בזמן שאנחנו בזירת האירוע חלה הסתעפות בפרשה.
"מה זה?!" מנהלת המוזיאון, עו"ד נורית אשר פניג, נדהמת. על אחד מעמודי המוזיאון העגולים, מצידו הפונה אל המדשאה, שעליה שני פסלי בהמות ממתכת, ישנה טביעת כף יד. "אמאל'ה", היא צועקת, ואז: "אורנל'ה!"
עוד כתבות למנויים:
- האמן-הכוכב ג'ף קונס: "הכסף לא משנה"
- הסמויים בהפגנות מגלים את הסודות
- איך ייראה העולם ללא בתי כלא?
אורנה מירון, רשמת המוזיאון המתנדבת בת ה-79, סבתא לשישה, נחפזת אל הממצא. "המשטרה הייתה צריכה לראות את זה קודם. וגם אנחנו!" נורית אומרת לה במבט מלא משמעות. מי יודע, זה אולי תת-המקלע המעשן שיעזור לפענח מי ביצע שוד סטייל אושן 12, או אושן 1.2, באישון לילה במוזיאון "וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת המזרח" שבקיבוץ הזורע, ויצא עם שלל של 27 פריטים היסטוריים בשווי מוערך של מיליוני שקלים.
הפורצים בקיבוץ
כולנו מתבוננים עכשיו מקרוב על העמוד. אין מה להגיד, בהחלט טביעת יד חשודה. מהסוג שתמצאו על קיר מלוכלך של מוסך. בטח לא מוזיאון. ניכר שזו כף יד גדולה. מישהו שלא כדאי לעמוד לפניו כשהוא במוד של כפכוף. ומה שעוד מוזר, זה שההטבעה בצבע אדום. לאורנה זה מדליק משהו: "אולי זה מאבקת הפיגמנט האדום שבאוסף של מידד אליהו!"
לפני עשר דקות בדיוק, כשנורית עשתה לי סיבוב במוזיאון, היא התגאתה שבתערוכה של מידד, מיצב בשם "סף" הכולל פרגמנטים פיסוליים ברוח קהילת יהודי קוצ'ין מהודו, הגנבים לא נגעו. תהיתי אם עבור האמן זו בשורה מעודדת או מעליבה. אבל עכשיו אנחנו ממהרים אל פנים המוזיאון ובוחנים שוב חלק מהמיצב, מעין עמוד בית כנסת מצופה אבקה. באתר המוזיאון נכתב ש"הפיגמנט האדום מעניק נוכחות מטאפיזית רבת־עוצמה". כרגע הוא בעיקר מעניק נוכחות פלילית. בתוך האבקה האדומה מתגלה עקבת נעל. מישהו דרך שם. וכנראה נגע. ואז ניסה להיפטר מהאבקה ומרח על העמוד בכניסה. "וגם הזיזו קצת", אורנה מצביעה, כאילו לא מספיק מסובך פה, בזירה.
ריאיון עם מנהלת המוזיאון
מפה לשם, תוך שעה מתייצב איש מז"פ מתחנת משטרת עפולה. בא, פורס מזוודה, מודד עם מטר, מצלם מכמה זוויות, דופק על טביעת היד מדבקות של המשטרה. בן אדם רציני. אני מנסה לגשש לגבי ערך הממצא. "אלה שפרצו באו רעולי פנים, לבשו כפפות. מקצועיים", המז"פניק סקפטי, "קשה להאמין שישאירו טביעה. אולי זה מישהו אחר. עברו פה עשרות".
בדרך החוצה, נורית מבקשת מהחוקר שיעבור דרך המשרדים. יש לה שם עוד בונבון פורנזי: בחדר הארכיאולוגיה, מתחת לזכוכית העבה שממנה נלקחו כמה כלי חרס רומיים של נרות מאי שם לספירה, נמצאו שתי שערות, ארוכות למי שמתעניין, ועכשיו הן צרורות בשקית לעיון המשטרה.
אז זו השגרה החדשה של מוזיאון "וילפריד ישראל". בדרך כלל מציגים שם חפצי אמנות ועתיקות מתולדות מזרח אסיה. אבל בימים אלה, תכף תגלו, ההתרחשות שם מעט שונה.
את שלוות הבוקר של קיבוץ הזורע, אצטרובל על הקצפת של עמק יזרעאל, דשא מקיר לקיר, נחל אין־האוס כמקובל, מפירה תנועת קלנועיות ערה. ליד המרפאה, הסמוכה לספרייה ולמרכז התרבות, 250 מטר בערך מזירת הפשע, ישנה התגודדות של כלי התחבורה החשמליים. "אסון", מתארות שלוש מחברות הקיבוץ את שאירע.
"זוז, זוז, שלא יגידו שחוץ מהשוד היה פה גם רצח", אחת מוותיקות הקיבוץ דופקת רוורס חד לכיוון הטחול שלי. קודם העידה שלא שמעה כלום בלילה, ושעל הפריצה קראה בבוקר באתר הקיבוץ. זמירה, שניצבת ליד, מוסיפה תהיות. "לא יודעת איך נכנסו לקיבוץ. מה קרה בדיוק. תעלומה".
באמת תעלומה. טלי וייס, 59, מזכירת המוזיאון, הייתה הראשונה שגילתה על הפריצה. היא גרה בשיכון הטחנה, על שם טחנת הקמח הישנה בקיבוץ, מרחק שלוש דקות באופניים וגם זה בירידה. "כהרגלי באתי בתשע", היא מתארת, ואז מורה: בוא אחריי, ומוליכה אל ארון החשמל שבכניסה. "בזמן שאני מדליקה פה, בזווית העין אני קולטת שהמנעול שבור והמשקוף מעוקם", היא מצביעה לדלת חלל המוזיאון, הסמוכה. זו דלת עץ שקיימת מאז הוקם המוסד, ב־1951, בפתח מבנה שהוכרז כאתר לשימור. לא חשבו לשים פלדלת. מעולם קודם לא הייתה פה פריצה. "אולי סוג של תמימות קיבוצית", תסכים אחר כך המנהלת נורית.
וייס ממשיכה: "ואז כמו בסרט מצויר, האסימונים נופלים. התחלתי להבין מה אני רואה. ועפתי, עפתי! לדלת השנייה", היא מובילה לשם. "ועד עכשיו כואב הלב ממה שראיתי. והוא יכאב עוד הרבה זמן".
מאחורי הדלת השנייה נמצא חדר תצוגת האוסף הקבוע. שם אירע עיקר הנזק. בסרטון האבטחה אפשר לראות שלוש דמויות בכובעי גרב, עמוסות ציוד, צועדות לאיטן בקיבוץ בחשכה. והנה סרטון נוסף, שבו דמות עם מקל מסיטה באלגנטיות את מצלמת האבטחה שבכניסה. זאת חבורה שעשתה שיעורי בית. שלוש דלתות נפרצו, ומעניין שידעו להיכנס קודם לחלל שבו מותקנת מערכת האזעקה המרכזית ולעקור את החוטים, שניות לפני שתעשה לתרנגולות הקיבוץ השכמה.
גם המשטרה הבינה שביקרו פה מקצוענים, וביקשה מהמוזיאון את רשימות המבקרים ערב הפריצה. מאז הקורונה האורחים נדרשים להשאיר מידע. "כאילו שגנב ישאיר פרטים אמיתיים", מגחך אחד מאנשי המוזיאון.
לפי המצלמות, הפריצה לתצוגת האוסף הקבוע אירעה ב־1:58 בלילה. הם עבדו שם כנראה עד שלוש, כי אז מצלמה בחדר אחר קלטה אותם. סביר להניח, מוסיפה אורנה, שהסתלקו לפני ארבע, כי "אז מתחילה תנועה. מכוניות אשפה, קיבוצניקים יוצאים להליכה".
סיבוב בחוץ. למוזיאון צמודים בתי מגורים. אחד השכנים, שגר 30 מטר משם, מעיד שלא שמע כלום. "הייתי עם מזגן וחלונות סגורים, אבל אם הייתה אזעקה הייתי שומע. עצוב מה שקרה".
הראש מתמלא בתרחישים. בשליחות מי הגיחו השלושה? אולי למשל בשם סוחר עתיקות סיני, שלא מספיק הקורונה, החליט להרביץ גם במוזיאון מכה? זהו, שלא בטוח. בכניסה לשירותים, נורית נעצרת ליד פסל גדול של שתי דמויות מלוכסנות עיניים. זה לא קשור לתצוגה. סתם תקעו את זה פה. אולי ליופי, אולי לאווירה. ליד הפסל הזה יש מדף ריק. שם היה פסל דומה שכבר איננו. "זה לא שווה כמעט כלום", נורית לא מבינה, "זה אחד הדברים הכי מעוררי תהייה".
מעורר תהייה, כי זה לא שגרפו כל מה שראו לשק. נראה שהפורצים עברו בין המדפים, וכמו בסופר של הביוקר, בחרו את שללם בקפידה. ועדיין הם לא לקחו מאוסף ספציפי, משנים מסוימות או חיפשו רק את הנדירים.
"לא מצליחה לראות קו מנחה בגניבה", מנתחת נורית, "בחדר הארכיאולוגיה, למשל, יכלו לקחת דברים יותר יקרים. מצד שני, הם אספו מודיעין וכן באו מוכנים".
"מדובר באירוע חמור של גניבת פריטים ייחודיים בעלי ערך כספי ותרבותי רב", נמסר מהמשטרה, "מושקעים מאמצים רבים לפענוח המקרה ולגילוי זהות המבצעים".
עצוב במוזיאון.
כשגונבים ממוזיאון גונבים מההיסטוריה. ולא פחות גרוע מלבזוז שרידי תרבות על־זמניים, זה לנתץ אותם ולהשליך אותם מחוללים. אלה לא סתם מילים. הנה, בחלל התצוגה פזורים עכשיו חלקי גופות של פסלים. פה נותר צוואר. שם רגליים. והנה שוכב אגרטל שבור מלפני הספירה. וראש בודהה סיני שנכרת, ואחרי שכנראה הבינו כמה הוא כבד, זנחו אותו לדמם על הרצפה. במוצג 83 היה פסל סיני שעל גבו משא, אורנה מתכופפת להדגים כיצד נראה, אבל עכשיו נשארה ממנו רק רגל. כי אלה שבאו הוסיפו פשע על פשע ולא רק שלקחו, גם לא ידעו לכבד, ואת דברי הימים הפכו לסחורה פגומה.
אנחנו מסיירים במוזיאון, ובין מראות הברונזה והפסלים הסיניים המרהיבים – העיניים נעצרות דווקא במדפים הריקים. הנה שלט מיותם של מוצג מספר 18, עד לפני שבוע היה שם פסל של האל בעל ראש הפיל מהודו. או מוצג 85, שהיה בו פסל חימר של אישה מנגנת משושלת טאנג. או מוצג 36 שהיו בו שני נזירים מעץ מוזהב. אורנה מספרת שנתרם על ידי אחד השגרירים, שקיבל אותם ממלך תאילנד בשנות ה־60. אפילו "שומר הקבר", פסל סיני של לוחם הדורך ברגלו על פר, אולי הפריט היקר ביותר בתצוגה, כבר לא שומר יותר. הוא פשוט לא נמצא.
מהאוסף של וילפריד ישראל, שעל שמו נקרא המוזיאון, נגנבו שני פסלי בודהה מגנדהרה שבהודו, מהמאה השנייה והשלישית, אולי המוקדמים ביותר בתצוגה. כשהוקם המוזיאון הוא התבסס על כ־240 מפרטי וילפריד, יהודי בן למשפחת סוחרים מברלין, שהציל יהודים רבים במלחמת העולם השנייה. הודות לקשריו עם מייסדי הקיבוץ, הוריש להם את אוספיו.
"כואב הלב", נאנחת שיר מלר־ימגוצ'י, 56, אוצרת המוזיאון. "הפסלים שפה מגלמים איכויות אנושיות גבוהות שווילפריד האמין בהן, של חמלה. אצילות. הרצון שלכל אדם יהיה טוב ובטוח. הוא חי בתקופה שבה הנאצים עלו לשלטון, התגלמות הרוע האנושית. הפסלים היו סוג של תקווה ונחמה כשסביבו התפרקו העולם וערכיו. הפריצה היא פגיעה בצוואתו הרוחנית, של להאמין בטוב שבאדם".
"וילפריד לא השאיר צאצאים", מוסיפה נורית, "המוזיאון הוא אנדרטה חיה שלו. לכן הגניבה היא חלק מהטרגדיה. זה להכניס רוע ואכזריות למקום שכולו טוב".
יושבים במשרד מנהלת המוזיאון. בכירים מעולם התרבות מתקשרים לנחם. על הקו, למשל, מנהל מוזיאון חיפה. מציע עזרה. ארבע נשים עובדות במוסד הזה שנערך לחגיגות ה־70 להיווסדו בשנה הבאה. הרשמת אורנה, המזכירה טלי, האוצרת שיר והמנהלת נורית. אני שואל את נורית אם בבוקר שאחרי היה קטע של חשדנות ביניהן. יש את זה הרבה בסרטים. "נראה לך?" היא נדהמת, "כולנו פה משפחה".
משפחה משפחה, באירועים מהסוג הזה נהוג להציג אליבי. "אני ישנתי בבית", אומרת אורנה. "אני ישנתי בכפר־סבא עם הבת שלי אלי", אומרת נורית. "אני הייתי עם הכלבה שלי ג'ון", טלי אומרת. שיר: "אני הייתי בבית בעין הוד. יישמע לך הזוי, אבל לא הצלחתי להירדם עד שלוש בלילה. התהפכתי במיטה. וכששמעתי, הייתי מזועזעת. אתה לא מבין מאיפה זה נופל עליך. ברגע מושכים את האדמה תחתיך".
נורית, 43, מונתה למנהלת המוזיאון בינואר השנה. היא עו"ד, מתמחה באמנות, תפקיד ניהולי ראשון בחייה. תכף תאמר שלא דמיינה שעולם המוזיאונים יכול להיות כל כך מסעיר, אבל קודם משחזרת את ההשתלשלות אחרי שמונתה: "כבר ביום הראשון שלי בתפקיד, שיטפון בחדר האוסף. אחר כך הקורונה. סגר. חל"ת. אחרי חודשיים חזרנו, בלי לדעת מי יגיע. הרבה מבקרים הם מבתי ספר ופנסיונרים. ודווקא אחרי שהחלפנו תערוכה, סביב הודו, והשקענו כסף, באה הפריצה".
ועכשיו במקום לדון בערכו התרבותי של איזה תבליט מלפני הספירה, המנהלת מדברת על שכירת חברת חקירות. בולשת אחרי שערות חשודות. עסוקה בלפנות לאינטרפול ולאתרים שמתמחים ביצירות גנובות. ולצורך שיקום המוסד אוספת תרומות. "אני מיידעת את מי שאני יכולה על החפצים שנגנבו, כדי למנוע סחר", היא מסבירה, "ומקווה שזה יעבור לידיים לגיטימיות, אבל אני לא בטוחה. זה לא יעזור אם זה יגיע לאספנים שלא אכפת להם. או במקרה שזו גניבה שהוזמנה".
האוצרת שיר מבקשת להוסיף מילה. כבר ביום שאחרי, היא אומרת, המוזיאון פתח דלתות. ניסה לצלוע חזרה לשגרה. "המסר הוא שאפשר לגנוב יצירות, אבל לא את הרוח, או את האמונה. ועכשיו אנחנו מבקשים את עזרת הציבור. שיבוא. שיראה תמיכה".
שיר צודקת. תבואו למוזיאון וילפריד. בשביל איש אחד שהציל בני אדם והאמין בטוב. בשביל כמה עובדות מסורות שחזרו מחל"ת ועכשיו אוספות את השברים תרתי משמע. תבואו כי לא רק מהעבר אפשר ללמוד, אלא גם מסתם מדף שעומד ריק ומספר סיפור עצוב, ולא מסין או הודו של פעם, אלא מישראל של העת האחרונה.
