האירוע שקרה בלילה שבין יום רביעי, 1 ביולי, לחמישי שאחריו היה בקלות יכול להיות אירוע השיא בסדרת המתח "טהרן" של כאן 11. מה שדווח באיראן בתחילה כ"תקרית" במתקן העשרת האורניום בנתנז, התגלה עד מהרה כנזק מבני אדיר למפעל הרכבת ואיזון הצנטריפוגות, החלק החשוב והרגיש ביותר של פרויקט הגרעין האיראני.
עוד כתבות למנויים:
המתחם בנתנז הוא לב־ליבו של הפרויקט, ואחד המתקנים השמורים ביותר באיראן, אם לא השמור שבהם. ועדיין, כפי שחשפו תמונות לוויין שאילצו גם את האיראנים להודות לבסוף באמת, איכשהו, מישהו הצליח להחריב את אחד החלקים המרכזיים שבו. לפי הערכת נזק של המודיעין האמריקאי שצוטטה בתקשורת, לפרויקט הגרעין האיראני נגרם עיכוב של כשנתיים. זהו הישג מודיעיני ומבצעי נדיר. אותו אפקט שבזמנו רצו להשיג בהפצצה רבת סיכונים, לפי פרסומים שונים, תוך התנגדות של ראשי קהילת המודיעין וצה"ל, הושג בסופו של דבר בפעולה חשאית אחת המיוחסת לישראל, בלי מטוסים, בלי טייסים צונחים בלב שטח עוין, בלי סכנה למלחמה עם החיזבאללה.
צוות של משמרות המהפכה, הגורם הצבאי והמודיעיני המרכזי באיראן וזה שגם אחראי על אבטחת האתר, הגיע למקום וערך תחקיר של האירוע. ממסקנות הביניים שלו עולה כי הפרסומים הראשוניים על התקפת סייבר שהצליחה להצית את מכלי הגז במקום הם שגויים לחלוטין וכי פצצה רבת עוצמה שהוכנסה פנימה פיזית היא שהרסה את המתקן. ומי שלא חשב על גיבורת "טהרן", תמר רביניאן (ניב סולטן), אל מול המידע הזה, כנראה פשוט לא צפה בסדרה.
כן, מתברר שגם ב־2020, למרות כל מה שנכתב על כך שמלחמות סייבר הן הדבר הבא, עדיין אין תחליף למישהו שיידע להיכנס לתוך מבנה ולהשאיר אחריו מספיק חומרי נפץ כדי להשמיד אותו. אבל עד כמה המאבק הישראלי באיראן - בעיקר סביב תוכנית הגרעין שלה - באמת נראה כמו בסדרה, עם לוחמות מודיעין כחול־לבן שמתהדרות בכישורי האקינג ויכולות לחימה פיזית? אולי קצת פחות זוהר, קצת פחות פוטוגני, אבל לעיתים קרובות - לא פחות דרמטי.
בשל מרכזיותו, המתקן בנתנז כבר היה בעבר יעד לאינספור חבלות וסביר להניח שהיה אמור להיות חלק מהיעדים להתקפה הישראלית האווירית שתוכננה בין 2010 ו־2012. באותן שנים, הוכה האתר בשורת תקלות מסתוריות שהביאו לקריסת והריסת הצנטריפוגות העדינות, והגורמים השונים של פרויקט הגרעין האיראני החלו להאשים זה את זה ברשלנות בייצור או בהפעלה שלהן. רק מאוחר יותר, כפי שפורסם בתקשורת הזרה, התברר כי הייתה זו התקפת סייבר של וירוסים מתוחכמים ביותר, פרי שיתוף פעולה ישראלי־אמריקאי. גם הצליחו להרוס את המערכות וגם עשו זאת בלי להשאיר כמעט עקבות.
מאז האיראנים למדו את הלקח והגנו על נתנז בכל האמצעים שיכלו, גם פיזיים - מי שהתקרב אפילו קילומטרים לאתר נעצר לחקירה קשה - וגם במרחב הסייבר. בין היתר, כל מי שעובד בו או הגיע אליו לצורך עבודה, עבר בדיקה ביטחונית חמורה ביותר.
חשיבותו של המתקן רק עלתה עם פרישתה של ארה"ב מהסכם הגרעין. מאז ההחלטה הדרמטית של וושינגטון איראן נוקטת מדיניות של הפרה מדודה שלו. היא החלה להתקין בנתנז צנטריפוגות מהירות יותר ויעילות יותר. ההסכם התיר לה לפתח את המכונות הללו אבל לא להתקין אותן, ובוודאי לא להעשיר בהן אורניום. אבל איראן מנסה לקרוא תיגר על הקהילה הבינלאומית ולקצר את הזמן שייקח לה לייצר מספיק אורניום לפצצות גרעין. היא הקימה בנתנז מפעל חדש שנחנך ב־2018 ברוב עם והדר והודעות בומבסטיות לתקשורת, להרכבת ואיזון צנטריפוגות, שהוא המרכיב החשוב ביותר כיום בפרויקט. כלומר, היה.
כלומר, היה המרכיב החשוב. כי מאז הפיצוץ ההוא לפני שבועיים, הוא כבר לא באמת קיים. ההצהרות של שר החוץ אשכנזי כי "מה שאנחנו עושים כדי למנוע איראן גרעינית - עדיף שלא לדבר עליו", ושל שר הביטחון גנץ כי "לא כל מה שקורה באיראן הוא מעשה ישראלי", הותירו ספק קטן מאוד באשר למי עשוי לרצות לפגוע באופן כל כך קשה במאמץ האטומי האיראני.
השאלה של גופי המודיעין בישראל הייתה ונותרה איך נכון לעצור את האיראנים. הצורך להיאבק בתוכנית הגרעין של איראן ובניסיונות שלה לתמוך במיליציות וארגוני טרור העוינים את ישראל במזרח התיכון החל להתבסס בשנות ה־90 ותפס את ישראל לא מוכנה. קהילת המודיעין, ובראשה המוסד, שאחראי על הפעילות בחו"ל, לא התאימו עצמם לזמנים שהשתנו. חוסר היכולת לחדור לארגונים הג'יהאדיסטיים, פיזור המאמץ על פני נושאים רבים, אי־התאמה טכנולוגית לעולם שבו כל אחד יכול להשיג מכשיר סלולרי ותוכנות הצפנה ושורת כישלונות מבצעיים חמורים, בראשם ההתנקשות במשעל, הפכו את המוסד לכמעט בלתי רלוונטי. איראן הייתה יריב מתוחכם ומקורי הרבה יותר מכל מדינה ערבית אליה ניסה המוסד לחדור קודם לכן.
ובדיוק על הרקע הזה מינה אריאל שרון את מאיר דגן ז"ל לראש המוסד ב־2002. בשיחות שקיימתי עימו, דגן הקפיד בכבודם של ראשי המוסד שקדמו לו. הוא היה אומר עליהם כי "עשו כל אחד את הכי טוב שיכלו", אבל איכשהו מהפה שלו זה לא נשמע כמחמאה. כך או כך, דגן החליט לפרק את המוסד ולהרכיב אותו מחדש על פי מידותיו.
מארגון שאוסף מודיעין לעיתים קרובות במטרה לדעת מה קורה אצל היריב ולהעריך את כוונותיו, דגן הפך את המוסד לארגון שאוסף מודיעין בעיקר במטרה לצאת למבצעי סיכול ומניעה. מבצעים כאלה כוללים גם חבלה והשמדה פיזית של היריב. הוא צימצם את רשימת המשימות של המוסד לשתיים בלבד. הראשונה: סיכול מדינות המנסות להשיג נשק גרעיני, ופרויקט הגרעין של איראן במיוחד. השנייה: פגיעה בסיוע של סוריה ואיראן לתנועות ג’יהאדיסטיות במזרח התיכון ובתנועות עצמן - חיזבאללה, חמאס והג’יהאד האיסלאמי.
לשם כך, דגן ביצע רפורמה מקיפה בשורת אגפים במוסד, כשבראשם אגף "צומת" להפעלת סוכנים. "יוסי (כהן, ראש המוסד הנוכחי) היה היחיד שם שאמר אמת, שלא שיקר וניפח", אמר לי פעם בשיחה. הוא היה מאמין נלהב בהתנקשויות כנשק חשוב. "חיסולים ספורדיים לא שווים כלום. חיסולים של פעילים מבצעיים בכירים כמדיניות קבועה ונמשכת הם דבר טוב מאוד", הסביר לי דגן את תפיסתו.
אמ"ן והמוסד ערכו רשימה של מועמדים לחיסול מן החזית הרדיקלית. הבעיה הייתה שכולם נמצאו במה שמכוּנה ארצות יעד, שם, ככלל, המוסד לא ביצע משימות כאלה. "ארצות היעד" הן איראן ומדינות ערב העוינות את ישראל, בהן קשה מאוד לפעול. אם לוחמים נלכדים בהן, המשמעות היא כמעט בוודאות הוצאה להורג. "ארצות הבסיס" הן אלו שלישראל יש בהן נציגות דיפלומטית על פי רוב. תקלה שם אומרת במקרה הגרוע מאסר, וגם זה בדרך כלל מסתיים די מהר. עד דגן, כמעט את כל ההתנקשויות המיוחסות לו בפרסומים השונים ביצע המוסד בארצות בסיס שצורת הפעילות בהן שונה לחלוטין ממה שנדרש בתוך ארצות היעד. כדי לפעול שם צריך לשנות הכל - כיצד הורגים, באילו תנאים, התיעוד שנושאים המחסלים, תקשורת ועוד־ועוד. "כשהגעתי למוסד לא התקיימו יכולות פעולה אמיתיות ביעד", אמר דגן בפשטות.
פרויקט הגרעין האיראני הצבאי החשאי החל ללבוש צורה ב־1992 או 1993, אז החלו באיראן לרכוש חומרים וידע מראש פרויקט הגרעין של פקיסטן, עבד אל־קאדר חאן, ולהתעניין ברכישת טכנולוגיות לייצור והפעלת צנטריפוגות להעשרת אורניום. יצחק רבין כראש ממשלה הוא שזיהה לראשונה את הסכנה - גם בתמיכה של איראן בטרור, וגם בסימנים ראשונים ומדאיגים של פרויקט גרעיני צבאי - ושם אותה בעדיפות עבור המודיעין הישראלי. בנימין נתניהו שירש אותו הפך את המלחמה באיראן לנושא המרכזי.
אלא שמאמץ גדול כוון בתקופה ההיא מול רוסיה, שחתמה חוזים לסיוע גרעיני, לפחות לכאורה אזרחי, לאיראן. רק מאוחר יותר התברר כי העזרה הזו, גדולה ככל שתהיה, הייתה בעצם הסחה מהדבר האמיתי. עובדה זו התגלתה באיחור רב, לקראת סוף 2002. האתר בנתנז נחשף רק במזל גדול, כשקבוצת אופוזיציה איראנית עם מוניטין מפוקפק, המוג'אהדין ח'לק שמה, עידכנה את הסי־אי־איי. "התברר, במפתיע, כי יש לה מקורות לא רעים בכלל על המתרחש שם", אומר אדם שהיה בקיא באירועים אז. הקבוצה ביקשה, ואף קיבלה אישור מהסי־אי־איי לפרסם את מסקנותיה וכינסה מסיבת עיתונאים בוושינגטון ופירסמה את הגילוי.
על אף כל המידע החדש, "שרון קיבל החלטה לגיטימית שלא להפציץ את מתקני הגרעין", מסביר אהוד ברק. שרון, לדבריו, החליט "שמדובר בעניין מסובך ויש להטות את כובד המשקל לכיוון אחר". הכיוון האחר היה מערך הפעולות החשאיות שהציע לו ראש המוסד החדש, מאיר דגן. ב־2004 הטיל שרון על המוסד של מאיר דגן את "האחריות הסיכולית העליונה" נגד פרויקט הגרעין של איראן. דגן אימץ את האסטרטגיה שבנה סגנו, ומי שירש אותו ב־2011, תמיר פרדו.
בבסיס האסטרטגיה עמדה ההבנה שההחלטה האיראנית אם לפתח נשק גרעיני או לא היא פוליטית, ושמאחר שמדובר במדינה עשירה ומתקדמת, רק שינוי המשטר או כיבוש המדינה יכולים לכפות החלטה שכזו. מכיוון שארה"ב לא הייתה מעוניינת בזה, האפשרות היחידה שנותרה היא לשכנע את הדרג הפוליטי שלא כדאי לו להמשיך. ועד שזה יקרה - לעשות מה שאפשר.
לפי פרסומים זרים, בתוך המוסד כינו את האסטרטגיה בשם "מדיניות חמש הרגליים": סיכול מדיני, כלומר לחץ בינלאומי על איראן; סיכול פוליטי, כלומר עידוד קבוצות אופוזיציה לצאת נגד המשטרה; סיכול כלכלי, כלומר, משטר סנקציות בינלאומי רחב וקשוח שיביא לקריסת הכלכלה באיראן; סיכול חכם; וסיכול אלים.
המהפכה הבאה של דגן, הקשורה קשר הדוק לניסיונות הסיכול של תוכנית הגרעין האיראנית, הייתה לגבי נכונותו לשתף פעולה עם גורמים שמחוץ למוסד. זה היה שינוי חסר תקדים, אולי החשוב ביותר מאז שעוצב הארגון באופן מסודר בימי מאיר עמית באמצע שנות השישים. עד להגעתו של דגן, התפיסה של המוסד הייתה הפוכה בדיוק - הנהגת הארגון האמינה ששיתוף פעולה עם גורמים זרים בפעולות עדינות חושף את המוסד פעמיים: גם את שיטות הפעולה שלו ואת אנשיו לשירותי ביון זרים, שאין לדעת מה יעשו בידע הזה, וגם מעלה את הסיכון של חשיפת המבצע כולו אם גורם או סוכן של השירות הזר יחליט שהוא רוצה לכתוב ספר, נניח.
ב־1965, למשל, הסתבך המוסד במבצע חטיפה, עינויים ורצח של מתנגד שלטון מרוקאי בפריז. שכירי החרב הצרפתים שאנשיו של מלך מרוקו שיחדו כדי לסייע להם, נלכדו ומהר מאוד זימרו. הפרשה הביאה לשנים קשות מאוד ביחסים בין ישראל וצרפת, וכמעט עלתה לראש הממשלה לוי אשכול ולראש המוסד עמית בקריירות שלהם.
כתוצאה מהמדיניות הישנה, ובמשך שנים, התבסס המוסד על מידור קפדני מאוד של אנשיו משאר העולם וביצוע בעצמו של רוב המבצעים, ובוודאי אלה הרגישים והאלימים. דגן לעומת זאת חשב שזו טעות. "חשבתי שאנחנו חייבים לגייס את כל מה שיש לנו כדי להשיג את היעדים שלנו", אמר. "לפעמים הניסיונות להסתיר פעילות בארצות מסוימות נראו לי כמו טמטום. אתה עובר ליד שגרירות, רואה שם אנטנה. אז מה בדיוק אנשים חושבים שהיא עושה? אמרתי להם, 'תפסיקו לבלבל את הביצים. בואו ננסה להגיע למציאות שבה אנחנו ממקסמים את היכולות שלנו וצוברים נכסים כחול־לבן, איתם נוכל לעשות ביזנס עם שירותי מודיעין אחרים'. קיבלתי החלטה שכל דבר שלא מסכן אותנו או את המקורות שלנו - אפשר לסחור בו, אחרת אף אחד לא יתייחס אלינו ברצינות. למה לא לעשות בזה שימוש? זה פשוט בעיניי איוולת במהותה".
דגן חשב גם הפוך לגבי שיגור לוחמי מוסד בלבד לביצוע פעולות אלימות, בהתבסס על הניסיון שלו מאינספור חיסולים שבהם היה מעורב בתפקידיו הצבאיים בעזה ובלבנון. אחד משותפיו של דגן כמפקד יק"ל בתחילת שנות ה־80 היה אלוף הפיקוד אז אביגדור בן גל. "הכנסנו בהם מוטיבציה - נוצרים ושיעים וסונים”, אמר בן גל על הפעילות של דגן בלבנון, “ושיחקנו בין העדות תוך ניצול המלחמות הפנימיות ביניהן".
לא קשה לתאר את הסיטואציה בדרמטיות הראויה לה. "הסוד הגדול היה למצוא את הבן אדם הנכון, ולבנות לו מסלול הכשרה שיהיה קצר מספיק ומהיר מספיק, בכדי שהוא יגיע לרמה שהוא מסוגל לבצע", אמר לי מאמן יחידות מבצעים במוסד בשיחה בבית קפה. "למי ששומע את זה פעם ראשונה זה נשמע דמיוני, אבל האתגר היה איך אתה כסוכן, בפעמיים או שלוש, הופך את רונן ברגמן למפגע (מחסל) שיהיה גם מיומן וגם נחוש וגם שאתה יודע שהוא יעשה מה שתגיד לו ל ולא יתחיל להשתולל". (עניתי לו שאותי הוא לא רוצה. “אני אדם שחי בנתק מוחלט בין הסיכונים שהוא מוכן לקחת לבין היכולות האובייקטיביות שלו, שלא לדבר על אפס כישורי התמצאות במרחב או נהיגה או קואורדינציה. המבצעים שלכם היו נגמרים לא טוב”).
אם להאמין לפרסומים לבנוניים, אמ”ן כבר עשה שימוש בשיטה כשדגן נכנס לתפקידו ב־2002, שיא תקופת פיגועי ההתאבדות. בעקבותיו, ובדרבון של רה"מ שרון, הצטרף גם המוסד לחגיגה. תחילה התמקד בבכירי חיזבאללה בלבנון, אלה שתומכים ומפעילים את ארגוני הטרור באיו"ש ובעזה, ועם התשתית הזו, המעבר לפעילות באיראן היה מהיר.
המוסד החל לפעול במרץ נגד פרויקט הגרעין האיראני ודגן עשה הכל כדי לחלוק במשימה הקשה הזו עם אחרים. הוא בעיקר ניסה לשכנע את האמריקאים כי כוונתם של האיראנים אינה "מחקר לצורכי שלום" או הפקת אנרגיה, אלא פצצה.
רק ב־2008 עלו האמריקאים על הרכבת באופן מלא. כמה אירועים שהתרחשו בתקופה הזו הבהירו לארה"ב עד כמה טעתה הערכת המודיעין שלה. העיתון הגרמני 'די צייט' פירסם כי מקור בכיר במודיעין הישראלי, שגויס בקרבתו של ראש תוכנית הגרעין האיראנית פרופ’ מוחסן פחרי־זאדה, הקליט אותו מדבר בפירוט ובפירוש על מטרתו - פיתוח נשק גרעיני - ואפילו מתלונן על מחסור בתקציבים. על פי די צייט וספרו של פיטר בייקר, ההקלטה הזו הועברה לידיו של הנשיא האמריקאי.
משם הדרך לשיתוף פעולה הייתה קצרה. לצד מבצעי סייבר מתוחכמים כמו "משחקים אולימפיים" שבו, כפי שפורסם בתקשורת הזרה, וירוסים של מחשבים הסבו נזק חמור למנגנון העשרת האורניום של הפרויקט הגרעיני, העבודה המשותפת מצאה ביטוי בשורה של מבצעים שנועדו לחבל בציוד שנרכש ברחבי העולם עבור פרויקט הגרעין האיראני - שנאים, משאיות, מחשבים, מכשירי מדידה, מצלמות. מבצעים אלה התבססו על מודיעין שארצות־הברית סייע להשיג. החומרים היו מגיעים ליעד, הותקנו ושומשו לעבודה ואז חדלו פתאום או התפוצצו.
סדרת מבצעים אחרת - אותה, אם להאמין לפרסומים זרים, ישראל אכן ביצעה לבדה - התמקדה בחיסול מדעני גרעין. התנקשויות במדענים של מדינה ריבונית הן מעשה בלתי חוקי על פי החוק האמריקאי. ארצות־הברית לא ידעה, לא רצתה לדעת ולא שאלה. ראש הסי־אי־איי לשעבר מייקל היידן הדגיש בשיחה איתי שישראל לא סיפרה לארה”ב "אפילו לא בחיוך ובקריצה", על המעשים הללו.
לפי פרסומים, במוסד ערכו רשימה של חוקרי מפתח, רובם חברים ב"קבוצת הנשק" שהייתה אחראית לפיתוח אמצעי פיצוץ לכלי הנשק, כמטרות לחיסול. החל מ־2007 ועל פני כמה שנים, לא מעט מהשמות ברשימה, נמחקו ממנה בהצלחה. ב־14 בינואר, 2007, ד"ר ארדשיר חוסיינפור, מדען גרעין בן 44 מת בנסיבות מסתוריות במפעל אורניום באיספהאן. בהודעה הרשמית על מותו צוין שהוא נחנק בעקבות "דליפת גז", אך המודיעין האיראני משוכנע שהוא היה קורבן של הישראלים.
ב־12 בינואר, 2010, ב־8:10 בבוקר, מסעוד עלי מוחמדי יצא מביתו בשכונה עשירה בטהרן ופסע לעבר מכוניתו. הוא קיבל דוקטורט בתחום פיזיקת החלקיקים היסודיים ב־1992 מאוניברסיטת שאריף לטכנולוגיה, והפך למרצה בכיר שם. מוחמדי שמר את המכונית שלו בתוך מוסך בביתו, שהיה סגור בתריס גלילה. בכל בוקר הוא היה יוצא מהבית, מרים את תריס הגלילה, נכנס פנימה למוסך הקטן, נכנס למכונית, מתניע, נוסע מחוץ למוסך, יוצא מהמכונית, גולל את התריס הידני למטה, נכנס למכונית ומתחיל לנהוג לעבודה. באותו יום, בדיוק ברגע שהוא סיים לסגור את התריס והתחיל לצעוד את ארבעת הצעדים חזרה למכונית, התפוצץ אופנוע ממולכד שחנה בקרבת מקום והרג אותו.
החקירה האיראנית לאחר המקרה קבעה כי מדובר בהפעלה בשליטה מרחוק, אך בידי גורם אנושי. האיראנים היו בטוחים שמדובר במוסד, שלא היה בטווח ראייה. אם זה נכון, הרי שאותו גורם היה צריך לא רק להעמיד את האופנוע במיקום המדויק, אלא גם להציב מצלמות בקרבת מקום, שיתעדו את מוחמדי נכנס ויוצא. אם ההפעלה היא מרחוק ממש, הרי שיש בעיה קשה נוספת - התמונה שרואים על המסך בחפ"ק משקפת את מה שאירע בדיליי מסוים, כך שגם ההוראה לפוצץ את האופנוע הייתה מגיעה למנגנון הייזום של הפצצה רק זמן מה לאחר מכן. במילים אחרות - היעדר נוכחות פיזית במקום הוא עניין ברור כדי לא לסכן את המתנקשים, אבל הוא גם מסבך את הפעולה מבחינת לוגיסטית וטכנולוגית, עד כדי כך שהוא עלול לגרום לשיבוש שיביא לכישלונה. ובמקרה ההוא, התברר כי גם אי-נוכחות פיזית אינה ערובה לביטחון המתנקש.
"טסתי מבאקו לתל־אביב, עם דרכון ישראלי. בהרצליה אומנתי איך לבנות פצצות ולהשתמש באקדח, ואז אומנתי איך לבנות אופנוע נפץ", תיאר במשפטו ובראיון לטלוויזיה איראני בשם מג’יד ג’מאלי פאשי. הוא הועמד לדין באשמה כי הוא זה שהעמיד את האופנוע הקטלני ליד התריס, הודה ושיחזר בפרוטרוט כיצד גויס למוסד, נסע לישראל והשתתף באימוני הכשרה של המוסד, וקיבל 120 אלף דולר בעבור ההתנקשות. "נאמר לי שהאיש שאני עומד לרצוח בונה פצצה גרעינית והוא סכנה לכל המין האנושי", שיחזר.
לדבריו, שירותי הביון הישראליים יצרו איתו קשר במהלך ביקור באיסטנבול. הוא הכיר שני קצינים ישראלים שדיברו רק עברית, ואדם נוסף שתירגם. "הגענו לשדה התעופה בתל־אביב, ואז בביקורת הדרכונים שאלו אותי משהו, ולא ידעתי עברית. אז התעורר אצל הפקיד חשד, ובאותו הרגע האיש ששמר עליי הציג כרטיס ולקח את הדרכון שלי ושל בהראם, ויצאנו מדרך אחרת".
לאחר מכן, תיאר את הנסיעה למטֶה שבו עבר אימונים: "יצאנו מתל־אביב בכיוון הכביש המהיר לירושלים, אחרי כחצי שעה הגענו. המטה נמצא על הכביש הראשי בין תל־אביב לירושלים". המקום, לדבריו, מוקף חומה באורך שלושה־ארבעה קילומטרים ועליה מותקנות מצלמות רבות. בחלק אחר של הראיון סיפר הצעיר כיצד הכווינו אותו להתנקש במוחמדי. "במטה הסמוך לתל־אביב אומנתי וקיבלתי פרטים מדויקים על ביתו של ד"ר עלי מוחמדי וסביבת המגורים שלו, כדי שאכיר לחלוטין את האזור והתנאים המבצעיים של ההתנקשות". באוגוסט 2011 הוא הורשע על פי הודאתו, ונשפט למוות בגין רצח לצד "התרסה נגד אלוהים", הפצת שחיתות באיראן ופגיעה בביטחון ובסדר הציבורי. הוא נתלה זמן קצר לאחר מכן.
אם אכן עמדה ישראל מאחורי ההתנקשות במוחמדי ואם אכן פעל פאשי בשליחותה, הרי שהמסקנות מהפעולה היו עשויות להיות מעורבות. אמנם, המטרה הושגה ומוחמדי נהרג. מאידך, ההתנקשות מרחוק בוודאי גרמה התעסקות של רבים במעטפת הטכנולוגית. במונחי 2010, מדובר על מערכים כבדים ומסורבלים שיכלו להסיט חלקים גדולים ממשאבי הארגון ולמנוע מהם מלעסוק בעניינים אחרים. חשוב יותר - לכידתו של אדם שהעיד בבית המשפט ובטלוויזיה בפרטים רבים כי הוא עבר אימונים בישראל, היא קשה ומורכבת. זו לא רק טרגדיה עבור האיש ומשפחתו, זהו לא רק אדם שישראל סמכה עליו וכעת אין ביכולתה להפעיל שוב, זו לא רק תקרית מביכה למדי, היא גם עשויה לשמש את איראן ברצונה לפגוע במדענים ישראלים.
במקום להירתע, נראה כי לפחות חלק מהלקחים הופקו בהתנקשויות הבאות המיוחסות לישראל. הן הפכו נועזות יותר מצד אחד ופשוטות יותר מצד שני, והיו כאלה שמעולם לא בוצעו לפני כן בידי המוסד בארץ יעד: הן כללו מגע ישיר בין המטרה לבין המחסלים, לפעמים תוך כדי תנועה.
כדי להגיע ליכולות כאלה, אם אכן מדובר בישראל, ובלי לסכן את המתנקשים באופן בלתי סביר, היו צריכים בוודאי להעביר אותם אימונים - אבל אם יעבירו אותם אימונים בישראל, הם יידעו לספר היכן היו - כמו פאשי האומלל, לכאורה - והרי אי־אפשר להטיס מישהו לישראל ולאמן אותו בירי ופיצוצים בלי שיידע היכן הוא.
אבל המוסד, ובעיקר אגף "הצומת" שלו, מיומנים מאוד במה שמכונה "הפעלה בדגל זר", או "הפעלה משוטה", במסגרתה גורמים לאדם לחשוב שהוא פועל עבור גורם אחר, שאינו ישראל והמוסד. למעשה, רוב גיוסי הסוכנים של המוסד מבוצעים באופן הזה. הרבה יותר קל רגשית לגנרל סורי לתקשר עם איש עסקים זר מאשר עם מפעיל סוכנים של המוסד.
אבל בדרך כלל מאותם סוכנים נדרש פשוט למסור את המידע שמגיע אליהם מתוקף תפקידם, או, לכל היותר, לערוך פעולות קטנות כמו גניבת מידע במקום שבו הם משרתים. כאן מדובר על מתנקשים של ממש, אנשים שצריכים לבצע פעולות מורכבות, בזמן קצר, תחת לחץ עצום, ואמורים להיות גם ממושמעים וגם אמיצים ואגרסיביים.
"התפיסה השחצנית שלנו כישראלים, זו שגם רואים היטב בסדרה 'טהרן'", אומר איש מוסד שעסק בנושא זמן ארוך במסגרת "צומת", "היא שאנחנו ורק אנחנו יודעים לעשות עיקובים, צילום, חיסול, פיצוץ וכו'. זה קשקוש. אתה יודע כמה אנשים מוכשרים יש בחוץ?"
ובכל זאת, אם מחליטים שסומכים על מישהו כזה, עולה השאלה איפה מאמנים אותו. הרי הוא לא יכול להגיע לישראל, כי אז יבין עבור מי הוא עובד. לכן, האופציה שעומדת לכאורה על הפרק כוללות אימונים נסתרים. על פי פרסומים זרים, ישראל אכן עומדת בקשרים הדוקים עם המיעוט הכורדי באיראן, כדי לנצל את השטח הזה בשביל להיכנס ולצאת מהמדינה.
ב־29 בנובמבר, 2010, הכו המתנקשים האלמונים שוב, הפעם בפעולה כפולה. שני אופנועים בלב טהרן, עם שני רוכבים כל אחד, דלקו אחרי מכוניותיהן של שתי דמויות בכירות בפרויקט הגרעין האיראני. אחד מהם היה ד"ר מג'יד שהריארי שנסע בדרכו לעבודה במשרד סמוך למשרדו של פחרי־זאדה. רוכב האופנוע הצמיד חבצה, מעין מטען חבלה קטן וטעון קוביות טונגסטן, לדלת שלו מבחוץ, במקביל לחלק המרכזי של הגוף שלו. האופנוען התרחק ואז נשמע פיצוץ אדיר. המטען כיוון את שובל הפיצוץ והכדוריות לתוך הרכב. לשהריארי לא היה סיכוי. הוא מת במקום.
היה נדמה כי שני המתנקשים ניסו להיות מסונכרנים, אבל הניסיון הזה נכשל והיה פער של כמה דקות ביניהם. האזהרה, אם בכלל נשלחה, לא מנעה את ההתקפה הבאה, 18 דקות מאוחר יותר. המטרה השנייה הייתה סגנו של פחרי־זאדה, פרידון עבאסי דוואני. אשתו הייתה איתו ברכב. כשהם חלפו בסמוך לאוניברסיטת "שהיד" בהשתי נצמד אליהם רוכב האופנוע והצמיד חבצה לחלון.
המתנקש התרחק מהרכב ונראה לוחץ על משהו. אלא שהחבצה לא התפוצצה מיד. עבאסי הבין שמשהו לא כשורה ומיהר לעצור בצד. הוא פתח את הדלת בדיוק כשהפצצה התפוצצה. כיוון הפיצוץ, בגלל הדלת הפתוחה, הציל אותו והוא רק נפצע קל. אשתו נחלצה מהצד שלה.
עבאסי טען לאחר ניסיון ההתנקשות כי יצא מהרכב והחל לרדוף אחרי המתנקשים ולירות עליהם. לא בטוח שזה נכון, אבל כאות לאומץ ליבו מינה אותו נשיא איראן באותה תקופה, מחמוד אחמדינג'אד, לסגנו.
האיראנים הבינו שמישהו הורג את המדענים שלהם והחלו לשמור עליהם בקפידה ובמיוחד על המדען הראשי של "קבוצת הנשק" פחרי־זאדה, שנחשב ל"מוח" של הפרויקט. בדרך, הם הפכו את שגרת חייהם של המדענים לסיוט, והשרו על בני משפחותיהם פחד עמוק.
ובכל זאת, מבצע פגיעה בפחרי־זאדה עמד לצאת לדרך. בתוכנית היה חיסול מדען הגרעין כשהוא מגיע לאחד מהמשרדים הסודיים של "קבוצת הנשק" בטהרן. אבל, לפי פרסומים זרים, ערב המבצע טען אחד מבכירי המוסד באוזני ראש הממשלה אולמרט כי האיראנים ממתינים למתנקשים ועלולים ללכוד אותם. ראש המוסד מאיר דגן טען שהמידע לא נכון, אך אולמרט הכריע לטובת הזהירות וביטל את המבצע. מאז זכה פחרי־זאדה, בשל הפרסום הרב שזכה לו והמעמד שלו כאדם עם גיבוי פוליטי משמעותי באיראן, לחסינות מפני פגיעה והוצא מרשימת היעדים.
על מנת להעצים את פחדי המדענים, חיפשו המתנקשים מטרות שלא היו בהכרח בדרג גבוה מאוד בתוכנית הגרעינית. כך מצא את מותו גם פרופ' דריוש רזאי נג'אד, שהיה מרצה באוניברסיטה בעיר ארדבילי. הדוקטורט שלו עסק בנויטרונים ופיזיקה גרעינית, והוא עבד בתפקיד מקצועי בדרג ביניים בארגון האנרגיה הגרעינית של איראן. ב־23 ביולי 2011 הוא יצא מהעבודה שלו לכיוון ביתו בדרום טהרן במכונית, ובהמשך אסף את אשתו ואת בתו. רוכב אופנוע נסע בעקבותיהם וכשהגיעו הביתה, עצר לידם. אז הצטרף אליו עוד אדם, הולך רגל. הם שלפו אקדחים וירו במדען חמישה כדורים. האישה והבת לא נפגעו.
המחסל הרגלי החל לצעוד לכיוון אופנוע שני שחנה, עם מנוע פועל, בקרבת מקום, אך האישה, כנראה בגלל ההלם והכעס, החלה לדלוק אחריו בצעקות. המחסל הסתובב אליה וירה בה כדור אחד, נקי, בברך, כדי לעצור אותה. בשבועות שלאחר מכן, באופן טבעי, סיפרה האישה הפצועה את כל מה שאירע, וכחודש אחרי התקרית פורסם ב'דר שפיגל' כי לפי מקור מודיעיני ישראלי, הפעולה הייתה המבצע הגלוי הראשון של ראש המוסד החדש, תמיר פרדו.
שרשרת ההתנקשויות לא עצרה. בנובמבר 2011 נהרג גנרל חסן טהראני מוקדם, ראש האגף לפיתוח טילים של משמרות המהפכה, שמת עם 16 אנשי צוות בשרשרת התפוצצויות אדירות בבסיסי פיתוח וניסוי הטילים של הארגון. חודשיים אחר כך, אופנוען נוסף הצמיד מטען לרכב, הפעם זה שנסעו בו המהנדס הכימי מנתנז מוסטפה אחמדי רושאן ושומר הראש שלו, מוג'טבה אחמדי, ששימש גם כנהג. הוא נפצע קשה. אחמדי-רושאן נהרג.
עד כמה הועילו כל החיסולים הללו? בתור התחלה, מידע שהגיע למוסד הצביע על כך שהם הביאו ל"עריקה לבנה", כלומר, שהמדענים האיראנים היו כה מפוחדים, שרבים מהם ביקשו העברה לפרויקטים אזרחיים. מייקל היידן משוכנע שזה היה האמצעי היעיל ביותר עד כה לעצירת פרויקט הגרעין. בישיבה הראשונה של המועצה לביטחון לאומי עם הנשיא החדש, ברק אובמה, ב־2009, שאך הנשיא הטרי כמה חומר בָּקיע אגרה איראן בנתנז. היידן השיב שיש לו את הנתונים, אך שהוא מעדיף נקודת מבט אחרת. "זה לא משנה", אמר לאובמה. "אין אלקטרון או ניטרון בנתנז שהולך להופיע אי פעם בפצצת אטום. מה שהם בונים בנתנז הוא ידע. מה שהם בונים בנתנז הוא ביטחון, ואחר כך הם ייקחו את הידע הזה ואת הביטחון הזה וילכו למקום אחר ויעשירו אורניום. והידע הזה, אדוני הנשיא, אגור במוחם של המדענים".
היידן הבהיר היטב ש"התוכנית הזו אינה קשורה בשום אופן לאמריקה. היא בלתי חוקית, ואנחנו (הסי־אי־איי) מעולם לא היינו ממליצים על צעד כזה או תומכים בו. אבל לדעת המודיעין הרחב שלי, למותם של האנשים האלה יש השפעה גדולה על התוכנית הגרעינית שלהם".
אם צודקים הפרסומים וישראל אכן החלה לעשות שימוש בזרים שאינם יהודים, אינם אזרחים ישראלים ואינם עובדים קבועים של המוסד, אלא אנשי אופוזיציה איראנים שעברו אימונים, הרי שמדובר במהלך בעל השפעות רוחב על הארגון. בעיקר, הוא מהווה אתגר גדול מאוד ליחידות הוותיקות של המוסד ובראשן 'קיסריה', האגף למבצעים מיוחדים.
במשך שנים היה קיסריה הכתר של הארגון, ותיפקד למעשה כסוכנות ביון נפרדת, ממודרת ולעיתים קרובות מתנשאת, מכל השאר. אבל גם האסונות הגדולים של המוסד היו כמעט כולם פירות כישלונו של אגף זה: מלכידתו והוצאתו להורג של אלי כהן, דרך החיסול הכושל בלילהאמר ב־1973 והפדיחה של ניסיון ההתנקשות במשעל ב־1997 בעמאן, ועד התקלה הקשה בדובאי ב־2010, המיוחסת לישראל.
אגף קיסריה עבד בניסיון לייצר אפס תקלות, וכדי לחיות באווירה הארגונית הזו הקדיש חודשים לתכנון קפדני ויציאת זהויות כוזבות שיעמדו בחקירה ממושכת. אם המוסד מצליח כעת לבצע את אותן פעולות חיסול וחבלה המיוחסות לישראל בידי זרים שאינם אנשי מוסד, ואשר אפילו אם ייתפסו לא יובילו לישראל, "אפילו לא כשיעקרו להם את הציפורניים ויחשמלו להם את הביצים", כדברי אדם עימו שוחחתי, אזי אגף קיסריה - שמסכן חיי ישראלים ועולה למשלם המסים הון עתק - עלול למצוא את עצמו בבעיה.
בינתיים, גיבוש הסכם הגרעין בין איראן למערב בקיץ 2015 שינה את התמונה ואת הגישה העולמית. אמנם נתניהו המשיך להטיף על "עסקה רעה מאוד", אך לנוכח הנתונים הטענות שלו נראו פחות רלוונטיות והנושא האיראני ירד מסדר היום הבינלאומי. מי שבא לעזרתו וסיפק לנתניהו את הערות השוליים לתת תוקף לטענותיו נגד איראן היה, כמו שקורה בישראל פעמים רבות, קהילת המודיעין ובראשה המוסד תחת פיקודו של יוסי כהן.
בשלוש השנים האחרונות, היו לארגון שורת הישגים מודיעניים חסרי תקדים על אודות מערך הקשרים של איראן עם ארגוני טרור במזרח התיכון, ולצד הזכות שנתניהו הרוויח לסנוט בממשלות אירופה, למידע הרב שאספה ישראל על איראן הייתה השפעה על קהילת המודיעין האמריקאית.
השיא הגיע בסוף 2017, כך לפי מקור מדיני בכיר, כשנתניהו המתיק על אוזנו של טראמפ את הסוד שהמוסד לא חלק אז אפילו עם שירותי המודיעין האחרים בארץ: ישראל איתרה ומתכוונת לגנוב את ארכיון הגרעין האיראני. שנתיים עקב המוסד אחרי הארכיון, ואחרי תכנון קפדני, בלילה האחרון של ינואר 2018, פרצו סוכני המוסד למחסן, גנבו חלקים גדולים מתוך הארכיון והבריחו אותם. במארס הביא עימו נתניהו לבית הלבן את המסמכים. לחומר מטהרן הייתה השפעה גדולה, אם לא מכרעת, על החלטתו של טראמפ לסגת מהסכם הגרעין, החלטה שטרפה את הקלפים ושינתה במידה רבה את ההיסטוריה.
בעקבות ההחלטה לפרוש, חידשה איראן את פרויקט הגרעין שלה והמוסד, לפי פרסומים זרים, יצא שוב למלחמה עם הפיצוץ בנתנז לפני שבועיים - מהלומת אגרוף שהותירה את האיראנים המומים.
