במהלך ימי הסגר של מגפת הקורונה, אנשים בכל העולם ניצלו את הזמן כדי לפתח תחביבים או ללמוד שפות. גם עומאר סאיף רובאש עשה כך, ומתוך מניפה רחבה של שפות ואפשרויות בחר ללמוד עברית. הוא שכר את שירותיה של מורה ישראלית ברשת והשניים החלו לקיים שיעורים אינטנסיביים. לכאורה לא סיפור מעניין במיוחד, אלא שרובאש הוא בכל זאת סגן שר החוץ של איחוד האמירויות והאחראי על הדיפלומטיה הציבורית במדינה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
פרט המידע הזה מתעורר לחיים משעשעים וסוריאליסטיים, כשרובאש, בכאפייה ובגלימה לבנה, אומר לי "רק רגע" בעברית, במסעדה של מלון יוקרתי מדי בדובאי. "אחד הדברים הראשונים שאעשה במהלך ביקורי בישראל הוא לשפר את העברית שלי. עטרת, המורה המצוינת שלי, קצת הופתעה לגלות מי הסטודנט שלה, אבל קפצה על ההזדמנות ללמד אותי. אנחנו עושים שיעורים מקוונים והביקור העתידי שלי בישראל יאפשר לי לצחצח עוד יותר את השפה", הוא אומר ומראה את מסך הטלפון שלו, שעליו מופיע נאום שלם בעברית.
את הנאום, שכתבו אנשיו, מתכוון רובאש להעלות בימים הקרובים לחשבונות הרשתות החברתיות של משרד החוץ האמירתי. האם החליט ללמוד את השפה לקראת הסכם השלום ההיסטורי בין ישראל לאיחוד האמירויות?
"לא, התחלתי עם זה עוד לפני התהליך. בכלל, האמנתי שיהיה שלום כבר לפני שנים רבות. תמיד התעניינתי ב'חיה' הזו שנקראת ישראל, ששמענו עליה דברים רבים מאז שהיינו ילדים, ורציתי לגלות מה היא באמת, מאחורי כל הסטריאוטיפים והתדמית החדשותית. אתה לא יכול לגנות מישהו או לשפוט אותו בלי להכיר אותו. העניין שלי בעברית נולד כדרך להכיר את המנטליות הישראלית והאופן שבו היא משתקפת בשפה. אבל אני לא תלמיד מדהים, השיפור שלי מאוד איטי. הביטוי האהוב עליי הוא 'לאו דווקא', אבל אני לאו דווקא יכול לנהל את הראיון הזה בעברית".
4 צפייה בגלריה
''תמיד התעניינתי בחיה הזו שנקראת 'ישראל'''. עומאר סעיף רובאש
(צילום: UEA Ministry of Foreign Affairs & International Cooperation)
הסכם השלום המתהווה עם האמירויות עורר שמחה גדולה בישראל. הדבר היחיד שיכול להשתוות לה הוא ההתלהבות של רובאש ושל האמירתים כאן, בדובאי, לנוכח האפשרות לבקר בתל־אביב ובירושלים בקרוב. היחסים עם ישראל נשמרו על אש קטנה בשנים האחרונות ותושבי האמירויות ידעו עליהם דרך רמזים שטופטפו מפעם לפעם בתקשורת ועל כנפי השמועות. אלא שהשבוע הם יצאו אל האור - העיתונים המקומיים דיווחו בעמודים הראשיים על ההסכם, תמונותיהם של בנימין נתניהו ושל גבי אשכנזי הופיעו בתחנות הטלוויזיה המקומיות ובמשרד החוץ האמירתי הודו שלא ציפו להתנפלות כה גדולה של כלי התקשורת הישראליים.
בתחילת השבוע הסירה ממשלת האמירויות את החסימה של שיחות ישירות לישראל והאמירתים גילו שקידומת החיוג הבינלאומית של ישראל, 972, היא שכנה קרובה מאוד של קידומת החיוג הבינלאומית שלהם, 971. פרפרי זהב התעופפו סביב הרומן החדש בין שתי המדינות ונראה כי הקופידון האמריקאי ירה חיצי אהבה מדויקים, אלמלא הבינו האמירתים שנתניהו לא איפסן לחלוטין את חרב איום הסיפוח, לפחות בפומבי.
הממשל המקומי הציג את ההסכם כהישג של מוחמד בן זאיד, יורש העצר והאיש שמנהל בפועל את ענייני המדינה, שהצליח לעצור את הסיפוח של שטחי יהודה ושומרון. הרטוריקה הייתה כמעט זהה לזו שבה נקט נתניהו, כשמכר לישראלים את ההסכם כהיסטורי, ללא מסירת שטחים או מכירת מטוסים מתקדמים. כל מנהיג והסיפור שניסה לשווק לבני עמו.
"איום הסיפוח היה אמיתי וחששנו שהנושא של שתי מדינות ירד מהשולחן", אומר רובאש. "ראינו שבעולם הערבי אין תוכנית אמיתית, מלבד גינוי, ולכן האמנו שזו הזדמנות להרוג שתי ציפורים במכה. לראשונה, היינו במצב שבו יכולנו להציע לישראלים משהו בתמורה למשהו אחר. שמעתי על הדיון בישראל סביב השאלה אם נתניהו התכוון באמת לספח את השטחים או לא, אבל עבורנו נוצר פתח להעלות לסדר היום את מה שחשוב לנו.
"ביצענו הקרבה במונחים של היחסים המסורתיים של מדינות ערב עם ישראל והחלטנו לשבור טאבו כדי לדחוף את הנושא הפלסטיני קדימה. ברגע שההסכם יוסדר וייחתם, יהיו לנו קשרים מלאים עם ישראל ואנחנו מתכוונים למקסם אותם. אם כבר חלקים בעולם הערבי מגנים אותנו עבור היחסים הללו, כדאי שננצל אותם עד תום".
אז במובן מסוים, איום הסיפוח של נתניהו עבד. בלעדיו לא הייתם עושים צעד קדימה.
"ההנהגה באמירויות סברה עוד קודם לכן שנושא הסיפוח יעלה בשלב כלשהו, אבל כשנתניהו דיבר עליו הגענו לנקודה מעניינת. האם הוא בילף עם איום הסיפוח או האם ההסכם איתנו היה הזרז שחסם את הסיפוח, זה לא באמת חשוב. השורה התחתונה היא שההסכם הוריד את הסיפוח מסדר היום של העולם הערבי, וזה העניין האמיתי".
נתניהו אומר שהקפאת הסיפוח היא זמנית, לא קבועה.
"האם יש משהו קבוע בישראל? אנחנו מקווים שנושא הסיפוח הוסר לתמיד ואנחנו גם מבינים למה נתניהו אומר את הדברים הללו - הוא צריך לרצות את מצביעיו. מבחינתנו, ההסכם פתח דלת. ישראל צריכה לזהות את ההסכם כאפשרות ענקית לבנות אמון. אם יש משהו שאתם צריכים לדעת על האזור, הוא שהיחסים פה בנויים על אמון, לא על משא ומתן, לא על דילים. איחוד האמירויות מושיטה יד לישראל לא כדי לעשות דיל עם נתניהו ולא רק כדי לחתום על הסכם שלום, אלא בעיקר כדי לבנות אמון עם מדינת ישראל. גם שאר מדינות המפרץ הפרסי יבחנו את ההסכם, בטרם יעשו צעדים משלהן".
השאלה אם נתניהו הבטיח לכם שנושא הסיפוח יירד מהפרק.
"אני לא יכול לענות על כך, אבל אנחנו בטוחים שהאמריקאים יתמכו בהסכם ויוודאו שהוא עובד לכל הצדדים".
יש אנשים בישראל שחושבים שההסכם ההיסטורי נועד להסיט את תשומת הלב הציבורית מהמחאה נגד נתניהו ומהבעיות המשפטיות שלו.
"לא מנקודת המבט שלנו. רצינו לעצור את הסיפוח, לא באנו להבטיח את ההישרדות הפוליטית של נתניהו או של טראמפ. שגריר איחוד האמירויות בוושינגטון, יוסף אל־עוטייבה, פירסם על דפי 'ידיעות אחרונות' את המאמר הקורא לעצור את הסיפוח. אחרי פרסום המאמר, החלו שיחות מהירות מאוד והמו"מ נשמר בסודיות במעגל מצומצם מאוד של אנשים, עניין מדהים כשלעצמו. עד היום אני מופתע שאף אחד בישראל לא הדליף דבר.
"גם מגפת הקורונה באמירויות השחיזה את הרצון שלנו בשלום. היא גרמה לנו להבין שאנחנו חיים בעולם שבו אחד תלוי בשני וגם אחד מדביק את השני. חזרתי עכשיו משהות בת כמה ימים במדבר, שם קיבלתי תזכורת מה היה פה בדור של אבותינו וסבינו. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לקחת את הסיכון של חזרה לאחור, לימי המדבר. מחירי הנפט יורדים וטכנולוגיה מתחדשת מחליפה את המשאבים הנוכחיים, כך שאנו רואים ירידה בהכנסות. על כן, חשוב לנו לאתר אפשרויות חדשות ולהפיק ערך מוסף. אנחנו מביטים לעתיד וישראל נמצאת שם. הרי טכנולוגית אתם מקדימים את שאר העולם ואם עלינו לפנות לישראלים כדי להבטיח את עתידנו, נעשה זאת".
השלטונות באמירויות קיבלו החלטה מושכלת לשגר את רובאש לחזית ההסברה המקומית בענייני הסכם השלום. הוא דיפלומט מנוסה, רהוט, מודרני, נטול מניירות, שמופיע לראיון ללא אבטחה. "היו לי מספיק שנים שהסתובבתי עם מאבטחים בחו"ל, אני מעדיף עכשיו את גרסת הנטורל", הוא צוחק. באמירויות הוא נחשב לסלבריטי, הודות להופעות הטלוויזיוניות הרבות שלו. גם הראיון עימו נקטע פעמים אחדות, כשאנשים מזהים אותו וניגשים לומר שלום.
כמי שממוקם גבוה בהיררכיה הממשלתית ויושב בצוות החשיבה של משרד החוץ, רובאש בקיא בפרטי המו"מ עם ישראל. הוא יודע בדיוק מה הוא מוכן לומר ומה לא - בנושא ההסכמה של ישראל למכירת מטוסי האף־35 לאמירויות, למשל, תשובתו היא "אני לא מכיר את הנושא" ולא מילה מעבר - אבל טון דבריו אינו תמיד דיפלומטי ומרוסן, וגם לכך כמובן יש משמעות. כשמדובר בפלסטינים רובאש מנסח את דבריו בתקיפות רבה.
"אנחנו לא יכולים להיתקע מאחור עם השאלה הפלסטינית, בעניינים שבכלל לא קשורים לשאיפות הלאומיות של הפלסטינים אלא לביורוקרטיה ולמאבקים הפנימיים שלהם. יש מנהיגות מבוגרת בעולם הערבי, שנשואה למערכות ישנות של פטרונות ושל שליטה. אבל בעולם של היום אין מקום לאידיאולוגיות שעברו מניפולציות של מנהיגים כריזמטיים. התקשורת בין העמים חשובה יותר מאשר התעקשות על צדקת אמונתך.
4 צפייה בגלריה
הפך לסלב. עומאר סעיף רובאש עם יניב חלילי
(צילום: UEA Ministry of Foreign Affairs & International Cooperation)
"אנחנו לא נישאר בני ערובה של הבעיות הפנימיות של הפלסטינים. אם הפלסטינים לא יכולים להסכים על דרך קדימה - אחרי שעזרנו להם שוב ושוב לאורך השנים - אנחנו צריכים לבחור את הדרך הנכונה לנו. הדרך הזו יכולה לפתוח אפשרויות לפלסטינים ולעולם הערבי ולהראות להם שאין מה לחשוש".
הסכם השלום איתכם שינה את הפרדיגמה. בעבר ההנחה הייתה "שלום עם הפלסטינים ואז עם שאר העולם הערבי". אתם הפכתם אותה.
"כן, ביצענו החלטה עצמאית, בלי להתייעץ עם אף מדינה באזור. הרעיון שהפלסטינים צריכים לעשות שלום ואנחנו נלך בעקבותיהם היה יכול לעבוד לו הם היו מאוחדים. אבל כשיש בעיה עם ארגונים כמו חמאס, ועל רקע חוסר ההסכמות שהיו לנו עם הרשות - הבנו שצריך לזוז קדימה. יש לנו בעיה אמיתית עם השחיתות ברשות, בפרט לאור היותנו תורמים נדיבים מאוד שרוצים לתמוך באוכלוסייה ולא בשחיתות. אז במקום לתרום עוד ועוד, החלטנו לחשב מסלול מחדש - ואולי ההסכם ינער אותם.
"נמשיך לתרום ולעודד את הפלסטינים להשתמש בהסכם השלום כהזדמנות להתקדם בתהליך עם ישראל. עם זאת, כרגע אנחנו רואים שתיקה מצד ההנהגה הפלסטינית, החזרת שגרירים, החרמה של תערוכת האקספו וקללות כלפי האמירתים. זו לא דרך לטפח קשרי ידידות ולבנות השפעה.
"הפלסטינים מפגינים התנהגות שחששנו ממנה עוד קודם לכן. אנחנו אומרים להם: 'תתחילו לזוז קדימה'. אני גם מצהיר כאן שלא נכרוך את ההתקדמות בתהליך השלום עם ישראל במשא ומתן עם הפלסטינים. אנחנו מעודדים את הפלסטינים להתקדם, אבל לא דוחפים אותם. עכשיו זה בידיים שלהם - והבהרנו זאת גם לידידינו באירופה".
אבל הפלסטינים לא נותרו בבדידות מזהרת. תהליך השלום של האמירויות עם ישראל העמיק את הפילוג בעולם המוסלמי והיה לנייר הלקמוס שבדק את יחסו לישראל. החשודות המיידיות לכונן הסכמי שלום עם ישראל - בחריין ועומאן - הביעו תמיכה נלהבת. מולן התרומם גל גדול של גינויים.
איראן, שמנהלת קשרי אהבה־שנאה עם אחותה למפרץ, רתחה מכעס: ההסכם תואר כ"מביש" ו"מעשה מרושע", נשיא איראן חסן רוחאני אמר כי איחוד האמירויות עשתה "טעות ענקית" ושר החוץ האיראני זריף כינה זאת "בגידה". הרמטכ"ל שיגר איום מפורש לאבו־דאבי: "הגישה של טהרן לאיחוד האמירויות הערביות תשתנה... לא נסבול זאת". אל איראן הצטרפה טורקיה, שמנהיגיה לא פיספסו את ההזדמנות לבחוש בהסכם, תוך ניסיון להביא את המיץ של הפלסטינים לנקודת רתיחה.
רובאש, מנגד, דווקא מחייך. "הרטוריקה של טורקיה בעיקר שיעשעה אותי ולא הפסקתי לצחוק. טורקיה הכירה בישראל בשנת 1949, זמן קצר אחרי הקמתה. גם תחת שלטון ארדואן הטורקים מתחזקים יחסים דיפלומטיים וכלכליים מלאים עם ישראל. זו צביעות. הבדיחה הכי טובה ששמעתי היא שהשגריר הטורקי בישראל גינה את האמירויות על יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל.
"גם התגובה של האיראנים הייתה משובבת נפש. אני מאוד מקווה שהאיראנים לא מתכננים מתקפה על האמירויות - זה יהיה טיפשי מצידם לעשות כן. איראן רוצה לשלוט באזור ולכפות את הסדר שלה. אפילו המנהיגים הסו־קולד מתונים, כמו חסן רוחאני, מאיימים עלינו בגלוי על ש'העזנו' לקבל החלטה ריבונית. המנהיגות האיראנית נעדרת כבוד לאזור והדברים הללו סיפקו לנו אישור נוסף לכך שעלינו לחפש חברים במקומות אחרים".
אם להסתמך על דפוסי הפעולה של איראן, תיירים ישראלים בדובאי יהפכו למטרה.
"כן, ככל הנראה. אבל יש לנו מערכות ביטחון חזקות. תיירות, עסקים ותנועה הם יסודות חשובים באמירויות אז אני מקווה שהאיומים האיראניים הם בסך הכל מילים ריקות. יש לנו יחסי מסחר עם איראן ואוכלוסייה איראנית ענפה באמירויות. עתה האיראנים אומרים שהם מבקשים להגן על מדינות המפרץ ולכן מתנגדים להסכם שלנו עם ישראל. מפני מי אתם מבקשים להגן עלינו? על כך אנו עונים: תודה, אבל לא תודה. אנחנו לא מחפשים חסות אלא חברים ובני ברית שמכבדים את הריבונות שלנו. אני מאמין שאחרי השלמת תהליך היכרות לעומק עם ישראל, הקשרים שלנו עם ישראל יהיו חזקים יותר מהקשרים עם איראן. לשם אנו צועדים".
רובאש (49) נולד לתוך חליפת הדיפלומט, באבו־דאבי. אביו, סאיף, היה שר החוץ הראשון של איחוד האמירויות, אחרי שזו נוסדה בשנת 1971. ב־1977 הוא נרצח על ידי מתנקש פלסטיני מארגון אבו־נידאל. "אבי שהה עם שר החוץ הסורי והטרוריסט ניסה להתנקש בשר, אבל התבלבל בינו לבין אבי. בגיל שש התייתמתי והרצח הפך לאירוע המכונן של חיי, שאליו אני חוזר מדי יום. עברתי שלבים רבים בניסיון להבין את הרצח - פעם ראיתי בו מעשה אישי, היום אני מבין שזו תוצר של הזנחה, עוני, כעס ובורות.
"אתה צופה בחדשות בכתבה שעוסקת בטרור והיא גוזלת חמש דקות מזמנך. אבל לאדם כמוני, שחווה זאת על בשרו, מדובר בעשרות שנים של כאב ובלבול. פעם חשבתי שמותו של אבי נעצר אצלי, אבל מהר מאוד הבנתי שאני מעביר זאת גם לילדיי. כשבני הבכור היה בן חמש ושאל אותי איפה סבא, סיפרתי לו בטיפשותי על הרצח. הוא חשש שהוא יתייתם ממני בגיל צעיר".
הצל הגדול של אביו העניק לרובאש סימני דרך - הוא הלך בדרכי אביו והפך דיפלומט בכיר בשירות החוץ האמירתי. "נסעתי ברחבי העולם כדי לגלות שהבית האמיתי נמצא פה, מתחת לאף. מדי בוקר אני הולך לעבודה באותו משרד שבו עבד אבי. תהליך השלום עם ישראל, שאני מעורב בו, נושא משמעות אישית עבורי. כשאני עד לשלום המתהווה עם ישראל, אני מתמלא תקווה שיום יבוא ואנחנו, הערבים, נלמד לעשות שלום בינינו. אני תוהה לעצמי מה השיג העולם הערבי עם כל כך הרבה קונפליקטים, עוני, פליטים ושחיתות שפושה בכל מקום, חיים שבורים והרס של מערכות הבריאות והחינוך. אני מקווה שהשלום עם ישראל יאותת למדינות ערביות שיש דרך אחרת לחיים במזרח התיכון".
נראה כי דרך החיים הזו עוברת בדובאי, שהפכה השבוע ליעד התיירות החם ביותר בקרב ישראלים. נדמה כי כל ישראלי רוצה להעפיל אל פסגת הבורג' ח'ליפה, לגלוש באתר הסקי המפואר שבתוככי קניון האמירויות, לסעוד באחת מ־250 המסעדות המעוטרות מישלן ולרחף בהליקופטר מעל איי התמר המלאכותיים.
17 מיליון התיירים המבקרים בדובאי מדי שנה אינם טועים: מדובר באחת הערים המקסימות, הנעימות והבטוחות בעולם. קשה להאמין שעיר החטאים האמירתית, שעד לפני שבועות אחדים הייתה חלום שהסתתר מעבר להרי החושך, נמצאת במרחק שלוש שעות טיסה ישירה, שתמריא מתל־אביב החל מחודש אוקטובר הקרוב.
"חברות התעופה אמירייטס ואתיחאד מחפשות שווקים חדשים ולקו לתל־אביב תהיה משמעות סמלית, מלבד זו המסחרית", אומר רובאש. "פתיחת קווי התעופה נמצאת בעדיפות עליונה בהסכם השלום כיוון שמדובר בגשר אמיתי. אם אתה חותם על הסכם תרבות, הוא יכול להיות קבור במגירה עשר שנים, אבל חברת תעופה חייבת למלא את מטוסיה. אני רק מקווה שהתיירים האמירתים שיטוסו לישראל יעברו את הבידוק הביטחוני בקלות. יש סיכוי שתקדישו נתיב מיוחד בשדה התעופה לתיירים מהאמירויות?" הוא צוחק.
"הסכמי השלום בין ישראל למצרים ולירדן כוללים מעט מאוד מפגש ומגע בין אנשים אבל אצלנו יש עניין ענק אצל צעירים לגלות את ישראל ולבקר בה. בכל פעם ש'אמירייטס' חונכת קו חדש ליעד מסוים, האמירתים נוהרים אליו ובדרך כלל גם קונים בו נדל"ן. בימים האחרונים חברים רבים שלי אמרו שהם מתעניינים ברכישת דירות בתל־אביב, אז תתכוננו. אני מקווה שאין לכם בעיה עם שכנים אמירתים".
מה מצפה לישראלים שיבואו לכאן?
"אתה ודאי יודע שאבו־דאבי ודובאי הן שתי ערים שונות מאוד, כמו תל־אביב וירושלים. ישראלים יקבלו הכנסת אורחים חמה מאוד, שטבועה בדנ"א הלאומי שלנו. 90 אחוז מתושבי האמירויות הם זרים כך שאנחנו נהנים מאוד מחברתם".
יוכלו לדבר עברית ברחוב ללא חשש?
"ברור, זו בכלל לא שאלה. האמירויות היא מדינת חוק וסדר וכולם מצייתים לחוקים הברורים פה. לאף אדם אין הזכות להעליב אותך. גם החלק באוכלוסייה המקומית שמתנגד לשלום עם ישראל, יודע שאסור להעליב אף אחד, אסור להשתמש בתנועות ידיים וכמובן - אסור בשום אופן לתקוף או להכות אדם. יש עונשים קבועים בחוק והמשטרה תהיה מעורבת בכל תקרית".
נשים ישראליות יוכלו ללבוש ביקיני על חוף ג'ומיירה?
"אתה היית פה בחוף, נכון? ודאי ראית שנשים מסתובבות בביקיני חופשי. יש סטנדרטים של צניעות בקניונים ובמרחב הציבורי אבל בחוף הים, כל זמן שאתה לא עירום, אתה יכול ללבוש מה שאתה רוצה".
מה לגבי זוג גייז ישראלים? הם יכולים להיות מי שהם במרחב הציבורי בדובאי?
"העולם הערבי לא מכיל הפגנה פומבית של גילויי חיבה, בין אם אתה סטרייט או גיי - וגם באמירויות גילויי חיבה לא מקובלים. אבל המדינה שלי מבוססת על עקרונות של 'חיה ותן לחיות' ו'תהיה מי שאתה רוצה במרחב הפרטי שלך'. ברגע שאתה במרחב הציבורי ומתנהל באופן שיכול לעורר חוסר נחת אצל אחרים, העצה שלנו היא לשמור את החיים הפרטיים שלך מאחורי דלתות סגורות. זה לא העסק שלי מה אתה עושה במרחב הפרטי שלך וזה מה שמבדיל אותנו ממדינות ערביות אחרות".
מתי תיפתח בדובאי מסעדה ישראלית?
"אני מכיר את הקהילה היהודית פה היטב ויש לי חברים טובים בחב"ד, עוד מהתקופה שהייתי שגריר האמירויות במוסקבה. אבל עם כל הכבוד לאוכל כשר, זו לא הפסגה הקולינרית", הוא צוחק. "אני מקווה מאוד שיפתחו מסעדות ישראליות בקרוב. אם אתה מכיר מישהו שרוצה לפתוח פה מסעדה ישראלית, תגיד לו שימהר. אני בטח אלך לאכול בה. אבל האם נוכל להסכים שחומוס הוא מאכל ערבי? תחזירו לנו אותו".
הופתעת מהתגובה הישראלית הנלהבת להסכם?
"אם הייתם חותמים על הסכם שלום עם עיראק או אלג'יריה, האם התגובה הייתה זהה?"
לא. יש הערכה מיוחדת בישראל לאמירויות ויש לכם גם אתרי תיירות שקוסמים מאוד לישראלים.
"ההתלהבות היא מאוד הדדית. לפני כמה ימים הבן שלי, שמשרת בצבא, סיפר לי שכל החברים שלו מתים לטוס לתל־אביב. היו גם תגובות שליליות, בעיקר של פלסטינים שגרים באמירויות - אחד מהם תקף את בני ברשתות החברתיות, אחרי שהוא העלה פוסט נלהב על ישראל. אבל האווירה הכללית פה מאוד נלהבת ותומכת. אני מקבל גם הודעות מצעירים רבים ששואלים מתי יוכלו ללמוד עברית באולפן".
הוא נשוי ואב לארבעה ילדים ומתגורר בדובאי, "כאן מעבר לפינה". כמו יורשים של משפחות אמירתיות מיוחסות אחרות, גם רובאש התחנך במוסדות האקדמיים הטובים בעולם. הוא למד בפנימייה לבנים ברוגבי שבאנגליה והמשיך ללימודי משפטים באוניברסיטת אוקספורד. הוא שירת כדיפלומט בפריז ובשנת 2008 קיבל מינוי נחשב ובכיר מאוד - שגריר האמירויות במוסקבה, אחרי שארצו קיבלה החלטה אסטרטגית להדק את הקשרים עם רוסיה ולהשקיע בה מיליארדי דולרים.
משפחתו אוחזת במניפה רחבה של עסקים ורובאש הוא גם משורר וחובב ספרות מושבע, שמוזמן לפסטיבלי ספרות בינלאומיים. את ספרו, "מכתבים לילד מוסלמי צעיר", כתב כאסופה של שירים לבנו, העוסקים באיסלאם המודרני ובעולם סביבו. "כתבתי את הספר מדם ליבי", הוא לא מסתיר את גאוותו. ספר השירים שיצא לאור לפני שנים אחדות הפך לרב־מכר ורובאש הפך לקולו של הדור האמירתי הצעיר.
"הערבים הצעירים חיים בעולם גלובלי, זמין ומלא אפשרויות. אני מנסה להחדיר בהם את ההבנה שהתשובות נמצאות אצל כל אחד מאיתנו, ושאנחנו לא צריכים להיות קורבן למניפולציה פוליטית. אני מכיר בוגרים של האוניברסיטאות הטובות בעולם, שמשתחווים בפני אדם סמכותי שנותן להם הוראות ותשובות. הבעיה בחלק של העולם שבו אני חי היא שאנחנו לא שואלים מספיק שאלות. אני שואף לשנות זאת בעתיד".
4 צפייה בגלריה
עומאר סעיף רובאש עם יורש העצר בן זאיד וולדימיר פוטין
(צילום: UEA Ministry of Foreign Affairs & International Cooperation)
במובנים רבים הוא דומה מאוד ליורש העצר בן זאיד - מנהיג כריזמטי, שמצעיד את ארצו ממחוזות המסורת לעתיד מודרני, משוחרר ופלורליסטי. "הוא מנהיג אמיתי, אדם שמוביל באמצעות דוגמה אישית ולא מכורח ביורוקרטיה או כוח", מחמיא רובאש ל־MBZ. "השלום עם ישראל הוא חלק מהחלטה אסטרטגית ארוכת טווח, להצעיד את האמירויות לכיוון מודרני, אבל בקצב הנכון לחברה המקומית".
אבל האמירויות היא לא דמוקרטיה.
"דמוקרטיה היא קונספט מערבי, שככל שאנחנו עדים לו, אנחנו חוששים ממנו יותר. מה שקורה בארה"ב, למשל, הוא דוגמה לכך. דמוקרטיה באזור יכולה להסתיים בהצבעה בקלפי - אני אצביע למנהיג הדתי שלי ואתה תצביע למנהיג הדתי שלך - ואז מה? לרעיון של מדינה איסלאמית יש מקום אולי במדבריות של עיראק, אבל לנו יש חיים אחרים. אנחנו משקיעים מאמץ בפיתוח של חופש מחשבה, והשלום עם ישראל הוא חלק מהניסיון להרחיב את המחשבה של האמירתים".
התמיכה הנלהבת של רובאש בשלום עם ישראל היא אמיתית, לא עוד טריק הסברתי. אחרי שנות מגורים רבות מעבר למימי המפרץ הפרסי, הוא אוחז בקשר בלתי אמצעי עם ישראלים ויהודים. הוא שואל אותי לא מעט שאלות על ישראל וגומע בצמא את המידע. עתה הוא שוקד על תכנון הביקור בישראל, בקרוב מאוד - "פחות באתרי הדת ויותר בתל־אביב, בכנרת ובים המלח". אולי יזהה ברחוב כמה פרצופים מוכרים - את סוכני המוסד, שעל פי פרסומים זרים עומדים מאחורי ההתנקשות במחמוד אל־מבחוח, בכיר חמאס, לפני עשר שנים בדובאי. "זה מאחורינו", הוא אומר. "אתם צריכים להבין שגם אם אנחנו מסכימים שהמטרה והמעשה היו מוצדקים, אתם לא יכולים להיכנס לבית שלנו ולעשות את זה".
אתה מאמין שהישראלים עשו את זה?
"ככל הידוע לי, מדובר בחבורה של שחקני טניס עם בגדים מהסבנטיז ושפמים גרועים".
פורסם לראשונה: 06:52, 21.08.20
