"ברגע שהמטוס מגיע לגובה הדרוש פותחים את הרמפה, ופתאום אתה מוצא את עצמך דקות ספורות מהדבר אולי הכי מטורף שבני אדם עושים", אומר ר'. הוא לוחם ביחידה מובחרת, שכבר היה במבצעים מורכבים ועבר אימוני קומנדו שלקחו אותו אל הקצה. אבל אז, כשחשב שראה כמעט הכול, הוא נבחר עם קומץ מחבריו ליחידה לעבור הכשרה חדשה, שנחשבת בצה"ל לסודית ביותר: צניחה טקטית.
חדש! לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
בניגוד לצניחה המבצעית ה"רגילה" והמוכרת, צניחה טקטית נועדה להחדרת כוחות קטנים באופן חשאי ומדויק לשטח האויב. בפועל, זה מסוג הדברים שרואים בסרטים הוליוודיים: צנחנים טקטיים כמו ר' קופצים מגובה רב וצוללים לאדמה במהירות מסחררת, שלפי מקורות זרים מגיעה ל־200 קמ"ש. אחר כך הם דואים עשרות קילומטרים בעזרת מצנח מיוחד, שאותו בשפתם הם "מֶנהָגים" ישר אל המטרה. וזה מטורף כמו שזה נשמע. "לפני הקפיצה, אתה בודק את החיבורים של המצנח שעל הגב שלך, מעל הוֶוסט לוחם", מתאר ר'. "מוודאים שכל הקליפסים סגורים ומחוברים. אסור לך לחשוב על זה שרצועה פתוחה משמעותה ליפול מהשמיים ולהתרסק. אם תחשוב על זה, אין סיכוי שתקפוץ. במיוחד בלילה, זה פי אלף יותר מפחיד ומורכב. ברגע שמדריך הצניחה מסמן, הראשון מהצוות קופץ החוצה. זו ממש קפיצת ראש לתוך החושך, כאילו הלילה הוא בריכה ענקית. אחד אחרי השני מתקרבים לפֶּתח וקופצים. פתאום התור שלך מגיע. אתה לוקח שאיפה עמוקה, נשיפה חזקה של נחישות וקופץ לתוך התהום. הלב מזנק והגוף מתכווץ, אתה נופל במהירות מסחררת.
כתבות נוספות למנויים:
"כשמגיע הרגע, אתה שולח את היד לידית ומושך חזק, אלה השניות הכי קריטיות. כי אם המצנח לא נפתח, אתה חייב לפעול מהר: לפתוח במהירות את הרזרבי, ולקוות שיעבוד. אתה יודע שהמצנח נפתח, כשאתה מרגיש משיכה חזקה, ממש בלימה באוויר. ואז אתה מביט למעלה באנחת רווחה לעבר החופה העצומה שזוהרת מעליך בחושך, ומביט למטה ולצדדים, מחפש אחרי החבר'ה. פשוט לעקוב אחרי הצנחן שלפניך. צריך להישאר ממוקד ולשלוט במצנח עם הידיות של המצנח, זה נקרא 'לנהג את החופה'. כמו טור של ציפורים שמתעופפות בחושך אחת אחרי השנייה, כולנו שומרים על גובה ומהירות, טסים אל היעד. העיניים כל הזמן חוזרות למד הגובה, האוויר שורק מסביבך, והאורות הקטנים על הקרקע מתקרבים במהירות. בדרך כלל אני מצליח קצת ליהנות, עד שאני נכנס לנחיתה. בתכלס, זה החלק הכי מורכב, במיוחד אם יש רוח, אז בכלל זה מסוכן. אתה עלול להתרסק בלי שליטה. אתה חייב לחכות עד הרגע האחרון, ממש כמה מטרים מעל הקרקע ורק אז לבלום. למשוך חזק את ההגאים של החופה בשנייה האחרונה. כשהרגליים על הקרקע ואתה בטוח שלא שברת שום דבר, אז, ורק אז, אתה חוזר לנשום".
רק קומץ של לוחמים מיחידות מובחרות בצה"ל נשלח להכשרה המורכבת, המסוכנת והיקרה של צניחה טקטית. כל אחד מהם נבחר בפינצטה. מכיוון שההכשרה הזו אורכת זמן רב - כל חניך נדרש לבצע עשרות צניחות בתנאים שונים - היא מתרחשת במקביל לאימונים ולפעילות השוטפת. במקרים רבים, ההכשרה מסתיימת רק אחרי השירות הסדיר, והכוננות נשמרת במסגרת שירות המילואים. כל צניחה כזו עולה למשלם המסים כסף רב. לכן, אפשר היה להניח שדווקא הכשרה כל כך מסוכנת, סודית ויקרה - תנוהל על ידי צה"ל בשיא המקצועיות. אז זהו, שלא תמיד.
בעדויות של לוחמי מילואים מיחידות מיוחדות, הם מגדירים את ההתנהלות של צה"ל בנושא הצניחה הטקטית כ"אבסורדית ובזיונית". הטענות שלהם כוללות סיפורים על קצינים כמו ראש אגף המבצעים אהרון חליוה ומפקד פיקוד העורף אורי גורדין, שמשתתפים בצניחות טקטיות לעיתים בשביל הנאתם הפרטית, על חשבון אימונים ללוחמים; שימוש במטוסים שלא אחת מקורקעים בגלל תקלות, ובכלל, בלגן בניהול הצניחות.
"הצניחה הטקטית זו מערכת רוויה בתקציב, עם לוחמים מיחידות מיוחדות, ובכל זאת היא לא מתנהלת כמו שצריך", אומר אחד הלוחמים. "והאמת? לפעמים זה נראה שמה שקורה שם, זה פשוט לא צבא".
דובר צה"ל מסר בתגובה כי "הכשרת ושמירת כשירות הלוחמים איננה נפגעת בשל צניחות הבכירים", אבל הוסיף כי בעקבות הכתבה, "הוחלט על בדיקה נוספת של ההיקף והצורך בצניחות בכירים".
בשונה ממערך הצניחה המבצעי הוותיק, שנוסד ב־1949 ובא לידי שימוש כבר במבצע קדש, הצניחה הטקטית היא עולם חדש הרבה יותר, שהחל להתפתח בצה"ל רק ב־20 שנה האחרונות, והוכר כיכולת רשמית רק ב־2016. כאמור, רק יחידות צה"ליות ספורות זוכות להכשיר לוחמים בתחום: שייטת 13, המתמחה בעיקר בצניחות אל תוך הים; יחידת החילוץ של חיל האוויר 669, שמחזיקה צוות חילוץ מוצנח למקרה של צורך בהגעה מהירה אל טייס נוטש בשטח עוין; ויחידות מיוחדות, שפועלות בשטח האויב.
בצה"ל מאוד גאים ביכולת הזו (ובצדק), וב־2017 אף פירסם הצבא כי יחידי הסגולה שסיימו את ההכשרה יענדו כנפי צניחה ייחודיות, בעלות חרב מאחורי המצנח. באותה נשימה, הצבא גם שומר על סודיות ומסרב לספק פרטים על היישומים של הצניחה הטקטית. לא מן הנמנע שהיישומים הללו מזכירים את מה שקורה ביחידות של הצבא האמריקאי, כמו אריות הים (המקבילה לשייטת 13), ה־PJ's (המקבילה ל־669) והריינג'רס. גם ביחידות אלו לא מפרטים יותר מדי, אבל כמה פעולות שכן פורסמו, יכולות יותר מלרמוז על מה שכוח קומנדו של צנחנים טקטיים יכול לעשות.
במאי 2007, למשל, צנח צוות של כוחות מיוחדים אמריקאים מגובה רב אל תוך עיירה עיראקית, במסגרת פעילות ללכידת מבוקש. כשהם מצוידים באמצעים לראיית לילה ובמכשירי ניווט מבוססי ג'י־פי־אס, נחתו 11 הלוחמים בדממה בשלוש נקודות שונות, ואז חברו לכוח אחד, שהקיף את בית המבוקש. בתוך עשר דקות השתלט הכוח האמריקאי על הבית, בהפתעה גמורה. המבצע עצמו לא צלח - המודיעין לא היה מדויק, והמבוקש לא היה בביתו - אבל שימש כהוכחה ליכולת לפעול כירורגית באמצעות צניחה טקטית, על ידי צוות קטן יחסית ובעומק שטח האויב.
בפרסומים אחרים בעולם נטען כי כוחות מיוחדים של צבא ארה"ב הוציאו לפועל מספר מבצעי צניחה טקטית נוספים, בעיקר בעיראק ובאפגניסטן. שני מבצעי צניחה טקטית שזכו לכיסוי תקשורתי נרחב בוצעו בידי אריות הים בסומליה: האחד להצלת קפטן ריצ'רד פיליפס, מפקד ספינת המטען שנשבה בידי פיראטים מול סומליה, ושסיפורו תועד בסרט הוליוודי בכיכובו של טום הנקס; והשני לחילוץ ג'סיקה בוכמן ופול הוגאן, שני עובדים בארגון סיוע שנלקחו כבני ערובה בידי חמושים מקומיים.
על החשיבות שיש לאימוני צניחה טקטית גם עבור 669, אפשר אולי ללמוד מהחילוץ ההרואי של היחידה האמריקאית המקבילה באפגניסטן. בשנת 2002, באזור הסמוך לגבול האיראני, עלה סיור רכוב משותף לצבא האמריקאי והאוסטרלי על מוקש. באירוע נפגע קצין אוסטרלי, שהחל לאבד דם במהירות, והייתה סכנה לחייו. אלא שהמפקדה הקרובה הייתה רחוקה מאות קילומטרים משם, והרכב היה עדיין תקוע בלב שדה מוקשים. צוות של שלושה לוחמי יחידת החילוץ PJ's הוזנק במטוס הרקולס, ובחשיכה מוחלטת, קפץ מהאוויר אל עבר הקצין הפצוע. כדי שלא יתגלו, סימנו חבריו של הקצין את נקודת הנחיתה באמצעות מצייני אינפרה אדום. שלושת הצנחנים נחתו במדויק באזור, והחלו לטפל בקצין הפצוע, כשבמקביל מסוק חילוץ עושה את דרכו אליהם. הקצין הועלה למסוק כשהוא בחיים, אך מת מפצעיו בדרך לבית החולים.
בצבאות הזרים, הצניחה הטקטית מבוססת על ציוד ושיטות המוכרות מהצניחה החופשית. בניגוד למצנחים הצבאיים בעלי החופה העגולה, שהקפיצה איתם נעשית מגובה נמוך יחסית (כ־400 מטר) ואשר נפתחים אוטומטית עם היציאה מהמטוס, הקפיצה הטקטית מתבצעת מגובה רב (החל מ־4,500 מטר ועד 11 אלף מטר), ובאמצעות מצנחים מרובעים, דמויי כנף ציפור, שנפתחים ידנית על ידי הלוחמים. המצנחים הללו, שהם גדולים במיוחד ובעלי יכולת ניהוג גבוהה, מאפשרים את החדרת הכוח בחשאיות גמורה, אל תוך שטח האויב, מבלי שיתגלו על ידי מערכות מכ"ם. בשל הגובה והקור העז, בחלק מהמקרים הצנחנים משתמשים במסכות חמצן.
אין ספק שמדובר באחת החוויות העוצמתיות שחייל יכול לעבור בצה"ל. "בכל קפיצה, בהתחלה, יש רגע קטן של פחד", מודה ד', לוחם מילואים ביחידה מובחרת. "אבל כשאתה קופץ ממטוס במהירות מטורפת לכיוון הקרקע ונמצא באוויר במשך זמן ארוך כל כך, כשיש כזו עוצמה של רוח ונפילה - זה זריקת אדרנלין מטורפת. לא משנה כמה פעמים עשית את זה בעבר, זה תמיד מרגש. במיוחד כשאתה יוצא בכזה גובה, ורואה את קו האופק והנוף. עם כל הקושי שבאימונים, אני מרגיש שזו מתנה שקיבלתי, להצטרף לצוות כזה.
"בשלבים היותר מתקדמים, כשאתה צונח עם כל הציוד המבצעי, זה גם מרגיש מאוד 'ספיישל פורסס' כזה", ממשיך ד'. "לא הרבה אנשים עושים את זה בצה"ל או בכלל, ויש גם תחושה מאוד אמיתית, ולא משנה שאתה יודע שאתה עכשיו באימון".
בקרב מפקדי היחידות, הלוחמים ומדריכי הצניחה בצה"ל, השתרש המונח FTL, ראשי התיבות של Follow the Leader, "עקוב אחר המוביל", בכדי לתאר את הצניחה הטקטית. זאת מכיוון שהצניחה הזו מתבצעת כאשר כל צנחן "עוקב" אחר הצנחן שנמצא לפניו. "המטוס יכול להוריד אותך בנקודה איקס, ואתה כדבוקה תנוע לנקודה אחרת, בחשיכה ומבלי שמישהו יאתר אותך", אומר אחד הלוחמים עימם שוחחנו. "ובסוף, אתה יכול לנחות על המטר".
ואם יוצאים למשימה כזו, איך חוזרים ממנה? "חוזרים", אומר אחד הלוחמים. "או ברגל, או שמישהו בא לאסוף אותך. אבל דבר אחד ברור".
והוא?
"שכדי לאשר דבר כזה, צריך מישהו עם ביצים".
את ההכשרה בצניחה טקטית עוברים הלוחמים במסגרת בית הספר לצניחה שבתוך יחידת מרום (לשעבר מהרו"ם, מרכז הטסה והכשרות מיוחדות), שממוקמת בסמוך לבסיס חיל האוויר תל נוף, וכפופה למפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי (מקצח"ר). הצניחה הטקטית מנוהלת בנפרד ובמידור משאר בית הספר, על ידי קבוצה קטנה של מדריכי צניחה בקבע, שמכונים "פלגת חופשיות". בעוד קורס צניחה "רגילה" נמשך כשבועיים, קורס צניחה טקטית הוא ארוך בהרבה, וכולל במינימום כ־60 צניחות מוצלחות. "ההכשרה יקרה וארוכה, והיא דורשת לפעמים יותר ממאה צניחות כדי שבמרום יחתמו עליך כמבצעי", מספר מ', שכמו שאר הלוחמים בכתבה, השלים את הכשרתו רק אחרי יותר משנה.
האימונים הללו מורכבים מאוד. "עשר הקפיצות הראשונות מלוות בפחד מאוד גדול", מספר לוחם אחר. "אחרי זה אתה מתחיל קצת ליהנות, ואז יש עוד 15 צניחות של כיף. אבל אז אתה מתחיל לתרגל קפיצות בתצורה מבצעית, ורמת הסיכון עולה. אתה מאוד דרוך, שקול, מרוכז. ההיסטוריה של פציעות בתחום הזה מוכרת".
לדברי לוחם אחר, "האימונים האלה דורשים הרבה מאוד. אחרי כמה צניחות כיפיות, אף אחד מכל מי שעושה את זה בצבא לא רואה בזה צ'ופר. תחשוב גם על מה קורה אחרי הצניחה, על האימונים שעוסקים במה שאתה עושה אחרי שאתה מגיע ליעד".
"כל כוח מתאמן לפי המשימה שלו", מוסיף לוחם נוסף. "יש כאלה עם יותר ציוד, יש כאלה עם פחות ציוד, יש תפקידים שונים בתוך הדבוקה. למשל, מישהו שאחראי לבדוק את הגובה והניווט, שהוא בדרך כלל הלוחם השני בדבוקה. התנועות שלך בזמן הצניחה חייבות להיות מאוד מדודות. בהתחלה קופצים ביחידים, ואז בקבוצות קטנות ואז בצוות. לאט־לאט משפרים את היכולת לצנוח יחד".
כל זה, כאמור, עולה למדינה הרבה מאוד כסף. כמה? הסכומים חשאיים, אבל אולי אפשר להעריך אותם: צניחה חופשית פרטית אזרחית, יחד עם מדריך, עולה כאלף שקל לקפיצה. כדי לתרגל חלק מהתנועות באוויר ללא הסיכון שבקפיצה עצמה, שכר צה"ל גם מפעיל של מנהרת רוח באזור המרכז. אזרח שיבקש אימון דומה במנהרת רוח, יתבקש לשלם מאה שקל לדקה. אימון צה"לי ממוצע במתקן כזה יימשך כשעתיים, כלומר מחיר מחירון של כ־12 אלף שקל. אבל גם אם סביר להניח שהחוזים הצבאיים חתכו את המחירים הללו דרמטית, עדיין, יחד עם שעות הטיסה, עשרות הצניחות וימי המילואים, אפשר להעריך שכל הכשרה של צנחן טקטי עולה כמה עשרות אלפי שקלים. מינימום.
וכאן מתחילה הביקורת של הלוחמים על הדרך שבה מערך הצניחות הטקטיות בצה"ל מתנהל. מתברר, שיש קצינים בכירים בצה"ל, שהחלו להגיע לצניחות הללו בשביל החוויה. חלק מהלוחמים אף טוען, כי הצניחות הללו הן על חשבון מקום של לוחם באימון. "לרוב, הצניחות הללו מתבצעות בשישי מוקדם בבוקר", מספר מ'. "וזה ידוע שכמעט בכל יום שישי כזה, מגיעים שניים־שלושה לנדקרוזרים צבאיים של חבר'ה שהם אלופים, תתי־אלופים או אלופי משנה, שבאים לעשות צניחות בשביל הכיף. הם מגיעים עם הנהג שלהם, שמחכה להם על מדי ב' ברכב, לובשים סרבל אזרחי ועולים למטוס. וזה לא שאיזה אלוף פנה אליי אי פעם ואמר לי משהו על לבוש או על דיגום. אין דיסטנס, כי הוא בשלו, בא לעשות את הפאן שלו. אתה יודע מה? זה היה אפילו נחמד לראות את הבכירים האלה עושים צחוקים במטוס, כמו אחרוני הילדים".
חשוב לומר: חלק מהקצינים הללו נמצא שם בצדק. יש קצינים בכירים שכדי להבין את הפוטנציאל של הצניחה הטקטית, עוברים קורס צניחה טקטית מזורז, בן כשבועיים. אחרים, כמו מפקד זרוע היבשה האלוף יואל סטריק, מגיעים לקפיצה אחת. לרוע מזלו, בקפיצה היחידה הזו שבר סטריק את הקרסול.
אבל על פי עדות החיילים, כמה מאותם קצינים ממשיכים להופיע לאימונים גם לאחר מכן. לוחמים שעברו את ההכשרה מציינים שראו שם יחד איתם במטוס, ולא פעם אחת, גם את ראש אגף המבצעים, האלוף אהרון חליוה ואת מפקד פיקוד העורף, האלוף אורי גורדין. "בחדר התדריכים יש לוח מחיק, שעליו כותבים את השמות של כל מי שעולה למטוס", מספר לוחם מילואים שהשתתף באימוני צניחה טקטית רבים. "חליוה וגורדין מופיעים שם באופן כמעט קבוע". לדבריו, קצינים בכירים אחרים נוספים מגיעים מחלק מהיחידות שלוחמיהן נשלחים להכשרה בצניחה טקטית.
בצבא מודים שאכן קיימת תופעה של קצינים בכירים, שמצטרפים לאימוני הצניחות הטקטיות, אך טוענים שזה על בסיס מקום פנוי ולעולם לא על חשבון אימונים ללוחמים. הסיבה, כך לדברי גורמים בצבא, היא שזו הדרך להכיר לקצונה הגבוהה יכולת כה חדשה, הנחשבת למסוכנת מאוד, ולהדגים בפניהם את היתרונות המבצעיים שלה. "אנחנו בונים את האמון של הדרג הגבוה בצה"ל ביכולת הזו", אומר גורם צבאי. "זה עולם חדש וצריך לאמן ולתת ביטחון בהצלחתו. חלק משמעותי מזה זה מעורבות של אנשים בדרגים הגבוהים, שגם ההתנסות שלהם חשובה".
"אני לא מכיר ולו צניחה אחת שלוחם היה צריך לצנוח בה, וצנח אלוף על חשבונו", טוען גורם צבאי בכיר. "האם יכול להיות שיהיו אלופים, שמוסמכים ומוכשרים לצניחה כזו או אחרת, שיבואו לצנוח על בסיס מקום פנוי, במידה ויש מקום פנוי? היו דברים כאלה. אנחנו מוודאים שאין פגיעה ולו הקטנה ביותר בלוחמים או בהכשרה שלהם. זה לא יבוא על חשבון מישהו".
אלא שהלוחמים אינם חשים כך. "הדבר הכי אבסורד זה שהקצינים הבכירים מסיימים ראשונים את ההכשרה הבסיסית של השבועיים, בעוד שללוחמים זה לוקח הרבה זמן", מוסיף לוחם אחר. "עכשיו, מח"ט יחידה, שלא הולך בחייו לצנוח בשטח האויב, משלים הכשרה, בעוד שהלוחמים תקועים. ואחרי זה, אותו בכיר ממשיך לעשות קפיצות בשביל ההנאה, כי הוא כבר מוכשר ויכול לעלות למטוס ולקפוץ בלי בעיה". לוחם אחר טוען כי הקצינים הבכירים "לא צונחים עם מצנח מבצעי, ולא צונחים בצורה מבצעית. ובכל מקרה, אלופי משנה כנראה לא ייצאו למבצע, ובטח לא למבצע של צניחה טקטית".
"אותו קצין בכיר בא לעשות צניחה או שתיים, ואז לצאת לסופ"ש שלו", מצטרף לוחם נוסף. "הוואסח (סלנג צבאי שמשמעותו פוזה קרבית - א"א) לצערי לא נגמר גם אחרי דרגת האלוף משנה", נאנח לוחם מילואים אחר. "לדעתי, שופכים פה המון כסף ללא הצדקה. הייתי רוצה בתור משלם מסים, לדעת שהכסף שלי הולך לדברים אחרים".
הטענות של הלוחמים כלפי ההתנהלות של מרום לא מסתיימות בכך. לדבריהם, ההכשרה "נמרחת ונמרחת" לא רק בגלל הקצינים שלדבריהם מצ'פרים את עצמם בצניחות בשביל הכיף. "הבעיה היא שפשוט אין מספיק אימונים", מתלונן אחד מהם.
למה אין מספיק אימונים? עד לפני זמן לא רב, כמעט כל עומס הצניחות הוטל על חברה אזרחית אחת, שנשכרה לשם כך על ידי צה"ל, ופועלת ממנחת אי שם בארץ. "המטוס (האזרחי) הוא כזה, שבחלק מהצניחות בכלל התקלקל, והאימונים הולכים פארש", אומר אחד הלוחמים. "או שאתה בא לאימון ויש לטייס איזו בעיה, אז אין צניחה".
בעיה נוספת היא שחיל האוויר אינו מקצה הרבה "חלונות טיסה" לצורך אימוני הצניחה הטקטית, מה שמגביל עוד יותר את היקפם. כחלק מהניסיון לפתור את הבעיה, החלו לאחרונה לעבוד בצבא גם עם חברה אזרחית נוספת ולבצע צניחות גם בבסיסים של חיל האוויר, אבל התורים עדיין ארוכים. "מדובר במשאב מאוד מוגבל", אומר אחד הלוחמים.
לדברי לוחם אחר, בשל המחסור באימונים, סד"כ הלוחמים שאמור להיות מוכשר ביחידות השונות בתחום הצניחה הטקטית, אינו מצליח תמיד להתמלא. "מאוד מתקשים למלא את השורות", הוא אומר.
אבל למה? זה אמור להיות קורס מאוד מבוקש.
"כן, אבל יש כזה 'פקק' בצניחות, כשאתה מכשיר מישהו, ואז הוא מפנה את מקומו לבא בתור. עד שאותו לוחם יצנח שוב, הוא כבר יצטרך לעשות קפיצות של החזרת כשירות".
ללוחמים, חשוב לציין, אין טענות בתחום המקצועי למרום. "הם מאוד מקפידים על תחום הבטיחות, הם לא לוקחים סיכונים", אומר אחד מהם. אבל הזעם שלהם מופנה לדרך שבה הצניחות הטקטיות מנוהלות. "מרום יודעים שהם יושבים על הברז של יכולת מאוד יוקרתית. לכן הם קובעים את המדיניות, את הנהלים, הם אומרים לך מתי להתייצב, ואם אתה לא בא - בעיה שלך", מסביר לוחם אחד. "תזכור שמדובר בעיקר במילואימניקים, לא חיילים בסדיר. לצורך העניין, הם יכולים לקבוע אימון בתקופת מבחנים, ובהתראה של פחות משבוע. האמירה שלהם, זה שאם אנחנו לא מגיעים אז היחידה שלנו 'תיענש' בזה שלא תקבל אימונים קדימה".
אז למה מפקדי היחידות שלכם שותקים?
"בגלל שיש מעט אימונים, וזה יקר, אז בסוף כל היחידות מקרקרות סביב מרום", מסביר לוחם אחד. "הם פיתחו אגו, כי כל יחידה מתחננת שייתנו לה אימונים".
"זו הכשרה שלוקחת שנים, בגלל ההתנהלות המטומטמת הזו", אומר לוחם אחר. "ועל זה נוסף הקטע שאתה מגיע לאימונים ורואה בכירים מאוד בצבא, שהם ככל הנראה לא עושים את זה מתוקף מבצעי. אם אין מספיק זמן ליחידות להתאמן, איך נכנסים עוד אנשים שלא חייבים את זה? במקום להתקשר ליחידה ולהזמין אותה לאימון, נותנים הקצאות לבכירים".
כמה מהלוחמים מספרים שהם ניסו להציף בעבר את הטענות כלפי מרום, אבל לא הצליחו לשנות דבר. "יש מקרים של סתימת פיות בכל פעם שמישהו מנסה לעשות סדר בבלגן", אומר אחד הלוחמים עימם שוחחנו. לטענתו, בבסיס ההתנהלות הזו עומד הקשר ההדוק בין אותם קצינים בכירים שנהנים מצניחות בחינם, לבין מרום. "ההתנהלות של מרום קיבלה חותמת בגלל שהבכירים (שמגיעים לצניחה בשביל החוויה - א"א) ידעו שבמרום הם אלה שבסופו של דבר מחליטים מי קופץ ומי לא", מסביר לוחם אחד. "זה ההסבר היחיד למה שאני רואה בשטח".
"אני רואה במרום יחידה שמתנהלת בצורה לא טובה, כוחנית ואגרסיבית אל מול היחידות הלוחמות והלוחמים בקצה", מצטרף לוחם אחר. "אבל אני מרגיש שקצינים בכירים לא באים אליה בטענות, בגלל שהם מקבלים את הקפיצה שלהם פעם בחודש. זה העוול שנעשה. אין מישהו למעלה שייתן להם בראש. למה? כי מי שצריך לתת בראש, מקבל מהם פאן"."הם מרגישים שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים", אומר לוחם אחד. "אם זה להחליט מי קופץ יותר, מי קופץ פחות, איזו יחידה תקבל יותר אימונים ואיזו פחות". לדברי לוחם נוסף, "לא רק שאתה לא יכול בלעדיהם, אלא שאתה צריך להיות איתם ביחסים טובים, שיאהבו אותך ושלא יכעסו עליך".
בצה"ל טוענים שהם מודעים לבעיית המחסור בשעות האימונים, ולכן לאחרונה החלו לתגבר את החברות האזרחיות שעוסקות בכך, גם בצניחות ממטוסים של חיל האוויר. לגבי הריכוזיות שבה מנהלים במרום את חלוקת שעות האימונים, בצבא דוחים את הטענה שמדובר בקרבות אגו של מרום. "השליטה הריכוזית בחלוקת שעות האימון נובעת בעיקר מענייני בטיחות ואחריות כלפי הצונחים, בריאותם וחייהם", טוען גורם צבאי. "בכל מקרה, לא מרום מחליטים מי קופץ, כמה ומתי".
את הלוחמים, הטענות הללו לא משכנעות. "גם ככה מדובר באירוע מורכב, כי תחום הצניחה הטקטית הוא יקר, האימונים לא סדירים, וקשה לך מאוד להחזיק את המילואימניקים בכשירות", אומר לוחם אחר. "והתוצאה היא שבתחושה שלנו, זה פלופ צה"לי גדול".
ואכן, רוב הלוחמים שעימם שוחחנו, מספרים כי בכלל צצו אצלם סימני שאלה כבדים לגבי הצורך במערך הצניחה הטקטית כולו. היו שהגדירו את הצניחה הטקטית כ"צעצוע יקר של הצבא". "בסוף זו יכולת חשובה, מאוד הרואית וגרנדיוזית", אומר אחד מהם. "אבל כדי להפעיל אותה צריך לקרות מקרה קיצון".
"היחידות מאוד רוצות ליזום, להשתמש ביכולת הזו, שהיא גם סקסית וגם יש לה פוטנציאל אמיתי", מסכם לוחם נוסף. "אבל הידיים שלהן כבולות בידי מרום, ולכן הן לא יכולות להביא את היכולת הזו לידי ביטוי. ל־669, למשל, מאוד חשוב להיות מסוגלת להגיע לטייס נוטש, לשייטת מאוד חשוב להיות מסוגלת לחלץ חטוף מספינה בים. אבל בסוף, בגלל הדרך שבה כל זה מתנהל, צה"ל מתקשה לספק להן את האמצעים לבצע את המשימה הזו".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "בכל שנה מתבצעות בחטיבת המרום אלפי צניחות של לוחמים בסדיר ובמילואים, הצניחות נועדו לשמר את כשירותם המבצעית של הלוחמים ולפתח יכולות נקודתיות בתמרון צה"ל.
"שמירת הכשירות ללוחמים מתבצעת על פי הצורך וההיקף הנדרשים לפי גרף אימונים שנקבע מראש על ידי זרוע היבשה. נציין כי הכשרת ושמירת כשירות הלוחמים איננה נפגעת בשל צניחות הבכירים. בעקבות פניית הכתב, הוחלט על בדיקה נוספת של ההיקף והצורך בצניחות בכירים".
פורסם לראשונה: 09:45, 11.09.20
