבדתי כל ערב, שבע עד 11 בלילה, כטייק־אווי בוי של מסעדה סינית ברמת אביב בשם ‘צ'ופסטיקס’. ככה שלוש שנים, ובבוקר מכרתי בדים לקסטרו והוניגמן ולדרום תל־אביב. לא לקחתי יום חופש אחד שנתיים. החששות מהקורונה החזירו אותי בדיוק לימים האלה שבהם לאבא לא היה את הכסף, ואני יצאתי להתפרנס".
היום הוא במקום אחר מאוד. עד כדי כך, שבבוא הסגר החליט לוותר על שכרו בפוקס, "כ־200 אלף שקל ברוטו לחודש", לדבריו.
לפי הנתונים, עלות השכר שלך ב־2019 עמדה על 6.7 מיליון שקל.
"המשכורת שלי קצת פחות מ־200 אלף שקל ברוטו, וכל היתר תלוי בתוצאות החברה. לשמחתי, בשנים האחרונות הן מצוינות".
מה המשכורת הממוצעת בפוקס?
"9,000 שקל למשרה מלאה".
זה פער גדול מאוד לעומת השכר שלך. בין העובד הרגיל, למנכ"ל הגדול. ברור שאלה החיים, אבל אתה חי עם הפער הזה בשלום?
"כשיש עליך עול על הכתפיים של להחזיק 8,500 משפחות, אני חושב שהשכר שלי ראוי, בטח ובטח כשרובו תלוי בתוצאות שגם בעלי המניות נהנים מהן וגם העובדים נהנים מהן דרך בונוסים".
אחרי שוויתר על שכרו והוציא את רוב עובדיו לחל"ת, התפנה ויזל לראות מה עוד ניתן לעשות בתקופה המשוגעת הזו. "השארתי צוות מצומצם של 40 איש שלא יצאו לחל"ת. בערך 8,000 הוצאתי לחל"ת. בינתיים אני רואה טלוויזיה ושואל מי הכי הרבה צריך עזרה", הוא מספר. "אומר לי מנכ"ל איכילוב, תעזור למד"א. מתקשר למנכ"ל אלי בין, שלא נפגשתי איתו בחיים, שואל מה צריך, מה הבעיות. הסביר לי שהוא חייב משאיות. תוך עשר דקות העמדתי לו ארבע משאיות והוצאתי שמונה עובדים מחל"ת כדי שיהיו שם. אמרתי לו, לא רוצה ממך כלום".
יפה.
"ביום שישי הוא מתקשר אליי בארוחת הערב, אומר לי, 'הראל אני צריך עזרה כי אחרת אין בדיקות קורונה מחר במדינת ישראל’. שאלתי מה הכוונה, אמר לי שסגרו את המחסנים של משרד הבריאות, שאין לו קרחונים להעביר את ערכות הבדיקות. התקשרתי לריקושט, מצאתי מישהו שמוכן לפתוח לי בשישי בלילה את המחסנים ויש לו קרחונים. אלי אמר לי, 'אנחנו נשלם, אבל צריך ערבות שלך'. אני עצמי התקשרתי לריקושט ואמרתי שאני ערב. כך היה".
ההתגייסות הזו באה לו בקלות. אולי בזכות זיכרונות ילדותו, ויזל מקפיד שפוקס תסייע לקהילה כמעט מתחילת הדרך. בין השאר תרמה החברה 20 מיליון שקל לסיוע לתושבים יוצאי אתיופיה בלוד, סייעה להקמת מרכז שיקום לחיילי צה”ל בהדסה עין כרם, לפרויקט שבמסגרתו משתתפים ילדים קשיי יום במסע על שביל ישראל, לעמותת על”ם ולארגון וראייטי. “שרי החינוך לדורותיהם היו מגיעים פעם בשנה לראות את מה שעשינו בלוד והיו שואלים אותי מה החלום שלי. אמרתי שהחלום שלי הוא שתשימו 50 אחוז מהכסף ואני אפתח עוד מועדוניות לילדים. אבל שם הם נעלמו”.
במקביל להתגייסות הפילנתרופית, הצטרף ויזל גם להתארגנות של רשתות המסחר והאופנה, שניסו להבין מה עושים עכשיו. "קבוצה של 400 מרשתות המסחר והאופנה במדינה. חיברו אותי לווטסאפ שלהם. אני רואה שמתחילות התכתבויות שכולן עוסקות בדברים כמו איך ממלאים טופס חל"ת, איך פונים ביום שאחרי ואיך משיגים ג'לים ומודדי חום וחוצצים. הם גם קובעים ועד של שמונה אנשים, פירמות גדולות וקטנות, והם מבקשים שאהיה שם. אמרו לי, 'תנסו ליצור קשר עם האוצר כי אנחנו בתוהו ובוהו'. אז עשינו את זה".
לא היו חרדות שאתה מאבד את העסק? שפוקס לא תחזור למה שהייתה?
"כשאתה מעסיק 8,500 עובדים, אתה למעשה מפרנס בעקיפין עיר קטנה. אתה משלם 45 מיליון שקל משכורות בחודש. גם אם אתה לא חושב על זה באותו רגע, זו חתיכת משקולת של טונה שיושבת עליך. כן, הייתה חרדה אמיתית שאנחנו בפני אירוע מתגלגל ואף אחד לא יודע מה יקרה, נעים בין תרחישים קיצוניים. היה פחד לעסק, למשפחות, לעובדים ולכל השרשרת, לעוד 3,000 איש שנותנים לנו שירותים. והיה גם מעבר לזה".
כלומר?
"עשרות עסקים קטנים, מתחרים ולא מתחרים, פונים אליי לעצות. מה אני עושה עם החל"ת, להוציא עובדים או לא, מה עושים עם רכבי הליסינג. נהייתי מודיעין 144. לכולם עניתי. אין מצב שלא אחזור לכולם. חלק גם נתנו לי שאלות שלא ידעתי מה לענות עליהן. אני מוצא את עצמי מתחיל להיות כמו גורו של עסקים קטנים שאין להם עם מי להתייעץ. אחרי כמה ימים, מבקשים ממני להגיע לשידור בטלוויזיה. שם היה העימות עם שמחון".
כמה ימים אחרי ההופעה ההיא, ויזל הוזמן לדיון בלשכת ראש הממשלה נתניהו יחד עם שר האוצר דאז, משה כחלון, והצוותים שלהם. "הגעתי לבדי וייצגתי בעיניי את כל מדינת ישראל, כל העסקים. לא דיברתי על העסק שלי, גם לא על סקטור האופנה. לראש הממשלה, שלא פגשתי מעולם עד אז, היה חשוב מאוד, ואני יודע מה זה מראית עין, להבין באמת את המצוקה של העסקים בישראל לפרטי פרטים. ואני לא מאוהדי ביבי".
למי הצבעת?
"לא אגיד, אבל לא ליכוד. אבל הרושם שביבי השאיר בי בירידה לפרטים, בשאלות שלו, היה של בן אדם פיקח, חכם, שמבין עניין ובא לעזור. אני הייתי בהלם. עם כל הלחץ שיש לו וכל הבעיות, הוא באמת נתן מאה אחוז שכל, תשומת לב ורצון לעזור וללמוד. אמרתי לחברים שהייתי בהלם מכמה שהוא רצה לעזור וכמה לדעתי מעכשיו הדברים יתנהלו בקצבים אחרים".
כמה קשר יש בין הדיון הסוער בטלוויזיה לעובדה שהזמין אותך לפגישה?
"מתאר לעצמי שאם הייתי כותב לו מכתב, לא הייתי מוזמן. אני לא חושב שהזמין כי נבהל ממני מהדיון בטלוויזיה, אלא הבין שאני יכול לתרום לדיון. יומיים־שלושה אחרי הפגישה שלנו, מיוזמתו, ביבי ביקש שנגיע אליו עם 15 אנשים מכל סוגי הרשתות. מסעדנים, חנויות צעצועים. לפי מה שהבנתי, כל יום באו מסקטורים אחרים. אני באתי וטענתי, כמו שכל ראשי המשק טענו, שצריכים ללכת למודל של לבנון השנייה או צוק איתן, פיצוי מסוים על ירידה במחזורים בתקופה. האוצר מיד שם ברקס לכל רעיון של פיצוי בכיוון כזה".
בדומה לפוקס, גם נתניהו עורר כעס עם הטבות המס.
"דעתי שונה לחלוטין, ואולי חצי עם לא יאהב אותי. לא הצבעתי כאמור לביבי, אבל ראש ממשלה בישראל צריך להרוויח 200 אלף דולר בחודש ולא 17 או 20 אלף שקל נטו. נמאס להתעסק בזה. זה התפקיד הקשה ביותר, המאתגר ביותר בעולם, וראש ממשלה בישראל צריך להרוויח כל כך הרבה כסף, כך שלא יהיו לו שום דאגות. אני זוכר את הסיפור שעשו מהמטוס שלו ומהמיטה שלו והכל. אז אני רוצה שראש הממשלה שלי יטוס בטיסה ישירה לארה"ב ולא יעצור בלונדון, שיגיע הכי רענן לפגישות בפנטגון או עם נשיא ארה"ב. ואם מגיעות לו הטבות מס, ברור שהוא צריך לקבל".
בניגוד למאבק על הפיצוי מהמדינה לא השמעת קול של לחץ על הפתיחה מחדש של החנויות.
"נכון, אפילו חשבתי שאת הסגר היו צריכים לעשות שבועיים קודם לכן ולא בשלבים, כי ממילא נגיע לשם. לא הפעלתי שום לחץ לפתוח מחדש. ואז הודיעו ב־25 באפריל שב־27 לאפריל כל הפאוור־סנטרים (מרכזי הקניות הפתוחים) יכולים להיפתח. ככה עשינו".
ובינתיים חגיגות באיקאה.
"זו כבר מדינה נפרדת. הם קיבלו אישור מיוחד לפתוח, איך? אני לא יודע. כנראה שהם עמדו בכל מיני תקנים של פרופ’ גרוטו".
כשחזרתם לפעול, איך הלך בפאוור־סנטרים?
"מצוין. חשבנו שבמקרה הטוב, כשנחזור לפעילות, נמכור 70 אחוז לעומת התקופה המקבילה במאי 2019. בפועל המכירות היו בגידול ניכר לעומת מאי בשנה הקודמת. אבל אמרנו, נראה שאנשים מתלהבים ורוצים לצאת, זה בטח יהיה לשלושה־ארבעה ימים. אבל עוברים הימים והעבודה עדיין בגידול ניכר. אחרי שבוע הודיעו על פתיחת הקניונים".
חזרה לשגרה מלאה?
"לא, אני רואה שהפסיכולוגיה משפיעה. הקניונים נפתחים בעצלתיים. מה הסיבה? אם גרוטו ובר סימן טוב אמרו לפתוח את הקניונים אחרי הפאוור־סנטרים, אנשים מבינים כנראה שהקניונים יותר מסוכנים. כאילו הקורונה נתקעת בתקרה של הקניון. בימים הראשונים בקניונים הייתה ירידה של עשרה אחוזים לעומת השנה הקודמת. אחרי שבוע הקהל חזר גם להתנהגות רגילה בקניונים. בסך הכל, היום, חודשיים אחרי החזרה של העסקים, אנחנו מבינים שהריטייל חזר לעבודה כמו שצריך. האירוע לא הסתיים, אבל הישראלים שורדים, רגילים למלחמות ויודעים מהר מאוד לסובב גלגל. הסתגלו למצב החדש".
החזרת את כל העובדים?
"ב־7 במאי, עם הקניונים, החזרתי כמעט את כולם, למעט אלה בקניון בים המלח שלא נפתח, כי אין בתי מלון, ובאילת. אחרי כמה ימים קיבלנו החלטה לפתוח גם באילת. ב־15 במאי, בדיוק חודשיים אחרי תחילת האירוע, החלטתי למשוך משכורת מחדש והעבודה חזרה, כמו שפירסמנו, למספרים מצוינים".
פיטרת עובדים?
"לא פיטרתי עובד אחד. פוקס לפני הסגר ואחריו נשארה עם אותו מספר עובדים. אנחנו גם לא מתכוונים לפטר, להפך, רק לגייס".
הקורונה לא עוזבת, איזה אופק יש לעסקים?
"בואו נפריד: המסעדות, האולמות, המופעים, האמנים והתעופה - בבעיה. לכל אלה המדינה חייבת לעזור. יש שני כוחות בחודשים הקרובים שישפיעו על מה שקורה פה. כוח אחד, הוא האבטלה. יש הרבה מובטלים לצערי, או אנשים שבחל"ת. עד שלא יחזרו למעגל העבודה, זה יפגע בצריכה. הכוח השני הוא ממול: ביולי־אוגוסט בשנה שעברה היו 1.8 מיליון ישראלים בחו"ל. השנה הם לא יהיו שם. כלומר, הכסף שלהם אולי יופנה לכאן. מה נקודת האיזון? איש לא יכול להעריך היום".
מה התוכניות של קבוצת פוקס לעתיד?
"עשינו סטופ מתחילת הקורונה ובימים האחרונים אנחנו מאיצים מהלכים לפתיחת חנויות ‘נייקי’ ב־14 מדינות באירופה, בזיכיון של פוקס, אחרי שלוש שנים בקנדה, שם יש לנו שמונה חנויות של נייקי בטורונטו ובאוטוואה. זה למעשה הופך את פוקס לזכיין משמעותי של נייקי בעולם".
לפוקס היו גם אפיזודות פחות אופטימיות בשנים האחרונות. באוקטובר 2018 נוקה ויזל מטענות להטרדה מינית של עובדות, על ידי השופטת בדימוס אורנית אגסי, הבודקת החיצונית לנושא. על תוצאות הבדיקה הודיעה פוקס לבורסה. ולאחרונה מחקה החברה שישה מיליון שקל על צמצום סניפי המותג האמריקאי 'אורבן אאוטפיטרס', שהיה אמור להיכנס לארץ ברעש וצלצולים. "לצערי, מבין המותגים שלנו, זה מותג שפחות הצליח”, אומר ויזל בפשטות. “אנחנו חושבים מה לעשות עם זה. אני תמיד אמרתי שבעסקים, כשאני לא מצליח ולא יכול להצליח, אני סוגר. כרגע הנושא הזה בבחינה".
למה זה לא הצליח מבין כל המותגים שלך?
"כשלתי גם עם ‘צ'ארלס אנד קית'’, סגרתי. לפעמים יש דברים שאין לי עליהם תשובה ממש טובה. ברוב הדברים אנחנו מצליחים, ומי שלא מנסה הרבה לא נכשל. לפעמים אתה לא יכול לדעת למה מותג מסוים לא הצליח".
אם כבר מותגים זרים, דווח שגיששת לגבי הכנסת רשת הקפה ‘סטארבקס’ לארץ, כמו גם של רשת ההמבורגרים ‘שייק שאק’. יש על מה לבנות?
“זה נכון שהיינו בפגישות עם אנשי סטאברקס ושייק שאק בארה”ב, אבל בגלל הקורונה זה כרגע לא על השולחן”.
בינתיים המתחרה הגדולה באופנה, קסטרו, נמצאת בתקופה לא טובה.
"בזמן משבר הקורונה, מי שנבחר להיות אחד מוועד השמינייה שלנו הוא גבי רוטר (בעל השליטה בקסטרו). פתאום הכרתי אותו לעומק, עד אז רק שלום־שלום. התגלה בפני בן אדם מדהים, ערכי, חכם, ואין לי ספק שכל המספידים של קסטרו עוד יאכלו את הכובע".
לך זה טוב שהם מתקשים, לא? זה מכבי נגד הפועל.
"לא מסתכל על זה ככה. זה ממש לא מכבי־הפועל. אני חושב גם שלא מכבי־בית"ר, אלא מכבי נגד מכבי. כשאני רואה בן אדם מדהים ומשפחה מדהימה כמו רוטר, אני מאחל להם מכל הלב הצלחה ואני בטוח שיבצעו את זה".
ואם כבר מכבי, כשויזל עושה השוואה כזו, הוא לא מדבר סתם. בשנים האחרונות הוא הספונסר הראשי של מכבי ת"א בכדורסל, ופוקס אפילו הסכימה לשנות את הצבע האדום של הלוגו על החולצות של השחקנים לצהוב־כחול, בעקבות דרישת אוהדי הקבוצה. ויזל וילדיו בעצמם אוהדים אדוקים של מכבי, גם בכדורסל וגם בכדורגל. עד כדי כך, שעכשיו הוא מגלה שלפני מספר שנים הציע לרכוש את מכבי כדורסל מידי בעליה, שמעון מזרחי, אודי רקנאטי ודיוויד פדרמן. "הצעתי להם סכום יפה על הבעלות המלאה יחד עם קבוצת משקיעים מארה"ב, 35 מיליון דולר, והבטחתי להזרים סכומים יפים מאוד בכל עונה, 20 מיליון דולר. אבל הם סירבו. הסבירו לי שמכבי זה הלב שלהם ושהם לא יכולים לוותר על הבעלות, שזה לא עניין של כסף. אני אמשיך לתמוך במכבי כספונסר".
אין דרך אחרת לומר זאת: ויזל, יחד עם אחיו יפתח ואסי, בנה אימפריה מאפס, בהרבה עבודה קשה, חושים חדים ואסטרטגיה מדויקת. לפוקס יש היום כ־770 חנויות בישראל ובעולם. המחזור שלה ב־2019 עמד על 2.7 מיליארד שקל, הרווח הנקי היה 155 מיליון שקל. תחת פוקס 15 מותגים, בהם ‘פוקס הום’, ‘אמריקן איגל’, ‘מנגו’, ‘נייקי’, ‘פוט לוקרס’, ‘שילב’ ו’ללין’. ולחשוב שהכל התחיל בחנות אופנה קטנטנה ברמת־גן.
הוא נולד בשנת 1966 לאבא מרדכי ואמא איזה, גננת. אביו נפטר בגיל 60 מהתקף לב. אמו הלכה לעולמה מספר שנים אחרי, מסרטן.
היית תלמיד טוב?
"הייתי תלמיד מופרע, בכל שנה העיפו אותי. בתיכון הייתי שנה בבליך, שנה במודיעין, שנתיים ברביבים. לא למדתי, הייתי בורח לים, משחק כדורגל, כדורסל. תמיד אמרו עליי, 'זה פספוס גדול'. ההורים התעצבנו, היו מוזמנים לא פעם למנהלים, אבל לא הענישו אותי. בגרות אין לי. בא לי ללכת ללמוד באוניברסיטה, יש חוגים שאפשר ללמוד בהם כמנכ"ל חברה. אולי אלמד חשבונאות. זה מעניין אותי".
הוא התגייס לגבעתי בשנת 1984 כלוחם ושירת בלבנון ובעזה, ובגיל 20 התחתן עם לימור, חברתו מגיל 13. אחרי השחרור עבד בעבודות מזדמנות. לעסקי האופנה נכנס, כמו תמיד, במקרה. "שכן מרמת־גן, שהיה יצרן בדים ואופנה הכי גדול בארץ, ביקש שאבוא לעבוד אצלו כסוכן בדים לתעשיית האופנה".
אחרי שאביו נאלץ לסגור את חנות מכשירי הכתיבה שלו, הוא החל לעבוד כסוכן בדים אצל משפחת פוקס, שייצרה טישרטים תחת המותג 'טריקו פוקס'. "כל בוקר בשמונה הוא היה מגיע עם הטנדר מלא בטישרטים ומוכר לחנויות ספורט בארץ. אחרי השבעה שלו, פתחנו את תיק הג'יימס בונד שלו וראינו חשבונות שלא שולמו על סחורה. אמרתי לאח שלי, 'לך תבקש את הכסף'. אנשים אמרו, אין בעיה, אבל תביא עוד סחורה".
ב־1992 החל לנבוט העסק המשפחתי. "אמא אמרה, בואו נפתח חנות של 20 מטר מתחת לבית ברמת־גן, ברחוב חיבת ציון. הרעיון היה שהיא תמכור מתשע בבוקר עד אחת, תלך לנוח עד ארבע ותחזור לחנות. עשינו חשבון בינינו כמה כסף אנחנו מוכנים להפסיד בחודש כדי שלאמא תהיה תעסוקה ושהיא לא תישאר לבד בבית. לא היה לנו כסף לשפץ את החנות. המדפים היו צרים, אז לקחנו קרטונים, שמנו מתחת למדפים כדי שלא ייפלו החולצות, צבענו את המדפים לבד בצבע ורוד".
לחנות ההיא קראו, גם, טריקו פוקס. "הם נתנו לי את השם בלי בעיה. החנות הייתה מסודרת כמו מחסן והיה מכל צבע 200 יחידות. כעבור יומיים נהיה תור של מאה איש בחוץ שמחכים לפתיחה של החנות. היה עושר של סחורה מעולה במחיר זול במיליון צבעים. ואז הבנו שיש לנו משהו ביד וקיבלנו החלטה יחד לפתוח רשת. התפטרנו מהעבודה, אסי ואני, והתחלנו לפתוח עוד חנויות".
החנות השנייה, אז עדיין בשם טריקו פוקס, נפתחה בקניון הזהב בראשון־לציון בספטמבר 1992. "אף אחד לא רצה להשכיר לנו חנויות. אמרו לנו, 'שלושה חבר'ה צעירים, איפה הערבויות'. קיבלנו 114 אלף שקל ביטוח חיים של אבא שלי, פרטנו למזומן ושכרנו חנות ממישהו פרטי באמצע הקניון. שילמנו במזומן שנה מראש והוא הסכים להשכיר לנו".
החנות השלישית נפתחה בדיזנגוף סנטר, חצי שנה אחרי, "שוב מבן אדם פרטי שקנה חנות והשכיר שנה מראש במזומן. היה לי חלום לפתוח חנות שלנו בקניון אילון ברמת־גן, שהיה הכי חזק בארץ, הגעתי לקניון, ישבתי בחוץ חמש שעות, לקחתי את המנכ"ל עם הטנדר לראות את החנות בדיזנגוף סנטר. דאגתי שהרבה חברים שלי יגיעו לחנות באותו יום, כדי שייראה שיש הרבה קונים".
הצליח?
"כן. האושר הגדול של אמא שלי אז, שהיא הולכת לקניון אילון ויש חנות שהיא מבעליו, היה שווה את הכל. היא סיפרה שהיום הכי מאושר בחייה היה כשנולדתי, אחרי תשע שנים שבהן לא הצליחו להביא ילדים. לדעתי היום השני היה זה של הפתיחה בקניון אילון כשהיא הביאה את החברות שלה להראות שיש לה חנות".
פוקס המשיכה להתפתח במהירות, וב־2010 עשתה קפיצת מדרגה משמעותית, עם ההחלטה של ויזל להכניס לארץ מותגים זרים. "שמעתי שאמריקן איגל רוצה להגיע לישראל. ביקשתי פגישה שם, ונסעתי לעשות מצגת. אחרי המצגת אמרו שיהיו איתנו בקשר אבל לא היו. חזרתי לארץ, ואז עובדת אחת פתאום נכנסה אליי לחדר ואומרת לי, 'בדו־משפחתי שלי ברמת־השרון גרים אנשים מבוגרים ששמעתי פעם שהם קרובים לבעלים העולמי של אמריקן איגל, ג'יי שוטנשטיין. בוא תעשה איתם קפה".
עולם קטן.
"חכו. עשיתי פגישה איתם והם אמרו לי שמע, אתה בחור נחמד, בעוד כמה חודשים שוטנשטיין מגיע לארץ, נזמין אותך לארוחת ערב, אבל אל תדבר איתו על עבודה. התיישבנו לאכול. הוא התחיל לשאול על הצבא, ובעל הבית סיפר שיש לו תמונות מ־1967. ג'יי ביקש להביא. תמונה ראשונה: אריק שרון. תמונה שנייה: רבין בכותל. תמונה שלישית: אבא שלי! בתמונה הוא היה רב־סרן צעיר בסיני, מצולם עם דוד שלי. לא ראיתי בחיים את התמונה. יצאתי מהר לעשן, בכיתי מהתרגשות. גם שוטנשטיין התרגש. אחרי זה היה קל לקבל את אמריקן איגל. כשהסתובבתי אצלו במטה הוא לא הפסיק לדבר על התמונה".
פורסם לראשונה: 08:39, 03.07.20
