כשדוד מידן היה מעביר תדרוכים לראש הממשלה בנימין נתניהו מתוקף תפקידו הבכיר במוסד, או כחלק מהמגעים לשחרורו של גלעד שליט, הוא היה מתחיל מיד עם דוגמאות מהעולם, כדי לחזק את הקייס. זה כנראה לא מפתיע, אם כן, שכך מסביר מידן גם מדוע התייצב בשבת האחרונה בהפגנה בבלפור, חמוש במסכה ובדגל.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
"יצא לי בחיים מן גורל כזה, שהייתי כמה פעמים ליד מדינות שהתפרקו", אומר מידן במבט שיש בו גם קצת חיוך, גם בהירות וגם סוג של עצבות בעת ובעונה אחת. "הייתי אחראי על אזור יוגוסלביה במוסד בעת מלחמת האזרחים שם וראיתי איך המדינה התפרקה. הסתובבתי ביוון בעת המשבר הכלכלי הגדול, כשהיא כמעט התפוררה לרסיסים. אחרי לבנון אני עוקב הרבה שנים.
“היום אין בעצם דבר כזה מדינת לבנון. זו ישות שהמוסדות והמערכות שלה חדלו מלפעול. הדמוגרפיה גמרה אותה. כל מי שהייתה לו יכולת להשתכר ולחיות מחוץ ללבנון, עזב את המדינה. מי שנשארו מאחור הם האוכלוסייה החלשה ברובה הגדול, שאינה יודעת לייצר תעשייה, שלא תדע להקים את מוסדות המדינה מחדש.
"מדינות נופלות לא כשטנקים של האויב נכנסים לכיכר המרכזית ותולים דגל", הוא ממשיך. "מדינות נופלות כשהאנשים הטובים שלהן עוזבים אותן. וזה הפחד שלי. כוחה של ישראל הוא במסה של עשרה עד 20 אחוזים אנשים איכותיים שהם ברמה עולמית. אם המסה הזאת תתמוסס - הלך עלינו. נישאר פה עם משגיחי כשרות ושוחטים. אנחנו חייבים לקום ולעשות מעשה תיקון למדינה, וקודם כל ולפני הכל, תיקון שישמר את האיכות האנושית הזאת".
וזה מה שהביא את מידן, אדם שלא שש להתראיין, ששומר באדיקות על פרופיל נמוך ונוהג במשנה זהירות מאז פרש משירות המדינה ב־2012, להכניס את עצמו ללוע הארי של הגוג ומגוג הישראלי. ישנם עוד בכירים לשעבר שמגיעים להפגנות, אבל הנוכחות של מידן היא בכל זאת חריגה - גם בשל אופיו הזהיר של האיש, אבל בעיקר כי הוא היה מקורב מאוד לנתניהו תקופה ארוכה, ניהל עבורו את אחד האירועים הרגישים והטעונים ביותר שהתרחשו בתקופתו, הצליח מאוד בתפקיד והתבקש בידי נתניהו להמשיך שוב ושוב.
"כל אזרח במדינה שמסתכל ימינה ושמאלה מיד מבין שהמדינה מסתחררת, שדברים לא מתנהלים, שיש פה התפרקות מוחלטת", הוא אומר. "וכל אדם שהוא אפילו קצת אחראי ומוסרי לא יכול לעמוד בשקט ולהגיד, 'אני ממשיך את החיים שלי כרגיל'. זה אולי נשמע שמאלצי, אבל אנחנו פטריוטים. אנחנו אוהבים את המדינה והמדינה חשובה לנו. אני רואה אותה מידרדרת במדרון. כששואלים מה שלומך, אני לא מאלה שאומרים, 'שלומי האישי טוב, המדינה לא טוב'. אני, אם המדינה מרגישה לא טוב גם אני מרגיש לא טוב.
"יש לי שתי בנות ושישה נכדים. איכשהו יצא שהבנות שלי עשו בחירות מוצלחות. בעל אחד הוא הייטקיסט, מהנדס מחשבים שנחשב טאלנט בתחומו. עשינו גם אקזיט יחד (חברת Loom Systems העוסקת בתחום הבינה המלאכותית פיתחה תוכנה חכמה לחיזוי וניבוי תקלות במערכות מחשבים גדולות. חתנו של מידן היה אחד מהמייסדים שלה והוא אחד מהמשקיעים, והחברה נמכרה בינואר לחברת ענק אמריקאית בכ-80 מיליון דולר - ר"ג ור"ב). השני הוא מדען, ביולוג בחברת Enlivex העוסקת במחקר תחומים הנוגעים בזיהומים, ביניהם נגיף הקורונה. שני החתנים הם באמת ארץ ישראל היפה, קצינים שעושים מילואים ותורמים לחברה.
"החשש שלי הוא ששני הבחורים הנפלאים האלה, שכל העולם מחזר אחריהם, יחליטו שכל זה לא מתאים להם, שנמאס להם - גם ככה הם מרגישים מחנק, מפגינים בבלפור כל מוצאי שבת – והם יקומו וילכו, עם הבנות והנכדים. אלה אנשים שאם ייווכחו שאין פה פתרון, יש להם אלטרנטיבה. בשבילי זה יהיה חורבן הבית. אם הילדות שלי והנכדים עוזבים כאן, זה נגמר. אין לי טעם אמיתי להישאר כאן. הדור שלי מסודר, אבל החבר'ה בשנות ה־20־30 אוכלים אותה חזק מאוד. למענם אני עושה את זה".
ולא חששת מהתגובות של הצד השני?
"מה הסיפור? ממה אני אמור לחשוש? איזה מחיר אני עשוי לשלם? יכתבו לי איזה טוקבק? יגידו עליי משהו? שטויות. לא מפחיד אותי. הגעתי למסקנה שזה לא זמן לאנינות. זה זמן שצריך לקום ולעשות. אני לא יודע כמה המילים שלי משפיעות, אבל אם הנוכחות בהפגנה והראיון הזה מוסיפים את שני הגרושים שלי, משפיעים על עוד כמה עשרות שהתלבטו ועכשיו ייצאו להפגין - עשיתי את שלי. אני מאמין שאי-השמעת קול בזמן הזה היא מעשה אזרחי קלוקל".
מהיכרותך עם נתניהו, מה זה עושה לו?
"אני בטוח שזה מפריע לו מאוד. ההפגנות מפריעות לביבי ומציקות למשפחה שלו, רואים את זה בתגובות של הבן שלו. אין לי ספק שהוא עובר תקופה נוראית. אני חושב שהוא לא ישן טוב בלילה, שהוא נמצא בסערה גדולה. רואים עליו. העיניים שלו עמומות מאוד, כמעט כבויות. אתה יכול לאפר פנים, לסדר סומק, אבל אתה לא יכול לאפר עיניים. עיניים זה האיבר החיצוני שאתה לא יכול לשחק איתו".
8 צפייה בגלריה
הפגנה הפגנות מחאה מחאות הדגלים השחורים גדלים שחורים ירושלים בלפור כיכר פריז
(צילום: אלכס קולומויסקי )
יש לא מעט אנשים הנאמנים לו באופן מוחלט ולא חוששים להביע אהבה כלפיו.
"אבל הוא לא מעריך אותם. תראו, ביבי מחשיב עצמו אליטיסט. אני לא חושב שהוא מתחבר לשפה של מירי רגב. אני לא חושב שאנשים כמו כרמי בוזגלו הם מי שהוא היה בוחר כחבר. מירי רגב וחבריה נותנים לו כיום שירות שהוא צריך מאוד במצבו הלא-נעים. אם תשאל אותו, הוא היה שמח לשבת עם פרופ' מרסל מחלוף מהטכניון הרבה יותר מאשר עם מירי רגב. הוא לא מתחבר אליהם. אבל אלה האנשים שלו עכשיו. אין לו משהו אחר חוץ מהם. זה טרגי. ביבי בסיטואציה טרגית לפי כל קנה מידה".
אז מה הפתרון בעניין נתניהו?
"אני במיעוט במשפחה ובסביבה החברתית שלי, אני בדעה שצריך לאפשר לו עסקת טיעון: פרישה תמורת סגירת התיק. הנקמנות צריכה לקבל לדעתי משקל מופחת אל מול הצורך להרגיע את המצב. לא אהבתי את מה שקרה עם אולמרט. כשהוא נכנס לכלא הרגשתי אישית מאוד לא נוח. גם כי אני עבדתי איתו וחיבבתי אותו והערכתי אותו וחשבתי שהיה ראש ממשלה מצוין, אבל גם כי נראה לי משהו פגום במראה הזה של ראש ממשלה נכנס לכלא".
זה עוד אפשרי לדעתך?
"אני מעריך שההפגנות מסיבות נזק אדיר לביבי. אני די משוכנע שהוא רואה בעסקת הטיעון עדיין את אחת מהאופציות העומדות לרשותו. לדעתי הוא חושב שאו שהוא משנה את כללי המשחק באופן שיכשיל את המשפט ולא יביאו לסיום, או, אם זה לא ילך, יחזור לאופציה הראשונה, כפי שהציע לו וינרוט, ויעשה עסקת טיעון.
"אבל ההפגנות שוחקות את האופציה הזאת. אנשים מפגינים כעת כמו שלא הפגינו בישראל זה זמן רב. בסוף זה יגרום לכך שיהיה קשה להגיע לעסקת טיעון איתו גם אם מערכת המשפט תחליט שכן, פשוט כי הרחוב לא ייתן. העוצמות האלה של הכעס והביקורת והעוינות כלפיו יגיעו לכאלה רמות שידרשו שהוא ישלם מחיר".
בינתיים, מעריך מידן, עסקת הטיעון היא גם אסטרטגיית היציאה הסבירה ביותר עבור נתניהו. "לדעתי בעסקת טיעון יימצא הפתרון. אני מאמין שבאיזשהו שלב אנחנו נשמע יותר ויותר דיבורים על הסדר טיעון. זה יתחיל מהנאמנים לו, שידברו על הסדר. את המילה טיעון הם לא אומרים. הם יתחילו עם 'בואו נעשה חנינה'. זה חלק מהסיבה שאני חושב שמנדלבליט לא הלך לחקירה של המניות והצוללות, כי כשיש חקירה כזו תלויה, אין מצב לעסקה. הוא בעצם הכין את הקרקע לעסקת טיעון".
מידן מדבר בצורה שקולה, עניינית ולעיתים אף מלאת הערכה על נתניהו, וגם כעת חשוב לו להדגיש כי לא שנאה יוקדת היא זו שהוציאה אותו לרחוב. "אני ממש לא שונא אותו", הוא מבהיר. "אני כועס ומאוכזב".
ממה כועס ומאוכזב?
"אני חושב שהוא גרר את כל המדינה לטלטלה האישית שלו וזה מפריע לי מאוד. לו היה שואל אותי, הייתי אומר לו, 'תחתוך את ההפסדים, תגיע לעסקה ותלך לחיים אחרים'. אני לא בהכרח רוצה שהוא ייכנס לבית סוהר. אני יותר רוצה שהמדינה תחזור להתנהל באופן נורמלי. וזה לא המצב כיום".
ואם לא נתניהו, אז מי?
"במצרים התחולל האביב הערבי, שהובילו אותו צעירים חילונים. בסוף, מי שגנב את הקופה היו האחים המוסלמים. קיים סיכוי שאמנם ביבי יעזוב את התפקיד, אבל מי שיירש אותו לא יהיה בדיוק האדם אליו מכוונת המחאה, אם יש בכלל אחד כזה. אני לא אצביע עבור בנט כי אנחנו באים מהשקפות עולם שונות לגמרי, אבל בנט הוא לא אדם אפל. יש לו עכבות. אני חושב שיהיה קשה איתו מאוד, אבל אפשר להסתדר איתו. אני לא בטוח שהוא יהיה ראש ממשלה רע, אם יצליח להתנתק מסמוטריץ' ודומיו".
דרכיהם של מידן ונתניהו הצטלבו כחלק משירותו הממושך של מידן במוסד. מאיר דגן ז"ל מינה אותו ב-2005 לראש אגף תבל, האגף האחראי על הקשר עם שירותי ביון זרים. כשנתניהו נבחר לראשות הממשלה ב-2009, החלו לעמוד בקשר רציף. שמו אף הוזכר לא אחת כמועמד לרשת את ראשות הארגון.
"חלק גדול מהפעילויות של האגף הזה נגע ישירות לראש הממשלה וכך יצא שכמעט כל שבוע הייתי אצלו, לפעמים עם דגן ולפעמים לבד, לא כולל דיונים נוספים על מבצעים ספציפיים", הוא אומר. נדמה לי שהתוצאה של המפגשים הללו הייתה הבקשה שלו שאקח את עניין גלעד שליט".
איך נראו היחסים ביניכם?
"היחסים שנוצרו לאורך כל התקופה היו די טובים במגבלות האישיוּת של כל אחד. אני לא נשפך והוא לא נשפך. אבל השיחות היו ענייניות וטובות, חלקן במשרד ראש הממשלה, חלקן בקריה, חלק בבית בבלפור וגם במלון ליד הבית בקיסריה. הוא עשה מאמץ בחלק מהדיונים להראות קרבה וחיבה, נהג לטפוח לי על השכם כשהיינו נכנסים לישיבה או לפנות אליי באיזו מילה בערבית שהוא כנראה למד בסיירת".
איך התרשמת ממנו?
"הוא תמיד היה חשדן. אבל לא הרגשתי זאת כלפיי, באופן אישי לא הייתי בסביבה שהוא חושד בה. הוא הקשיב לי ואני הקשבתי לו ובהחלט יכולתי לשכנע אותו בדברים. לא הייתה לי אז דעה שלילית עליו, בהחלט לא. למדתי להכיר שהוא יותר פוליטיקאי מאידיאולוג וראיתי בזה יתרון גדול. נתניהו שאני הכרתי יכול להתאים את עצמו לנסיבות ויכול לצאת מהמסגרת האידיאולוגית ולפרוץ קדימה בהחלטות חריגות. אמרתי לעצמי, עם אידיאולוג אתה תקוע. עם פוליטיקאי כזה אפשר לעשות דברים גדולים. גמישות מחשבתית היא מפתח ותנאי לפריצות דרך. באותה תקופה ההבנה הזו די עודדה אותי".
אז זה לא יצר מתיחויות.
"הוא היה ענייני לגמרי, גם אל מול הדעות הפוליטיות שלי שלא ניסיתי בכלל להסתיר. דיברתי איתו בחופשיות על הכל והשתמשתי במונח 'הגדה' ולא יהודה ושומרון כשדיברתי איתו. שום דבר מזה לא עורר עוינות. הוא שאל שאלות על אודות העולם הערבי, אבל צריך להבין שהפוקוס שלו היה אחר - הסקרנות שלו מעולם לא הייתה לכיוון הזה. ערביות, איסלאם, השפה הערבית, לא ממש עניינו אותו. הוא אמריקאי, השפה שלו היא אמריקאית והמטפורות שלו אמריקאיות.
"הרבה דברים בסיסיים שנוגעים לעולם הערבי לא היו מוכרים לו. עכשיו אני מניח שהוא יודע הרבה יותר. ב-2009, כשהוא נכנס לתפקיד אני בדיוק חזרתי מביקור באיחוד האמירויות, התיישבתי אצלו עם דגן והסברתי לו את ההבדל בין דובאי לבין אבו-דאבי לבין שאר חלקי המדינה. אז, לפני 11 שנה, היו מעט אנשים בישראל שכן ידעו את ההבדל".
ב־2010, נענה מידן לבקשתו של נתניהו והחל לרכז את פרויקט שחרורו של גלעד שליט. הוא הוביל את המגעים מול חמאס עד שהבשילו לעסקה, היה אמון על זיהויו הוודאי של שליט וליווה אותו ביום חזרתו.
יש טענה כי בעצם עסקת שליט קרתה בגלל המחאה החברתית, תרגיל של נתניהו להפנות את תשומת הלב למקום אחר.
"אני שומע את זה הרבה. עובדתית, פריצת הדרך שהובילה לעסקה התרחשה ב־14 ביולי 2011. ביום הזה חמאס שלח לנו פקס. באותה תקופה עוד לא היה וואטסאפ והגודל של מסרונים לא איפשר לשלוח מסרים עם הרבה מילים, אז ביקשנו מהם לשלוח פקס. כשקראתי אותו הבנתי שבפעם הראשונה חמאס ממצמץ, שהוא מוכן להתפשר על דברים שכל השנים מאז החטיפה הוא לא היה מוכן לשמוע עליהם.
"באותו יום ממש, אולי אפילו באותה שעה, דפני ליף הקימה את האוהל הראשון בשדרות רוטשילד, מה שהעצים משמעותית את גל המחאה. האם ביבי ניצל את המומנטום שקרה בחזית חמאס? יכול להיות. אני לא יכול להעיד שהוא אמר לי משהו כזה או שהרגשתי ממנו. את מה שקרה בתוך מוחו אינני יודע".
ואולי בעצם אלה אנחנו שמיצמצנו?
"חמאס נסוג קודם, ובניתוח בדיעבד אני גם יכול להבין למה. קודם כל, המצב הבריאותי של גלעד הלך והידרדר והם חששו לגורל ה'נכס' שלהם. שנית, האביב הערבי וסגירת משרדי חמאס בדמשק. שלישית, עם אי-השקט במצרים ומעצרו של הנשיא מובראק, הם חטפו מכה קשה מאוד. רביעית, גם אצלם היה לחץ פנימי הולך וגובר לשחרר אסירים. חמישית, המודיעין המצרי עשה עבודה טובה מאוד בריכוך גורמים משפיעים בחמאס. ואחרון, נדמה לי שההידברות שלנו איתם, בסמסים יום-ומיים, בפקסים ובמסרים אחרים בנתה אמון מסוים. כל אלה יצרו הזדמנות, הכוכבים הסתדרו".
אבל המחיר ששילמנו היה מטורף, בכל קנה מידה.
"הכל יחסי. אין ספק, עסקאות כאלה הן לא משאת נפש של אף אחד לעשות ואם אפשר לא לעשות עדיף לא. עשינו את עסקת שליט ככורח, בלית ברירה. המציאות העגומה הייתה שהמודיעין נכשל באופן מוחלט בסיפור של גלעד שליט. משך חמש שנים וארבעה חודשים המודיעין לא ידע ולו יום אחד היכן הוא ממוקם או מי מחזיק אותו. כשאין לך מודיעין, אין לך גם מבצע, אין לך אפילו מחשבות על מבצע. הדילמה שלנו הייתה על חודו של תער – האם אתה מזניח את גלעד ונוטש אותו וגורר רגליים עד שיהפוך להיות רון ארד שתיים, או שאתה עושה דיל. זה הסיפור. אני שייך לאסכולה שאומרת אין מצב שחייל במדים נשבה במהלך קרב, נמצא בידי חמאס, מדינת ישראל יודעת שהוא חי – ונוטשת אותו".
אחד מהראשונים שמידן עידכן על העסקה כשזו סוכמה סופית היה מאיר דגן, שפרש מתפקידו כשנה קודם לכן בפיצוץ עם נתניהו. "דגן כלפי חוץ היה מאוד נגד עסקאות חילופים עם ארגוני טרור, אבל כשבאתי לספר לו שחתמתי על ההסכם הוא פרץ בבכי מרוב התרגשות", אומר מידן. "אגב - זה לא היה חריג. דגן היה פורץ בבכי די מהר בסיטואציות מרגשות".
בדיוק ביום שבו התייצב מידן לראשונה בהפגנה בבלפור, בשבת האחרונה, מלאו תשע שנים לעסקת שליט. מדינה שלמה עצרה את נשימתה עד שראתה את מידן מוביל את גלעד מפתח המסוק למפגש עם ראש הממשלה נתניהו ובני משפחתו, שהמתינו לו בבסיס תל נוף.
מידן שומר על קשר עם שליט ופוגש אותו לפחות פעם בשנה, ביום העסקה. "גלעד שליט הוא הוכחה לפער בין המראה החיצוני לבין החוסן הנפשי. ללפעמים אתה פוגש מישהו כזה חלשלוש אבל מבפנים הוא חזק מאוד. גלעד שליט הוא איש מאוד חזק מבחינה נפשית.
"בשבי הוא חי בתנאים קשים מאוד, לא ראה כמעט שמש, הוא היה פצוע מרסיסים ולא מטופל, רוב הזמן בחושך, חמש שנים וארבעה חודשים בחדר של 3X4 מטר, בלי מחשב, בלי טלוויזיה. רק לקראת הסוף נתנו לו לשמוע את "קול הנגב'. הוא נותר גם בלי שעון וחישב את הזמן לפי קריאות המואזין מהמסגד הסמוך, בלי משקפיים למרות שהוא נזקק לכאלה. רוב האנשים היו יוצאים מדעתם.
"אבל גלעד חזר משם לא מריר, לא כועס, לא מרחם על עצמו. הוא למד. הוא יוצא עם בנות, עובד בבנק דיסקונט וחי חיים נורמליים לחלוטין. כדי לשמור על כושר ושפיות בשבי הוא נהג לעשות רשימות של השכנים שלו במצפה הילה ובני ביתם ובאופן כללי, העסיק את עצמו במחשבות וחיכה. כמה שזה טרגי להגיד את זה. הוא פשוט ישב וחיכה".
מתוקף תפקידו, דוד מידן היה מעורב אולי יותר מכל ישראלי אחר בתהליך הפרקטי של החזרת שליט. הוא זה שהיה צריך לזהות שאכן מדובר בו, שליווה אותו במסוק וברכב מרפיח לישראל, ששם עליו יד מנחמת כשהמעמד הקשה עליו.
"ההנחיה הייתה שאני חייב לזהות אותו שזה הוא ושהוא חי, ואז אני מודיע שיש לנו את החילופים", משחזר מידן. "ואז פתאום אני רואה אותו על המסך, את גלעד, עם כובע ככה. הוא נראה ירוד. דיברתי איתו. אמרתי לו, 'שלום גלעד, תוריד את הכובע'. איך שראיתי אותו הבנתי שזה הוא, הזיהוי נעשה. אבל הייתי חייב לעמוד בפרוטוקול". מידן שאל שאלות מנחות שגרמו לשליט להשלים מידע שיוכיח את זהותו – שמות של בני דודים, שכנים. "אז אמרתי לו תשמע, אני הבנתי, הכל בסדר. ואז נכנסנו לקומנדקר, לנסוע מכרם שלום לכיוון רפיח המצרית. 2.8 ק"מ".
בפעם הראשונה שראה את שליט שלא דרך מסך, היה זה במרצדס ששר המודיעין המצרי השאיל לגנרלים המצרים שתיווכו, לטובת העסקה. "אני נכנס למרצדס. במושב האחורי אני רואה את גלעד בצד הימני של המושב ולידו שני גנרלים מצרים ואני הרביעי שנכנס במושב האחורי, אבל שניהם יושבים ומפרידים בינינו. הרגע הזה שאני בתוך הרכב שהוא יושב בו הוא אולי הקטע הקשה ביותר מבחינתי באירוע כולו. הוא היה גמור לגמרי. רזה מאוד. חיוור. רועד. הוא הסתכל עליי. העיניים שלו יצאו מהחורים. הוא היה לבן והעור שלו, אחרי חמש שנים בלי שמש, היה שקוף. הוא רעד.
"ואני הרגשתי שיש בו איזה צמא למגע, אז באיזשהו שלב פשוט רכנתי והנחתי את ידיי על ברכיו, כשאני מדלג מעל הברכיים של שני הגנרלים, להרגיע אותו. והוא כל הזמן מסתכל עליי ככה, בעיניים פעורות. תמונה מאוד קשה, שעוברת בי כל הזמן. מאוד הזכיר לי, להבדיל, את המפגש שתיארו חיילים אמריקאים כששיחררו את מחנות הריכוז. ראיתי את עצמי בדומה להם, שאני כזה גדול ממדים ומלא, וזה הבחור, האפרוח הזה שיושב פה ורועד".
במסוק בדרך לבסיס תל נוף שליט איבד לפתע את ההכרה. "כשממריאים, במסוק יש רעש. אתה לא יכול לדבר. אז גלעד רוצה להגיד משהו. והפסיכולוג שהיה לידו במסוק נותן לו את בלוק המכתבים, שיכתוב. ואז הוא כותב – איזה מסוק זה? ואז ענינו, יסעור. ואז הוא כותב – מעולם לא טסתי במסוק כזה. ואנחנו די מרוצים מההתפתחות. אתה רואה שהקוגניציה עובדת, שזה בסדר. אבל תוך כדי הטיסה הוא מרגיש לא טוב ומאבד את ההכרה. משכיבים אותו על הרצפה. יש דרמה. ישר עטים עליו הרופאים והכל. ואנחנו עכשיו בדילמה, מה עושים".
לבסוף הוחלט שהמטוס ירחף מעל הבסיס כדי להרוויח זמן, לא ליצור דרמות מיותרות. כשהרופאים השיבו את רוחו והוא התאושש, מידן שאל את שליט כיצד הוא רוצה להמשיך. "אני יושב איתו ואני שואל אותו אם הוא רוצה שניקח אותו כשהוא יוצא על כיסא גלגלים, כדי שהוא לא ילך. הוא אמר, לא. רוצה על הרגליים שלו".
וכך היה. "זוכרים את הסצנה הזו בסרטים - השבוי שיוצא לחופש ובשנייה שהאפשרות ניתנת לו הוא רץ קדימה?" אומר מידן. "אז זה מה שקרה עם גלעד. ברגע שפתח המסוק נפער, וזה דקות אחרי שהוא איבד את ההכרה מרוב חולשה, הוא פשוט דהר החוצה, כשאנחנו מנסים להדביק אותו בהליכה מהירה.
"ביבי היה הראשון שבא לקדם את פנינו. גלעד הביט בו וכמו שתירגלנו קודם עם הפסיכולוג, הצדיע לראש הממשלה. וביבי, כמה שהוא יודע לדבר, פשוט איבד את המילים. הוא לא היה מסוגל לדבר ואז הוא פשוט ניגש לגלעד וחיבק אותו".
רק כששליט התאחד עם משפחתו וחיבק את אביו, חש מידן שמשימתו הושלמה. "זו הרגשת הקלה נהדרת. אמרתי לחבר'ה, בואו נלך לאכול משהו. פתאום הרגשתי רעב. לא אכלנו כל היום. יצאנו לאיזושהי מסעדה ליד. ושם פתאום המולה וברכות. היינו בתוך הסיפור ולא הייתי מודע לרגשות שהאירוע עורר בחוץ".
גלעד שליט משתחרר
בדיעבד, העסקה הייתה שווה את כל זה? יש אסירים ששיחררנו ונעצרו מאז שוב.
"את השאלה הזו צריך להפנות לשב"כ. אין ספק שהרוב המכריע של המשוחררים לא חזר לטרור בשום צורה. יש מקרה אחד של משוחרר, ודווקא לא מהכבדים, פעיל חמאס שולי וזוטר, שאנחנו בכלל לא התווכחנו עליו ולא הייתה שום בעיה לשחרר אותו, שדווקא הוא יצא לפיגוע ורצח את סנ"צ ברוך מזרחי.
"יש עוד טענה שעלתה שמי שתיאם והעביר את הכספים ששימשו ברקע של רצח הנערים היו משוחררים של העסקה מעזה. זה עניין פחות חד ואפשר להתווכח עליו, כי פעילים מנהלים מרחוק כל מיני דברים, גם ובעיקר מהכלא הישראלי. יותר מזה: בוא נבחן את זה הפוך ונבדוק מי ביצע את הפיגועים הגדולים שספגנו בשנים מאז העסקה - הסכינים, הפיגועים בהר אדר, בהר הבית, בשרונה, בדיזנגוף. אף אחד מהם לא בוצע בידי משוחררי העסקה".
שכחת את יחיא סינוואר, שהפך לגורם הדומיננטי בארגון.
"זה משהו אחר. סינוואר הפך למנהיג, הוא לא חזר להיות פעיל שטח. אפשר גם להתווכח האם הוא באמת פחות טוב לנו מקודמיו וכל כך רע לאינטרס הישראלי. סינוואר הוא איש פרקטי. יכול להיות שדווקא איתו יהיה יותר קל להגיע להסדר".
גם תוך כדי ניהול המשא ומתן מורט העצבים על שליט, מידן חיפש דרך להפוך את העסקה למשהו גדול יותר. "עסקת שליט הייתה אירוע חריג. שני הצדדים, האויבים המרים מאוד, שמחו על ההצלחה שלה. אני חשבתי שצריך לנצל את הרגע הזה לטובת שורת יוזמות. אחת מהן הייתה לעשות הסכם הפסקת אש ארוך טווח. פרטי אותה יוזמה, דומים מאוד למה שמנהלים עליו מו”מ כיום. חמאס אפילו דיברו במספרים. הציעו עשר שנים הפסקת אש. שאלתי למה דווקא עשר שנים? הסבירו שלפי האיסלאם אפשר להגיע להפסקת אש כזו מבלי להכיר באויב ובלגיטימיות שלו".
ומה קרה? למה לא עשו?
"צריך לשאול את נתניהו. בסך הכל אני חושב שזו הייתה התקופה היפה שלו. הוא בעצמו אמר לי אחרי סיום העסקה, 'זה זמן להכות בברזל ולעשות עוד דברים יחד'. דיבר אליי בחום רב. אני העברתי את הדברים ואת היוזמות אבל לא היה להם המשך מהצד שלנו. אף אחד לא קרא לי ואמר 'צא לדרך, תבדוק אם זה מעשי'. ואני גם יודע באופן ודאי כי המשימה הזו לא הוטלה על מישהו אחר. זה מצב אבסורדי ובעיקר עצוב מאוד. אני לא מבין למה עשר שנים אנחנו לא מגיעים להסדר עם חמאס. לא מצליח להבין איפה המחלוקת".
טוב, הם לא כאלה קליינטים קלים.
"אף אחד לא קל. אבל כשאתה מסתכל על האינטרסים שלהם והאינטרסים שלנו, הם לא כל כך רחוקים זה מזה. צריך לדבר איתם ולהגיע להבנה לא תחת אש ותחת טילים כשכולם בסערת רגשות, אלא ליזום מהלך, בעת רגיעה, לשבת חודש או כל זמן שיידרש, ולסגור עניין".
ונתניהו לא רואה את זה?
"ביבי פוליטיקאי. הוא מסתכל על זה פוליטית. הוא בטח עושה את החשבון מה יקרה אם הוא ילך לקראת חמאס. מה יגיד סמוטריץ', מה יגיד בנט? אז הכי נוח מבחינתו פשוט לתת לזה להמשיך כמו שזה".
מידן נולד בקהיר ב־1955, ולאחר מבצע קדש ב־1957 עלה ארצה עם משפחתו. בצבא שירת ב־8200 בזכות השפות הרבות שהוא מדבר. הוא גויס למוסד זמן קצר אחרי שסיים את השירות והחל ללמוד באוניברסיטת תל־אביב. מידן עבר שלל תפקידים בארגון עד שהגיע לעמדות הבכירות ביותר תחת פיקודו של דגן. ב־2012 פרש משירות המדינה, "כי הגעתי למסקנה שלמרות יחסיי הטובים עם נתניהו, הסיכוי שאקבל את המוסד קטן והמתנה נוספת בת ארבע שנים נראתה לי מיותרת".
כיום, מידן פעיל בעמותה שנרתמה לסייע למשפחתו האומללה של אברה מנגיסטו, המוחזק בידי חמאס מאז 2014. העמותה כוללת לא מעט מיוצאי מערכת הביטחון ואנשי קהילת המודיעין. "מנגיסטו הוא אדם שסובל מבעיות נפשיות חמורות, איש חסר ישע, שחצה את הגבול ולא הבין מה הוא עושה", אומר מידן. "יחד עם חברי הקבוצה ביקרתי בבית המשפחה באשקלון. זו משפחה ממעמד סוציו־אקונומי נמוך שהאירוע גדול עליה. המשפחה התקשתה להתמודד עם גופים רשמיים ולא באמת הבינה כיצד תוכל לסייע לבן שנעלם. אנשי הקבוצה, ואני בתוכם, מנסים להשמיע את קולם, ככל שיש באפשרותנו. זה סיפור שונה לגמרי משליט, שצריך להיות מטופל במישור אחר לגמרי ולהסתיים כעסקה הומניטרית, לא פוליטית".
ומה לגבי אורון שאול והדר גולדין?
"אני חושב שהשחרור שלהם צריך להיות כלול בחבילה של העסקה ההומניטרית. אני לא חסיד סחר בגופות. אני חושב שזה מגרש שלא צריך להיכנס אליו. גם בהומניטרי אני מוכן להיות פראייר. אני חושב ששאול וגולדין ומנגיסטו וכל האנשים ששם, בכולם צריך לטפל בחבילה הומניטרית רחבה. ופה אני מוכן להיות נדיב יותר. ללכת להקים להם בית חולים. ללכת על זה ביג־סייז ולגמור את הבעיה".
כשהוא מדבר על המוסד, ובעיקר על קשרים שניהל תקופה ארוכה עם מדינות סוניות מתונות במזרח התיכון ובמפרץ הפרסי, מידן שומר על זהירות אדירה. ועדיין, בעקבות ההסכם עם איחוד האמירויות הוא מוכן לפרט על הקשרים והפגישות שניהל מטעם המוסד שם.
"העובדה היא שהנהגת האיחוד, כמו מדינות ערביות אחרות, רואה בגורם אחד את הפרטנר שלה בישראל, שהוא גורם הסמכות לקבלת המסרים ותכנון שיתופי פעולה, וזה המוסד. עד למעבר למישור הגלוי, המוסד הוא זה שניהל את הקשר מול השירותים החשאיים שם וגם עמד בקשר עם ראש הממשלה".
במשך שנים היה למוסד ערוץ קשר מזדמן ולא קבוע עם גורמים מאיחוד האמירויות, אולם פריצת הדרך, מגלה מידן, הגיעה בסוף 2005. "פריצת הדרך התאפשרה אחרי שמוחמד בן זאיד (MBZ) מונה לשליט בפועל של האיחוד. ואני, נפל בחלקי הכבוד לצאת בסוף 2005 לפגישה ראשונה של איש מודיעין ישראלי בכיר עם הנהגת האיחוד בתוך גבולותיהם שלהם".
זו הייתה למעשה פגישת הכנה לקראת מפגש נוסף בארמון המלך, שהתקיים במהלך 2006 עם MBZ ואחיו. בפגישה זו השתתפו מהצד הישראלי ראש המוסד מאיר דגן, מידן ועוד נציגים מהמוסד. "שוכנו בארמון קטן פרטי ללון בו בעת שהותנו שם, מטעמי סודיות", הוא משחזר בחיוך. "ארמון שלם, עם בריכה והכל. העבודה הזו מביאה אותך למגע עם אנשים וגורמים עשירים מאוד ועם תנאי אירוח חריגים. זה בטח נשמע מפוצץ אבל האמת היא שאתה כל כך מרוכז בעבודה שמהר מאוד אתה מתרגל ולא שם לב כלל לכל אלה.
"כדי ללבן את כל הפרטים נשארנו שם כמה ימים, כולל הפלגה ביאכטה של האח של השליט ופעם נסיעה כשהוא נוהג ברכב. דגן נהג לספר על המלחמות שהשתתף בהן. הם שתו את דבריו בצמא. בסך הכל אווירה משוחררת ונעימה".
סדרת הפגישות הזו והסיכומים בסופה הובילו את המוסד לעולם חדש. מה שמידן מתאר, בהקפדה יתרה על מילותיו, כ"שיתוף פעולה במנעד רחב מאוד של נושאים, מדברים קטנים עד נושאים שלא נתפסים בחשיבות שלהם".
היה נושא אחד שבו מנהיגי האיחוד לא הסכימו להתפשר במשך תקופה ארוכה - לצאת מהארון ולכונן יחסים גלויים עם מדינת ישראל. בכל זאת צריך לתת על זה קרדיט לנתניהו, לא?
"צריך להיות הגונים - זה קרה בתקופתו. גם אם הוא ניצל מצב קיים והוסיף את שני הגרושים שלו - זה הישג חשוב והוא רשום על שמו. זה לא בליגה של הסכם השלום עם מצרים או ירדן, אנחנו מעולם לא הרגנו אף אמירותי והם לא הרגו ישראלי אחד, אבל זו עדיין פריצת דרך חשובה".
כל מה שיישם במגעים לשחרור שליט, כמו גם העניין המתמשך שלו במצבם של החטופים והנעדרים, נולד מהעיסוק הרב שלו בגורלו של שבוי אחר – רון ארד. "סיפור כאוב מאוד", מידן מגדיר זאת.
"אני יכול להגיד על רון ארד דבר אחד מבחינת לקח, וזה ליווה אותי לכל אורך המשא ומתן על שליט: הזדמנויות בסיטואציות כאלה - בין מדינות או בין מדינה לארגון, הן כמו פרי על עץ. לפעמים, אם אתה מתמהמה בלקטוף אותו, הוא ייפול על הארץ. אתה צריך להיות מאוד זריז ולא להתחיל להשתהות. הייתה לנו כנראה הזדמנות לסגור עסקה בעניין רון ארד במחיר זעום יחסית, ולא לקחנו".
ומה קרה לרון ארד?
"העמדה שלי היא כעמדתו של יצחק אילן, שלצערי הגדול עזב אותנו בשבוע שעבר (סגן ראש השב"כ לשעבר, שמת מקורונה - ר"ג ור"ב). אנחנו דיברנו על זה בלי סוף".
עמדתו של יצחק אילן, והשב"כ כולו, הייתה שרון ארד לא עזב את הכפר נבי-שית ב-1988, כנראה נרצח בידי קרובי משפחה של אדם שנהרג בידי צה"ל, ומעולם לא הגיע לידיים של איראן. זה ההפך מכל מה שקהילת המודיעין טענה בנושא.
"זו העמדה שלי. זו העמדה של יצחק אילן. ואנחנו דיברנו על זה וניתחנו את זה מכל כיוון אפשרי. אני לא מכיר סוגיה מודיעינית שישראל השקיעה כל כך הרבה בניסיון לפתור אותה. השקיעו והקדישו לזה בלי סוף. והכל, לצערי, נחל כישלון".
התחלת מלתאר את ההתמוטטות של לבנון. אתה באמת חושב שמה שקורה פה עכשיו דומה?
"לפחות בדבר אחד חשוב לא. בהפגנות אני רואה שהישראלים רוצים להיות פה, הצעירים רוצים ליצור את התיקון כאן. אבל הסקטור הפרטי בישראל ידע לבנות את עצמו מצוין ולעשות הבקעות בסדר גודל עולמי, אלא שבדרך הוזנחו סקטורים ציבוריים קריטיים. כל כך התלהבנו מהאקזיט של מובילאיי ולא שמנו לב שמתחת לאף שלנו משרד הבריאות נחנק. לא שמנו לב שמתחת לעיניים שלנו משטרת ישראל, איך נאמר זאת בעדינות, לא קיבלה חיזוק אנושי ראוי ויש בה לא מעט אנשים שנזקקים בדחיפות להכשרה עמוקה במהי דמוקרטיה וכיצד שומרים עליה".
איך נראים היחסים שלך עם יוסי כהן, ראש המוסד? נחשבתם סוג של מתחרים, כישרונות עולים, רוב השירות שלכם בארגון.
"יוסי ואני גדלנו באותו אגף. אנחנו באים מאותה דיסציפלינה, גדלנו באותה ערוגה ובקווים מקבילים. השתתפנו במאות מבצעים יחד. היינו שני צעירים מבטיחים ומוערכים. ואכן, תמיד הייתה בינינו תחרות, אבל תוך שמירה על יחסים הוגנים ובלי עוינות. אנחנו שונים מאוד זה מזה. בגלל ההקבלה והתחרות כל הזמן השוו בינינו. אבל במרוץ האחרון היה לי ברור שיוסי בנה לו מעמד טוב יותר מחוץ לארגון ושב'מאני טיים', המעמד הזה יעמוד לזכותו והוא יזכה בתפקיד".
אז הוא עוד יהיה ראש ממשלה?
"להערכתי יוסי ילך לפוליטיקה ואני חושב שזו תהיה בשורה לא רעה בכלל. לדעתי, הוא יהיה יותר טוב בניהול מהרבה פוליטיקאים. יוסי היה מתמודד אחרת עם האירוע הזה של הקורונה".
והוא יסתדר שם בכל הג'ונגל הזה של הליכוד מול רגב, לוין וכו'?
"אני מניח שכן. יוסי הוא חזק בקטע הבינאישי, יש לו יכולת גבוהה לקרוא מצבים ואנשים. זה המקצוע של אנשים כמונו, זו המיומנות שלנו. אני מניח שהוא יידע איך להתחבר ולהגיע לקהלים גדולים. להגיד שהוא יהיה ראש ממשלה מחר או משהו כזה, אני לא יודע. אבל אני חושב שהוא ישתלב בהנהגת המפלגה. זה נראה לי כמעט ברור".
