כבר 30 שנה שעורכת הדין ליסה בלום מטפלת בקורבנות תקיפה מינית, אבל הסיפורים של שש הנשים שנפגעו ונוצלו בידי ג׳פרי אפשטיין וגיליין מקסוול שהיא מייצגת, השאירו אותה המומה. בלום כבר ייצגה קורבנות שעברו התעללויות בידי כמה מהגברים החזקים באמריקה, אבל מעולם לא ראתה שום דבר שמתקרב לזה. מה שהכי הדהים אותה הוא סדר הגודל של מפעל עבדות המין שאפשטיין ומקסוול הקימו.
לכתבות נוספות למנויי +ynet:
״אפשטיין הוא בלי ספק הטורף המיני הכי פורה של ימינו״, אומרת בלום. ״הבן אדם התעלל בשלוש בנות ביום, מי יודע כמה זמן, ושום דבר לא נעשה. יש אלפי קורבנות. התלונות של הלקוחות שלי מתחילות משנות ה־80 ונמשכות עד שנות האלפיים, הן היו אז בנות 15 עד 20״.
מה יש במקרה הזה שלא ראית בעבר?
״טורף מיני הוא בדרך כלל אדם אחד שמתעלל בנשים, כמעט תמיד הוא לבד, זו לא איזו תוכנית גדולה. אפשטיין בנה פירמידה שלמה, ממש מודל עסקי, שלמרבה הטרגדיה הורכבה כמעט אך ורק מנשים. נשים שגייסו עוד נשים שגייסו עוד נשים. כמעט כולן היו קורבנות שלו, שאחר כך הפכו לחלק מהמפעל הזה. יש לי לקוחות שסירבו לעבוד בגיוס צעירות אחרות, אבל אני יודעת שמאוד קשה להגיד ׳לא׳ כשאת בתוך התעללות כזו, שהיא לא רק מינית אלא גם פסיכולוגית. יש בנות שהיו מאוד צעירות, ילדות מבתים הרוסים בלי אף אחד בעולם, נתנו להן 200 דולר לגיוס ועוד 200 ועוד 300, והן נשאבו״.
גיליין מקסוול לא הייתה קורבן תמים.
״או לא, זו קטגוריה אחרת לגמרי, היא עמדה בראש הפירמידה והיא זה רשע אמיתי. אנשים יכולים לעשות דברים רעים לתקופה קצרה, כולנו טועים ולפעמים הטעויות חמורות, אבל היא עשתה את זה כל כך הרבה שנים. היא גייסה נערות, ילדות, הכי פגיעות שאפשר למצוא, וסחרה בהן. היה שם סקס בשלשות ואורגיות עם גברים מבוגרים, וגיליין השתתפה בכל זה״.
איכשהו לרבים מהטורפים האלה יש אישה שעוזרת להם.
״דברים בקנה מידה כזה הם כבר לא רק עניין של סקס, אלא כוח ושליטה. לפני 30 שנה בערך נחטפה בקליפורניה ילדה בת 11 בשם ג׳ייסי לי דוגארד. חיפשו אותה 18 שנה, וכשמצאו התברר שהיא נחטפה על ידי גבר ואישה. שניהם התעללו בה, נתנו לה לגור באוהל, אנסו אותה. איך אישה יכולה לעשות דבר כזה לילדה בת 11? כל אחד יכול להיות רשע, זה לא עניין של מין״.
מבין שש הלקוחות של בלום, שהגישו תביעה נגד העיזבון של אפשטיין, רק אחת הסכימה עד כה להיחשף: דוגמנית לשעבר המשתמשת בכינוי “קיקי׳”. היא סיפרה בתוכנית הטלוויזיה 'ד״ר אוז' בשנה שעברה כי אפשטיין ״לקח את רוחי ושבר אותה״. 15 שנה אחרי שהמיליארדר ניצל אותה מינית, הטראומה, כך אמרה, עדיין נוכחת בחייה מדי יום. קיקי הייתה בת 19, אבל הצעירה שגייסה אותה בשם אפשטיין ביקשה ממנה לשקר לו שהיא צעירה יותר. אותה צעירה פנתה אליה ולעוד בחורה שעבדה איתה כמארחת בבית קפה ביוניון סקוור, והציעה להן לעשות לאפשטיין מסאז' תמורת כמה מאות דולרים. זה היה ב־2004. אפשטיין היה אז בן 51. לטענתה הוא התעלל בה במשך כ־25 דקות באחוזתו במנהטן, ואז "קם והלך כאילו לא קרה כלום. הבושה וההשפלה הביאו אותי להתמוטטות עצבים, לא רציתי לעזוב את הבית, לא יכולתי לדבר עם אנשים, לא יכולתי לישון, הידרדרתי לסמים והיו לי הרבה מחשבות אובדניות״.
לקוחה אחרת של בלום מאשימה ישירות את גיליין מקסוול באונס, והמעצר של המיליונרית הבריטית לא שיפר לה את ההרגשה. ״השיחה הראשונה עם הנשים האלה תמיד מתחילה בפחד נוראי, והפחד הזה נשאר גם בפגישה המאה״, אומרת בלום, ״אז כשמקסוול נעצרה חשבתי שהיא תרגיש קצת יותר טוב, אבל היא לא. היא נכנסת לפאניקה בכל פעם שהיא רק שומעת את השם ׳גיליין מקסוול׳, כל הטראומה חוזרת. לחלק גדול מהקורבנות האלה יש נטיות אובדניות. יש בהן כאלה שהיו דוגמניות ואחרי אפשטיין לא יכלו יותר לעבוד במקצוע, כי היו נכנסות להתקף פאניקה אם מישהו רק הביט על הגוף שלהן״.
איך אפשטיין ומקסוול הצליחו להתחמק במשך יותר מ־20 שנה?
״זה באמת בלתי נתפס, במיוחד כשמדובר במפעל בגודל מדהים, שהרבה מאוד אנשים חזקים ומפורסמים היו חלק ממנו. הם שמרו אחד על השני. לבנות שכן מצאו את האומץ ללכת למשטרה בשנות ה־90, אף אחד כמובן לא האמין. הן היו ילדות מאוד פגיעות, בוודאי לא מכירות שפה מתוחכמת, והן עמדו מול ג׳פרי אפשטיין וכל העוצמה שהייתה מאחוריו. אפילו ב־2008, כשכבר סוף־סוף בדקו מה הוא עושה, הוא רק קיבל סטירה קלה על היד. כשבשבוע שעבר בית המשפט שיחרר חלק מהמסמכים החסויים של מקסוול, היו שם הרבה קטעים מצונזרים. למה ממשיכים להגן על אנשים מסוימים שהיו שותפים או עדים למעשים האלה? לקורבנות מגיע הרבה יותר מזה, ואני אמשיך להילחם בשבילן״.
רשימת הגברים רבי־העוצמה שבלום יצאה למלחמה נגדם כוללת, בין היתר, את נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, הקומיקאי ביל קוסבי ואיש הטלוויזיה ביל או’ריילי, ראשי חברות גדולות ופוליטיקאים מדרגים שונים. היא תבעה גם את הכנסייה וגם את משטרת לוס־אנג׳לס. הודות לכך שטיפלה בתיקים מדוברים ובעלי פרופיל ציבורי גבוה ונהפכה בעצמה לכוכבת טלוויזיה ולסופרת, בלום העלתה לדרגת אמנות את היכולת להשתמש בתקשורת, וגם פיתחה עור עבה מאוד. ״יש מעט מאוד עורכי דין בארה״ב שמוכנים ללכת למלחמה בנושאי עבירות מין נגד הגברים הכי חזקים במדינה״, היא אומרת. ״זה מצריך קשיחות והרבה עצבים, כי אלה אנשים עם כוח וכסף וקשרים, ויש להם דרכים לגרום לדברים להיעלם. הם יכולים לשכור חברה עם מאות עורכי דין וחוקרים פרטיים ויחסי ציבור. לנו יש רק את האמת של המתלוננות, ואת התקשורת. למה שרק הצד השני ידבר? למה שהם ישלטו בנרטיב? יש עורכי דין בברנז׳ה שמסתכלים בזלזול על קולגות שמופיעים הרבה בטלוויזיה, אבל שימוש במדיה זה כלי שלא מצריך את האמצעים שיש לצד השני, ועוזר לנו להשוות את המשחק. בעולם הזה צריך לחשוב מחוץ לקופסה כדי להשיג משהו״.
במובן מסוים, העובדה שבלום ניצבת בחזית המאבק בתקיפות המיניות ובתרבות האונס, היא לא מקרית. עורכת הדין הכי חשובה בארה"ב בתחום זה היא אמא שלה, גלוריה אלרד, שהפכה לאייקון פמינסטי ולסמל של המלחמה למען זכויות נשים. אלרד הייתה רק בת 20 כשילדה את ליסה. אביה של ליסה, פייתון בריי, סבל ממחלת נפש, ואלרד עזבה אותו לאחר נישואים קצרים. מאוחר יותר הוא התאבד. בשנות ה־60, כשהייתה בחופשה במקסיקו, נאנסה אלרד באיומי אקדח. אלרד לא הלכה למשטרה להתלונן כי הניחה, כמו רוב הקורבנות של תקיפה מינית, שלא יאמינו לה. ההתנסות הזו הפכה אותה לעורכת דין ששינתה לגמרי את המשחק. היא הייתה מעורבת בתביעות שזכו לפרסום רב, וידעה איך לנצל אותו היטב ולהפוך לשם דבר.
הילדה ליסה דווקא לא חלמה להיות עורכת דין, אבל כשלמדה במכללת UCLA בלוס־אנג׳לס זכתה באליפות הדיבייט (העימותים) הלאומית של ארה״ב, כך שבחירה במקצוע הזה נראתה בלתי נמנעת. ״זה תחום שאיפשר לי להיות אגרסיבית ובוטה בדרכים שלא ממש מקובלות חברתית במקומות אחרים״, מסבירה בלום, ״בבית המשפט אני יכולה לתת חופש לחלק הזה באישיות שלי, שלא צריך לעצור את עצמו רק כי אני אישה״.
ההתמקדות בהגנה על קורבנות של תקיפות מיניות מגיעה, כמו במקרה של אמא שלה, מניסיון אישי נורא. ״אבי החורג התעלל בי מגיל 11 עד 15״, היא אומרת, ״כמה שזה כאב בזמן אמת, זה כאב אפילו יותר אחרי, כי לא היה לי מושג איך להתמודד עם זה. חשבתי שאני האדם היחיד בעולם שזה קרה לו. לא הייתה לי את השפה והייתי בטוחה שזו אשמתי, שאני מלוכלכת ומגעילה וצריכה למות. זה מה שהתעללות מינית מלמדת אותך. היו בי מחשבות על התאבדות עד שנות ה־20 לחיי ובוודאי שלא הייתי במצב לנקוט צעדים משפטיים. בגיל 18 התחלתי טיפול ואז למדתי שזו לא אשמתי. לקח המון זמן לצאת מזה, והמטרה הראשונה בגללה הלכתי ללמוד עריכת דין הייתה לעזור לילדים שעברו התעללות״.
בלום מתעסקת בחומרים הקשים האלה כבר שלושה עשורים, ועדיין לא לגמרי מבינה מדוע ׳מי־טו׳ התפוצצה רק ב־2017. ״נשים התלוננו נגד ביל קוסבי לפחות מתחילת שנות האלפיים״, היא אומרת. ״הוא כמובן השיג את עורכי הדין הכי חזקים שכסף יכול לקנות ואף אחד לא האמין להן. ׳קוסבי? לא יכול להיות׳. אבל שום דבר מזה לא התחיל לפני שלוש שנים. מה שהשתנה זה שנשים מפורסמות התחילו לדבר, התקשורת כמובן נמשכת לסלבריטאיות, ולזה צריך להוסיף את המדיה החברתית. הרבה מאוד גברים אמרו לי ׳וואו, זה יכולה להיות אחותי או אשתי, לא היה לי מושג׳. אחת הבעיות היא שאם אישה אחת מתלוננת, לא מאמינים לה. אז מה הנוסחה? כמה נשים צריכות לדבר כדי שיתחילו להאמין שהאיש הזה והזה עשה את זה ואת זה? אחת לא מספיקה, שתיים, חמש, עשר, כמה?״
במקרה של דונלד טראמפ המספר הוא כנראה אינסופי.
״הוא לא הגבר הראשון שפשוט מכחיש כל דבר, אבל הוא באמת העלה לדרגת אמנות את היכולת ליצור מציאות אלטרנטיבית״.
ב־2016 ייצגה בלום שתי נשים, ג'יל הארת‘ וליסה בוין, שהאשימו את טראמפ בהטרדה מינית. זמן לא רב לפני הבחירות, הודיעה בלום על מסיבת עיתונאים עם אישה נוספת שטענה כי טראמפ אנס אותה כשהייתה בת 13. אפילו בקנה המידה של היכולת הטראמפית הקיצונית לשרוד סקנדלים שהיו גומרים כל פוליטיקאי אחר, זה אמור היה להיות הקש שישבור הכל. אבל יום לפני מסיבת העיתונאים המתוכננת, הודיעה בלום כי המתלוננת התחרטה.
״גם עכשיו, כל שבוע אנשים שואלים אותי עליה״, אומרת בלום, ״היא התקשרה ואמרה שהיא רוצה לבטל הכל. אמרתי לה לישון על זה לילה אחד, כמו שאני אומרת לכל הלקוחות שלי, אבל היא חזרה למחרת ולא שינתה את דעתה. יש המון נשים שהתלוננו על טראמפ, יותר ממה שידוע. בשנים האחרונות הגיעו אליי עוד מתלוננות, כולל אחת שאני עובדת איתה עכשיו. כמות התלונות נגדו היא מסיבית״.
אז את טראמפ בלום לא הצליחה לתבוע, אבל את ביל או׳ריילי, אחד האנשים שעזרו לסלול לטראמפ את הדרך לבית הלבן, דווקא כן. אם יש אב מייסד ל’פוקס ניוז’, ערוץ החדשות בכבלים ששינה לגמרי את המפה הפוליטית בארה״ב, זה או׳ריילי, שהיה שם מתחילת הדרך, שבר שיאי רייטינג והכניס לאימפריה של רופרט מרדוק מאות מיליוני דולרים.
כבר בתחילת שנות האלפיים התחילו לצוף האשמות נגדו על הטרדות מיניות, אבל או'ריילי הצליח להתחמק מהן במשך 15 שנה, בזכות פשרות והסכמי שתיקה שעלו לפוקס ניוז מיליונים. הערוץ פשוט החליט שזה שווה לו. כשבלום ניסתה לעזור לאחת המתלוננות, ב׳פוקס׳ יצאו למלחמה. ״הם אמרו שאני נובאדי שלא יודעת על מה אני מדברת. וזה אחרי שהופעתי הרבה פעמים בפוקס ניוז, כולל בתוכנית של או׳ריילי עצמו. בכל פעם שנתקלתי בו הוא היה מאוד מגעיל אליי, אז די ברור שהוא לא חשב שאני נובאדי״.
השנים עברו וב־2016 ניגשה לבלום וונדי וולש, פסיכולוגית שהייתה אורחת קבועה בפוקס ניוז, וסיפרה לה שב׳ניו יורק טיימס׳ עובדים על תחקיר ההטרדות המיניות של או׳ריילי ורוצים שהיא תדבר על זה. ״היא אמרה שהיא לא יודעת מה לעשות, שחברים אומרים שלא כדאי לה להיחשף, ורצתה לדעת מה אני חושבת״, מספרת בלום. ״אמרתי לה ׳וונדי, אנחנו כבר לא ילדות, אנחנו יציבות ומבוססות, אם אנחנו לא נדבר, אז מי כן? מתמחה מתחילה בת 23?׳ היא שאלה מה יקרה אם הוא יתבע אותה, ואמרתי שאייצג אותה בחינם. זה לא משהו שאני עושה הרבה, התיקים האלה מאוד יקרים, אבל פה הייתה הזדמנות לתפוס טורף מסוכן מאוד״.
וולש אכן התראיינה ל׳טיימס׳, אבל בלום הניחה שאם הסיפור הזה יהיה באוויר זמן קצר, שום דבר לא באמת ישתנה. ״זה מה שתמיד היה קורה עם הדברים האלה, כותרות של יומיים ואז טאטוא מתחת לשטיח. אמרתי לוונדי שאנחנו יכולות סוף־סוף לגמור את הסיפור של או׳ריילי. במשך שלושה שבועות השארנו את זה בחדשות בכל דרך אפשרית״.
כל דרך אפשרית כללה צילום של לקוחה מתקשרת למוקד ההטרדות המיניות של פוקס ניוז, ופרסום הקליפ בטוויטר. ״צייצתי ישירות לרופרט מרדוק שאני מתכוונת לייצג את כל המתלוננות בחינם עד שהוא יעשה משהו״, אומרת בלום. ואכן, עוד מתלוננות הגיעו. ״שעה אחרי שיצאנו עם המאשימה השלישית, או'ריילי פוטר מהערוץ. הייתה לו את התוכנית מספר אחת בכבלים, הוא היה שווה מיליונים על גבי מיליונים, כולם אמרו שאי־אפשר יהיה לגעת בו, והנה הצלחנו. ברוך שפטרנו, אדם נתעב״.
הפיצויים והסכמי השתיקה שחתמו נשים עם או׳ריילי עלו לפוקס סכומים שנעים בין 30 ל־50 מיליון דולר, תלוי לאיזו גרסה מאמינים. ״הוא באמת קנה את השתיקה במשך שנים״, אומרת בלום, ״עד שהחלטנו שלא נשב איתו לעוד הסכם כזה כי ככה זה לא ייגמר. זה השתנה כי העברנו את המשחק למגרש שהם שונאים: טלוויזיה וכותרות. אבל אפילו אחרי זה, וכל שאר שערוריות ההטרדות שהתפוצצו בפוקס ניוז בשנים האחרונות, הם לא למדו לקח. אני מייצגת עכשיו את בריט מק׳הנרי, מגישה בערוץ שהגישה תביעה על הטרדה מינית מצד שותף שלה לתוכנית, יש לנו את כל הסמסים שהוא שלח לה, והם עדיין נלחמים בנו״.
הסכמי שתיקה נראים כמו דרך מאוד בעייתית לסיים פרשות כאלה.
״הסכמי שתיקה הם אכן בעיה אמיתית, אבל העבודה שלי היא לייצג את הלקוחות, ויותר מ־90 אחוז מהן רוצות את ההסכמים האלה. הן לא רוצות שיידעו מי הן, לא רוצות שידברו עליהן, הן רוצות לקבל פיצויים ולהמשיך. פה ושם יש מקרים אחרים. ייצגתי ארבע נשים שתבעו את פול מרציאנו, המייסד של חברת הג׳ינס Guess, והגענו לפשרה בלי הסכם שתיקה, אז הן יכולות לדבר על מה שקרה. אחד הדברים שתקיפה מינית עושה זה לקחת מנשים את הכוח שלהן. לפעמים הן אומרות, ׳ליסה, תגידי לי מה לעשות׳, ואני אומרת להן ׳לא, אתן צריכות להחליט׳. מצד שני, התיקים האלה יכולים להימשך שנים ולפעמים פשרה שמשיגה להן כסף היא פשוט יותר מעשית. היו לי הרבה לקוחות שבזכות הפיצויים חזרו ללמוד בבית ספר וקיבלו סוף־סוף טיפול שעזר להן״.
מה לגבי מישהי כמו מקסוול? להגיע איתה לעסקת טיעון זה ממש בלתי מוסרי.
״אני כמעט בטוחה שתהיה פה עסקת טיעון כלשהי, כי 95 אחוז מהמקרים האלה מסתיימים ככה. אבל זה ייקח זמן, ההגנה תטען לחוק התיישנות ותטען שהממשלה לא יכולה לרדוף אחרי השותפים של אפשטיין. יש המון תמרונים שעורכי דין כמו שמקסוול יכולה להרשות לעצמה יודעים לעשות. אנשים אומרים שעצרו אותה רק כדי להשיג אחרים, הנסיך אנדרו או דונלד טראמפ או ביל קלינטון, אבל אני לא רואה את זה ככה. היא עצמה עשתה דברים נוראים. האם היא יכולה להפליל אחרים? אולי. אין ספק שהיא ידעה הכל״.
הניצחון על ביל או׳ריילי היה שיא הקריירה של בלום והעלה אותה לדרגת אייקון פמיניסטי נערץ, אבל ממש כמה חודשים אחר כך, הכל כמעט התמוטט כשהתברר כי הארווי וויינשטיין הוא לקוח טרי שלה. התחקירנים זוכי פרס פוליצר, ג׳ודי קנטור ומייגן טוהיי מה׳ניו יורק טיימס׳ ורונאן פארו מה׳ניו יורקר׳, כתבו כי ״בלום הציעה לוויינשטיין לעזור להכפיש מתלוננות נגדו״. בלום הכחישה בתוקף שעשתה זאת ואמרה כי לא ידעה על עומק הפשעים של וויינשטיין לפני שהחלה לעבוד עבורו.
״השיח שידעתי עליו היה בוטות מילולית ואווירה במקום עבודה״, אמרה בראיון דומע לתוכנית The View, ״חשבתי שאני יכולה לחנך אותו לגבי מה מותר ומה אסור״. בלום התפטרה מייצוג וויינשטיין יומיים אחרי התפוצצות הפרשה ב׳ניו יורק טיימס׳, ובמשך תקופה ארוכה גילתה את החיים בצד השני של התקשורת אותה היא מכירה כל כך טוב.
שלוש שנים אחרי, הקריירה של בלום לא נפגעה והיא ממשיכה לייצג קורבנות בתיקי התקיפה המינית הגדולים ביותר שיש, אבל הצלקת לא לגמרי החלימה ולא קל לה לדבר על זה. ״זה היה סיוט״, היא אומרת, ״מה שלמדתי זה עד כמה משכנע סוציופת יכול להיות. הרבה אנשים חשובים היו חברים שלו, הבת של אובמה הייתה מתמחה אצלו, ואני יודעת שנסחפתי באבק כוכבים. אחת הדרכים שבהן הוא הגיע אליי הייתה הבטחה להפוך ספר שכתבתי לסרט, ומימון סרטי שואה כשאף אחד אחר לא היה מוכן יותר לעשות אותם. אני יודעת עכשיו שצריך להיות ערניים יותר, ושהחברה שלי צריכה להתעסק אך ורק בייצוג קורבנות. לאורך השנים היו גברים שבאו ואמרו לי, ׳מאשימים אותי במשהו שלא עשיתי, האם תייצגי אותי׳, וזה מה שעשיתי מדי פעם, אבל לא יותר. עשיתי טעות, למדתי ממנה ויצאתי יותר חזקה״.
בלום, 58, יהודייה תושבת לוס־אנג׳לס, עסקה בעריכת דין כל חייה הבוגרים, למעט עשור שבו עבדה כפרשנית משפטית בטלוויזיה. היא אמא לבת שעובדת איתה במשרד, ובן ספורטאי. היחסים שלה עם אמה, גלוריה אלרד, ידעו עליות וירידות, שכללו בין היתר ביקורת פומבית של האם על הבת בשיא פרשת וויינשטיין. "אם וויינשטיין היה מבקש ממני לייצג אותו, הייתי מסרבת", אמרה האם. "הייתי שוקלת לייצג את כל מי שהאשימה את וויינשטיין, אפילו אם פירוש הדבר היה שבתי תהיה בצד הנגדי״. אבל האם והבת ממשיכות לעשות את מה שעשו כל חייהן: להשמיע את קולן של אלה שהחברה לא רוצה לשמוע.
״לפני כמה שנים באה אליי ילדה בת 12״, מספרת בלום, ״ואמרה שהיא רוצה להגיש תביעה נגד הסנדק שלה על התעללות מינית. היא הלכה לספרייה ועשתה תחקיר, ולמדה שברוב המקרים מי שנפלה קורבן להתעללות מינית או אונס נשארת אנונימית ורק מכונה ׳ג׳יין־דו׳. היא אמרה שהיא לא רוצה להיות ג׳יין־דו, ׳למה שאני אסתובב בבושה, שהוא יסתובב בבושה׳. הגשנו את התביעה תחת שמה. הוא הורשע והיא דיברה בבית המשפט, הרימה את הראש ואמרה, ׳אני לא עשיתי שום דבר רע, זה הוא׳. ילדה בת 12. אני כמעט בוכה בכל פעם שאני מדברת עליה, ואחרי הכל זה מה שמניע אותי כל יום״.
פורסם לראשונה: 07:06, 07.08.20
