פנינה תמנו-שטה הייתה בחדר הלידה כשפתחה את הפה ולא הצליחה להוציא עברית. "פתאום התחלתי לדבר באמהרית", היא מופתעת גם עכשיו. "אולי כי לא היה אפידורל. זה קורה לי רק ברגעי מתח וחרדה. רק אז אני חוזרת למילים של אמא".
כתבות נוספות למנויים:
שטה, אז עורכת דין, עיתונאית ופעילה חברתית, וכיום שרת העלייה והקליטה, עלתה לישראל מאתיופיה בגיל שלוש ועל פניו, היא נערת הפוסטר המושלמת להשתלבות במרחב הישראלי, כולל תועפות חוצפה ושיער מוחלק בקפדנות. "אפרו זה מהמם אבל לא לי", היא כמעט מתנצלת, ואז מתקשחת. "אני לא רוצה שיכתיבו לי מודל יופי מסוים. אני אבחר בעצמי מתי אני אישה מודרנית מערבית ומתי אני מסורתית".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אבל אף אחד לא יכול לגמרי לברוח מהבית. בסוף הוא מתפרץ החוצה, לפעמים בסיטואציות משונות כמו לידה. והוא לא מתפרץ רק בשפה. "ואני זוכרת את עצמי אומרת לבעלי - באמהרית כמובן ‑ 'אני הולכת להיות חברת כנסת'. והוא אומר, 'אנחנו בחדר לידה, מה קשור עכשיו?'"
באמת מה קשור עכשיו?
"תמיד הציק לי שהחברה הגדירה אותנו באיזה מעמד נורא נחות. חלש. למדתי משפטים כי רציתי שיהיו לי כלים להתגונן. את רואה את ההורים שלך כילדה לא מצליחים לסנגר על עצמם או להתמודד עם הביורוקרטיה הישראלית. הם יכלו להתייבש שעות בתורים. לא התייחסו אליהם. או שאני הייתי צריכה ללכת עם אמא שלי כילדה לרופא כדי שלא תיקח את התרופה הלא-נכונה.
"כשהייתי בת 16 ניתקו לנו יום אחד את החשמל. ההורים לא אמרו כלום, כי זה לא היה מבחינתם מחזה לא רגיל ואני התחלתי להתלונן והם יושבים בסלון עם נרות. מחייכים. כאילו לא קרה שום דבר. ואני אומרת לעצמי - מה יש לאנשים המשוגעים האלה. והבנתי שאם אני רוצה לכתוב את הסיפור שלי, אני הולכת לפוליטיקה. שבועיים אחרי הלידה התחלתי לעבוד על זה".
אגב, שמחת שנולד לך בן?
"הייתי מאושרת. אני באה מבית של שש בנות ובן אחד".
אנחנו שואלות כי לא פשוט להיות גבר אתיופי בישראל. יש אמהות מהעדה שלא נותנות לבן שלהן לצאת מהבית אחרי שש בערב ללא תעודת זהות, הן מפחדות ממפגש עם המשטרה.
"ברור. אני אומרת את זה לבעלי עד היום. איך שיש ניידת אתה מתקשר אליי. מודיע לי. אתה לא עושה שום דבר עד שאתה לא מדבר איתי. הבנים שלנו סובלים יותר. כי גבר שחור זה גבר מאיים. ואני לא מתבכיינת. בהפגנות המחאה של העדה ב-2015 ראינו איך מפזרים יהודים! גם ערבים לא צריך לפזר ככה. הבן שלי בן שמונה, ואני אומרת חכו שיגיע לגיל 14".
היא לא הייתה צריכה לחכות. חמש שנים אחרי שנכנסה לפוליטיקה היא למדה בדרך הקשה שלהיות במעמד מקבלי ההחלטות לא ממש מעניין ילדים. זו לא רק אותה העיר ‑ תמנו־שטה גדלה בפתח־תקווה ומתגוררת בה עד היום - זה הדמיון המבהיל לאותם אירועים שחוותה בעצמה כילדה.
"ילד בא בקייטנה ואמר לבן שלי, 'אני לא משחק עם הילד האתיופי' והמדריכה עומדת שם ומתייבשת, ואני הייתי שם", נזכרת תמנו-שטה. "עצרתי את כל הפעילות. אמרתי לחבר שלי שמנהל את הקייטנה, 'עכשיו עוצרים הכל ואתם מדברים על זה שמקבלים כל ילד. שמן, משקפופר, ג'ינג'י, אתיופי, זה לא מעניין אותי. הבן שלי לא יתחיל ככה את הקייטנה'. ואני יודעת שהילד הזה לא אשם, זה ההורים שלו, זו מערכת החינוך. וזה השוליים, זה עוד הדברים הקטנים. הדברים שפחות מטרידים אותי מאשר מה יהיה כשהוא יגדל. גם היום שוטרים בישראל רואים שחור ומפחדים. שחור במרחב הלבן הוא עדיין מאיים".
בגיל 39 תמנו-שטה היא השרה השחורה הראשונה בישראל. מעמד היסטורי, כמעט מחייב, מול האלקטורט שלה והעדה האתיופית. ויותר מזה: מעמד מחייב מול עצמה. ההחלטה שלה לעזוב את מפלגת "יש עתי"ד ולחבור ל"כחול לבן" שנכנסה לממשלת האחדות הלא-מתפקדת, הביאה אותה לתפקיד הסימבולי של שרת העלייה והקליטה.
הפה הגדול שלה, שבלט במחאות הסוערות של העדה האתיופית נגד אלימות משטרתית וגזענות, הביא אותה להתפוצץ אצל אופירה וברקו בשידור ולכנות את האחרון "בהמה", בגלל הביקורת שלו על מחאת העדה, ולעזוב בזעם. גם היום, המנטליות הזו מוציאות אותה מדעתה.
"שנים שאבנו את הסיפור של 'אנחנו העלנו אתכם'. את הנראטיב שמדינת ישראל הצילה אותך, אז את אומרת תודה", היא אומרת. "ואז את מתבגרת ומתחילה לשמוע את הסיפורים ולראות מה שקורה. את אומרת לעצמך - רגע! למה זה דרש כל כך הרבה מלחמות? למה היינו צריכים לעלות ברגל? למה היינו צריכים לקבור את המשפחות שלנו בדרך? קברנו 4,000 איש, עשרה אחוזים מההולכים במסע. אין משפחה שלא נפגעה, זה חלק מהעדה האתיופית. זו עדה שלמה בפוסט-טראומה".
בניגוד לנאיביות שמיוחסת בחברה הישראלית ליוצאי אתיופיה, תמנו-שטה שוחה יופי במים הרדודים של הפוליטיקה המקומית. "אם יש משהו שהיא לא זה פראיירית" הוא משפט שחזר ונשמע לגביה מקולגות בכנסת. למרות הרקע הלא-קל ממנו באה, חשוב לה לצאת לא מתבכיינת. לא מתקרבנת. לא מתלוננת. היא חוזרת על זה כמה פעמים במהלך הראיון, לא פעם בגוף שלישי. "כולם יודעים שפנינה לא מתלהמת ולא מתמסכנת", היא אומרת. "לא רוצה לצאת בראיון הזה שוב האתיופית שמתלוננת. פורצת דרך? זה כן".
את סיפור העלייה והקליטה שלה היא כמעט לא סיפרה בעבר. בדרך לארץ היא הייתה רק בת שלוש. נולדה בשם פנטה, על שם אחותה שנפטרה, אחת מתוך ארבעה ילדים שהמשפחה קברה עוד בשנותיה באתיופיה. "אמא שלי איבדה שישה ילדים: ארבעה באתיופיה ושניים בישראל - וזה פצע שמאוד עיצב אותה", מספרת תמנו-שטה. "מצד שני, אם תבואו לבית שלי לא תראו אישה עצובה. אני מצטערת שלא שאלתי את אמא פרטים, אבל זה טאבו. ההורים שלי לא דיברו על זה. הם בחרו בחיים".
מה את יודעת על האחות שאת קרויה על שמה?
"ניסיתי לדלות מההורים קצת מידע, אני רק יודעת שהיא הייתה בת שלוש. אחותי הבכורה סיפרה לי שהמשפט האחרון שהיא אמרה לאמא שלי, היה 'אמא, כששדה התירס יגדל - למי תיתני את כל התירס?' ואמא השיבה, 'אתן לך הכל', ואז היא עצמה עיניים. אחותי אמרה שהיא ממש זוכרת את המוות הזה, את המילים האחרונות שלה".
סבה, קייס שאטו מהרט, הוביל את הקהילה הכפרית מווזבה שבמחוז גונדר דרך המדבר הסודאני במשך שבועות כחלק מתוכנית חילוץ שכונתה לימים "מבצע משה". כיוון שהייתה קטנה מאוד, היא לא זוכרת הרבה ‑ וכפי שגילתה לא פעם, הרבה מזה גם הדחיקה.
"יום אחד הזמנתי לבית של חברה משהו שנקרא 'סיפור על הדרך', פרויקט שבו עולים מאתיופיה מספרים את הסיפור שלהם. אמרו לי שיש להם הפתעה בשבילי. יושבת מישהי ומספרת ואני לא מפסיקה לבכות. היא מספרת על שודדים שפוצצו אותם במכות ורק בזכות הקייס הם שרדו, וההפתעה הייתה שזה היה סבא שלי. אבל פתאום אני קולטת שאני הייתי בקבוצת הילדים הזו! לא זכרתי את זה. הדחקתי. אבל אתה לא יכול להתמודד עם דברים כאלה בגיל הזה. אי-אפשר".
אבל שיאה של הטרגדיה המשפחתית הגיע אחרי שחשבו שהרע מכל מאחוריהם. אחרי כמה ימים במחנה פליטים מאולתר בסודאן הועלו למשאיות כדי להגיע למטוסים שיובילו אותם ארצה. "בשלב הזה כולנו עדיין יחד - אבא, אמא בחודש תשיעי וששת הילדים", היא משתנקת. "זו הייתה טראומה כי כולם רצו לעלות למשאית ולא היה מקום, אז התחילו לדרוך על ילדים. עד היום אחותי לא יושבת במקומות סגורים בגלל זה".
אז איך הופרדתם?
"אבא שם את אמא ואחותי עליזה במשאית הפחות צפופה, הוא לא ידע ששם יקרה הפיצוץ הגדול. הוא עלה איתי ועם האחים שלי, כשהגענו למטוס, הייתה בהלה. באיזשהו שלב הוא רץ איתי למדבר כי הוא נבהל מהמטוס, הוא חשב שזה כבשן אש. הכל היה דרמטי. אמא והאחיות האחרות שלי לא הגיעו למטוס. המשאית שלהם קרסה, וככה נפרדנו. היינו רעבים, מותשים ומסביבנו כל יום מתו אנשים. אני לא קלטתי שאמא לא איתנו עד שירדנו מהטיסה. רק בישראל התברר שהמשאית נתקעה בדרך, והאנשים שהיו עליה הוחזרו למחנה הפליטים".
ואמא?
“היא נשארה שנה מאחור במחנה במדבר עם תינוקת ואחותי בת ה-11. היא גססה ואחותי טיפלה בתינוקת במסירות. אח של אמא שלי גם היה שם איתה וניסה לעשות הכל כדי להחזיק אותה".
ללא אם וטרופה מדאגה, החלה המשפחה להסתגל לחיים החדשים במרכז הקליטה בקיבוץ בית אלפא. "אבא היה מעמיד אותנו בשורה כל בוקר מחוץ לקרוון כדי להגיד תפילות, אני זוכרת שכל יום אני ואחים שלי עמדנו בשורה והתפללנו שאמא תחזור הביתה. אבא היה אומר לנו שתפילות של ילדים נענות".
מה חשבתם שקרה לה?
"כל הזמן שמענו שהיא מתה, כל פעם שהגיעו עולים היו מספרים לנו סיפורים. אבא שלי לא האמין. אחרי שנה דופקים לנו יום אחד בדלת של הקרוון ואומרים לנו שתוך כמה שעות היא נוחתת. הייתה מוזיקה, כל המרכז קליטה אצלנו בקרוון, ואני מחפשת רק אותה. בסוף אני הולכת לאבא שלי, ואני רואה שיושבת לידו אישה רזה, עם תינוקת ביד ומלא פצעים בראש. אני נותנת לילדה נשיקה על הראש והיא מסתכלת עליי ולא זזה. אמא שלי לא מדברת, היא בטראומה. אמא הגיעה חולה מאוד, היא לא הצליחה לזהות אותנו".
8 צפייה בגלריה
תמנו-שטה עם אמה. ''אמא שלי הייתה רזה, עם פצעים בראש ותינוקת בידיים. היא לא דיברה. היא לא הצליחה לזהות אותנו''
יום אחר כך, ההלם של פנינה הילדה התחלף בהתפרצות של רגשות. "אמרתי לה, 'חבל שלא מתת בסודאן'. זה היה כעס של 'איפה היית?' היום אני יודעת שהיה לנו הרבה מזל, יש לי הרבה חברות יתומות. ומה שהכי כואב לי, זה שאף אחד לא יודע. הסיפורים האלו לא נשמעו מספיק. אנשים אומרים, 'עשו לכם טובה, תגידו תודה ותשתקו'. לא! לא עשו לנו טובה. עשינו מסע שהיה אקטיבי. כשאני רואה מכשול או אתגר - אני אומרת, זה לא אתגר. מה שהם עשו, זה אתגר. הם קמו כל אחד עם האמונה שלו ועשו את זה עם הקרבה אדירה. לקבור את הילדים שלך בדרך ולהגיד, 'אני אוהב את מדינת ישראל', זה אתגר".
ואחרי ההגעה המתישה ארצה, הגיע תהליך ההתאקלמות. וגם הוא, כפי שניתן לצפות, לא היה פשוט. בישראל המשפחה קברה שני תינוקות נוספים. אותם תמנו-שטה כבר זוכרת. "אמא הייתה עם תאומים. בבית החולים אמרו לה שהם נפטרו אחד אחרי השני, אבל לא הראו לה קבר. גם אנחנו לא ראינו אותם, ואני בחיים לא אשכח שעמדתי בכניסה למרכז הקליטה ואף אחד לא הסביר לנו שהיא חוזרת בידיים ריקות, שאין תינוקות! עד היום אנחנו לא יודעים מה קרה להם. אמא שלי אומרת עד היום, 'אני ראיתי אותם הם היו בריאים. למה לא הראו לי אותם? לא קבר, לא שום דבר?' זה פשוט מחריד. זה פצע גדול בשבילה. גם בשבילנו. לפעמים עולה התהייה אם יש לנו אחים שמסתובבים איפשהו".
ממרכז הקליטה בבית אלפא עברו לפרדס חנה. "היינו הולכים לגן יחפים והיו מסבירים לנו שאסור להגיע ככה. זה היה נורא קשה", היא מספרת על הימים הראשונים שלה במערכת החינוך, וחושפת בזהירות את החוויות מהמגע הראשוני עם החברה הישראלית, את ההיכרות עם חיי המערב.
"בגיל שבע-שמונה כבר עברנו לפתח-תקווה. היה מרגש אבל לא הבנו מה מצפה לנו. היינו תלמידים מאוד טובים, הגענו מפרדס חנה ברמה גבוהה. אני זוכרת שמורות ניהלו לידנו דיאלוג של 'איך הן מוציאות ציונים כאלו?' הייתה התלבטות ובסוף החליטו לשבץ אותנו להקבצה הבינונית, למרות שהציון שלנו התאים לגבוהה".
ההורים עבדו אז בניקיון, וכשתמנו-שטה החליטה שעליה לעזור עשתה זאת בהיחבא. "הסתרתי את זה שעבדתי. אני ובת דודה שלי עבדנו יחד, בגיל 12 השגנו עבודה בתור מנקות בבית חולים. פעם אחת הכניסו אותי לנקות חדר טיפול נמרץ עם מלא דם, התחילו לי הזיות וחלומות רעים. יום אחד אמא ראתה שאני חולמת חלומות קשים והבינה שמשהו לא בסדר איתי. היא התחילה לברר אצל אחותי הגדולה, ככה היא גילתה את זה וממש כעסה".
העבודה הבאה שלה הייתה טראומטית במיוחד. "אחרי זה התחלתי לעזור בבתי אבות. החביאו אותנו שם, היינו חלק מהצוות המטפל. יום אחד אמרו לי, לאחותי ולאחיינית שלי שיר, לקלח קשישה. הקשישה לא זזה ואנחנו מתחילות לנסות להבין מה קורה איתה. קראנו לאחות שהגיעה וקבעה שהיא מתה. האחיינית שלי דפקה צרחה וברחה בריצה של האמוק. אני התחלתי לצחוק. אחותי נתנה לי סטירה".
איפה היה בינך ובין ההורים שלך פער?
“ההורים חיו עם פרופורציות אחרות, בפשטות ובצניעות. בלי זמנים. עד היום ההורים שלי עדיין מדברים במונחים האלו ‑ 'ניפגש לאחר שקיעת השמש'. אנחנו קוראים לזה 'זמני אפריקה'. גם השפה עם אמא שלי הייתה ממש בעייתית. לא הייתה לנו שפה משותפת. היא דיברה אמהרית ואני עברית. גיל ההתבגרות היה עם הרבה קשיים, לא הצלחתי להסביר לה. עד היום זה ככה. ההורים לא הבינו את הסכנות של עולם מודרני, הם היו עסוקים בלצאת מהטראומה. לא היו להם את הכלים. הייתה להם אהבה רבה, הרבה ערכים. אבל ההבנה הזאת של העולם הזה הייתה חסרה".
היום היא במקום אחר מאוד, אבל גם אלה לא בדיוק ימים קלים. את הימים הטעונים בשבוע שלפני הסגר היא בילתה בחוסר שינה, בין ישיבת ממשלה אחת לשנייה, מתכלבת על הספה בלשכה, נוזפת בשלט רחוק בילדים שדי כבר עם הטלוויזיה ושייכנסו לשיעורים בזום. אישה יפה ועייפה מאוד, תוצאה של שעתיים שינה בלילה וכנראה גם של ההשפעות ארוכות הטווח של הקורונה, ממנה החלימה לפני כחודש.
הנגיף, סוציאליסט ידוע, לא מבדיל בין פשוטי העם לנבחריו. ובהתאמה, גם תמנו-שטה פונקה בהתנהלות המקושקשת ואוזלת היד שמאפיינות את הטיפול בו. "בשישי-שבת הרגשתי חולה. בבוקר שישי הלכתי לישיבה של כחול לבן, ובאמצע היום שמתי את הראש. נרדמתי תשושה. הגוף כואב. לא הצלחתי להתעורר", היא מתארת את מהלך העניינים. "שישי בצהריים הילדה העירה אותי, 'אמא תכיני אוכל לשבת, יש לנו אורחים, מה קורה לך?' ולא הצלחתי לקום מהמיטה. האורחים הגיעו. בסוף איכשהו קמתי ובישלתי. אבל כל סוף השבוע ישנתי".
מתי הבנת שאת חולה?
"הבנתי ישר. היה רגע מאוד מסוים שאמרתי הדג לא יצא לי טעים. הוא תפל. זה כי איבדתי את חוש הטעם. שם נדלקה לי נורה אדומה. אמרתי למשפחה בשבת, שמעו, אני חוששת שיש לי קורונה. אמרו לי אין סיכוי. את לא נראית חולה. את עייפה מהשבוע. בראשון החלטתי שאני לא הולכת לעבודה. נוסעת לירושלים לעשות בדיקת קורונה. לא פונקתי, העלו אותי עד ירושלים".
שרה בממשלת ישראל שחולה בקורונה לא יכולה למצוא בדיקה קרוב לבית בפתח-תקווה וצריכה לנסוע לירושלים?!
"ממש ככה. התקשרו אליי מכללית להתנצל שהם סחבו אותי עד שם. אני מגיעה לבדיקה בקופ"ח עם אישה מקסימה שמבקשת גם סלפי. בערב הגיעה התשובה".
לא קיבלת טלפון ממשרד הבריאות? מהשב"כ?
"שום דבר".
היא נכנסה לבידוד בחדר השינה בהחלטה להמשיך לעבוד, אבל למחלה היו תוכניות אחרות. "לא הצלחתי לישון בלילה בגלל כאבי שרירים מטורפים ברגליים. היה לי קושי לנשום. הכל היה כמו הזיה. חולשה ברמה שלא הצלחתי להחליף סדינים במיטה. בשלב מסוים לא הרגשתי את הזמן כי הייתי בסוג של הזיות. לא הבנתי באיזה יום אני. והבדידות היא אחד הדברים הקשים. בכל הימים האלה שהייתי לבד בחדר חשבתי על אותם אנשים שמתו לבד בחדר בתחילת המגפה. לבד. זה כאב לב שאין כדוגמתו. היה רגע שממש שבר לי את הלב שאחרי כמה ימים הבן שלי בן השמונה אמר לי, 'אמא אני רוצה חיבוקי, לא מעניין אותי להידבק אני רוצה להיות איתך’".
מי התקשר לשאול לשלומך?
"בני גנץ התקשר כל יום. חימם לי את הלב. התקשר-התקשר. לא ווטסאפ. הוא שמע בקול שלי שאני מרגישה לא טוב. נתניהו התקשר. אמר, פנינה אנחנו מחבקים אותך מרחוק. שהוא הצטער לשמוע. התעניין מאוד מה אני מרגישה. מהכנסת צילצלו החברים מהרשימה המשותפת שדאגו לי. יותר ממספר החברים של 'יש עתיד'. (צוחקת) החברים החרדים שלי ‑ מלכיאלי ואחרים, כל הזמן התקשרו ודאגו. חבר'ה מש"ס שלחו לי פלטת פירות".
יאיר לפיד התקשר?
"לא".
ווטסאפ? משהו?
"לא. התקשרו וסימסו שני אנשים מ'יש עתיד': קארין אלהרר ובועז טופורובסקי".
מה לומדים מזה? שגם ברגע כזה הכל פוליטי? אין סנטימנטים?
"בין אם בזירה הפוליטית ובין אם באחרות בסוף זה בני אדם. לומר לכן שבאותו רגע לא התאכזבתי? ברור שכן. זה אנשים שהיו איתי שבע שנים ובעיניי להרים טלפון זה אנושי, אבל זה שלהם".
כחולת קורונה לשעבר, מה חשבת על פרשת גילה גמליאל?
“זה מביש וזו חוצפה ממדרגה ראשונה. אין חסינות למי ממקבלי ההחלטות, וזו לא פעם ראשונה. פעם אחר פעם שרים וחברי כנסת מפירים את זה. זו לא רק גילה גמליאל, יש שרים נוספים”.
כלומר, את חושבת שראש הממשלה צריך לפטר אותה?
“אני לא מכירה את העובדות לאשורן, ראש הממשלה הוא שצריך לקבל את ההחלטה. זו לא הכנסת שיש וועדת אתיקה, זו הממשלה - וזה תפקידו של העומד בראשה להחליט על זה".
אם היית באופוזיציה היית מדברת אחרת.
“לא חושבת. אני לא חוגגת על טעויות של אחרים ולא ממהרת לשפוט אותם”.
ואם המחלה עצמה לא הספיקה, יש גם את העניין הפעוט של מדיניות ציבורית בזמן הקורונה. "תקופה מאוד קשה", היא נאנחת. "זו לא סיטואציה פשוטה לשבת ולהכריע על סגר על האזרחים שנמצאים בלאו הכי בטלטלה מאוד קשה בשנה האחרונה, אבל בין האופציות הגרועות לגרועות יותר עדיף ללכת לסגר בתקופת החגים".
מה קרה שהחלטת, כמו רוב חברי המפלגה שלך, לתמוך בהגבלת ההפגנות?
"שר המשפטים שלנו נלחם בכל כוחו למען הדמוקרטיה וזה גם הדגל של כחול לבן. אבל אם אומרים שזה צריך להיות עם מגבלות - ככה זה יהיה. אף אחד לא מוגן מפני החוק. אנחנו צריכים להקרין שיח שוויוני כלפי הציבור. על העניין הבריאותי צריכים לדון אנשי המקצוע. אנחנו לא יכולים. אנחנו נגועים".
אבל הנה, הדרג הפוליטי הנגוע החליט. שלא לדבר על זה שאחת הטענות היא שביבי עושה את הסגר בגלל ההפגנות.
"לא נכון. ישב גם דרג מקצועי, אבל האזרחים לא עמדו בזה. ראית את סעודת החג בבלפור ואת הצפיפות בבתי הכנסת. זכות התפילה היא קדושה וזכות המחאה קדושה, וחופש העיסוק הוא גם קדוש. כמו שבן-גוריון אמר, 'אני לא יודע מה העם רוצה, אני יודע מה הוא צריך'. זו החלטה קשה וקיבלתי אלפי סמסים מאנשים שאומרים שהלכה הדמוקרטיה. אבל החיים הם מעל הכל. לא נבחרנו כדי לרצות, אלא כדי לקחת את ההחלטות הכי טובות בשביל העם וכרגע זה בסגר שחל על כולם".
היא לא תודה בזה בפה מלא, אבל כשהיא מדברת על היחס למפגינים בבלפור מה שהיא מרגישה הוא כעס גדול על היחס הציבורי להפגנות העדה לפני שנה, אחרי מותו של סלומון טקה ז"ל מירי שוטר. "כלי ההפגנה הוא כלי חשוב עבור אוכלוסיות שקולן לא נשמע", היא מנסה להישאר רגועה ללא הצלחה. "אבל כשיוצאי אתיופיה הפגינו אנשים יצאו נגדנו על הפקקים שהיו. היום אותם אנשים מפגינים בבלפור במחירים של עליית תחלואה".
תסבירי.
"אפרופו אמיר השכל. אני זוכרת ששלחו לי, 'איך את ישנה אחרי שעצרו אותו'. עניתי שאני לא ישנה הרבה שנים. יום אחרי זה שלושה ילדים יוצאי אתיופיה בני 13־14 ברמלה נעצרו על הסגת גבול כי הם קפצו מעל גדר ושיחקו במגרש כדורגל. את אחד מהם פירקו במכות. איך אתם ישנים בלילה עם הצביעות הזאת?"
עכשיו באמת הייתה להשכל התפרצות על שוטרת אתיופית.
“אני לא מכירה את השכל ואין לבטל תרומתו, אבל אמירתו האומללה היא פטרונית ומתנשאת. שלא לדבר על כך שיש כאן ניכוס ההיסטוריה של העלייה שלנו, כאילו היינו צד פסיבי בזמן ש’האדונים’ העלו אותנו ארצה".
אבל כמי שנלחמה שנים נגד אלימות משטרתית ובעד חופש הביטוי הכי טבעי שתתמכי במחאה הנוכחית. באיזה עולם זה לא קורה?
"(מתרתחת) באיזה עולם הם לא היו במחאות שלנו?"
זה לא קצת ילדותי? בגלל שלא באו למחאה שלכם אז גם אם הם צודקים חלק ממך לא יהיה איתם?
“זו לא הכוונה. כמי שהובילה הפגנות קשות וכואבות, יודעת כמה זכות המחאה היא קריטית וקדושה".
8 צפייה בגלריה
מחאת יוצאי אתיופיה בצומת עזריאלי בת''א. ''אלה שזעמו על הפקקים היום מפגינים בבלפור''
(צילום: AFP)
איפה טעיתם בקורונה? למה נתניהו לא לוקח אחריות ומאשים את כולם, מגמזו ועד יפעת שאשא-ביטון?
"הממשלה יכלה להתמודד יותר טוב. אני מסכימה שאנחנו לא צריכים להיות במקום מאשים, אלא לקחת אחריות. בא רוני גמזו, לוקח על עצמו משימה לאומית. איפה הגיבוי? ראינו מהליכוד שדיברו לפרויקטור בצורה מזעזעת. למה? אנחנו לא יכולים למנות אנשים ולא לתת להם גב. הטעות הגדולה שלנו הייתה שהיציאה מהסגר הראשון הייתה מהירה מדי. זה לא התאים לישראלים תרבותית, שרגילים למגע ולמשפחתיות. אבל היה קשה מול אלה שאין להם אוכל וסוגרים עסקים".
עזבי תרבותית. אולי פשוט לא הייתה תוכנית?
"כשנכנסנו לממשלה חלק מהתנאים שלנו היו הקמת קבינט הקורונה. אין ספק שצריך לקחת החלטות יותר מהר. אי-אפשר שזה שהממשלה גדולה יגרום לסרבול בקבלת ההחלטות. והפופוליזם של האופוזיציה לא עוזר. לשמוע קריאות של 'אל תאמינו לממשלה הזאת' זה נורא בעיניי. זה חוסר אחריות".
הופתעת מהפרישה של אסף זמיר?
"מאוד. מצד אחד אני לא חושבת שיש שר שייחל להיות שר בתקופה כל כך מורכבת, מצד שני אנחנו בעיצומו של משבר עולמי ולאומי עם השלכות כלכליות, ודווקא בגלל זה צריך להישאר שם, זה לא הזמן לעזוב".
נראה שההתפטרות של אסף זמיר היא רק תחילת ההתפרקות של כחול לבן.
"ממש לא. אני בהחלט חושבת שאסף עשה טעות - אני מאוד מעריכה אותו, הוא בחור חכם ומוכשר, ואי-אפשר להתווכח עם התחושות שלו - אבל אני חושבת שהוא לא היה צריך לפרוש. אני מאוד שמחה שהוא לא נוטש את הספינה ונשאר בכחול לבן, אבל דווקא כשקשה, לא עוזבים. מאוד כיבדו את ההחלטה שלו, ונכון, אלו ימים של משבר, אבל זו לא הייתה האווירה. להפך, האוירה הייתה שכולם נותנים גב לגנץ, ושלא צריך לצאת מהממשלה, אלא להישאר ולדרוש שיעבור תקציב. אם נפרוש מהממשלה, מה הרווחנו? מה האופציה? שנפרוש ואז שתהיה ממשלה צרה?"
מה בעצם עושה כחול לבן בממשלת הקורונה? אתם רק משמשים כמעצור בלימה לשותפים שלכם. בשביל זה נכנסתם מתחת לאלונקה?
"אנחנו לא רק צופים מהצד. לא רק בלמנו ואיזנו את הממשלה עד עכשיו, גם הבאנו הישגים, דאגנו שתהיה חלוקה דיפרנציאלית של המענקים, מנענו ועדת חקירה נגד שופטים. לא באנו לשרת את הליכוד. באנו לשרת את אזרחי המדינה גם כשזה קשה, ואני לא מתרגשת מהסקרים. עוד לא ראיתי פוליטיקאי שהקריב מעצמו את האינטרסים האישיים כמו שעשה בני גנץ. לקחת אותנו לבחירות בתקופה כזו זה היה יכול להיות קטסטרופלי. בני נשכב על הגדר בשביל אזרחי מדינת ישראל".
במרץ האחרון, בעיצומם של המגעים לקראת ממשלת אחדות, ואחרי שלוש מערכות בחירות ללא הכרעה, הודיעה שהיא עוזבת את ביתה הפוליטי. אבל מי שהתבונן מקרוב, ראה את הסדקים הרבה קודם, כבר בקדנציה הראשונה של יש עתיד ‑ בתקופת הטירונות הפרלמנטרית שלה, היכן שנולד הסכסוך ההיסטורי עם המפלגות החרדיות.
החכי"ת הצעירה שלפני שבע שנים צייתה למשמעת הסיעתית ועברה לסדר היום בזמן ששר האוצר יאיר לפיד קיצץ מקצבאות הילדים, החליטה לצאת למלחמת העצמאות שלה. היום אין לה בעיה להודות שהיא אפילו מבינה למה הם לא אוהבים את העומד בראשה.
"לבוא עם גרזן לחרדים, לעשות עליהום. זה הגיע למצב שהציגו אותם כטפילים", היא נזכרת באג'נדה המפלגתית של 2013. "אני מאמינה בשוויון בנטל, יש לי אחות חרדית ואחות חרד"לית, אחיינים שלי חרדים והתגייסו ליחידות מיוחדות, יש דרך להביא את הדברים. והקלאש הזה שבעקבותיו פוסלים ציבור שלם הוא טעות. אני לא יכולה לשמוע גם שפוסלים ערבים כערבים. אז את החרדים?"
בבחירות ב-2015 הוצבה תמנו-שטה במקום ה-13 ברשימת יש עתיד, ונשארה מחוץ לכנסת כאשר המפלגה זכתה ל-11 מנדטים בלבד. כשחזרה ב-2018, גילתה שזו כבר לא אותה המפלגה. "היא נהייתה יותר חילונית, רוב החברים נהיו יותר מרכז-שמאל", היא אומרת. "כשהצטרפתי אליה ב־2012 היו שם יותר אנשי מרכז-ימין. שי פירון, עליזה לביא, דב לאוטמן. האנשים מהצד הימני הלכו והידללו, זה היה לי מאוד קשה".
כשסחרור הבחירות של השנה החולפת הגיע לסבב שלישי ללא הכרעה, האמון של תמנו-שטה במפלגת הבית שלה כבר נסדק לחלוטין. "הם לא באו עם ניקיון כפיים לאיחוד הזה עם כחול לבן", היא אומרת. "אנחנו אחרי בחירות שלישיות, מצבנו כמפלגה פחות טוב מבחינת המנדטים, בחרנו בבני גנץ כמועמד לראשות הממשלה, ובסוף הוא לוקח החלטה לצאת למשא ומתן עם הליכוד ויאיר לא נותן לו לזוז. הוא מציב לו אולטימטום - או שאין משא ומתן או שמפרקים את כל החבילה".
מה זה מבחינתך ניקיון כפיים בפוליטיקה?
"ניקיון כפיים זה שיש מועמד לראש הממשלה ולא חותרים תחתיו. 70 אחוז מבוחרי כחול לבן רצו להיכנס לאחדות, אבל כבלתם לו את הידיים ואמרתם 'אתה לא מחליט'. בישיבה של יש עתיד היה מאוד ברור שאין סיכוי ללכת לממשלת מיעוט ומצד שני הם דהרו לבחירות נוספות, שזה פשע כלפי הציבור. היו מגעים עם המשותפת, ואמרתי להם שאני לא מוכנה לגלות שאני נציגה של המשותפת במו"מ שאני לא מכירה. אני לא בובה".
כשהבינה שהמשא ומתן עם חברי המשותפת בעיצומו, היא מרדה. ציוץ אחד שבו קראה לנתניהו להסכים לממשלת אחדות הספיק כדי להבהיר לכולם שהיא ויש עתיד הגיעו לסוף הדרך המשותפת.
בנקודת הזמן ההיא קיבלת הצעה מביבי?
"ממש לא".
את פנית אליו?
"לא. שנים שיש שמועות ודיבור, אולי בגלל שבאופן מסורתי יוצאי אתיופיה מצביעים ליכוד אבל זה לא המצב היום. דפוס ההצבעה השתנה. מ-2015 יש דיבור שמחזרים אחריי מהליכוד והנה היא אוטוטו עוזבת. אם הייתי רוצה להיות בליכוד כבר הייתי שם מזמן".
ומה הייתה תגובת לפיד על הציוץ ההוא?
"קיבלתי ממנו טלפון שמבקש ממני להתראיין ולהבהיר את עצמי שאני בעד אחדות רק תחת גנץ. הוא אמר לי, 'אנחנו קבוצה וצריך לשמור על זה'. אמרתי לו שאני לא מסוגלת, ואני לא מתראיינת ואומרת דברים שאני לא מאמינה בהם. הוא התחיל לשלוח לי סמסים, הוא שאל אותי למה חושבים שאני החוליה החלשה ביש עתיד, בסמס נוסף הוא שאל אם אני 'הולכת לעשות את המעשה של גדי יברקן?' והוסיף ש'בסוף עוד יחשבו שכל האתיופים אותו דבר'. אמרתי לו ש'אנשים לא עושים דברים לפי צבע עור ועדתם'.
"הכי הפריע לי השימוש בביטוי 'החוליה החלשה'. שיתפתי בזה את אחת מאחיותיי והיא אמרה לי שזו מניפולציה זולה. זה היה מאוד ברור לי שעם כל ההערכה שלי כלפי החברות עם לפיד ושאר האנשים, אני הולכת עם מה שטוב לציבור".
מיש עתיד נמסר: "ראש האופוזיציה יאיר לפיד לא מפרסם מידע משיחות אישיות שהוא עורך עם חברי הכנסת, לא משקר לבוחריו ולא מוכר את ערכיו בשביל תפקיד".
ב־27 במרץ, יום לפני הופעתה בפני הוועדה המסדרת של הכנסת שם עמדה להודיע על רצונה לפרוש מיש עתיד, החליטה תמנו-שטה לעדכן את לפיד. "הוא היה המום. נגמרה השיחה ואחרי רבע שעה הוא נרגע, התקשר שוב ואמר לי שהוא בדרך אליי הביתה. בעלי והילדים היו בבית. הילדים בדרך כלל רצים אליו ומחבקים אותו. כשהוא נכנס בפעם ההיא, הם לא קמו אליו. אחרי שהוא הלך, שאלתי אותם למה הם לא אמרו לו שלום יפה. הם אמרו שהם כבר ידעו שאני הולכת להיפרד ממנו. איזה שובבים".
סביב העזיבה שלך נוצר נראטיב של מישהי שהפנתה עורף לפטרון הפוליטי שלה, שהתנהגה ככפוית טובה.
"אין לי פטרונים. כשאני שומעת את המילה זה מקומם אותי. אני אישה חזקה ועצמאית שעברה דרך עם הרבה תלאות. אני יכולה להכיר תודה על פתיחת הדלת ועל השיבוץ שלי בין שורות המפלגה, אבל לחשוב שיש פה רק אדם אחד שהוזן וצד אחר שנתן? זו שטות גמורה. הבאתי איתי קולות רבים, אלפי צעירים. פטרונים יש לי רק שלושה, ההורים שלי ובורא עולם".
פורסם לראשונה: 07:56, 09.10.20
