סמל ראשון אפי זרו עדיין לא מבין מה היה כל כך יוצא דופן במה שעשה. לא מדובר בהצטנעות מעושה. הוא באמת נבוך כשמזכירים את אותו אירוע, כשמזהים אותו ברחוב, ובוודאי כשרוצים לראיין אותו לעיתון. האירוע שהכניס את סמ"ר אפי - כפי שכונה אחריו בכל מקום ‑ כמעט בכל סלון במדינה, התרחש בליל שבת, 12 ביוני השנה. זרו, (20), לוחם בפלוגה הרובאית בגדוד 51 של חטיבת גולני, היה במשימת שמירה ברחוב השוהדא בחברון, כשהבחין בקבוצת צעירים יהודים תוקפת את איברהים בדר, פלסטיני תושב העיר. על פניו, תקרית שכבר היו כמותה בזירה החברונית הרותחת, שבה פלסטינים ויהודים חיים יחד, ובתווך החיילים. אלא שהפעם קרה משהו אחר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
חדש! לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
תיעוד התקרית, שפורסם על ידי אזרח פלסטיני, הפך לוויראלי עוד באותו לילה. זרו נראה מסתער על קבוצת הצעירים, מחלץ מידיהם את בדר, מגן עליו בגופו תוך עימות עם התוקפים, וגם כשמגיעים עוד ועוד צעירים הוא מקפיד לחצוץ ביניהם לבין בדר ולאפשר לו להגיע למחסום שהמעבר בו הוא לפלסטינים בלבד, ושאחריו הוא למעשה מוגן מתקיפה.
את האפקט של אותו סרטון, זרו מתקשה לעכל עד היום. "לא האמנתי שזה מה שיקרה", הוא מודה. מי שחזה במהירות את המתקפה התקשורתית המתקרבת היה דובר אוגדת איו"ש, סרן אלי פלדשטיין, שכבר לאחר פרסום הסרטון המליץ לזרו להתקשר ולהכין את משפחתו. "התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה שאולי היא תראה אותי בטלוויזיה", נזכר זרו. "היא נלחצה. לא הבינה. התחילה לשאול, 'מה קרה?' 'מה עשית?' הסברתי לה שהייתה מריבה בין יהודים לפלסטיני ושאני הפרדתי וצילמו את זה. טוב שהכנתי אותה כי מיד התחילו כתבים להתקשר אליה, למשפחה, חפירות".
ואתה, מתי חזרת לשמור באותה עמדה?
"כבר למחרת הייתי שם שוב בשמירה. אבל בגלל הסרטון שפורסם, אחד מערוצי הטלוויזיה הציב עמדת שידור ממש מול העמדה. מזל שבגלל הקורונה שמרתי עם מסכה, אז לא זיהו שזה אני ששומר שם".
כעת, כשלושה חודשים לאחר אותה תקרית, חוזר זרו לאותה עמדת שמירה ובראיון נרחב ראשון משחזר את אירועי אותו לילה, מספר על תחושותיו בעקבות התקרית ומתייחס לראשונה לתקרית נוספת שבה הגן על צעיר פלסטיני ‑ הפעם מפני נחת זרועם של חבריו לגדוד, שאף נשפטו למאסר והודחו מהחטיבה בשל אותו אירוע. תקרית המעידה על סיר הלחץ שבו נתונים החיילים המשרתים בחברון. בניגוד לחטיבות האחרות באוגדת יהודה ושומרון, חברון היא המקום היחיד שבו אוכלוסייה פלסטינית ואוכלוסייה יהודית גרות יחדיו. המשימה של לוחמי צה"ל בעיר היא למעשה כפולה: גם למנוע אירוע טרור, אך גם למנוע חיכוך בין האוכלוסיות. גם אם הציפייה מכל חייל, כפי שמעידים המפקדים, היא לעשות בדיוק את מה שעשה אפי זרו, זה לא תמיד המצב ‑ אפילו לא בגדוד שבו הוא שירת.
“מצד אחד, אתה מצפה מכל לוחם שינהג כך וישמור על ערכי צה”ל בכלל וגולני בפרט”, מסביר תא”ל שי קלפר, שמונה לאחרונה למפקד מרכז הכשרות היסוד בזרוע היבשה והיה באותו זמן מפקד חטיבת גולני, “אבל הוא יכול היה גם לעצום עין. לא לראות את מה שקורה מעבר לעיקול. אבל הוא בחר לפעול. הוא סיכן את עצמו כדי לשמור על כבוד האדם. זה מה שנדרש בעיניי גם מלוחם בקרב ‑ הדבקות במשימה תוך נכונות לסיכון עצמי. לכן גם ראיתי לנכון להעניק לאפי תעודת הערכה על ההתנהלות שלו במקרה הזה. רציתי לסמן לאנשים שזה הכיוון הנכון שצריך ללכת בו. לפעמים הנטייה היא בעיקר להוקיע ולסמן מה לא טוב ולאן לא נכון ללכת. לכן, כשיש אירוע שמבחינתנו הוא טוב, חשוב להבליט אותו".
"מוזר לי לחזור לכאן עכשיו", מודה זרו, כשאנחנו מתקרבים לעמדת השמירה בכניסה לשוק הסיטונאי הסגור, ממש מול בית הדסה. עכשיו יושב באותה עמדה לוחם מגדוד 50 של חטיבת הנח"ל. "אתה הבחור שעזר לפלסטיני", הלוחם בעמדה מזהה את זרו מיד. "ראיתי אותך", הוא מספר לו.
"זה היה החודש האחרון שלנו כאן, בחברון, מתוך שלושה חודשי קו", משחזר זרו. "הגענו לקו הזה מאימון באל פוראן בגולן. עמדת השמירה הזו היא מעין נקודת גבול בין האוכלוסייה הפלסטינית ליהודית. הפלסטינים שגרים כאן בבניינים שמעל חנויות השוק הסגורות יכולים לרדת מהם במדרגות שצמודות לעמדה ולפנות רק שמאלה, כדי להגיע למחסום הצה"לי בהמשך הרחוב, שממנו יורדים לשכונת תל רומיידה. יהודים לא יכולים לחצות את המחסום הזה".
מה היה סדר היום שלכם באותה תקופה כאן?
"עשינו 4/8. ארבע שעות שמירה, שמונה שעות מנוחה. בעמדה הזו הייתי ככה לכל אורך אותו שבוע. כבר הכרתי את כל מי שעבר מפה. באותו ליל שבת, הייתה לי משמרת כאן מ־20:00 עד חצות. כל מי שעבר בירך שבת שלום. חזרו מבית כנסת, ישבו קצת ליד העמדה. ההתיישבות כאן מאוד מחבקת את החיילים. באים ויושבים איתך בכל שעה. מביאים קפה.
"המשימה שלנו כאן, מלבד כמובן השמירה על הביטחון, היא גם לשמור על אורח חיים תקין. למנוע חיכוכים בין פלסטינים ליהודים. באותו יום שישי היו מלא חיכוכים כאלה. זו הייתה איזו שבת מיוחדת, והגיעו הרבה מאזור המרכז לעשות שבת בחברון. בערך בשעה עשר ירד הבחור הפלסטיני מכאן, במדרגות, ופנה שמאלה לרחוב. הכרתי אותו מהשמירות שלי כאן. הוא היה עובר כאן הרבה. הרחוב מתעקל קצת, אז אחרי כמה מטרים כבר איבדתי איתו קשר עין, אבל פתאום שמעתי צעקות בערבית. ידעתי מיד שמדובר בחיכוך".
זרו הבין שהוא חייב לפעול, ומהר. "ירדתי מהעמדה והתחלתי לרוץ לכיוון. תוך כדי כבר דיווחתי בקשר שיקפיצו 'כרמל' ‑ כיתת כוננות. אחרי רגע כבר ראיתי את הפלסטיני צמוד לאיזו מכונית חונה, ובערך חמישה צעירים הקיפו אותו. הם דחפו אותו וצעקו לו: 'עוף מפה', 'אל תהיה פה'. הם היו במרחק של כ־40 מטרים ממני. רצתי אליהם. תפסתי אחד מהם והרחקתי אותו מהפלסטיני. אחד אחר חנק את הפלסטיני. משכתי אותו ממנו כדי להפריד וביד השנייה תפסתי את הפלסטיני איתי".
לא פחדת שיתקפו גם אותך?
"כשרצתי לשם כבר הייתי בידיעה שאני אקבל מכות. אבל תוך כדי האירוע עצמו זה כבר היה הדבר האחרון שחשבתי עליו. לא פחדתי. כשהם הרימו עליי ידיים גם החזרתי, כשלא הצלחתי להשתלט ולהרחיק אותם".
דיברת איתם תוך כדי? הם אמרו לך משהו? שאלת אותם למה הם מרביצים לו?
"הם לא ניסו לדבר איתי. לא הייתה שום שיחה בינינו. גם לא עניינה אותי הסיבה שבגללה הם הרביצו לו. עניין אותי קודם להפריד ולהציל אותו. זה מה שעשיתי".
עוד ועוד צעירים יהודים החלו להתקרב למקום ולנסות להגיע לפלסטיני. "היו כבר בערך 20", מתאר זרו. "עמדתי בינם לבין הפלסטיני, חסמתי אותם וליוויתי אותו שירוץ אחורה את 50 המטרים שנשארו עד למחסום. צעקתי לו 'רוץ, רוץ למחסום'. החיילים במחסום כבר נתנו לו להיכנס".
זרו היה נסער ביותר. "אחרי שהוא עבר את המחסום חזרתי אחורה לכיוון התוקפים. רציתי לעצור את אחד מהם, אבל הוא ברח לתוך אחת השכונות. תוך דקות גם הגיעו כל הכוחות של האזור. הרבש"ץ (רכז הביטחון) בא אליי וניסה להרגיע אותי. אמרתי לו שאני רוצה לתפוס את זה שהכה. רדפתי אחריו לתוך השכונה אבל הוא נעלם. בהמשך הם הרגישו היטב שהמשטרה מחפשת אותם. הם לא יצאו מהבתים".
מה לדעתך היה קורה אם לא היית מתערב בעימות הזה?
"לך תדע. אולי הוא היה מת. אולי היו מכים אותו עד זוב דם. עושים בו לינץ'".
אחד הפלסטינים שמתגורר ברחוב, מעל חנויות השוק, תיעד את האירוע כולו. התגובות לסרטון שהועלה לרשת היו אדירות והותירו את זרו המום לחלוטין. "התגובה העוצמתית הפתיעה אותי", הוא מודה. "'כולה מה עשיתי? עוד אירוע. יש עוד אירועי חיכוך כאלה. אלה דברים שקורים כאן".
אז מה לדעתך גרם להבדל ברמת התגובה כאן?
"אני חושב שקודם כל זה שהכול צולם, וגם הקטע שמשכתי את הבחור שעמד וחנק את הפלסטיני, והדפתי אותו משם. זה תפס את כולם. כולם אמרו לי, 'איך העפת אותו ממנו'".
איך הגיבו החברים בפלוגה?
"היה בלגן, בקטע טוב. מחיאות כפיים, חיבוקים. אמרו לי 'כל הכבוד'. המפקדים דיברו על האירוע בשיחות. המג"ד שלי, סא"ל אפרים תהילה, בא אליי יום אחרי האירוע והחמיא לי על ההתנהלות. הטלפון לא הפסיק לצלצל. בשלב מסוים כבר הפסקתי לגמרי לענות".
"אפי לא הסתכל מהצד אלא חתר למגע ושם את עצמו לחצוץ בין שני הצדדים", אמר סמ"ר יוסף איינאו, שהיה מפקדו של זרו בעת האירוע. "אני, כסמל בגדוד, מצפה מכל לוחם לפעול כמו שאפי פעל. לכן היה חשוב לנו להדגיש את האירוע הזה. שיבינו איך צריך לפעול לוחם בצה"ל".
זרו מצידו בטוח שכל אחד היה נוהג כמוהו. "בפלוגה שלי כולם היו רצים ועושים את אותו הדבר", הוא משוכנע. "במקרה, אני זה שהיה שם באותו ערב".
עובדה שמח"ט גולני באותה עת, תא"ל שי קלפר, בחר להעניק לך תעודת הערכה.
"לא הגיעה לי תעודת הערכה. זה התפקיד בעמדה הזו. זה מה שהייתי צריך לעשות שם".
"כשצפיתי בהתנהגות של אפי באותה תקרית התקשרתי אליו אישית”, סיפר השבוע תא”ל קלפר, “זה מאוד חריג שמח”ט מתקשר ללוחם מן השורה, והוא ענה ובשיא הצניעות התנצל: 'המח”ט אני בדיוק באמצע תחקיר וחקירה במשטרה, אני יכול לחזור אליך?’ אמרתי לו: ‘אני אוהב אותך, אתה גולנצ’יק אמיתי'".
אחד מאותם רבים שניסו לשוחח באותה עת עם זרו היה מפקד סיירת גולני באותה תקופה, סא"ל איוב כיוף. "לא הכרתי אותו אישית, אבל ריגש אותי לראות איך הוא התנהג שם", סיפר סא"ל כיוף. "מיד כשראיתי את זה התקשרתי לאפרים תהילה, המג"ד שלו, וביקשתי ממנו את הטלפון של הלוחם. למרות שאני סא"ל והוא חייל בגדוד אחר, ואנחנו לא מכירים בכלל, רציתי לשבח אותו אישית על התפקוד שלו. הוא לא ענה לי. אחר כך התקשרתי שוב ושוב הוא לא ענה. חזרתי לתהילה, המג"ד, ואמרתי לו שהחייל שלו לא עונה לי. הוא הסביר לי שמיד אחרי שזה פורסם, הלוחם קיבל הוראה לא לענות לטלפונים שהוא לא מכיר. כמובן שאת הטלפון שלי הוא לא הכיר, אז יצא שהוא סינן את מפקד הסיירת".
כמובן שאחרי הפנייה של כיוף למג"ד, זרו שוחח עימו. "היה מרגש מאוד לקבל שיחה עם כאלו שבחים ממפקד הסיירת", הוא מודה. "אנחנו עד היום משוחחים בטלפון מדי פעם".
מי עוד הגיב?
"מי לא? ראשי מועצות מהאזור, מג"דים מכל החטיבות, בלי סוף".
איזו שיחה ריגשה אותך במיוחד?
"התקשר אליי תא"ל (מיל') אסף אגמון (ממובילי ההפגנות בבלפור ‑ י"י, ר"ו). הוא היה טייס קרב. הוא סיפר לי שכמפקד טייסת הוא השתתף בהעלאה החשאית של יהודי אתיופיה מסודאן, ושבהמשך היה גם אחד ממפקדי מבצע שלמה. התרגשתי לשמוע שאדם כזה מתקשר אליי".
איך הגיבו בבית, המשפחה, החברים?
"היו גאים בי. בבתי הספר של האחים שלי דיברו על האירוע הזה ועכשיו כולם תופסים מהם. היו גם כאלה שעצרו אותי ברחוב כשחזרתי הביתה על מדים, זיהו אותי ואמרו 'כל הכבוד'. חבר שלי שנמצא עכשיו בבא"ח גולני סיפר לי שעשו לטירונים שיחה על האירוע הזה".
והמתיישבים כאן בחברון כעסו עליך?
"כבר למחרת, כששמרתי שוב בעמדה הזו, הגיעו אליי רבים מהמתיישבים שהכרתי כאן ושאלו אותי איך אני מרגיש, כי הם שמעו שהותקפתי. הם ממש לא כעסו עליי. להפך. אמרו לי 'כל הכבוד', סיפרו שדאגו לי כששמעו מה קרה. הביאו לי קפה ודברים טעימים. גם הרבש"ץ אמר לי: 'טוב שעשית את זה'".
תגובות שליליות לא היו?
"רק בפייסבוק", הוא צוחק. "לא פנים אל פנים. כל הגיבורים על המקלדת. היו כאלה שכתבו 'שמאלני', היו כאלה שכעסו: 'למה לא נתן להם להרביץ לו?' אני לא מתרגש מזה. מה שכן ‑ הצטרפו לי עוד הרבה עוקבים לאינסטגרם".
ואת בדר, הפלסטיני שהצלת, פגשת מאז?
"פגשתי אותו כמה ימים אחרי האירוע, כששנינו הגענו לתחנת המשטרה כדי לזהות את מי שנעצרו כחשודים בתקיפה. הוא מיד קפץ עליי, שאל איך אני, אם הכל טוב. הוא מאוד התרגש. גם אבא שלו בא אליי לעמדה ואמר לי: 'תודה רבה. הצלת את הבן שלי'".
כשתא"ל קלפר מדבר על אירועים טובים פחות שקרו בגזרה, הוא יודע היטב על מה הוא מדבר. באותו קו בחברון אירעו בגדוד 51 שני אירועים של פליטות כדור ‑ שבאחד מהם נפצע באורח קשה מפקד המחלקה של זרו ‑ וכן אירוע נוסף שבו ארבעה לוחמים מהגדוד תקפו חשוד פלסטיני שעיכבו, וקלפר כמח"ט שפט אותם למאסר והדיח אותם מהחטיבה.
מה שנחשף כאן לראשונה הוא שבאותה תקיפה של החשוד הפלסטיני - שהתרחשה כשלושה שבועות לפני שזרו חילץ את הפלסטיני מידי תוקפיו היהודים ‑ גם אז היה זה זרו שמנע מחבריו לגדוד להכות את החשוד.
מה קרה באירוע הזה?
"זה היה בקסבה של חברון", הוא מוביל אותנו לכיוון מקום האירוע. "יצאנו למעצר של פלסטיני שהיה מוכר כבלגניסט שזורק אבנים. חיפשנו אותו בכל האזור ולא מצאנו. נשארנו צוות של חמישה לוחמים. אחרי שעה בערך, הלוחם שישב בעמדה זיהה את הבחור שחיפשנו. רצנו אליו, אבל לא תפסנו אותו. הוא הצליח להתחמק. תפסנו את החבר שהיה איתו. גם הוא היה מוכר לנו כבעייתי. החלטנו לעצור אותו ותוך כדי החלו לזרוק לעברנו אבנים ובקבוקים, יחד עם צעקות וקללות בערבית".
"החליפו פה את השער", מחווה זרו בידו על שער ברזל גדול בכניסה לקסבה. "אז היה כאן שער פרוץ שלא נסגר. ההמון הלך והתקבץ עלינו ואנחנו היינו מאחורי השער עם העצור. שניים מאיתנו החזיקו את השער כדי שההמון לא יפתח אותו וייכנס, ושלושה אחרים שמרו על העצור. העצור צעק להם שייכנסו, עודד אותם לזרוק עלינו אבנים ובקבוקים. הוא קילל את הלוחמים שהחזיקו אותו וניסה לברוח".
בסרטון שצילם אחד הנוכחים במקום נראה הצעיר מתנגד לחיילים ששומרים עליו והם מצמידים אותו בעוצמה לקיר ולעיתים גם מכים אותו. בכל פעם שאחד הלוחמים מנסה להכות את העצור, נראה זרו מגיע במהירות, מפריד, ומזיז את הלוחם המכה, עד שהגיע למקום אחד המפקדים שלקח משם את העצור.
"זה לא שבאתי להפריד ולשמור עליו בכל פעם", נמנע זרו מלהאשים את חבריו לשעבר לגדוד. "פשוט באתי והרחקתי אותם ממנו כדי שילכו להחזיק את השער סגור וימנעו מההמון להיכנס. כל הזמן באתי ומשכתי אותם לשער. היינו צריכים שם את העזרה שלהם".
את המח"ט דאז, קלפר, הסיבות לא עניינו והוא הדיח את ארבעת הלוחמים מהגדוד וגזר 40 ימי מאסר על כל אחד מהם. "חברון הוא קו מורכב מאוד בגלל הסביבה האזרחית והחיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית, שהוא ברמה גבוהה", אומר תא"ל קלפר. "אין מאה, אבל גדוד 51 עשה שם קו טוב. יש לו מג"ד ומפקדים רציניים. יחד עם זאת, אנחנו לא מטאטאים שום דבר מתחת לשולחן ומטפלים בכל חריגה מהנהלים".
כחודש לאחר התקרית השנייה, שבה חילץ זרו את הפלסטיני שהותקף, סיים גדוד 51 של גולני את קו חברון ועלה שוב לאימון בגולן. בקרוב יירד הגדוד לקו בעזה.
היום, שלושה חודשים אחרי, מה היית אומר לאותם תוקפים אם היית פוגש אותם?
"הייתי שואל אותם: 'מה קרה איתכם? אתם חושבים שזה היה בסדר? אתם מתחרטים?'"
הוריו של זרו עלו לישראל מאתיופיה בשנת 1998. "אני כבר נולדתי כאן" הוא מספר. בן בכור מבין ארבעה ילדים: אחות בכיתה י”ב שתתגייס בקרוב לצה"ל ושני אחים צעירים יותר (13 ו־11).
גדל באשדוד וכשהיה בן 13 עברה המשפחה לקריית־גת, שם הם מתגוררים מאז. "אמא עבדה בניקיון ועכשיו מחפשת עבודה, ואבא עובד במפעל לכלי כתיבה בצומת עד הלום. לא מעמד גבוה, אבל לא חסר כלום בבית. גם השכונה שגרים בה נחשבת לשכונה טובה. חמה. כולם מכירים את כולם".
בתיכון למד במגמת חשבונאות וכשהיה בן 17 החל לעבוד במלצרות. זאת לצד אהבתו הגדולה ‑ כיבוי אש ‑ שבמסגרתה התנדב שלוש שנים רצופות בתחנת כיבוי האש בעירו.
לגולני ביקש להתגייס לאחר שכילד וכנער התרשם מפעילות החטיבה במבצעי עופרת יצוקה וצוק איתן. "רציתי רק גולני", הוא מתגאה בחיוך גדול.
במארס 2021, עוד כחצי שנה, הוא אמור לסיים את שירותו ולהשתחרר מצה"ל. "אם עד אז ייפתחו לגמרי השמיים, החלום הוא לטוס לתאילנד", הוא מחייך, "ואחר כך לחזור לארץ, לעשות קורס כיבוי ולהפוך ללוחם אש".
מה חשבת על המחאה הגדולה של העדה האתיופית?
"רציתי להיות שם, לעזור ולתמוך, אבל הייתי בבסיס. אני חושב שהמחאה הזו הייתה צודקת מאוד. יש חוקים במדינה, וגם לשוטר אסור לקחת את החוק לידיים".
אתה באופן אישי נתקלת בגזענות? בשכונה, במועדונים, בצבא?
"גזענות הייתה תמיד, והיא קיימת בכל מקום. אליי אישית היא לא הגיעה. בשכונה כולנו מכירים אחד את השני, למועדונים אני לא יוצא אז לא עצרו אותי בכניסה, ובצבא מעולם לא נתקלתי בזה כלפיי".
עכשיו, אחרי אינספור הצפיות שצבר סרטון התקרית שבו כיכב זרו, הוא הפך כמעט לסלב. השבוע, כשחזר לחברון לצורך הראיון והצילומים לכתבה, כל מי שחלף ברחוב זיהה אותו מיד. משפחות פלסטיניות שעברו חייכו אליו ונופפו לו לשלום, וגם חיילי פלס"מ שחר - פלוגת הסיוע המינהלתי של גדוד שחר בפיקוד העורף - שפועלת בימים אלה בחברון הבחינו בו כשחלפו ברחוב. "זה החייל שהפריד בין היהודים לערבי", קראה אחת החיילות. וחיילת אחרת חייכה אליו ובעידוד נמרץ של חבריה צעקה אליו: "אני פנויה".
