לרוברט אוניל יש על הזרוע כתובת קעקע עצומה, שבה נכתב: "החירות שלנו עצמה הותקפה הבוקר על ידי מוגי לב חסרי פנים, ועל החירות נגן". זה ציטוט מהנאום המפורסם של ג'ורג' בוש, ביום שבו מגדלי התאומים קרסו ב־11 בספטמבר. אוניל חקק את המשפט על עורו זמן קצר אחרי הפיגוע. הוא לא חלם שעשור מאוחר יותר, היד עם הקעקוע תהיה זו שתירה ותחסל את מי שתיכנן והוציא לפועל את הפיגועים הללו: אוסאמה בן לאדן.
- הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו - ולא תחמיצו אף כתבה
עוד כתבות למנויים:
- מה מצבו של האויב של פוטין?
- הסדרה שטראמפ לא רוצה שתצפו בה
- "אובמה הוא בדיוק מה שהוא נראה - רק יותר טוב"
יום שני, 2 במאי 2011, קצת אחרי אחת בלילה, שעון פקיסטן.
אוניל וצוות לוחמי אריות הים, יחידת הקומנדו של חיל הים האמריקאי, דוהרים אל הקומה השלישית במתחם המבוצר של משפחת בן לאדן, שבפאתי העיר אבוטאבאד. הם נעים בחשיכה מוחלטת. הדי פיצוצים וצעקות מהקומות שלמטה מתערבבים בבכי של כמה מילדיו של בן לאדן. ריח של דם ואבק שריפה. במדרגות לקומה השלישית, הלוחם שלצד אוניל מזהה מבעד אמצעי ראיית הלילה שלו תנועה. "הוא הניח שהיו שם מחבלים מתאבדים", משחזר אוניל את הלילה הדרמטי ההוא. "כשעלינו, התברר שהיו שם שתי נשים. הוא לא פגע בהן, אבל הסתער לכיוונן (מחשש שהן נושאות מטען ‑ ג”ק), אני פניתי מיד לכיוון השני. ופתאום, אני רואה אותו: את אוסאמה בן לאדן. הוא עומד שם, בחדר השינה שלו, במרחק של בערך שלושה מטרים ממני".
זיהית אותו מיד?
"מיד כשראיתי אותו. אני זוכר שזיהיתי אותו לפי האף שלו. ראיתי את האף שלו כל כך הרבה פעמים בצילומים. הוא היה גבוה בהרבה ממה שתיארתי לעצמי, ומאוד רזה. הוא עמד מאחורי אמאל (אחת מנשותיו של בן לאדן ‑ ג"ק), הידיים שלו אוחזות אותה בכתפיה. הוא מאוד גבוה והיא מאוד נמוכה, אז לא היה לי קשה לירות בו מבלי לפגוע בה. אני לא הבנתי מה הוא בדיוק עושה, אבל הוא לא נכנע. הוא ניסה לזוז, והייתי חייב לפעול כאילו הוא היה מחבל מתאבד עם מטען חבלה. הייתי חייב לנטרל אותו. אז יריתי לו שלושה כדורים בפרצוף. זה מה שבאנו לעשות: להרוג את הסאן אוף אה־ביץ' הזה".
הוא ניסה לירות בך, או שהוא פשוט עמד שם?
"אין לי מושג מה הוא חשב. האמת שזה מעניין".
איך הוא נראה? אתה זוכר מה הוא לבש?
"הוא לבש בגד לבן מסורתי, לא בדיוק פיג'מה, היה לו כובע לבן, והזקן שלו היה אפור. אני חושב שהוא היה צובע את הזקן בשביל להיראות צעיר יותר, אבל באותו לילה, הזקן שלו היה אפור".
ההוראה הייתה להרוג אותו, או להביא אותו חי?
"אמרו לנו שאם הוא נכנע, להביא אותו חי. אבל הוא מטרה מאוד־מאוד מסוכנת, לכן הייתה לו בערך שנייה לשכנע אותנו שהוא לא מאיים".
איך?
"אם הוא היה עומד שם עם הידיים למעלה, לא הייתי מחסל אותו. אולי".
וזה לא קרה.
"לא, הוא ניסה לזוז. חגורת נפץ יכולה להתפוצץ גם מתזוזה".
מה העדפת באופן אישי? חיסול או להביא אותו למשפט?
"להרוג אותו. אם היו שופטים אותו, הוא בוודאי היה הופך את זה לקרקס ולועג לכולנו".
ברגעיו האחרונים, בן לאדן אמר משהו?
"לא. אף אחד מהם לא אמר שום דבר".
ואחרי שהרגת אותו, אמאל אשתו לא אמרה כלום? צעקה? בכתה?
"לא. אני חושב שאמאל הייתה בהלם. הושבתי אותה על המיטה, הרמתי את אחד הילדים שלה, והושבתי אותו לידה".
מה עבר לך בראש ברגעים אחרי שירית בו?
"חשבתי שהילד הזה לא היה צריך לראות את מה שקרה שם. ואז הסִילְז (הכינוי האמריקאי לאריות הים) האחרים נכנסו לחדר. היינו בהלם, ואמרנו: 'חיסלנו אותו, ויש מצב שאנחנו נישאר בחיים אחרי כל זה. רק שעכשיו צריך לעוף מכאן. ומהר'".
שלושה שבועות קודם, הוקפצו אוניל (44) ושאר חבריו לצוות 6 של אריות הים בהפתעה לחדר במתקן צבאי בווירג’יניה ביץ’. האווירה הייתה חשאית; נאמר להם רק שאותר משהו בתוך בית במדינה כלשהי, "ותצטרכו לטוס לשם, להיכנס לבית, לקחת את הדבר הזה, ולהביא אותו אלינו". זהו. אוניל וחבריו בכלל חשבו על כיוון אחר. "בהתחלה חשבנו שמדובר בקדאפי. זה היה בדיוק באפריל 2011, כשהתחיל האביב הערבי, והכי הגיוני שזה יהיה קדאפי. אמרו לנו ללכת הביתה, לראות ולבלות עם הילדים שלנו. וקיבלנו פקודה לחזור ביום ראשון, לתדרוך שבו יהיו גם סגן נשיא ארה"ב, מפקד חיל הים ומזכיר ההגנה".
אוקיי, ואתם מגיעים לתדריך, ואז?
"הדבר הראשון שאומרים לנו זה, 'חבר'ה, הסיבה שאתם פה, היא בגלל שאנחנו קרובים יותר מתמיד לתפוס את בן לאדן'. זה היה רגע עוצמתי מאוד, וכבוד גדול שביקשו מאיתנו לבצע את המשימה הזו".
זה היה אחרי מאמץ מודיעיני אדיר של הביון האמריקאי, שהצליח לאתר את המתחם בפקיסטן ולהביא מספיק פרטים עליו, כדי שאריות הים יוכלו לתכנן מבצע פריצה לתוכו. את המצוד המודיעיני הזה, שמתואר בפירוט בסרט "כוננות עם שחר'", ניהלו בעיקר נשים, ובראשם אנליסטית של הסי־אי־איי, שמכונה בסרט "מאיה". אותה "מאיה" היא שהופיעה מול אוניל ואנשיו בתדריך הדרמטי. "היא הסבירה לנו במשך ארבע שעות למה היא בטוחה שהוא נמצא במבנה הזה", מספר אוניל. "היא הייתה כל כך מדויקת, נתנה כל כך הרבה פרטים. היא הקדישה את כל החיים שלה כדי למצוא אותו. הביטחון שלה שיכנע אותנו. אחר כך, באימונים, היא הייתה אומרת לנו כמעט בכל יום: בן לאדן נמצא בקומה השלישית של הבניין הזה, ברגע זה ממש - ואני לא מבינה למה אנחנו לא שם עכשיו".
הבית המבוצר נמצא כארבעה ק"מ ממרכז העיר אבוטאבאד, השוכנת כ־50 ק"מ צפונית לבירת פקיסטן, איסלמבאד. המבנה, בגודל של כ־280 מ"ר, היה מוקף בקירות בטון גבוהים, ולקומה השלישית של הבניין הייתה מרפסת שהוקפה בחומה שגובהה כשני מטרים. על פי המודיעין, זה היה חדר השינה והמרפסת של בן לאדן. אבל שום דבר לא היה בוודאות מוחלטת. אוניל: "התחלנו להתאמן במשך שלושה שבועות על הפריצה, לא בשבילנו, אלא בעיקר בשביל להוכיח לאנשים ששלחו אותנו למשימה שאנחנו מסוגלים לבצע אותה. אפילו הנשיא אובמה עצמו אמר שהוא אף פעם לא היה משוכנע במאה אחוז שבן לאדן שם, אבל הוא משוכנע שאנחנו צריכים לטוס ולגלות מה הולך שם".
איך התכוננתם למבצע?
"התאמנו עם מסוקים, ועברנו על כל מיני תסריטים שוב ושוב־ושוב, כל היום וכל הלילה. התחלנו לחשוב, למשל, מה יקרה אם כשננחת, ורכבים יתחילו להימלט מהמבנה: איזה מסוק יתחיל לרדוף אחרי איזה רכב, מה אם יש להם אופנועים".
ומה היה החשש הכי גדול?
"שהבניין יתפוצץ כולו, איתנו בתוכו".
פחדת למות שם?
"פחדתי, אבל לא מהמוות. אף פעם לא פחדתי מהמוות עצמו, אבל זה בסדר לפחד. אני מת על זה שאנשים שואלים אותי: אז איך זה לא לפחד אף פעם? ברור שפחדתי, כל יום. פחדתי לדרוך על פצצה, פחדתי שיירו בי, פחדתי לאבד מישהו. אם מישהו יגיד לך שהוא אף פעם לא פחד מכלום, אז או שהוא משקר, או שהוא סוציופת. אבל היה כאן משהו שסייע לנו להתגבר על הפחד: לא רצינו לתפוס את בן לאדן בשביל התהילה שלנו. עשינו את זה למען אותה אם חד־הורית, שהסיעה את הילד שלה לגן ביום שלישי בבוקר, ו־45 דקות אחרי זה קפצה למותה מגורד שחקים בוער. ולכן גם לא פחדתי למות, קיבלתי את המוות. כבר נפרדתי מהילדים שלי, כבר אכלתי איתם את הארוחה האחרונה. מבלי שהם ידעו על כך בזמן אמת, כמובן".
יש לך ילדים, אישה. כתבת מכתב למקרה שלא תחזור?
"כן, לכולם. כתבתי 'אני מצטער שהחמצתי את החתונות שלכם, אני בטוח שהיה מדהים, טפלו יפה באמא'. דברים כאלה. מסרתי את המכתבים לאיש מודיעין, ואמרתי לו: 'אם אתה רואה אותי מחר, תחזיר לי אותם'. אחר כך גרסתי אותם".
ברק אובמה מודיע על חיסול בן לאדן
אמרת משהו למשפחה לפני שיצאת לחסל את בן לאדן?
"לא, לא יכולתי להגיד להם כלום. אף מילה. לקחתי את הבת הקטנה שלי לג'ימבורי. היא הייתה אז עדיין ילדה, וכל מה שעניין אותה זה לשחק. היא התחברה עם מישהי, הן שיחקו יחד, ואני ישבתי שם ודיברתי עם הסבתא של הילדה. הסתכלתי על הסבתא הזאת שרק פגשתי, יום לפני שאני יוצא לחסל את בן לאדן, וחשבתי לעצמי, 'אין לה מושג מה אני הולך לעשות מחר’".
ולמחרת, אוניל ושאר חברי צוות 6 עלו על מטוס בארה"ב, והמריאו לבסיס אמריקאי באפגניסטן. מבצע חנית נפטון התחיל רשמית, והם המתינו לאור ירוק. בשבת, 30 באפריל 2011, ניתנה הפקודה, אבל מזג האוויר באזור היעד החמיר. המבצע נדחה ללילה שבין ראשון לשני. קצת לפני חצות, אוניל ועוד 23 לוחמים נכנסו לשני מסוקי הבלאק הוק שהמתינו להם שם, והמריאו. על פי כמה פרסומים, המסוקים צוידו בטכנולוגיה חמקנית, כך שלא זוהו על ידי מערכות המכ"ם של צבא פקיסטן.
יחד עימם במסוק היה גם כלב לחימה, קאיירו שמו, שהובא לשם כדי לרדוף אחרי נמלטים, לזהות מקומות מחבוא בבניין ולהריח חומרי נפץ. "קאיירו ישב לידי כל הטיסה", נזכר אוניל. "הוא כלב מדהים".
מה עשית במהלך הטיסה?
"ספרתי מאחת עד אלף, ואז מאלף עד אחת, כדי להעסיק את המוח שלי. לפני שהגענו לשם כולנו השלמנו עם המוות, השלמנו עם זה שיש סיכוי שזו הפעם האחרונה שאנחנו עושים משהו כזה יחד. היינו כמעט שלווים, הרגשנו שאין לנו מה להפסיד, ושאנחנו עושים את זה מהסיבות הנכונות. היה לנו ברור שהפקיסטנים עלולים להוריד אותנו, אבל לחשוש שטיל יכול לפגוע בך, לא יעצור אותו מלפגוע בך. לכן זה בזבוז אנרגיה, וצריך פשוט להפסיק לדאוג. אז אני ספרתי, בחור לידי שם אוזניות, מוזיקה באייפד, ופשוט נרדם. הייתי כל כך גאה בו. אמרתי למי שישב לידי: 'תראה, הוא בדרך לחסל את בן לאדן, זורם לו קרח בוורידים, איזה מדהים'.
"אחרי 90 דקות בערך, ראינו אורות של מגרש גולף. זאת עיר נופש, אז ידענו שהגענו. חייכתי לעצמי ואמרתי: 'אנחנו הולכים לעשות פה סיריוס שיט'. שתי דקות לפני, פתחנו את דלתות המסוק. זה הרגע שבו הבנתי שזה אמיתי לגמרי, ואנחנו הולכים להרוג את הסאן אוף אה־ביץ הזה".
רק שבדיוק אז, הכל השתבש. אבל ממש.
במהלך הנחיתה במתחם של בן לאדן, אחד ממסוקי הבלאק הוק נתקל בכשל טכני, נאלץ לבצע נחיתת חירום לא מוצלחת ויצא מכלל שימוש. הלוחמים לא נפגעו, אבל כתוצאה מכך, המסוק שעליו היה אוניל, נחת במקום לא נכון. "אני זוכר שהנחתי את הרגליים שלי על הקרקע, הסתכלתי על הבית של השכנים ואמרתי לעצמי: 'טוב, אני מניח שאתחיל את המלחמה מפה'.
"נעמדנו מול שער הכניסה למתחם של בן לאדן, והיינו צריכים להבין איך אנחנו נכנסים פנימה. לבחור שהיה לצידי היה מטען באורך כשני מטרים, זו הייתה פצצה ממש גדולה, היא תפתח כל דבר. הוא הניח את זה שם ופיצץ את השער, הוא נתלש לגמרי. אלא שמאחורי השער שנתלש, התגלה קיר לבנים. הוא הסתובב ואמר לי: 'זה רע'. ואני אמרתי לו: 'לא, זה טוב. אף אחד לא עושה את זה, בן לאדן פה'".
השער הזה נועד להטעיה. אוניל וחבריו עשו מעקף, והוכנסו לבית על ידי הסילז מהמסוק השני, שכבר היו בפנים. "זיהיתי את החבר'ה שלי שכבר היו בפנים. הם היו אחרי קרב יריות, והרגו שלושה טרוריסטים. נכנסתי פנימה, לחדר שבו ניסינו לרכז את הנשים והילדים בנפרד. זה כי אנחנו מאמינים שהילדים לא קשורים לזה, ואין להם מה לפחד.
"תוך כדי זה, אחד החבר’ה שלנו כבר סייר מסביב למתחם עם הכלב קאיירו, והוא פתאום רואה את המסוק המרוסק על החומה. הוא בטוח שאנשי בן לאדן פגעו בו, ועולה בקשר: 'חבר'ה, תהיו ערניים, כי הם לגמרי מוכנים לקראתנו'. אז אחד החבר'ה האחרים ענה לו בקשר: 'לא, אידיוט! זה המסוק שלנו, התרסקנו'. אז הצלף ענה לו, "כן לעזאזל... זה נשמע הרבה יותר הגיוני ממה שאמרתי הרגע', וצוחק. זה מה שאני אוהב אצל הבחורים האלו: אנחנו בתוך בית שבכל רגע יכול להתפוצץ עלינו, ולא משנה מה ‑ הם לא מאבדים את חוש ההומור שלהם. אני יודע שזה נשמע נורא, אבל כשהסתכלתי באותו רגע על החבר'ה, הבנתי למה נשים נמשכות אלינו (אוניל צוחק). ואז אמרתי להם: 'אולי נפסיק לעשות צחוקים ונלך למצוא את אוסאמה בן לאדן?'"
חגיגות בגראונד זירו אחרי חיסול בן לאדן
והלכת למצוא אותו.
"כן. התחלתי לסרוק את חדרי הקומה הראשונה. בכל חדר שנכנסתי, חיפשתי חומר נפץ. היה ברור שהם מתחבאים ולא ידענו איפה הם. היו שם כמה אנשים עם נשקים, אבל הצלחנו לנטרל אותם".
זה הקומה הראשונה. מה הלאה?
"עמדנו לעלות לקומה השנייה. האנליסטית מהסי־איי־אי אמרה לנו בתדרוכים: 'אתם עומדים למצוא גרם מדרגות, וכשתמצאו אותו אתם תיתקלו בחאליד בן לאדן’ (בנו של בן לאדן, אחיו של חמזה בן לאדן, היורש של אביו, שלא נכח במבנה באותו יום ‑ ג"ק). היא הזהירה שחאליד יהיה חמוש, ושהוא קו ההגנה האחרון של בן לאדן.
"והיא צדקה לגמרי. זה בדיוק מה שהיה. היה לפניי לוחם, שהחליף עם חאליד כמה מילים ‑ ואז ירה בו. דילגנו מעל הגופה שלו, והמשכנו לקומה השנייה. כולם, חוץ ממני ומהבחור הראשון, התפצלו לחדרים השונים. שנינו נשארנו בכניסה, לאבטח. ואז, הבחור מסתכל למעלה במדרגות, לקומה השלישית, ורואה מין וילון ירוק, ומצביע לעברו, שאסתכל. שנינו מביטים מעלה, ורואים אור וקצת תזוזה. הוא הניח שמדובר במתאבד עם מטען חבלה. אמרתי לו: אנחנו חייבים לעלות עכשיו, לחסל את החבר'ה האלה".
רגע מלחיץ.
"לא מלחיץ. ההרגשה הייתה יותר של 'אנחנו עומדים להתפוצץ כולנו כל רגע, אני עייף מלחשוב על זה יותר מדי, אז בוא נסיים עם זה'".
והם עלו. ואכן שם, מצד אחד היו שתי נשים, שפתחו בצעקות; ומהצד השני, שאליו הסתובב אוניל ‑ ניצב אוסאמה בן לאדן, מאחורי אשתו אמאל. כעבור כמה שניות ושלושה כדורים בפרצוף ‑ שניים מיד ואחד בעת וידוא ההריגה ‑ המבוקש מספר 1 שכב מדמם, על שטיח חדר השינה שלו.
יש הטוענים כי אין דרך לקבוע שאתה הראשון שירית בבן לאדן.
"זה אוּשר, והאמת? לא אכפת לי, כל עוד הוא חוסל. לא אכפת לי אם זה היה חיל הים, חיל הרגלים, או הבחור שעמד מאחוריי. מדובר פה בעבודת צוות ענקית, לא רק של אריות ים, גם של כל אנשי המודיעין, כל מי שעבד על זה. הורדנו אותו, וזהו".
היית בטוח שזה הוא?
"ידענו שמדובר בו, אבל היינו צריכים לוודא במאה אחוז. אספנו דגימות רוק וטביעות אצבע. אחד החבר'ה דובר ערבית, והוא דיבר עם אחת הבנות שלו בחדר, עד שסוף־סוף היא אמרה: 'כן, זה הוא ‑ זה השיח' אוסאמה'".
ואז יש כמה דקות שקט. לא ניגשת לגופה? כל כך הרבה שנים רדפתם אחריו.
"כן, ניגשתי. אני עדיין יכול לראות את זה בכל פעם כשאני עוצם את העיניים: עמדתי שם מעליו, ולא האמנתי שאני רואה את בן לאדן. אחד החבר'ה ניגש אליי, ושאל אותי: 'אתה בסדר?' עניתי לו: 'אני לא יודע. מה עושים עכשיו?' הייתי די בשוק. הוא חייך ואמר לי: 'עכשיו אנחנו הולכים למצוא את המחשבים (כדי לאסוף מודיעין ‑ ג"ק), עשינו את התרגולת הזו מאות פעמים'. אמרתי לו: 'אתה צודק, חזרתי, הולי שיט!' והוא אמר לי: 'כן, הרגע הרגת את אוסאמה בן לאדן, העולם השתנה. ועכשיו בוא נחזור לעבודה'".
כל הדרמה הזו ערכה כ־40 דקות. בן לאדן חוסל תוך כמה דקות, שאר הזמן הוקדש לאיסוף המודיעין מהבית. אוניל: "מצאנו את המחשבים, מצאנו סמים (כמות גדולה של אופיום ‑ ג"ק). היינו צריכים לארוז את הכל, וגם לשים את הגופה של בן לאדן בשק". בספר שלו, תיאר אוניל את הסיטואציה כך: “שלושה חבר’ה שמו את בן לאדן בתוך שק, אבל לא סגרו אותו. אחד מהם עמד מעל הגופה ורצה לצלם תמונות דיגיטליות כדי לאשר שהרגנו את מי שחשבנו. הראש של בן לאדן נחצה לרוחב מעל הגבה שלו, כמו מלון שהושלך על הרצפה. התכופפתי אל עבר הגופה ולחצתי על הראש כך שיתחבר... ואחד החבר’ה צילם”.
כשיצאו מהבניין, לקראת שתיים בבוקר, הם לקחו איתם את גופתו של בן לאדן. "לקחנו אותה איתנו בשביל הזיהוי. כמה שעות אחר כך, עמדתי שם באפגניסטן, כשנציגי הסי־איי־אי בחנו את הגופה. ובזמן שהגופה של בן לאדן שוכבת ממש לידי, אני צופה בהכרזה של הנשיא ברק אובמה על החיסול, תוך כדי שאני אוכל את כריך ארוחת הבוקר שלי, עדיין לובש את המדים. אני שומע את נשיא ארה"ב אומר, 'אוסאמה בן לאדן', ואני מביט על הגופה של אוסאמה בן לאדן, והמחשבה הראשונה שלי הייתה 'איך לעזאזל הגעתי עד לכאן ממונטנה?' זה משוגע".
לגמרי.
"ההרגשה הייתה סוריאליסטית, ולקח לי שנים לעכל את זה. עם השנים הבנתי שכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה עם החיים שלו. הרי הייתי הילד שאפילו לא ידע לשחות, והפכתי להיות אריה ים".
ואחרי שאובמה הודיע לעולם שהצלחתם? חוגגים?
"הדבר הבא שהחלטנו לעשות זה להתקלח, כי היו לנו כמה שעות בבסיס. וגם רציתי למצוא איזה דרינק. ידעתי שהחבר'ה בבסיס שעוסקים בבינוי, בטוח יש להם איזה מחבוא סודי עם וויסקי, וכנראה גם תנור פיצה. עשיתי מקלחת, וניגשתי אליהם. שתיתי דרינק, אכלנו פיצה. ואחרי זה טסנו חזרה לארה"ב".
אתה יודע מי זרק את הגופה של בן לאדן לים?
"אחרי בדיקת הדי־אן־איי שאישרה סופית שמדובר בבן לאדן, הצבא לקח את הגופה למפרץ הפרסי. הם אמרו שצריך לזרוק את הגופה לים, ולא לקבור אותה (הסיבה העיקרית הייתה שהקבר לא יהפוך למקום לעלייה לרגל ‑ ג"ק). הם לא פירסמו את הצילומים, למרות שאני הייתי נוהג אחרת".
מה היית עושה אחרת?
"לדעתי היה צריך לפרסם את התמונות. גם בגלל כל תיאוריות הקונספירציה, וגם כי זה היה עוזר בתהליך הריפוי של כל כך הרבה משפחות. ואני אוהב את הרעיון של, הנה ‑ זו ההוכחה לכך שהרגנו אותו. כנראה שגם ברגע האחרון".
למה "ברגע האחרון"?
"יכול להיות שזו רק שמועה, אבל הבנתי שהוא התכוון לעזוב את הבית הזה בספטמבר באותה שנה. לכן הגענו ממש ברגע האחרון. אם הוא היה עוזב את המבנה הזה, בחיים לא היינו מוצאים אותו".
כשאוניל חזר לארה"ב, אחד הטלפונים הראשונים שהוא עשה היה לאמא שלו. הוא לא יכול היה אז יותר מדי לפרט, אבל אחרי ההכרזה של אובמה, אמו כנראה הבינה למה הכוונה. "יש לי בדיחה עם אמא שלי מאז התיכון", הוא מספר. "הייתי אומר לה כל הזמן, 'אמא, תפסיקי לדאוג לי, אני אעשה משהו מיוחד בחיים שלי'. ואחרי המבצע התקשרתי אליה ואמרתי לה, 'אמא את יכולה להתחיל לדאוג עכשיו. כי הדבר המיוחד הזה שאמרתי לך שאני אעשה בחיים שלי, הרגע עשיתי אותו'".
מתי סיפרת למשפחה?
“כשהכרתי את אשתי הנוכחית (אוניל נשוי בפעם השנייה ‑ ג"ק), זה היה אחרי המבצע, והיא לא ידעה מי אני. ומה שמצחיק זה שכשיצאתי עם בחורות, אף אחת לא האמינה לי. אם הייתי אומר שאני אריה ים זה עוד אמין, אבל להגיד שהרגתי את בן לאדן? אף אחד לא האמין לי".
באוגוסט 2012 אוניל פרש מאריות הים. זה היה אחרי 16 שנה ולמעלה מ־400 משימות שונות, כולל מרדפים אחרי מנהיגי טאליבן באפגניסטן, חיסולים בעיראק ובליבריה, ועוד הרבה משימות שעדיין חשאיות. "פתאום הרגתי את בן לאדן והדברים השתנו", הוא מסביר את הסיבה לפרישה. "הרגשתי שהגיע הזמן. רציתי לראות את הילדים שלי מתחתנים. איבדתי הרבה חברים. לא התרגשתי יותר מנשק ומלירות באנשים. וכשזה קורה, זה הזמן לפרוש. הרי בכלל לא תיכננתי לעשות מזה קריירה, וממש לא תיכננתי להתגייס לאריות הים".
אז איך זה קרה?
"שיחקתי כדורסל בקולג' ותיכננתי לסיים ולעבוד עם אבא שלי. חברה שלי זרקה אותי, והייתי שבור. רציתי לעזוב את מונטנה ולהצטרף לנחתים, אבל באותו יום נציג הנחתים בלשכת הגיוס לא היה, אלא רק של אריות הים. אז נרשמתי. ככה, במקרה".
במהלך כל השנים האלו, יצא לך להתאמן עם חיילים ישראלים?
"התאמנתי איתם קצת בווירג'יניה. הם בדיוק כמו כל יחידה נבחרת אחרת: חוש הומור יוצא מן הכלל, מוכנים לעבוד קשה, לשתות כמה דרינקים. אני ממש מעריץ אותם".
ב־2014 הוא הופיע לראשונה בפנים גלויות, וסיפר בטלוויזיה שהוא האיש שירה בבן לאדן. מהר מאוד הוא הפך לפרשן מבוקש ב'"פוקס ניוז", וליקיר הימין האמריקאי. היום הוא חולק את זמנו בין טנסי לניו־יורק, כתב רב־מכר ומשמש גם כמרצה מבוקש. גם עשור אחרי, האמריקאים עדיין כמהים לדעת כל פרט על המבצע לחיסולו של מפקד אל־קאעידה.
יש גם ביקורת על זה ששברת את קוד השתיקה של היחידה שלך.
"מכל הספרים שנכתבו על המבצע, הספר שלי הוא היחיד שקיבל אישור מהפנטגון. עשיתי הכל בדרך הנכונה, ולא אכפת לי מה אנשים חושבים עליי".
הרגת את הבן אדם הכי מסוכן בעולם. האם אתה חושש לחייך?
"אני לא מפחד. השם שלי פורסם לפני שנים, אני מעדיף שהם יידעו מי אני מאשר לא. איימו עליי, אבל יש לי כלי נשק, יש לי מצלמות ויש לי כלבים".
מי איים עליך?
"אנשים באונליין וכל החרא הזה. אבל באופן כללי, הפידבק היה מאוד חיובי".
אני מניחה שלעבודה כמו שהייתה לך יש תג מחיר נפשי. להרוג אנשים, לחיות עם כל כך הרבה סודות. מה המחיר הנפשי שאתה משלם?
"להרוג אנשים זה לא דבר נורמלי, הפרעה פוסט־טראומטית היא אמיתית. אני אומר ככה: אם עבר עליך יום קשה, דבר עם מישהו. אם עבר עליך יום טוב, דבר עם מישהו, כי יכול להיות שעבר עליו יום קשה".
והיו לך ימים קשים?
"על כולנו עוברים הרבה דברים. כן".
אתה סובל מפוסט־טראומה?
"אני לא אדם מטורף, אבל לפעמים יש רגעים שמאבדים את זה. ואז אני עושה אימון או יוצא לריצה".
וסיוטים מהחיסול של בן לאדן?
"לא. כשיש לי סיוטים זה בדרך כלל על דינוזאורים, לא על אוסאמה בן לאדן, אף פעם לא".
ברצינות? דינוזאורים?
"כן. הרי זו אפילו לא הייתה המשימה הכי קשה שלנו, זו הייתה משימה די קלה. אני רק הייתי צריך להחזיק פנס ונשק".
יש מבוקש שאתה מתחרט שלא הספקת לחסל?
"התשובה תפתיע אותך: אני לא רוצה להרוג אנשים. אני חושב שלשבת על בירה ולדבר, זה הרבה יותר טוב מלירות אחד בשני. כששירתי בעיראק, תהיתי הרבה בעניין הזה. אחרי שהרגתי שם אנשים, הייתי שואל את עצמי: האם הרגתי אותו הרגע רק בגלל שנולדנו במקומות שונים? אני הייתי מעדיף להסתדר עם אנשים מאשר להרוג אותם".
איכשהו, גם החיסול הזה הצליח להפוך בארה"ב לעניין פוליטי. אתה חושב שטראמפ היה שולח אתכם למבצע כזה?
"כן. הנשיא אובמה שלח אותנו, הוא היה דמוקרט ואני חושב שהוא ניסה לעשות את הדבר הנכון בשביל כל העולם. אני בטוח שטראמפ היה עושה את הדבר הנכון בשביל העולם כולו וגם בוש. אני בטוח שכולם במקרה הזה היו אומרים 'כן'".
פורסם לראשונה: 08:54, 04.09.20
