הקצין המצרי שישב מול אהרן לברן רצה לומר לו משהו מאוד דרמטי וחשוב, אבל הוא התקשה להוציא את המילים מהפה. היום תא"ל (מיל') לברן "מתגעגע לגיל 88", כלשונו, אבל זיכרונו חד כמו אז, בשנות ה־60, כשהיה אחד מבכירי אגף המודיעין של צה"ל. והוא לא שוכח את הדקה הזו, ששינתה הכול: את מהלך חייו שלו, את חייו של הקצין המצרי, את המלחמה הארורה ההיא.
חדש! לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
זה קרה במתקן חשאי, אי שם בארץ. מול לברן ישב הקצין, שיכונה כאן בשם הקוד הבדוי "גוליית", והגיע לישראל בנסיבות חריגות. מצרים הייתה אז האויבת הגדולה והמסוכנת ביותר של ישראל, כמו איראן של היום, רק עם גבול משותף. על לברן הוטלה המשימה לתשאל את גוליית, ולהוציא ממנו כל מה שאפשר על הצבא המצרי. "ראיתי שהוא בסך הכול משתף פעולה", משחזר לראשונה לברן, "אז חשבתי שאולי אפשר להשיג כאן עוד משהו, לא רק לקבל מידע. הרעיון שהיה לי הוא להשאיר אותו אצלנו - ולהפוך אותו לנשק תעמולה נגדם".
כתבות נוספות למנויים:
אם היה לישראל קצין מצרי שפונה בערבית־מצרית צחה לחיילים, מספר להם על עוצמתה של ישראל ומפציר בהם שלא להקריב את חייהם לשווא ‑ זה היה נשק פסיכולוגי רב־עוצמה, פצצת אטום מורלית. הרבה יותר קל לנצח לוחם שריון או טייס, שבראשו מנקרת המחשבה "מה לעזאזל אני עושה פה". וזה בדיוק מה שלברן ניסה להשיג: "שיהיה קול שלנו מול מצרים ומדינות ערב, קול שידבר בשפה שלהם, אבל ישדר מציאות מורכבת ורב־גונית".
כדי להשיג את המטרה הזו, לברן נקט בטקטיקה מתוחכמת: הוא דאג לשהות לבדו זמן רב עם גוליית. הם סיירו ברחבי הארץ, בתל־אביב ובקיבוצים, בגליל ובאזורי גבול, ובסוף לברן אפילו לקח אותו לביתו הפרטי ברמת־גן, לארוחת ערב עם אשתו. הקשר בין לברן לגוליית הלך והתהדק, והפך לעמוק ואישי. אבל לפני שלברן ביקש מגוליית להיות חלק ממערך הלחימה הפסיכולוגית הישראלי נגד מצרים, הוא עשה תרגיל קטן. "במשך שבוע פשוט התעלמתי ממנו", הוא מספר. "פשוט לא הופעתי ביום שלמחרת במתקן החשאי. צריך להבין את המצב הפסיכולוגי של האנשים הללו: הם תלויים בך באופן מוחלט ובמה שאתה מביא. סיגריות, אוכל טוב, נסיעות, שיחות, עניין, חברה. ופתאום בבת אחת, הפסקתי לו את כל זה לחלוטין".
אחרי שבוע הופיע לברן שוב במתקן, "וראו עליו שהוא כל כך שמח לראות אותי". זה הרגע שבו לברן כבר רצה להציע לגוליית את הרעיון שלו, אבל אז הוא שם לב למשהו חשוב: שהקצין המצרי רוצה לומר לו משהו. "קולו רעד באופן שמאוד לא טיפוסי לו, והבנתי שקשה לו להגות את המילים של מה שהוא רוצה להגיד. אבל בסוף זה יצא לו: 'אני מוכן לעבוד בשבילכם אחרי שאחזור הביתה'".
לברן נדהם לרגע, אבל התעשת מהר. הוא בא להציע לקצין להפוך לפרזנטור של ישראל במצרים, וקיבל סוכן שאפשר להשתיל בצמרת הצבא של סאדאת. "כל מה שעשיתי איתו הצליח הרבה מעבר למשוער", הוא אומר. באותו רגע לא הייתה ללברן דרך לדעת שבדיוק עכשיו הוא גייס את הסוכן שישנה דרמטית את מהלך המלחמה הבאה, מלחמת יום הכיפורים.
שלושה עשורים מאוחר יותר, ב־1998, החליטו באמ"ן לפתוח מחדש את תיקי המלחמה ההיא, ולחטט בפצע הגדול מכולם: המחדל המודיעיני שקדם לה. מחקר סודי ומקיף של חטיבת המחקר באמ"ן, שכתב איש החטיבה פרופ' אורי בר־יוסף, קבע: "ברור כי לפחות מתחילת 1973 היה כיסוי איסופי טוב למהלכים המצריים, וזאת בעיקר משני מקורות צומת".
'צומת' הוא אגף הפעלת הסוכנים של המוסד. והנה, המחקר פוסק כי לישראל היו שני מקורות ‑ מילה מכובדת ל"מרגלים" ‑ מרכזיים. אחד מהם הוא ידוע ומוכר, וסיפורו כבר סופר באינספור כתבות וספרים, ואפילו בסרט, שעלה לא מזמן בנטפליקס. זהו אשרף מרואן, שזכה לשם הקוד "המלאך". מרואן, שהיה נשוי לבתו של נשיא מצרים נאצר, היה זה שהעביר לישראל לילה לפני המתקפה ביום כיפור את הידיעה שמחר תפרוץ מלחמה. אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
אלא שעד השבוע, רק בודדים בקהילת המודיעין ידעו שהמלאך לא היה לבד. יחד עימו, היה לישראל עוד מרגל בלב הצבא המצרי. גוליית. והוא התריע על מלחמה קרובה אפילו לפני המלאך, רק שבאמ"ן לא היה מי שיאמין לו. אבל 12 ימים אחר כך, באחד משיאי הלחימה, כשישראל נאבקה על קיומה, גוליית יעביר עוד ידיעה. הפעם, היא תגיע לאוזניים הנכונות ‑ ותשנה את מהלך המלחמה כולה.
במשך כל השנים שחלפו מאז, הזכירו פרסומים שונים פה ושם את קיומו של מקור נוסף, שמסר התרעה על המלחמה ומידע חשוב במהלכה. אבל הסיפור המלא על גוליית לא סופר מעולם. בשנה האחרונה פעלה העמותה למורשת מלחמת יום הכיפורים כדי לכפות על הארכיונים של המדינה למלא את חובתם החוקית, ולחשוף את המסמכים של המלחמה. לפעמים נאלצו חוקרי העמותה לפנות לבית המשפט. אלפי מסמכים עדיין נותרו חסויים, אבל רבים שוחררו, חלקם עדיין עם מחיקות מסוימות. מתוכם, ותחת מגבלות הצנזורה, אפשר השבוע, בדיוק 47 שנה אחרי המלחמה ההיא, להתחיל לספר לראשונה את הסיפור (הכמעט) מלא על המרגל, שברגע הנכון הציל את מדינת ישראל.
בפעם הראשונה שבה לברן פגש את גוליית, הוא ממש לא התרשם מהאיש. לברן היה כבר קצין מוערך, שזכה בגין פעולה צבאית עמוק בשטח מצרים ב־1955 בעיטור המופת; כיהן כסגן מפקד 504, יחידת הפעלת הסוכנים של אמ"ן; ואחר כך בשורה של תפקידים באגף המודיעין. באמ"ן הורו ללברן לדברר את הקצין, ולהוציא ממנו כל מידע שברשותו. "בהתחלה", משחזר לברן לראשונה, "לא הרגשתי שלפניי איזה קצין מאוד מבריק או סוס מלחמה שבע קרבות. אבל בהמשך גיליתי אדם מרתק, איש שיחה מעניין ולא פחות חשוב, הגון וישר מאוד".
מה, מישהו שבנסיבות אחרות היית ממש חבר שלו?
"לא חבר, אבל הייתי שמח אם היה ידיד שלי".
אחרי כמה פגישות, עלה בראשו של לברן הרעיון להפוך את גוליית לכלי במלחמה הפסיכולוגית נגד המצרים. אבל כאשר גוליית הקדים אותו והודיע לו שהוא מוכן להפוך למרגל עבור ישראל ‑ לברן היה בדילמה. אולי גוליית אומר לו את הדברים רק כדי לחזור מהר הביתה? וגרוע מזה: אולי כשישוב למצרים, גוליית ידווח למודיעין המצרי שאמ"ן ניסה לגייס אותו, ואז יתחיל להזין את הישראלים במידע שגוי ומוטה בכוונה? איזה קצין מודיע ביוזמתו שהוא מוכן לחצות את הקווים כך?
לברן המשיך לשאול את גוליית לגבי המניע להצעה הלא־שגרתית שהעלה. "היו לו טרוניות קשות כלפי המפקדים שלו וכלפי גורמים אחרים בארצו. הבנתי שהוא במקום שבו הוא קלט את העליונות המוחלטת של מדינת ישראל, ושהם, הצבא והכלכלה המצריים, לא יכולים לנו. ואני חושב שהוא רצה, במידה רבה, לחבור לחזקים".
הוא רצה גם כסף?
"כן. ברור שברקע הדברים יש גם הנושא הכספי, שעלה בפגישה באופן מרומז. אבל מניסיוני, כסף לבדו אף פעם אינו מניע שיכול להביא לצעד כזה".
לברן הגיע למסקנה שגוליית בסבירות גבוהה אומר לו את האמת, ושהרגע נולד מולו הסוכן הבא של ישראל במצרים. הוא נסע מיד לראש אמ"ן, אלוף אהרן (אהרל'ה) יריב, סיפר לו על ההתפתחות המרעישה, והוסיף עוד בקשה: "תן לי להפעיל אותו. הוא נותן בי אמון ולא באף אחד אחר. אם נעביר את זה ל־504 או למוסד, זה לא ילך".
יריב הסכים, למרות שוודאי ידע כי הדבר יצית מלחמת ארגונים. מה פתאום שבצמרת חטיבת המחקר יפעילו סוכן? שאמ"ן מחקר יחקרו ויפיצו הערכות אם יש או אין מלחמה. אבל לנהל סוכנים? זה עניין של המוסד או 504. ואכן, המלחמה הפנימית פרצה. עם ראש המוסד, מאיר עמית, חברו הטוב, יריב עוד יישר את ההדורים. אבל דרגי השטח רתחו, והביעו את מורת רוחם בצורת זלזול במקור ובמפעיל שלו.
והיה לזה מחיר. "אני זוכר את הישיבות הראשונות סביב הפעלת המקור", אומר לברן. "ולכל אחד יש מה להגיד, וכל אחד אומר שצריך לעשות ככה ולא ככה. אף אחד לא חסך ממני את הביקורת שלו, והדעה הכללית היא שהכל הולך להסתיים בלי כלום, שזה Too good to be true".
זה לא היה רק ויכוח על אגו. המוסד, למשל, הודיע שהוא לא מתכוון להסתכן בהעברת מכשיר מורס לתוך מצרים עבור הסוכן החדש. לאמ"ן לא הייתה דרך לעשות זאת. אז איך גוליית יעביר מידע לישראל?
השיטה שנבחרה בסופו של דבר הייתה להורות לגוליית לרכוש במצרים מקלט רדיו, עם פרישת תדרים רחבה וספר מסוים. לפי דפי הספר במפתח שידוע מראש, הוא יפענח שידורים שיקודדו אליו, וישודרו מהבסיס הסודי (שנסגר בינתיים) לתקשורת עם סוכנים, שהיה בחוף תל ברוך. בשידורים הוא ימצא את ההנחיות והשאלות אליו. את התשובות ישלח גוליית במכתבים תמימים לכתובות כיסוי באירופה. המידע המודיעיני בתוכם ייכתב בדיו סתרים.
לברן סיפח את עצמו לשבוע ליחידה הטכנולוגית של אגף המודיעין, שם למד להשתמש בכס"מ (כתב סתרים): כיצד כותבים בדיו בלתי נראה על דפים של מכתב 'רגיל' או של עיתונים. את מה שלמד, לימד בעצמו את גוליית. "ואם הכל ילך כשורה", אמר לברן לסוכן הטרי שלו, "נמצא את הדרך גם להעביר אליך כסף. הרבה כסף".
גוליית שב הביתה למצרים. עכשיו כל צמרת אמ"ן הייתה במתח: האם לברן צדק, וגוליית ישלח מכתב? או שהקצין המצרי הצליח להערים על כולם? ואז, שליח מיוחד חזר מאירופה, ובידו המכתב הראשון מגוליית. "פתחנו ופיענחנו את הכס"מ, וזה היה לא פחות ממדהים", נזכר לברן. "דו"ח מפורט ומלא פרטים על כל היחידות של צבא מצרים, המבנה, האמל"ח, התקציבים, כוח האדם, ההיררכיה ועוד".
הופתעת?
"לא. אני ידעתי שהוא לגמרי איתנו. שמחתי בו וסמכתי עליו. בניגוד לכל החברים הנחמדים האלה מסביב, שהטילו עליי כידונים של ביקורת ולעג. והמידע שהוא הביא תאם בדיוק את מה שידענו, והוסיף אינסוף פרטים".
עכשיו נשאר עניין הכסף. לגוליית לא היה חשבון בנק בחו"ל, והדרך הבטוחה היחידה להעביר לו את התשלום הייתה הברחת מזומנים למצרים. זה יצר תסבוכת: היה צריך להקים מערך של מה שמכונה בעגת המודיעין "מישְלשים" ‑ נקודה מוסכמת שבה מניחים חפץ כלשהו לסוכן, מבלי לפגוש אותו ממש, כדי להקשות על מעקב. המוסד התבקש לקחת על עצמו את מבצע העברת הכסף והסלקתו במישלש. הכסף עצמו היה של אמ"ן. "באחת מהמעטפות הכנסנו שטר של אלף דולר", נזכר לברן. "ידענו שסביר להניח שאין לו מה לעשות עם השטר הזה, אבל רצינו להראות לו כמה אנחנו חזקים ועד כמה מחזיקים ממנו".
לברן יצא לרחבי אירופה, כדי לתדרך את צוותי המוסד שיצאו למצרים. עם כל מכתב שהגיע, ואחרי כל תשלום, הביטחון של לברן ושל אמ"ן בגוליית התחזק. "במכתב הבא שקיבלנו, הוא אישר את קבלת הכסף. והרי מה הרבה סוכנים אחרים היו עושים? אומרים שהגיעו למישלש, אבל לא מצאו כלום. ואז איך תוכיח שהם כן לקחו ולא מישהו אחר? אתה חייב לשלם להם שוב. אבל גוליית? הוא פעל אחרת לגמרי".
גוליית לא חסך בשיגור מכתבים מוצפנים ללברן, והציף אותו במידע. לצד המידע המפורט על הצבא המצרי, גוליית התריע שוב ושוב כי סאדאת מתכנן מלחמה נוספת, שתמחה את חרפת תבוסת מלחמת ששת הימים ותשיב למצרים את גאוותה.
ב־1969 לבדה, גוליית התריע לא פחות משש פעמים על מלחמה קרובה. ב־1971, העביר עוד שש התרעות, כולל תאריכים. ב־1972 העביר חמש התרעות. ב־1973 העביר שלוש התרעות; באחרונה, הוא גם צדק. אבל כל הפעמים הקודמות שבהן לא פרצה מלחמה, פגעו באמינות של גוליית בעיניי המודיעין הישראלי. הוא צעק "זאב, זאב" יותר מדי פעמים, וכשהזאב באמת הגיע, לא היה מי שיציל בזמן את העדר.
ואכן, בוועדת אגרנט, שהוקמה אחרי מלחמת יום כיפור כדי לחקור את מחדליה, נשאלו כמה בכירים מדוע לא הקשיבו להתרעות של גוליית. בפרסומים המעטים עד כה מהדיונים בנושא, שם הקוד האמיתי של גוליית נמחק, בפרסומים אחרים הופיע השם "המקור", מבלי שניתן לקשר אותו לקצין המצרי. אבל התשובות היו דומות: אריה שלו, ראש מחלקת מחקר באמ"ן, השיב כי המרגל, "העביר בשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים הרבה התרעות על מלחמה ולכן איבד המקור את אמינותו כמקור מתריע".
בענף 6 בחטיבת המחקר, הגוף שעסק במצרים והיה אחראי במידה רבה לעיוורון ערב המלחמה, ניסו לגמד את חשיבותו של גוליית. מפקד הענף, סא"ל יונה בנדמן, העיד בדלתיים סגורות בפני ועדת אגרנט שהסיבה לכך הייתה ש"אחת לכך וכך שנים ואחת לכך וכך חודשים (גוליית) הלך וחזר ונתן התרעה שבמונחים קונקרטיים אפילו הרבה יותר חזקה מההתרעה האחרונה".
בינתיים, ההפעלה של גוליית כבר נלקחה מלברן והועברה למוסד. זה קרה אחרי שגוליית הודיע שמעתה הוא יוכל לצאת ממצרים לחו"ל בתדירות גבוהה יחסית, מבלי לעורר חשד. זו הייתה הזדמנות זהב של המוסד להשתלט על המבצע, "שהיה בשבילנו קצת כמו אצבע בעין", אומר אחד מקציני האיסוף של אגף הצומת, שהיה מעורב בהפעלת גוליית בשנים שלאחר מכן. "הם מפעילים, אנחנו מספקים את המעטפת הלוגיסטית? זה היה קצת כמו היריון מחוץ לרחם".
לברן: "אני לא ידעתי מכלום. גוליית הודיע שהוא מגיע לאירופה, ולראשונה מאז עזב את ישראל, נפגשנו במסעדה. התחבקנו כמו שצריך, כל כך שמחתי לראות אותו. באמת שמחתי, כחבר, לא רק בגלל עבודה".
נראה היה לך שיש לו ייסורי מצפון או חרטה שהפך למרגל?
"ממש לא. פגשתי מישהו שנכנס לעניין הזה בשוונג רציני ובהתמדה בלי סוף".
את הפגישה הבאה ערכו בדירה מפוארת של סייען של המוסד בעיר. "הוא אהב נשים והם שלחו אותו לסוף שבוע מהחלומות", אומר לברן ולא מפרט מעבר. "בערב, ביקשו ממני להגיע לדירה אחרת, ושם להפתעתי, אני פוגש את ראש המוסד צביקה זמיר ועוד בכירים. צביקה אמר לי: 'אני מצטער, אבל הגיע הזמן, ואנחנו מוכרחים להפריד ביניכם. מחר בבוקר אתה לא מגיע לפגישה איתו'. התברר שהוא כבר מזמן סגר את העניין עם דיין (שר הביטחון) ודדו (דוד אלעזר, הרמטכ"ל)".
לא קל ככה לשחרר את הבייבי שלך.
"כן, הייתי עצוב, אבל אני אדם גם רציונלי. אני יודע שיש חלוקת גזרות, ושלמוסד קשה עם הנחנח הזה מאמ"ן מחקר, שמשגע להם את השכל. לא הגעתי למפגש למחרת בבוקר ומאז לא ראיתי אותו".
למפגש הבא עם גוליית הופיע קצ"א (קצין איסוף, הכינוי המקצועי במוסד למפעיל סוכנים), שהתנצל בשם לברן, וסיפר שבשל בעיה משפחתית דחופה, הוא חזר לישראל. גוליית האמין, או שהיה מספיק מקצועי להבין מה הרגע קרה ולא אמר דבר.
המוסד הכשיר את גוליית במשלוח קודים במורס, והבריח בחלקים מערכת מורס משוכללת למצרים. המערכת יכלה לייצר תשדורות קצרות ודחוסות להעברת נתונים רבים בזמן קצר מאוד. זאת כדי למנוע חשיפה בשל שידור ארוך, אחד הדברים שייתכן שגרמו לחשיפתו של אלי כהן. "זה שינה לחלוטין את מתווה ההפעלה של גוליית", אומר המפעיל שלו. "ברגע שהושלמה ההכשרה שלו במורס והתקנת המשדר, נכנסנו לעולם חדש. קיבלו סוג של אונליין על הצבא המצרי".
גוליית הפך לאחד המקורות החשובים ביותר של הקהילה. ראש הלשכה של צבי זמיר, פרדי עיני, שיחזר השבוע: "קומה מעליי היה המשרד של יואל סלומון, האחראי לתחום הטכנולוגי (כן, לא טעיתם בשם. הוא נכדו של יואל משה סלומון, מייסד פתח־תקווה, והדמות מהשיר ההוא). סלומון דאג לקיומה של אנטנה נוספת במוסד, כדי שהחומר שייקלט (מגוליית) יעבור ישירות למוסד ולא דרך יחידה 848 מאמ"ן (מוצב קליטת שידורי הסוכנים בחוף תל ברוך), מה שהיה גורם לידיעות להתעכב אפילו יומיים עד שהן היו מגיעות למוסד".
ראשת הממשלה גולדה מאיר שמעה סקירות על גוליית והחלה להתעניין בו יותר ויותר. לימים המזכיר הצבאי שלה, ישראל ליאור, יספר לוועדת אגרנט, כי מאיר הכירה כמה מהסוכנים של המוסד, וביניהם את גוליית: "לראש הממשלה יש שיטה כזו. יש סוכנים, היא מכירה אותם במשך הזמן, היא מתחילה לדעת מי הם, מה הם אומרים... זה אחרת לגמרי אם אני רואה ידיעה ממקור שמוערך טוב, שקיבלנו ממנו ידיעות טובות..."
גוליית, לצד המלאך, היה בקבוצה מצומצמת מאוד של סוכנים, "מקורות קרדינל" כך הם נקראו, שמאיר, דיין ועוד כמה אנשי צמרת קיבלו את הדיווחים הבלתי־מעובדים שלהם, כלומר את חומר הגלם ששלחו, ללא התערבות של אמ"ן. מאיר ייחסה לדיווחים של גוליית חשיבות כה גבוהה, עד שרצתה לשמוע ממנו ישירות. בלי פילטרים.
בסוף 1972 גוליית, אמנם כבר העביר כמה וכמה פעמים התרעות שווא על מלחמה, אבל מהנקודה הזו ואילך קורה עוד משהו, שהיה צריך להדליק נורת אזהרה באמ"ן: הדיווחים שלו ושל המלאך הופכים להיות יותר ויותר חופפים. וכששני מקורות כאלו אומרים שיש מלחמה בדרך, זה הזמן להקשיב.
גם גוליית וגם המלאך סימנו את ישיבת הממשלה המצרית ב־24 באוקטובר 1972 כנקודת המפנה. בישיבה ההיא, פיטר סאדאת את שר המלחמה, שהיה רך ומתון מדי בעיניו. המלאך התריע בינואר 1973 כי סאדאת מתכנן לצאת למלחמה. אבל אמ"ן מחקר קבע כי הידיעה לא מעידה, "על החלטה שהתגבשה כביכול אצל סאדאת לפתוח באש במהלך החודשים הקרובים; על אחת כמה וכמה אין הידיעה משקפת תוכנית אופרטיבית כלשהי". אז מה ההסבר שהציע אמ"ן? שהידיעה משקפת משאלות לב של ההנהגה המצרית. זהו. תקוות, לא מעשים.
רק שמקבץ הידיעות הזה (מה שנקרא באמ"ן, "לקט מודיעין") התעלם מעניין אחד, לא פעוט בכלל: גוליית. הקצין המצרי העביר מידע שמאשש ומצליב את הידיעה של המלאך. גוליית דיווח ב־11 בינואר 1973 כי שר המלחמה החדש נתן הוראה להכין תוכנית מלחמה, שתכלול את צליחת התעלה עם דיביזיות חי"ר, ואז מעבר של דיביזיות משוריינות. באותו החודש (ב־13 לינואר) דיווח כי המצרים מתאמנים בפריצת סוללות עפר בצד המזרחי של התעלה. במארס 73' עידכן גוליית כי הגיעה טייסת מיראז' מלוב, ו־16 מטוסי האנטר מעיראק.
באמצע אפריל מסר (בנוסף לאשרף מרואן, שהעביר התרעה ב־11.4) על כוונה מצרית לפתוח באש, כנראה תוך חודש. במסגרת ההכנות למלחמה באפריל, נתן גוליית תאריכים אפשריים לפתיחה במלחמה: 19 במאי או 16 ביוני 1973, שהיו לילות של ירח מלא. ישראל קיבלה הצלבה למידע מהסי־איי־איי. באותה הידיעה סיפק גוליית את התכנון הכללי למלחמה: אילו כוחות יחצו, היכן, כמה הרעשה בתחילה, מה בים מה באוויר. יומיים לאחר מכן, העביר המלאך את אותה התוכנית בדיוק. אמינותו של הסוכן הוּכחה שוב. כמעט הכול היה נכון, חוץ מהתאריך.
ואז זה קרה. בלילה שבין יום ראשון ליום שני, 1 באוקטובר 1973, שידר גוליית ידיעה דרמטית: "ב־1 באוקטובר מתחיל מבצע תקיפה על ישראל באחריות שר ההגנה המצרי. שם המבצע נאג'ח, גם הסורים עומדים להיות שותפים למבצע" (ראו צילום המסמך).
שישה ימים לפני המלחמה, וחמישה לפני ההתרעה המפורסמת של המלאך ‑ ישראל קיבלה התרעה חמה על המלחמה.
הידיעה של גוליית הגיעה לראש אמ"ן, אלוף אלי זעירא, עם בקשה לגייס מילואים ליחידות המודיעין ולהפעיל את "האמצעים המיוחדים" ‑ אמצעי טכנולוגי חשאי על אדמת מצרים, שנועד לתת התרעה למלחמה. זעירא סירב. "תפקידו של המודיעין הוא לשמור על עצבי המדינה, לא לזעזע את החברה ואת המשק. אני לא מרשה לך לחשוב אפילו על גיוס רבע בן אדם, רבע איש מילואים", ענה לבקשה. את הדרישה להפעיל את האמצעים המיוחדים הוא קיבל רק באופן חלקי, עניין שנוי במחלוקת עד היום.
בניגוד לידיעות קודמות, הידיעה הזו של גוליית לא הגיעה לראשת הממשלה מאיר. ראש המוסד זמיר עצר אותה, בטענה שיש לבחון את נכונותה. מאיר תאמר לימים בוועדת אגרנט, כי ייתכן שאם הידיעה הזו הייתה מגיעה אליה, המצב היה שונה. "אני חושבת שהייתי צריכה לקבל את הידיעה של המקור כי זה מקור טוב", אמרה. "לו צביקה (זמיר, ראש המוסד) היה מטלפן אליי (עם הידיעה של גוליית), אולי הייתי מצרפת את זה בבוקר עם מה שאמר ראש אמ"ן, ואומרת: הביטו, פה דברים יותר חמורים".
המזכיר הצבאי של גולדה, תא"ל ליאור, אמר כי אם מה שגוליית דיווח היה מגיע לידיו, "אני הייתי לוקח מטוס וטס לסגן ראש הממשלה מיד עם ידיעה כזו".
אבל ראש אמ"ן קבע שמקור הידיעות הללו הוא בתרגיל צבאי מצרי רחב היקף, ותו לא. וזה גם מה שהוא גם אמר לרמטכ"ל דדו, שבכלל שמע על הידיעה של גוליית בדרך אגב, בשיחת מסדרון. "בוקר אחד, בא אליי ראש אמ"ן ואמר לי 'חסכתי לך לילה'", סיפר הרמטכ"ל בוועדת אגרנט. "הלילה קיבלנו ידיעה מאוד־מאוד חמורה מהמוסד, ואני כינסתי כאן את כל הקצינים למטכ"ל והתלבטתי אם להעיר אותך או לא להעיר אותך. עבדנו כל הלילה והחלטנו בבוקר שזה לא רציני. הוא סיפר לי את זה לפני איזה דיון, כך שאני אפילו לא שמעתי מה הייתה הידיעה. לא רציני - חבל על הזמן. הוא אמר לי: 'בינתיים אנחנו עוד מקבלים כל מיני הבהרות על הידיעה הזאת ואני עוד אספר לך בהזדמנות'".
גם דיין שמע על הידיעה של גוליית לראשונה באותו דיון בוקר של 1 באוקטובר. הוא שלח לראש אמ"ן פתק: "למה לא עידכנת אותי בזמן אמת על ההתרעה של גוליית?" זעירא ענה: "במשך הלילה עשינו הערכה, בדקנו את כל הידיעות שהגיעו במשך הלילה ובימים האחרונים... ולקראת בוקר הגענו להערכת שאין (מלחמה) ומדובר בתרגיל, לפיכך לא דיווחתי מאומה...'".
1 באוקטובר חלף, ומצרים אכן לא תקפה. באמ"ן ראו בכך אישור לטענה שלהם: גוליית שוב מגזים, ומה שהוא רואה כמלחמה, זה רק תרגיל מצרי שגרתי. מי שטרח לקרוא את הנוסח המלא של הידיעה, גילה כי גוליית אכן דיבר על תרגיל, אבל כזה שיכול להפוך תוך כחמישה ימים ‑ כלומר ב־5 או ב־6 באוקטובר ‑ למלחמה.
ביום כיפור ב־14:00, שבת 6 באוקטובר, כשהצופרים החלו ליילל, היו בוודאי כמה אנשים באמ"ן שהבינו עד כמה גוליית צדק, וכמה חבל שלא הקשיבו לו. בפעם הבאה זה כבר לא יקרה. הידיעה שימסור גוליית תחולל מפנה במלחמה כולה.
שישה ימי לחימה נוראיים עברו על ישראל. אווירת נכאים של חורבן בית שלישי ירדה על חלק מבכירי מערכת הביטחון, ובראשם משה דיין. אם בחזית הסורית עוד הושגה בלימה, בדרום המצב נראה חמור מאוד, ברמה של סכנה קיומית. המצרים חצו את התעלה, קו בר לב המפורסם קרס לחלוטין. אם סאדאת יצליח להעביר עוד שתי דיביזיות, כמעט שום דבר לא יעצור אותם מלשעוט צפונה לעומק ישראל. בצהריי 12 באוקטובר, בקריה בתל־אביב, מתכנס הקבינט הביטחוני, יחד עם צמרת צה"ל וראש המוסד. לא יהיה מופרז לטעון שזה אחד הדיונים הדרמטיים בתולדות המדינה. על הפרק עמדו שלוש אפשרויות, שמתוכן חייבים לבחור אחת:
הראשונה, הצעה להפסקת אש, בתמיכת ארה"ב וברית־המועצות. הצעה זו הייתה אולי עוצרת את האבידות הכבדות של ישראל, אבל מאפשרת למצרים להתבסס מעבר לתעלה. המשמעות ברורה: זו המלחמה הראשונה שבה ישראל תפסיד. הרמטכ"ל דדו נטה לתמוך בהצעה זו.
האפשרות השנייה הייתה שכוחות השריון הישראלי שמצויים עדיין בסיני ‑ בפיקודם של האלופים אדן ושרון - יצלְחו את התעלה למצרים, יתקפו את הכוחות המצרים המתאספים שם, ויגדעו את האספקה לראש הגשר המצרי בסיני. מפקד פיקוד דרום, חיים בר־לב, ומפקד חיל האוויר, בני פלד, תמכו באפשרות הזו.
האפשרות השלישית הייתה לחכות שהמצרים ינסו להתקדם בסיני, ייצאו מתוך מטריית טילי הנ"מ שמגינה עליהם ממצרים, ואז לפתוח במתקפה נגדם. באפשרות הזו תמך סגן הרמטכ"ל, אלוף ישראל טל (טליק). הוא חשב שצליחת התעלה ועימות מול שתי דיביזיות שריון מצריות רעננות שלא נלחמו עד אותו זמן, תסתיים באסון.
הדיון היה מתוח, טעון וסוער. דיין, מתוך ייאושו, אמר: "אם ניכשל בהתקפה נוספת, ניאלץ להילחם במבואות תל־אביב". השאלה הגדולה הייתה מתי המצרים מתכוונים לתקוף, ואם בכלל יהיה מספיק זמן לבלום אותם. ועל זה, אף אחד מהנוכחים בחדר לא ידע לענות. לפתע, מחוץ לחדר הדיונים, הטלפון של מזכירת ראש הממשלה החל לצלצל. מהצד השני, היה ראש לשכת ראש המוסד, פרדי עיני. תוציאי דחוף את זמיר מהדיון, הוא דורש. המזכירה מסרבת. נאמר לה שאסור להפריע, שלום ותודה. הרל"ש נאלץ לטלפן עוד כמה פעמים, ולהבהיר למזכירה שזה עניין של חיים ומוות. דחוף. בהול. את זמיר. בחדר הדיונים אפוף העשן, נשמעה נקישה נשמעה בדלת. עיני הנוכחים ננעצו בזמיר כשהוא יוצא החוצה. המבט היה ברור: מה יכול להיות יותר דחוף ממה שאנחנו מדברים עליו עכשיו כאן? "זה זמיר", הוא סוף־סוף לקח את השפופרת. הרל"ש עיני דיווח בהתרגשות: צביקה, קיבלנו עכשיו ידיעה מגוליית.
הידיעה הייתה דרמטית: "המצרים מתכוונים להפעיל בשבת או ביום ראשון (13 או 14 באוקטובר) שלוש חטיבות צנחנים, שיוצנחו לאזור ביר גפגפה והמיתלה ‑ כלומר אזור המעברים; יהיה איזשהו סיוע רוסי, שקשה להבין כאן מהו; יוצבו 17 טילי פרוג (רקטה רוסית בעלת טווח קצר)". זמיר מבין מיד את המשמעות. אם הידיעה נכונה, יש להם את התאריך והמקום של המתקפה המצרית. וזה כבר משנה הכול.
מפקדת המוסד שכנה אז ברחוב שאול המלך, לא רחוק מהקריה. זמיר הורה לרל"ש עיני לעזוב הכול, להביא תיק מסוים, ולרוץ אליו לדיון. ומהר. בתיק הזה רוכז המידע שהתקבל לאורך הזמן מאינספור מקורות מודיעיניים על תוכנית המתקפה המצרית, לכשתתרחש. המצרים, כך נכתב שם, יבקשו לכבוש שטחים בעומק סיני, באמצעות הצנחת כוחות קומנדו. במקביל תתקיים צליחת שריון והתקדמות מהירה. והנה: מה שגוליית מסר, תואם במדויק את מה שכתוב בתיק התוכניות. רק לעיתים נדירות מידע שונה ממקורות שונים, משתלב בהצלבה כה מושלמת ביצירת תמונת מודיעין אחת ברורה על האויב. כשזה קורה, המשמעות היא בדרך כלל אחת: המידע הוא אמת.
זמיר מיהר לשוב לישיבה הסוערת, ולדווח על מה שנודע לו זה עתה. בר־לב מבין את המשמעות מיד: הדילמה נפתרה. צה"ל ידע בדיוק איפה ומתי לחכות למתקפה המצרית, לארוב לה ולהדוף אותה. אפילו אלי זעירא, אולי מתוך ייסורי מצפון על ההתעלמות הקודמת מגוליית, מודיע בישיבה שמדובר במקור טוב. יש אור בקצה המנהרה.
לימים, סיפר זמיר לרונן ברגמן כיצד נראה הרגע ההוא: "פרדי (הרל"ש עיני) הביא את תוכנית המלחמה המצרית. פרסנו אותה על הרצפה בחדר הישיבות, והדפים המחוברים ברצף כיסו חלק גדול ממנה". אמנם הידיעה לא הייתה מלאה, אבל זמיר עודד את הנוכחים לראות בה כבעלת מהימנות גבוהה. "זו הייתה אחריות כבדה לקחת את זה על עצמי", שיחזר זמיר.
דיין המיואש לא קיבל את הדעה של זמיר, והציע לתקוף מיד. אבל הרמטכ"ל דדו הבין שגוליית נתן לצה"ל את המפתחות למהפך. "אחרי הידיעה של צביקה (זמיר)", הוא אמר, "אני מעדיף חד־משמעית שהם יתקפו, אנו נבלום ואחרי כן נגיב. תמורת הסיכוי הזה אני מוכן להמתין יומיים־שלושה". וגולדה סיכמה: "חברים, אני מבינה שצביקה גמר לנו את הדיון".
היומיים הבאים היו מורטי עצבים. אם גוליית טעה ‑ והמארבים לא במקום הנכון או שהמצרים בכלל לא יתקפו וימשיכו להחזיק בראש הגשר ולהתעצם ‑ החזית הדרומית עלולה להתמוטט. בבוקר 14 באוקטובר צילצל הטלפון של זמיר. שתי דיביזיות השריון המצריות החלו לצלוח את התעלה. בדיוק במקום ובזמן. גוליית צדק.
באותו יום נפתח אחד מקרבות השריון הגדולים בהיסטוריה. למעלה מ־200 טנקים מצריים הושמדו, והמלחמה התהפכה. אחר כך צה"ל כבר היה יכול לצלוח את התעלה, כשמולו כוחות דלילים הרבה יותר, ולכתר את הארמייה המצרית השלישית. "בהעברת הידיעה, גוליית הציל את ישראל מהתבוסה המשפילה בתולדותיה", פוסק לברן. ההמשך ידוע: האופן שבו הסתיימה המלחמה, איפשר למצרים ולישראל להגיע להסכם שלום.
גוליית המשיך בקריירה הצבאית שלו, והלך לעולמו כמה שנים לאחר שפרש. ככל הידוע, הוא מת בשיבה טובה, מבלי שאיש בצד המצרי ידע על מעשיו; וכאשר רק מעטים כאן בצד הישראלי מבינים את המהפך שחולל. גורם מודיעיני בכיר, מהמעטים שבקיאים בנבכי הסיפור, אמר לנו השבוע: "צריך לתת ללברן ולכל צוות ההפעלה של גוליית את פרס ביטחון ישראל. פעמים מעטות ידיעה אחת שינתה כל כך הרבה".
