מגפה? איפה? למעשה, שום דבר שמאותת על בעיה מסוימת בשם קורונה לא הופיע בכניסה למסיבה הענקית בשבת האחרונה בשכונת ליליהולמן המתחדשת והאופנתית בשטוקהולם.
ולמה להיות מודאגים ממגפה? למוזמנים כאן יש צרות גדולות יותר: למשל הגשם שהתחיל לרדת. כי המסיבה תוכננה במקור להיערך תחת כיפת השמיים ‑ לפחות זה, אמרתי לעצמי, לפחות המסיבה בחוץ ‑ אבל עכשיו היא הועברה למבנה גדול בן שתי קומות שיוכל להכיל את מאות המוזמנים שכבר היו בדרכם לאירוע.
כתבות נוספות למנויים:
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
מדובר ביום הולדת שערך לעצמו די-ג'יי מקומי מוכר, ואף אחד לא התכוון לוותר או להיעדר מחמת, בואו נאמר, המצב. "הגשם לא ביטל את המסיבה, היא פשוט תהיה בפנים", עידכנה אותי חברה שוודית, ואכן, קרוב לחצות נכנסנו יחד לרכבת התחתית, יצאנו באחד הרחובות ההומים מזוגות ומקבוצות בליינים שהתכנסו בברים השכונתיים או על ספסל רחוב להתנעת הלילה בשתייה, ועלינו על אוטובוס, שלקח אותנו ישירות למסיבה. "לא צריך לשלם באוטובוס עכשיו ‑ אין פקחים בזמן הקורונה", יידעה אותי החברה.
20 דקות נסיעה והגענו ליעד ‑ הלמות הבס, כרגיל, אותתו ממרחק עשרות מטרים על המיקום המדויק, ואנחנו שלפנו את ההזמנות, הצגנו בפני הסלקטור ונכנסנו פנימה.
שום קורונה. שום מגבלות. שום ריחוק חברתי. למעשה, תור ארוך ודחוק של בליינים נדחס ליד הבר ‑ לא שונה מאוד מהסטנדרט הישראלי טרום-הקורונה ‑ ואנשים נצמדו זה לזה בניסיון עיקש לשמור על מקומם בתור. בפעם הראשונה מאז הגעתי לכאן, הרגשתי חסר אונים לחלוטין בניסיון להקפיד, איכשהו, על מגבלות הקורונה. בניגוד לנוהג שמירת המרחב הפרטי, שהשוודים מקפידים עליו גם בלי קשר למגפות, הפעם נזנחו מאחור כל הכללים והטקסים. אנשים נגעו זה בזה, רבים מהם החזיקו בלונים ושאפו גז צחוק ‑ אביזר מסיבות פופולרי כאן ‑ והאווירה הייתה לוהטת כאילו אין מלחמה (במגפה) בעולם.
אחרי שקיבלנו את הבירות שלנו המשכנו לרחבה. מוזיקת פסיי טראנס עשתה את העבודה, והבליינים נעו בין שלל צעירים מאובזרים בתחפושות משונות למבוגרים יותר, שהצליחו להימלט מחיי השגרה המנומנמים למסיבה הלוהטת הזאת.
סשן ריקודים ארוך הספיק לנו כדי לצאת להתאוורר עם סיגריה בחוץ. ברחבת העישון התיידדנו עם שוודי מקומי ממוצא סומלי בשם חסן. משפחתו, מתברר, היגרה לשוודיה כשהיה בן שלוש. "אתה לא מפחד מהקורונה?", גיששתי. "לא, ממש לא. אני מאוד מקפיד על היגיינה וריחוק במשך השבוע, אבל לבוא פעם בשבוע למסיבה ולשתות שתי בירות לא יהרוג אותי".
צלם אירי שמנציח מסיבות ורייבים הצטרף אלינו ותהה אם מותר לעשן פה. זה היה כמעט אירוני בהינתן הסיטואציה, שכבר חרגה בכל דרך אפשרית מכל נוהלי הקורונה הידועים. הצלם סיפר שהיה גם אתמול במסיבה וש"אין מה לפחד מקורונה בשוודיה ‑ הווירוס כבר מאחורינו".
כמעט קל להאמין לו אם לא מנסים להעמיק ומסתפקים במבט חטוף על חיי היומיום כאן כרגע, שמתנהלים כסדרם. נכון, זו לא בדיוק השגרה של לפני המשבר, והמומחים מתווכחים ביניהם בשאלה האם שוודיה ניצבת מול גל קורונה קשה ואכזרי שיביא איתו החורף או שכבר השיגה חסינות עדר שתגן על התושבים ‑ אבל היומיום, כאמור, עקבי וכמעט רגיל. בתי הספר, בתי הקפה והמסעדות עובדים ומתפקדים ‑ ומלבד איסור כללי להסתובב במסעדות למעט לצורך ביצוע הזמנה, ואיסור ריקוד בברים ‑ הדברים מתנהלים על מי מנוחות.
זה, לפחות, יתרון אחד בולט כאן: המדיניות לגבי הקורונה כמעט ולא השתנתה מאז פרץ המשבר, ואיש לא יעלה בדעתו התנהלות מהסוג הישראלי, שמשנה מדיניות בתזזית של יום או אפילו מדי מספר שעות. "אנחנו יוצאים למרתון ולא לריצת ספרינט", כפי שהגדירה איזבלה לובין, סגנית ראש הממשלה.
וכך קורה שבזמן שישראל נכנסת לסגר כללי שני ונצמדת לשיטת האקורדיון ‑ פתיחת וסגירת המשק בהתאם לרמת התחלואה ‑ בשוודיה לא נרשם סגר בשום שלב, מעולם, וקומץ התקנות והחוקים המצומצם שהועבר במרץ האחרון כמעט שלא השתנה.
למעשה, שוודיה היא סוג של ניסוי שכמעט אף מדינה אחרת לא מוכנה כיום להסתכן בו. במיידי ובכל הקשור לחיי היומיום, זה כמובן קל ונוח יותר. "הרגע המוזר ביותר בנחיתה פה היה להוריד מסכה", מספרת רותי אופנבך, ישראלית שחמקה מהסגר בישראל שעות לאחר שנכנס לתוקף, בשישי שעבר. "בהתחלה הרגשתי קצת חשופה, אבל מהר מאוד מתרגלים לזה".
בשוודיה לא עוטים מסכות ‑ לא בחוץ, ולא בפנים, לא בטבע ולא בקניון הומה אדם. הנחיות כמו בידוד ושמירת מרחק הן בגדר המלצות בלבד. איכון טלפונים ניידים של אזרחים, הוא בכלל בגדר אפשרות שנראית סבירה כמו פלישה קרקעית לדנמרק השכנה.
"כששמעתי שהולך להיות סגר היה לי ברור שאני לא נשארת בארץ", אומרת אופנבך, שסגרה את בית הקפה החיפאי שלה "נונה מוריה", והמריאה לחגוג יום הולדת בשוודיה. "אחרי שהבנתי שאני צריכה לסגור את הקפה זה התגבש אצלי", היא אומרת. "הבנתי שאני לא רוצה לחוות שוב את הכלא הזה, את אווירת ההפחדה. הרגשתי שהיא באמת משפיעה עליי מאוד לא טוב נפשית ופיזית. מצד אחד רציתי להישאר בארץ כדי להיות עם האנשים שקרובים אליי, ומצד שני הרגשתי שאני צריכה להציל את נפשי".
למה שוודיה?
"זו פעם ראשונה שאני מגיעה לפה, ואני מרגישה שיש סוף-סוף מקום שפוי בעולם. כשנחתנו פה, הגיע הרגע הזה שאתה יכול להוריד את המסכה, ויחד איתה נעלמו גם הפחד והחרדה מהקורונה. פה רואים איך אפשר פשוט לחיות בצל הקורונה, ולא באווירת מלחמה נגד הקורונה".
כשאת נכנסת לחנות או מקום סגור כאן, את לא מחפשת כמה שיותר מהר את החלון?
"לא, ממש לא. הם מאוד מקפידים על ההנחיות ועל התקהלויות. יש פה מרחק ומודעות של אנשים להיגיינה. לומדים את זה פה עוד בגן. אם מישהו קצת מקורר אז תופסים מרחק".
או שלא. כי החורף שמגיע עכשיו במהירות איננו, בשום דרך, מהסוג הישראלי; החורף השוודי הקשה מחייב, בכל מקרה, התכנסות בחללים סגורים, אבל בינתיים לא נראה שהציבור מוטרד במיוחד מההשלכות האפשריות.
"ריחוק חברתי היה פה במילא גם לפני הקורונה", אומר נעם, רווק ישראלי בן 32 שנמלט גם הוא מהסגר. "לשוודים יש לב של קרח. כשהייתי יוצא לדייט עם בחורה בישראל, מאז הקורונה היו כאלה שהעדיפו לשבת בפארק, לשתות יין, להימנע משהייה במקומות סגורים. היו גם כאלה שוויתרו על מגע כלשהו למרות שמאוד רצו. פה בשוודיה זה לא קיים. אנשים בכלל לא מזכירים את הקורונה וחיים כאילו אין משבר עולמי. יושבים במקומות סגורים ואין בכלל התלבטות בעניין. זה מרגיש כמו עולם מקביל".
ואכן, החיים בשוודיה לצד הווירוס נוחים ונעימים יחסית למקבילה הישראלית. הווירוס קיים גם כאן, כמובן, אבל רוב הזמן הוא שקוף ובלתי מדובר.
בשבוע הראשון לשהותי כאן, הרגשתי די מוזר לזנוח את ארסנל הכלים שרכשתי עד כה במאבק היומי מולו. בשוודיה לא תזכו לפידבק חיובי או שלילי על שהייה במקומות סגורים, התקהלויות או אי-עטיית מסכה. זה לא מעניין אף אחד.
לרגע יכולתי לחזור ולהרגיש את החיים הסטנדרטיים של ימי טרום-הנגיף, והשהות בשטוקהולם ומחוצה לה נראתה כהגעה לחוף מבטחים. אפשר להוריד את האפוד והנשק, כלומר את המסכה והתירוצים. לא עוד עדכונים יומיים על מצב התחלואה שמחריף, לא עוד מגבלות חדשות, לא עוד הצהרות דרמטיות לאומה, ולא עוד סגר מלא או חלקי ובירורים האם המגזר שלי קיבל הקלות כלשהן. שגרת החיים הרגילה כאן צימצמה את התפשטות הנגיף, ונראה שכמעט חיסלה את הפחד להידבק. אני יכול להתרגל לזה.
7 צפייה בגלריה
עידו שברצטוך (מימין) בשוודיה. ''לרגע יכולתי לחזור ולהרגיש את החיים הסטנדרטיים של ימי טרום-הנגיף''
(צילום: עידו שברצטוך)
הנתונים הנוכחיים בשוודיה עשויים גם הם לעורר קנאה: בשבועיים האחרונים נפטרו כאן רק 20 אנשים מהמחלה והתגלו 4,791 מקרי הדבקה ‑ מספר שישראל, לפחות כרגע, רושמת ועוברת ביום בודד. כבר בגל הראשון של המגפה ‑ כשרוב מדינות המערב בחרו להטיל סגר ‑ שוודיה העדיפה לפעול הפוך והשאירה את בתי הספר, בתי הקפה והמסעדות פתוחים. מלבד מספר מגבלות ‑ בהן איסור לבקר קשישים בבתי דיור מוגן (שאמורים להיפתח מחדש לביקורים בימים הקרובים) ואיסור על התקהלויות של מעל 50 איש (גם כאן אמורה לבוא עוד החודש הקלה, מדברים על אישור של עד 500 איש) ‑ בכל יתר אגפי החיים לא הוטלו הנחיות מחייבות.
התוצאה? מורכבת. בשלב הראשון, שוודיה סבלה מאוד והתמקמה גבוה בדירוג מספרי המתים מהמגפה, בוודאי ביחס לשכנותיה. עד כה מתו מהנגיף 5,890 שוודים ‑ שהם 582 מתים על כל מיליון תושבים. בדנמרק, לעומת זאת, נרשמו 650 מתים (112 על כל מיליון תושבים) ובנורווגיה מתו רק 274 בני אדם (50 על כל מיליון תושבים).
"מספר המתים בהתחלה היה מחריד", אומרת ריקה שולד, מורה בבית ספר יסודי, שחבר קרוב שלה מת מהמחלה. "היינו צריכים לנקוט בפעולות קיצוניות יותר כדי למנוע את התפשטות הווירוס לשכבה הזקנה. בתחילת המשבר, עובדי הסיעוד לא קיבלו ציוד והדרכה נכונים והגיעו לטפל באנשים מבוגרים בלי שום אמצעי הגנה. החבר שלי מת אחרי שנדבק מאשתו, שעובדת במוסד סיעודי לאנשים דמנטיים. עבורם זו הייתה קטסטרופה, אנשים שם הדביקו זה את זה והקורונה עברה בקלות לאחיות, שלא היו מוגנות במידה מספקת. חבר שלי היה בן 63, היו לו קצת בעיות לב, ואשתו הייתה צריכה להחזיק ציוד מגן נכון, וגם להיבדק ולהיות מבודדת מבעלה. היא לא עשתה את זה".
זה קשור למדיניות הממשלתית?
"לקח לממשלה יותר מדי זמן להשיג את הציוד המתאים להגן על האנשים המבוגרים ועל מי שמטפלים בהם. היה צריך לאסור את הביקורים מיד".
מצד שני, גם כשהשוודים הבינו את ממדי וחומרת המצב ואת הסכנות האפשריות, הם העדיפו להטיל מינימום מגבלות. המחיר הכלכלי, הוחלט, אינו מצדיק אותן. למרות זאת, התמ"ג בשוודיה נפגע ברבעון השני של 2020 באחוזים דומים מאוד לפגיעה שחוו שכנותיה וגם ישראל. למעשה, התמ"ג של נורווגיה, דנמרק, ישראל וגם שוודיה נפגע באותו שיעור: שמונה אחוזים.
גם ניהול המאבק במגפה שונה מאוד בשוודיה ונתון כולו בידי הסוכנות לבריאות הציבור ‑ גוף ממשלתי מקצועי ‑ והאפידמיולוג הראשי, ד"ר אנדרס טגנל, שהפך לכוכב מקומי. בניגוד למדינות אחרות (רמז: חפשו קרוב), שבהן ניסו פוליטיקאים בכירים לצבור הון פוליטי באמצעות הגברת תחושת הפחד והצבת עצמם כ"אב אחראי" או מגיני האומה, בשוודיה ניתנו המושכות לקבוצת מומחים בראשות ד"ר טגנל ‑ האפידמיולוג הראשי מאז 2013 ‑ ואלו מובילים את מדיניות ניהול המשבר באופן שקוף וללא קמפייני הפחדה. טגנל עצמו מכנס מסיבת עיתונאים מדי שלישי וחמישי, מעדכן על מצב הטיפול במגפה ועונה לשאלות.
עד כה הדף טגנל ביקורות רבות שנמתחו מבפנים ומבחוץ לגבי המדיניות הלא-שגרתית שבחר להוביל ‑ ועיקרה התנגדות נחרצת להטלת סגר מלא או חלקי בכל שלב שהוא. כתוצאה, הפך טגנל לסוג של גיבור לאומי, וכבר תועדו שוודים שקיעקעו את דיוקנו על גופם כסוג של הכרת תודה על מה שהם תופסים כניהול נכון של המשבר.
"הוא מודל החיקוי שלנו", מאשרת אולריקה יוסנדר, סטודנטית לתואר ראשון בפסיכולוגיה מאוניברסיטת שטוקהולם. "הוא לוקח גישה יותר רגועה. אז החיים השתנו, אבל לא יותר מדי. אנשים שעולים לאוטובוס באמת מנסים לשמור על המרחב האישי, ואם אתה מרגיש חולה אתה נשאר בבית".
בהתאם, מדווחת יוסנדר על שביעות רצון גמורה מחייה כרגע. היא יכולה להמשיך ללכת לאוניברסיטה ‑ רוב השיעורים מועברים בזום, אבל סטודנטים שיעדיפו להגיע פיזית לשיעור יכולים לעשות זאת ולשבת בכיתות מרווחות היטב.
"אני מאוד מרוצה מהמדיניות כאן", אומרת יוסנדר. "אני פשוט יכולה להמשיך בחיי. גם החברים והמשפחה שלי מאוד מרוצים ממדיניות הממשלה. אני מרגישה שאני חיה בסוג של בועה. כל העולם משתגע ועושה סגרים, ורק אנחנו פה חיים בצורה כמעט רגילה".
כולם מרוצים כמוך מהמדיניות הזאת?
"יש לי חברה טובה שנמצאת בקבוצת סיכון והיא מאוד לא מרוצה. עבורה זאת משימה הרבה יותר מסובכת להימנע מהידבקות. היא הכניסה את עצמה לבידוד בהתחלה כדי להקטין את הסיכון. אני בטוחה שאם תדבר עם אנשים מבוגרים פה, הם בכלל לא יהיו מרוצים. להרבה מהם המצב לא קל".
ואכן, מצבם של הקשישים לא פשוט ‑ אם כי גם כאן, מכיוון בלתי צפוי. אינגר ליונגסברג, 93, שמתגוררת בשלוש השנים האחרונות בבית האבות '"כריסטינה גארדן" בעיירה סמוכה לשטוקהולם, מסתכלת בעיניים כלות על היעדר המגבלות שם בחוץ לעומת הבידוד שנכפה עליה.
"אני מאוד לא מרוצה מהמדיניות שמובילים כאן", היא אומרת. "אני מרגישה בודדה, והייתי מעדיפה לראות את קרוביי למרות משבר הקורונה והסכנות שקיימות. מאז פברואר ראיתי רק את הבנים שלי, וגם זה ממרחק שני מטרים, וחייבים להבין שעבור אנשים מבוגרים הבדידות פוגעת ומזיקה לבריאות לא פחות מהקורונה".
באוקטובר, כאמור, אמורים מוסדות הדיור המוגן להיפתח למבקרים, והקשישים יישרו קו עם יתר האוכלוסייה בכל הקשור לחופש התנועה היחסי. קשה לחזות את התוצאות, אבל גם קשה לראות את שוודיה נוהגת כמו ישראל וסוגרת הכל רק כדי להניח את דעתה של אוכלוסייה מסוימת. לא שבעיות מהסוג הזה לא קיימות כאן; בתוך קהילות המהגרים של שוודיה, הופיעו כבר בתחילת ההתפרצות עדויות לכך שחלקם – במיוחד יוצאי סומליה ועיראק – נפגעו קשה יותר מאחרים.
בחודש אפריל אישרו נתוני הסוכנות לבריאות הציבור בשוודיה כי השוודים הסומלים היוו כמעט חמישה אחוזים ממקרי הקורונה במדינה, למרות שהם מייצגים פחות מאחוז אחד מ-10 מיליון התושבים. הסיבה? מדובר בקהילות שרבים מחבריהן חיים עדיין במשקי בית צפופים ורב-דוריים, או שאינם מסוגלים לעבוד מרחוק. הפתרון? אנדרס ולנסטן, סגן האפידמיולוג הממלכתי של שוודיה, אישר כי גורמים רשמיים עבדו קשה יותר מול הקבוצות האלה "כדי לוודא שיש להם את היידע להגן על עצמם ולהימנע מלהפיץ את המחלה לאחרים". על סגר מקומי, ובוודאי כללי, לא מדברים.
מה היה קורה אם בכל זאת היו מחליטים בשוודיה ללכת על סגר? "אני בטוחה שזה היה מאוד מבאס, אבל כמובן שהייתי מקשיבה לממשלה ונשארת בבית", אומרת יוסנדר. "אבל כשאתה שואל אותי על זה אני מבינה עד כמה זה הזוי, וכמה הגישות והטיפול במגפה יכולים להיות שונים ממקום למקום. לפני שהמשבר התחיל גרתי בהודו, וכשהתחילו דיווחים על הקורונה וממשלת הודו החליטה שהיא הולכת לסגר, מיד תפסתי טיסה לשוודיה. הייתה לי עצירת ביניים בלונדון וזה היה מאוד מצחיק; השוודים שהמתינו לטיסה בשדה תעופה שם ישבו רגועים, בלי מסכות, והתנהגו כרגיל. לעומתם, היפנים שחיכו לטיסה לא רק עטו מסכות אלא שחלקם מיגנו את עצמם בציוד שכיסה את כל הגוף ונראו כמו אסטרונאוטים".
לאן שוודיה הולכת מכאן? בינתיים נראה שהיא ממשיכה בהימור. ד"ר טגנל הודה כבר ביוני השנה ש"יכולנו לפעול טוב יותר, זה ברור" וש"אם היינו יודעים על המחלה את מה שאנחנו יודעים עליה היום, אני חושב שהיינו בוחרים לעשות משהו שנמצא איפשהו בין מה שעשינו לבין מה ששאר העולם עשה".
כרגע, הביקורת הפנימית העיקרית נוגעת למצב הקשישים ולהתארגנות הראשונית הלא-החלטית מספיק. "מספרי המתים הגבוהים בהתחלה היו תוצאה עצובה של התפשטות מהירה ורחבה של הנגיף לפני שידענו איך להתמודד איתו אפידמיולוגית ורפואית", אומרת אניקה לינדה, האפידמיולוגית הראשית שקדמה לטגנל.
"התוכנית שלנו לטיפול במגפה הסתמכה על טיפול בהתפרצות שפעת, אבל שפעת מתפשטת אחרת מקורונה והחסימה החלקית והמאוחרת של בתי האבות והטיפול בקשישים, התבססה על אסטרטגיה שבמובנים מסוימים אינה מתאימה לקורונה ולמוכנות השוודית".
אבל עכשיו, עושה רושם, הם נצמדים למדיניות המקילה הקיימת ומשיגים הסכמה ציבורית נרחבת. סקר מתחילת ספטמבר שערכה SIFO ‑ חברת מחקרי השוק הגדולה בשוודיה ‑ העלה כי 74 אחוז מהנשאלים מרגישים ביטחון בתפקודה של הסוכנות לבריאות הציבור שמנהלת את המשבר, ו-62 אחוז מהנשאלים סומכים על פעולות הממשלה. השוודים, כך עולה, מרגישים שותפים באחריות לניהול המשבר, ומרוצים מהאופן שבו הם מתפקדים. שבעה מתוך עשרה שוודים העידו שהם מרוצים מהתנהגות הציבור, ו-67 אחוז הביעו אופטימיות לגבי עתידם.
בישראל, לעומת זאת, העלה סקר מכון מדגם וחדשות 12 בשיתוף iPanel, מסוף חודש יולי, כי 62 אחוז מהנשאלים מאמינים שראש הממשלה לא מנהל בצורה טובה את המשבר הכלכלי.
"אני די מרוצה ומקווה שבטווח הארוך האסטרטגיה שלנו תתגלה כנכונה", אומרת שולד. "אני חושבת שהיה נכון לא להיסגר לחלוטין, למרות שנראה שמי שלא הושפע ישירות ‑ חלה או הכיר מישהו שמת ‑ לא מבין עד כמה המגפה חמורה. בכל מקרה, האסטרטגיה בשוודיה היא שצריך לחשוב איך חיים לצד המגפה לטווח הארוך. אף אחד לא אוהב להיות נעול, ולכן יש צורך בחופש מסוים. ואני אוהבת את הרעיון של מאמץ משותף, של לעבור את זה יחד".
נשמע לגמרי כמעט כמו סיסמה ישראלית, אבל הנה, לפעמים צריך להגיע עד שוודיה כדי לראות איך היא מיושמת בפועל.
פורסם לראשונה: 08:10, 02.10.20
