בפעם הראשונה ב-25 השנים שעברו מאז שנרצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, ציינה בשבוע שעבר משפחתו בהר הרצל את יום הזיכרון לבדה. בלי טקס ממלכתי. בלי נציגות ממשלתית. בלי תוכנית אמנותית. בלי שידור ישיר. ובלי נאומים צורמים וחילופי האשמות בין נציגי משפחת רבין לנתניהו ולהפך - במה שהפך לריטואל קבוע בשנים האחרונות. בעבר הפרוטוקול חייב מפגש אינטימי מקדים, שבו ראש הממשלה ומשפחתו של רבין ישבו בחדר סגור וספרו צרצרים, אבל עם השנים הנוהל המביך הזה מוסמס, ולא נראה שאף אחד מתגעגע.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
- "אם היה לידו פרמדיק, סיכוי טוב שהיה שורד": גבי ברבש חוזר לליל רצח רבין
- דוד מידן: "נתניהו בסיטואציה טרגית בכל קנה מידה"
- "נקלע לסיטואציה": האם מוטי כהן מתאים להוביל את המשטרה?
יש הרבה דרכים לקשור סימבולית בין רוח הימים – האלימות, המחאות, הקיטוב שהעמיק – להחלטה לבטל השנה את הטקס הממלכתי לציון יום הרצח, אבל דליה רבין תעדיף עקירת שן בלי הרדמה מאשר להודות שהוקל לה שהשנה הם זוכרים את רבין לבד. לא הייתה ברירה אחרת, היא משכנעת. בית הקברות בהר הרצל עובר שיפוץ מסיבי והנחיות הקורונה הגבילו מאוד את האפשרויות - ובשנה הבאה, אם המגפה תסתיים, היא מבטיחה שיחזרו לנוהל המוכר.
"החלטנו שבנסיבות האלה אנחנו מבקשים לא לקיים שום טקס ממלכתי כדי לחסוך בהוצאות ולהימנע מהפרת הנחיות של הקורונה. אני לא יכולה להגיד שיש אנחת רווחה, אבל כן חשבתי שהמצב הזה יקל. ישחרר את כל הלחץ. אבל בסופו של דבר זה נהיה יותר מורכב, כי הנשיא ביקש לקיים בבית הנשיא את טקס הדלקת הנר תחת המגבלות, וזה יצר המון בעיות. מי יבוא, כמה יבואו. אבל לא, אין אנחת רווחה שלא ניפגש הפעם עם המנהיגות. יש חוק להנצחת ראשי ממשלה ונשיאים שקובע את קיום הטקס הממלכתי בתאריך העברי וישיבת הכנסת שאליה אני אגיע. אבא שלי תמיד כיבד מוסדות באשר הם. אם זה בשלטון כזה או אחר, נשיא כזה או אחר. ולכן אני חושבת שאני צריכה לכבד את הכנסת הגם שלא כל מרכיביה הם לטעמי".
מותר לנחש שאף גורם ממשלתי לא התעקש למצוא בכל זאת את הדרך לקיים השנה את הטקס הממלכתי?
"זה לא מדויק. במשרד ההסברה ניסו למצוא חלופה. בהתחלה דיברנו על טקס במרכז רבין. אחר כך עלתה האפשרות לעשות את זה בהיכל הזיכרון בהר הרצל. ובסופו של דבר, לאור הנחיות הקורונה, הבנו שכל אופציה לא תצא מספיק מכובדת, וניתן לוותר על זה השנה".
הזמן לא מרפא הכל. גם 25 שנה אחרי, יום השנה לרבין הוא עדיין יום טעון ונפיץ פוליטית, משמאל ומימין. בין אלה שמתעקשים להזכיר, ואלה שהיו מעדיפים שכבר נשכח. בין אלה שמתריעים על האפשרות של רצח פוליטי נוסף, ואלה שמאשימים במורשת מזויפת ו"פסטיבל רבין". ברווח הצר הזה עומדת משפחת רבין ומנסה להילחם – גם על מורשתו, וגם, לא פחות חשוב, על האופן שבו הזמן מתעתע בזכרו. לא עוד ראש ממשלה מפעם, כחלק מתוכנית הלימודים, אלא טרגדיה לאומית שאת השלכותיה מרגישים היטב עד היום.
השנים הפכו את דליה רבין לנושאת הלפיד, הגברת הראשונה של המשפחה, אבל גם האחרונה שמוכנה להתבטא בנושאים שנויים במחלוקת. באזכרות בהר הרצל העדיפה לפנות את הבמה לאחיה יובל ולילדיה נעה ויהונתן, ובשנים האחרונות גזרה על עצמה שתיקה ממלכתית בתקשורת. גם בשל תפקידה כראש מרכז רבין, "כגוף חינוכי שנועד לגשר בין חלקי החברה", וגם משום שבניגוד לשאר בני משפחה שמתבטאים בחריפות – היא לא מוצאת הנאה גדולה בקרבות הבוץ הפוליטיים האלה. "כל אמירה שלי מרימה תכף גל רפש של אנשים שיושבים ומחכים וזורקים עליי אבנים. זו הבטן הרכה שלי ואני לא מעוניינת בזה. זה לא נעים לי. זה מקומם אותי ומעליב אותי ולכן אני חושבת שמעשים שאני עושה משמעותיים יותר ממה שאני אומרת. כזה היה גם אבא שלי. זה לא שהוא מיעט בלדבר, אבל הוא האמין במעשה".
נעה ויונתן מתראיינים לא מעט ומדברים הרבה יותר בבוטות על הרצח והשלכותיו. גם מתווכחים ברשתות החברתיות. זה מפריע לך?
"הילדים שלי הם ילדים גדולים, יש להם את התפיסות שלהם ואת המחשבות והרגשות שלהם, וכל מה שהם אומרים הוא לגיטימי".
אבל דווקא בגלל הטון הלוחמני הזה יש לא מעט קולות בימין שטוענים שלמשפחת רבין לא צריך להיות מקום מיוחד באירועי הזיכרון.
"לאורך כל השנים אמרנו שההתמודדות עם התוצאות של הרצח הזה היא התמודדות של החברה הישראלית. אם לשחרר את יגאל עמיר או לא לשחרר – זו לא בעיה פרטית של משפחת רבין אלא בעיה של החברה הישראלית. בימי הזיכרון, לפי הפרוטוקול צריך להיות 'דבר המשפחה', וזה החלק שלנו. להגיד לך שכל שנה בא לנו לעמוד שם ולדבר? לא. אני לא צריכה את המעמד הזה בשביל לדבר. אי־אפשר לתאר עד כמה מחפשים את האמירה שלנו. לא רק בימי הזיכרון. הילדים שלי מחוזרים כל הזמן על ידי התקשורת".
למה לדעתך זה קורה?
"עד הרצח היינו מאחורי הקלעים. התפיסה של אבא שלי הייתה שאנחנו לא חלק מהמשחק הפוליטי. אנחנו חופשיים לבחור את החיים שלנו ולעשות מה שבראש שלנו. אמא שלי הייתה יחד איתו, חלק ממנו. אבל אותנו לא חשפו בתמונות, ולא חשפו אותנו בנסיעות. לא הייתי מגיעה למשרד ראש הממשלה, בקושי הייתי מגיעה לבלפור. הרצח יצר מין צורך בלתי צפוי וענק לגעת בנו. חיפשו את מוצא פינו, ואיך לגעת בנו. אי-אפשר היה להשאיר את אמא שלי לבד בחשיפה הזאת, ולכן כולנו התייצבנו לידה. כל השנים עמדנו בבית הקברות באצילות, התמודדנו עם הרבה דברים קשים שנאמרו על אבא שלי וגם עלינו, גם אותנו השמיצו, כל מיני דברים הזויים שלא היו ולא נבראו, והתנהגנו באיפוק. עד השנים האחרונות שקצת פרצנו את זה".
מה שינה את זה?
"התחילו יותר מדי תופעות של עיוות ההיסטוריה רטרואקטיבית. כשאני הייתי סגנית שר הביטחון, אריק שרון היה ראש הממשלה ובלשכת ראש הממשלה בירושלים היו תלויות תמונות של חתימת הסכם אוסלו. מזכיר הממשלה דאז היה גדעון סער, והוא החליט שהוא לא רוצה לראות את הפרצוף של ערפאת והורידו את התמונות של אוסלו. כתבתי מכתב לאריק שרון ובו אמרתי שזה שמורידים את התמונות בעצם משנים את ההיסטוריה רטרואקטיבית. אי-אפשר להגיד על משהו שהתרחש שהוא לא היה. אף אחד לא ענה לי. עד שהחלטתי להתפטר מהממשלה ואריק זימן אותי אליו ואמר לי שזה מאוד מצער אותו שאני מתפטרת ועוזבת את הפוליטיקה. אמרתי לו, בוא נדבר על התמונות. הוא אמר: את צודקת".
אז התמונות חזרו?
"לא. אבל זה סוג של שכתוב היסטוריה".
המשרד של דליה רבין, בקומה השנייה במרכז על שם אביה, עמוס בתמונות וברישומים בדמותו, וזה עוד לפני שהתחלנו את הסיור במוזיאון. לאן שלא מסתכלים, מתנוססים תווי פניו של ראש הממשלה ושר הביטחון. נדמה שבתו לא רק נושאת את זכרו, אלא חיה כל רגע לצידו. חיתוך הדיבור שלה מזכיר מאוד את זה של אביה. הטון ממלכתי, ייצוגי, זהיר, אבל מי שיקרא בין השורות יבחין היטב בסאבטקסט. אנשים שמכירים אותה מתארים אותה כאישה מצחיקה מאוד, עם הומור שחור וכישרון לחיקויים, אבל איכשהו הפסאדה שלה, הרבה בגלל נסיבות חייה, עדיין משדרת ריחוק ואיפוק. "איך אתה רוצה שיכירו את הפן הזה באישיות שלי?" היא מחייכת. "הרי בכל פעם שרואים אותי זה באזכרה".
את מרכז רבין היא מנהלת כבר 18 שנה אחרי תקופה קצרה בפוליטיקה הישראלית. "את הילדים שלי רציתי לשחרר מתחושת המחויבות, אבל לא באמת שיחררתי. הם תמיד היו לצידי. ותמיד ניסו לעזור איפה שהם יכלו. וזה הפך באיזשהו מקום למפעל חיי".
כבר מהשלב הראשון, התעקשה שהמרכז ייתמך על ידי המדינה. "בנסיבות שבהן אבי נרצח, הממשלה הייתה צריכה לקחת את האחריות להנצחה שלו. מרכז רבין לא אמור להיות גוף פרטי. זאת לא הנצחה משפחתית. מאחר שהגדרנו את עצמנו כמרכז מפגש של חלקי החברה הישראלית, אז אנחנו צריכים לדבר בשפה שתביא אלינו אנשים, וזה חלק מהמשחק שאנחנו נמצאים בו".
משחק שבו את משלמת מחיר ולא מתבטאת בחופשיות כפי שאולי היית רוצה.
"יש פה ושם מחיר פרטי, אבל יש לי ילדים ברוך השם שאומרים את הכל".
מה חשבת על אורלי לוי-אבקסיס שסירבה להשתתף בכנס לזכרו של רבין בטענה ש"רבין שלכם, לא שלי, זה לא קשור אליי"?
"אני לא מעוניינת להתייחס לדברים שנאמרים על ידי פוליטיקאים".
אבל ההתבטאות שלה מלמדת על תפיסה עמוקה של לא מעט אנשים ביחס למורשת ולאופן שבו השמאל ניכס את רצח רבין לעצמו.
"בעצרת השלום השלטים שהתנוססו היו של העבודה, מרצ ותומכי השלום. זאת הייתה עצרת למען השלום עם הפלסטינים. לשם כך היא כונסה והתקיימה. בסופה, לצערנו הרב, יהודי חובש כיפה, מונע על ידי אידיאולוגיה דתית, נתמך על ידי רבנים, ירה באבא שלי בגב. זאת הייתה ירייה בדמוקרטיה הישראלית כי יצחק רבין נבחר בבחירות דמוקרטיות ושלט עם רוב בכנסת. הרצח הזה השאיר אותנו, המשפחה, באבל מאוד כבד, בתחושה של עלבון גדול, בתחושת עוול שנעשה לנו, ובמשך השנים אנחנו מוצאים את עצמנו מותקפים. פתאום הפכנו למאשימים. האם אני אי פעם האשמתי ציבור שלם? מתוך התפיסה הזאת של 'המחנה שלא יכול להזדהות עם הרצח' כי הם מואשמים ולא אשמים ו'השמאל שניכס לעצמו את המורשת' - הוקם מרכז רבין. בין היתר כדי להתמודד עם התפיסה המוגזמת הזאת. המורשת של יצחק רבין היא תבנית נוף מולדתו. אני רוצה להנחיל לדורות הבאים שזה היה איש שרק רצה טוב לחברה הישראלית ולא להרחיק ציבורים שנתפסים כשמחים על הרצח שלו. עשינו ניסיון מאוד אינטנסיבי להושיט יד לציונות הדתית, ולהביא אותה לכאן, וזה עלה בהצלחה מאוד מוגבלת".
למה?
"הציונות הדתית מתבצרת מאחורי האמירה לפיה האשמנו ציבור שלם. לא לוקחים אחריות על הדברים של הרבנים, שזה לגיטימי להרוג בשביל לא לוותר על אף שעל. במקום להתמודד עם זה ולדבר איתנו פתוח, היו חלקים שהתבצרו בתוך האמירה הזאת: אתם האשמתם ציבור שלם ולכן אנחנו לא רוצים לדבר איתכם".
מי זה אתם? ההאשמה הזאת לא הגיעה משום מקום.
"זה תהליך הדרגתי ולא ברור לי מה אחראי לזה. אף פעם לא נאמר על ידינו שום דבר מפורש שמטיל אשמה על ציבור שלם. אנחנו יודעים שהרוצח בא מתוך ערוגה מסוימת, שתה ואכל ממקורות מסוימים, וקיבל גיבוי מרבנים. אנחנו ראינו את זה. אבל אף פעם לא הייתה אמירה שאנחנו פוסלים ציבור שלם. ההפך".
במה באה לידי ביטוי הושטת היד לציונות הדתית מצידכם?
"הזמנו למרכז רבין קובעי דעה ומנהיגים בציונות הדתית ולא הצלחנו לשבור את ההתנגדות של החינוך הממלכתי-דתי. יש איזו סטיגמה שהמוזיאון הוא מוזיאון של אוסלו. המוזיאון הוא סיפור החיים של החברה הישראלית במקביל לחייו של יצחק רבין. הלכתי לבקר בישיבת מקור חיים אחרי האסון הגדול של שלושת הצעירים שנחטפו ונרצחו. שמתי נפשי בכפי והלכתי לשם. הרב של הישיבה מאוד ליברלי והוא הזמין אותי להיפגש איתם. ישבתי שם, באש צולבת של שאלות קשות, ועניתי. כשסיימתי הרב אמר לי שהוא מעריץ אותי שעמדתי במתקפה הזאת. מאוחר יותר הם באו למוזיאון, ואז קם אחד מהם ואמר: ‘אחרי הביקור כאן אני לא מרגיש יותר מאוים, ולא מואשם, והמוזיאון שלכם בהחלט לגיטימי’. אז עם חלק הצלחנו, אבל לא הצלחנו להביא את כל החינוך הדתי. אבל אנחנו לא נוותר".
רבין לא נלחמת רק על מורשת אביה, אלא גם על האופן שבו עם השנים העובדות הפכו לעניין שניתן להתווכח עליו. בסקר שפורסם בשבוע שעבר באולפן שישי טענו עשרה אחוזים מהנשאלים שיגאל עמיר הוא לא הרוצח. תיאוריות קונספירציה הן לא דבר חדש, אבל בשנים האחרונות הן מהדהדות לא מעט בזכות הרשתות החברתיות והחיבה לפייק-ניוז. גם הקולות הספקניים כבר לא נשארים בשקט: הורים בבית ספר בפרדס חנה־כרכור טענו בשבוע שעבר כי מורה מחליפה אמרה במהלך שיעור לתלמידי כיתה ד' בזום כי "לא בטוח שיגאל עמיר רצח את רבין".
"לא חשבתי שזו המציאות שנגיע אליה אחרי כל השנים", אומרת רבין. "תיאוריות הקונספירציה התחילו די בסמוך לרצח. הרצח היה טראומה לאומית, ובתדהמה הגדולה והפליאה על איך שזה קרה, השתחלו להן תיאוריות הקונספירציה. אי-אפשר להתעלם מזה שהיו ציבורים ששמחו מהרצח. בתוך המוזיאון נתקלנו לא פעם בצעירים שאמרו שטוב שרצחו את רבין. גם אמרו לי את זה כאן במשרד. ישב מולי מישהו שאמר: ‘אני שמחתי כשרצחו אותו. השתחררנו ממי שהוביל את התהליך הזה, ועובדה שאחריו לא קם מישהו שהצליח להמשיך בו’. אולי כי זה היה עדיין בלתי אפשרי. אני חושבת שאבא שלי היה קצת מוקדם לזמנו. היה לו חזון ברור, אבל יכול להיות ששני העמים לא היו בשלים, ובינתיים זה מוסמס לצערנו. אבל להגיד שישבתי בשבעה וחשבתי שיהיו תיאוריות קונספירציה ושאנשים יבואו ויגידו לי ששמחו על הרצח – לא חשבתי. זה לא היה משהו שיכולתי להעלות בדעתי".
ברמה האישית, איך מרגישים כשמישהו אומר לך בפנייך "אני שמח שרצחו את אביך"?
"זה כואב. ברמה הכללית, אם אני רוצה להמשיך ולהוביל את המרכז שהקמנו – שהוא מפעל חיי – אני צריכה לכאוב את הכאב שלי ולהמשיך הלאה, ולנסות במיטב כוחותיי להביא יותר ויותר אנשים להכרה שלא זאת הדרך".
זה לא קצת טרגי? שאת צריכה לבלוע את העלבון וללכת בין הטיפות?
"אני לא מרגישה כמו גיבורה טרגית. אירעה לנו טרגדיה, שההתמודדות איתה קשה ונהיית קשה עוד יותר כי אנחנו עדים להרבה ניסיונות לשכתוב ההיסטוריה. עם זה אנחנו מתמודדים ועל זה אנחנו נלחמים. יש עלבון ויש כעס, אבל הרצון שלי לשמר יותר חזק. לאורך הדרך נתקלים בדברים מאוד מכעיסים, בעיקר כשמנסים להמעיט מזכויותיו, אבל קיבלנו החלטה משפחתית שאנחנו ממשיכים הלאה. אנחנו חיים במדינה הזאת כי היא שלנו, והיא יקרה לנו, ובשביל להמשיך לחיות כאן וכן לנסות לחנך – צריך להתגבר על כאבים פרטיים".
מה עמדתך לגבי ראיון עם יגאל עמיר, אפילו רק כדי להפריך אחת ולתמיד את הקונספירציות?
"אני לא חושבת שצריך לתת לו במה. תיאוריות הקונספירציה או ימותו או יחיו בשוליים. הן לא מטרידות אותי".
ערוץ 20 הביא בעבר חלקים מדברים שאמר למקורביו. מה חשבת?
"לא רואה ערוץ 20".
7 צפייה בגלריה
דמותו של יגאל עמיר בסרט ''ימים נוראים''. דליה רבין: ''ראיתי אותו שמונה פעמים, סרט טוב מאוד''
(צילום: מתוך הסרט 'ימים נוראים')
בשנה שעברה עלה בקולנוע "ימים נוראים", סרט עלילתי שעוקב אחרי האירועים שהובילו לרצח מנקודת המבט של יגאל עמיר. איך הרגשת לצפות בו?
"ראיתי את 'ימים נוראים' שמונה פעמים. זה סרט טוב מאוד. היה לי מאוד קשה בפעם הראשונה מפני שאת יודעת בהתחלה של הסרט איך הוא ייגמר, ולכל אורכו את יושבת ומקווה שזה לא יקרה. שיהיה סוף אחר. ואת יודעת מההתחלה שהוא איננו, שרצחו אותו, אבל כל הסרט הזה, איך שהוא מתרחש, יש בו סוג של מתח שכל הזמן חשבתי שאולי זה לא יקרה, וכשזה קרה – נורא-נורא בכיתי".
מה חשבת על הנראטיב שלו לפיו יגאל עמיר רצח את אביך בגלל אהבה נכזבת?
"זה חלק מהסיפור, וביררתי ואכן היה כזה סיפור במציאות – כי חשבתי שזה משהו שהוסיפו לטובת עלילת הסרט. אבל אין ספק שהיו שם דברים יותר חזקים מאשר אהבה נכזבת".
25 שנה אחרי הרצח, ולא רק בגלל הקורונה, נדמה שמורשת רבין מטושטשת מאי פעם. פוליטית, לתהליך השלום שניסה לקדם אין כמעט דוברים בשטח - איש לא מדבר על הסכסוך עם הפלסטינים וגם אלה שמנסים מדי פעם לא באמת מאמינים שמשהו יזוז כאן בשנים הקרובות. רבין מסרבת לשקוע בייאוש. "אני בן אדם אופטימי ללא ליאות. אני לא יכולה להרשות לעצמי להרים ידיים. כשאני מסתכלת על התמונות של אבא שלי אני אומרת לו: אני לא יכולה לעשות לך את זה. לשקוע בייאוש. הוא נלחם במצבים מאוד קשים. לא היה לו קל. הוא האמין בדברים שרצה לעשות ואני לא רוצה לחשוב שאי פעם הדברים האלה לא יתמששו. אני רוצה שלילדים שלי ולנכדים שלי יהיה פה טוב, ושתהיה להם מדינה שהם לא ירצו לעזוב אותה".
היא עדיין תוהה לפעמים איך הייתה נראית המדינה לולא נרצח אביה. "אין לי ספק שלולא הרצח, הכל היה נראה אחרת. כל המדינה הייתה מתנהלת אחרת. הקורונה חשפה הרבה מאוד מחדלים ואי־תפקוד במשרדי הממשלה. אבא שלי שקד בקדנציה השנייה על שינוי סדרי עדיפויות, השקעה בתשתיות, בחינוך ובמחקר. בתשתיות ממשיכים און אנד אוף, אבל בסך הכל נראה לי שהמדינה הייתה מתנהלת בסדר אחר".
כמה את מוטרדת מהמצב כיום בישראל?
"מאוד מוטרדת. אני רואה הגדלה בפערים ובשסעים. רואה אלימות. רואה תופעות שמקצינות כמו אנטגוניזם בחברה. זה מאוד מדאיג. אנחנו צריכים להתמודד עם זה דחוף. המוזיקה שיוצאת מהכנסת הרבה פעמים אלימה ומנציחה ומחריפה את הפערים. בעניין הזה צריך לעשות סדר. אין ספק שיש ציבורים רחבים בחברה הישראלית שמתגעגעים לתקופה שבה הייתה תקווה, הייתה תחושה שהדברים הולכים קדימה. שתהיה ערבות הדדית. הייתה תחושה שמתקדמים למשהו טוב יותר. והיום היציאה של המחאה ושל הצעירים לרחוב היא בגלל שאין את התחושה הזאת יותר".
הייתה גם לא מעט ביקורת על התהליך המדיני.
"נכון, היו כאלה שחשבו שהדרך שבה הוא בחר לא נכונה. אבל הוא היה נחוש בדעתו שזאת הדרך הנכונה ואין לנו מה להפסיד כי אנחנו חזקים מספיק ותמיד נוכל לעשות איזשהו רוורס. הוא האמין שיצליח דרך השלום לעשות פה מדינה טובה יותר וחברה בריאה יותר שלא צריכה כל הזמן להשקיע משאבים בביטחון אלא בחינוך ובמחקר. והנוער הישראלי שרואה את מה שקורה בעולם ירצה להישאר פה. זה היה החזון שלו. מדינה שטוב לחיות בה ולא מדינה שטוב למות בעדה. הוא התכוון שיהיה פה שלום. שלום לא כמטרה בפני עצמה, כיונה עם עלה של זית, אלא בסיס לחיים טובים יותר".
יש מי שמוצא דמיון בין האווירה הציבורית ברחוב כיום לזו שהייתה לפני הרצח. מסכימה?
"זה לגמרי אחרת. ב־94'־95' היה תהליך שלום שגרר בעקבותיו טרור. הטרור היה בין היתר מפני שהפלסטינים לא שלטו בחמאס. וחמאס שהיה מעוניין לטרפד את התהליך הצליח להעלות את הלהבות ולחזק בתוך החברה שלנו את מתנגדי התהליך. היום זה כבר נובע מבעיות בתוך החברה הישראלית. אלה לא אידיאולוגיות, אלא שבטים. נהפכנו לערב רב של שבטים ואין את הקול המאחד. אז הסיתו באופן מאוד ממוקד נגד מי שהצטייר כיחיד שמסוגל להוביל את התהליך. סימנו אותו כמטרה. היום לא מסמנים מטרה מסוימת אלא יש אווירה כללית, כשצריך קול קורא לאחדות פנימית. וזה מה שאנשים שיוצאים לרחובות מחפשים".
את יוצאת לרחובות?
"מדי פעם".
ומה את מרגישה כשאת רואה את ההמונים?
"זה מרגש אותי מאוד. בגלל הקורונה יש לנו בעיה של אנשים שאין להם מה לאכול. אנשים שהיו מבוססים עם פרנסה – מצאו את עצמם מעכשיו לעכשיו בלי יכולת להביא לילדים שלהם אוכל. כל ההוויה הישראלית משותקת. המחאה היא מתוך רצון להחזיר את ההוויה הישראלית הטובה לתיקון. האמירה ברורה: אנחנו רוצים מדינה מתוקנת. יש תחושה מאוד קשה, אבל פנים־חברתית, ולכן אני לא רואה את הסכנה בעוד רצח פוליטי. תחושה שיש המון אלימות כלפי מובילי המחאה, אבל אני חושבת שהלקחים הופקו, ושומרים על המנהיגים היטב. אני לא רואה את הרצח הפוליטי מתרחש בקרוב".
אנחנו נמצאים בעיצומה של תקופה היסטורית. הסכמי שלום ונורמליזציה עם שלוש מדינות ערביות.
"כל שלום הוא מבורך. אין ספק. אבל אני חייבת לציין שלולא אוסלו לא היה שלום עם האמירויות. התהליך עם האמירויות התחיל למחרת אוסלו, בברכת האמריקאים ובברכתנו. נציג של אבא שלי היה באמירויות מיד אחרי חתימת הסכם אוסלו ואני מבקשת לתת את הקרדיט הזה לאבא שלי".
זאת הפעם הראשונה שאני שומע שהוא קשור בזה.
"נכון, וזאת גם בעיה".
נתניהו הציג את ההסכמים האלה כהוכחה לעשיית שלום תמורת שלום ולא תמורת שטחים.
"אלה מדינות שלא גובלות במדינת ישראל, שלא הייתה לנו איתן מעולם מלחמה. עם סודן כן, ובינתיים זה לא הסכם שלום אלא הסכם אי-לוחמה. אבל השלום הזה מבורך".
את החוויה הפוליטית שלה בכנסת ה־15, כחלק ממפלגת המרכז, היא זוכרת לטובה, אבל בלי תוכניות לחזור לסיבוב נוסף. "מצאתי את עצמי נדרשת הרבה פעמים לעשות פשרות ולהגיד דברים שאני לא במאה אחוז מאמינה בהם. חשבתי שעל מנת לשמר את זכרו של אבי בצורה יותר מיטבית ונקייה עדיף לי לעשות את זה מתוך המרכז ולא מתוך הפוליטיקה".
בואי נדבר על מפלגת העבודה. או על קבורתה הפוליטית.
"אין לי לומר אלא שזה עצוב מה שקרה. לצערנו אין יותר מפלגת העבודה. במפלגת העבודה הוחלפו הנהגות בתדירות גבוהה ולא נוצרה מנהיגות מאחדת ואטרקטיבית לציבורים גדולים, וגם המציאות הפוליטית מאוד השתנתה ויצרה כמיהה למפלגות מרכז, ובכך תנועת העבודה איבדה את הרלוונטיות שלה".
אפשר לנתק את הרצח כאירוע לאומי לבין הרצח כטרגדיה של השמאל?
"הרצח הזה הוא הטרגדיה של החברה הישראלית. לא של השמאל. הפרה בוטה של כללי הדמוקרטיה".
השוו לא מעט את בני גנץ לאבא שלך. מה חשבת?
"אף אחד בעיניי הוא לא אבא שלי. וגם לא ממשיך דרכו. לכל אדם יש את האפיונים שלו והעקרונות שלו, ויש דרך. והיו כאלה שהלכו בדרך, וכאלה שהלכו פחות בדרך. אידיאולוגית כל אחד נותן את סדרי העדיפויות של עצמו, וזה לא בדיוק ממשיך דרכו – שהיא תמהיל של מנהיגות וחזון. וזה אף פעם לא באמת חופף".
איתן הבר, מנהל לשכתו המיתולוגי של אביך, הלך בחודש שעבר לעולמו. הספקתם להיפרד?
"עם איתן הבר לא היו לי כבר הרבה זמן שיחות. הוא לא רצה שיראו אותו כל כך בחוליו. הפגישה האחרונה שלנו הייתה באירוע שבו נפרד מ'ידיעות אחרונות' במרכז רבין. בשבילי זה היה מאוד מרגש וסוג של סגירת מעגל. מותו הביא ימים מאוד עצובים. שמענו שוב את ההודעה שלו על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, והתמונות החזירו אותנו אחורה. אין ספק שאיתן הוא חלק בלתי נפרד מאבא שלי. עוד חוליה שאיננה".
בשנה האחרונה מזכירים את"פרשת הדולרים", כשהתברר שאמך החזיקה חשבון בנק בארה"ב, בניגוד לחוק, ובעקבותיה אביך התפטר — בהקשר של ראש ממשלה מכהן עם כתב אישום. מה את חושבת על הקשר בין הדברים?
"הסיפור הזה מדבר בעד עצמו. היה ראש ממשלה מכהן שנמצא כמחזיק חשבון דולרים במקום שהוא שירת בו כשגריר. על פי תקנות הכספים, לשגריר מותר להחזיק חשבון שלוש שנים אחרי חזרתו לארץ כדי לסיים את התשלומים שלו. פה הייתה שנה אחת מעבר לשלוש השנים המותרות. כלומר זה היה מאוד טכני, ובסכומים קטנים. 20 אלף דולר. אבל עדיין אהרן ברק התעקש שיש פה בעיה פלילית ולא הסכים לכופר במקום כתב אישום. ואז זה היה כתב אישום או התפטרות. וסוכם שאמא שלי תיקח עליה את האשמה, ואבא שלי יתפטר. האמירה הערכית היא במה שהוא עשה. הוא לקח אחריות, והתפטר".
ואת חושבת שזה מה שצריך לעשות ראש ממשלה עם שלושה כתבי אישום?
"אני לא מחווה את דעתי על המצב הנוכחי. בית המשפט קבע שהוא לא צריך להתפטר בשלב זה, וזה מה שיש".
במארס האחרון ציינה יום הולדת 70. ציינה, אבל לא חגגה. "הקורונה הרסה לי את התוכניות. רציתי לטוס עם שני ילדיי ולבלות סוף שבוע באמסטרדם. הייתה לי תוכנית למסיבה רבת־משתתפים. הזמנות נשלחו. ואז התברר שלא יום הולדת ולא נעליים. ממש דפקו לי את יום הולדת 70", היא צוחקת. "אז אני עדיין בת 69".
כמה את עסוקה בשאלות של התבגרות?
"אין לי שום בעיה עם גיל. אף פעם לא הייתה לי. גיל זה משהו שכתוב ביומן. המציאות היא מה שאתה עושה עם היום-יום שלך, ואם אני מסוגלת לקום כל בוקר וללכת לים, ולעשות יוגה, אז יאללה, 70, זה קטן עליי. יש את ההתמודדות עם השינויים במראה. לכן חשוב לשמור על המשקל והגוף. אבל עצם הגיל עצמו – אני לא שומעת מאף חברה מסביבי בגילי שזה עשה לה משבר. שני ההורים שלי היו באזור ה־70 כשהם מתו. אבא שלי היה בן 72 כשנרצח. שניהם היו בשיא הפעילות והחיוניות שלהם. הם היו צעירים ברוחם. הרוח היא שחשובה".
הרוח הזו לקחה אותה רחוק מאוד. למעשה, אין כמעט רגע משעמם בביוגרפיה שלה. היא שירתה כמזכירה בסיירת מטכ"ל, שם פגשה את אברהם בן-ארצי ז"ל, ואיתו הביאה לעולם את יהונתן ונעה. שלוש שנים אחרי פציעתו בתאונה במהלך שירותו, נפרדו. מאוחר יותר נישאה מחדש לעו"ד אבי פילוסוף, שגם ממנו התגרשה. לימודי המשפטים שלה הביאו אותה לשמש כיועצת המשפטית של האיגוד המקצועי בהסתדרות, ולפני עשור הקימה את החברה לבוררויות משפטיות 'המשכן לבוררות ופתרון סכסוכים'. בגיל שנתיים וחצי התגלתה אצלה מחלת לב שגררה ניתוח להחלפת שני מסתמים, השתלת קוצב, ולא מעט אתגרים בריאותיים בשנים האחרונות, שמיעטה לדבר עליהם. "אני בן אדם רגיש ולוקח ללב, והלב שלי מלידה היה דפוק. אני מאמינה בגוף ונפש. בהשפעה של משברים נפשיים על הגוף. חוויתי אי אלו מחלות קשות ב־25 השנים האחרונות. אבל גם קודם. תמיד הייתי חולנית, אבל מאז הרצח היו התמודדויות יותר קשות, והיה צריך יותר תעצומות נפש כדי להרים את הראש ולהמשיך הלאה".
ברמה האישית, את לפעמים חושבת איך היו נראים החיים שלך היום לולא הרצח?
"אין ספק בכלל שלולא הרצח הייתי במקומות אחרים. אולי הרבה מחלות היו נחסכות ממני. ברור שכל מהלך החיים שלי השתנה. חמש שנים הקדשתי לתמוך באמא שלי, שהייתה מאוד שבורה. זה לקח אותי מהחיים האחרים שלי. ואחר כך הלכתי לפוליטיקה אז חלקים אחרים נבנו בי, והתחזקתי. והשנים פה, התמודדות עם בניית המרכז, לקחו ממני הרבה מאוד התמסרות ותעצומות נפש. אני מאוד גאה בהישגים של המרכז. אני רוצה שכל העסק הזה יהיה סימבול לזה שקרה פה דבר נורא, טראומה לאומית, ועכשיו בוא ניקח את זה קדימה וננסה לבנות חברה יותר סובלנית, פחות אלימה. לא הצלחנו בזה בינתיים. אבל אנחנו לא מתייאשים".
אחיך יובל חי באירופה בחמש השנים האחרונות ובעבר חי תקופות ממושכות בארה"ב. מצער אותך שהוא רחוק?
"היה נחמד אם היה לי אח כאן, אני מכבדת את הבחירות שלו, ואנחנו בקשר טוב, יום־יומי".
בראיון לפני שלוש שנים הוא אמר שהחיים רחוק מכאן מאפשרים מידה מסוימת של אנונימיות.
"הייאוש יותר נוח בחו"ל", היא מחייכת. "כשאני צועדת בים, אין יום שלא עוצרים אותי שלושה אנשים שחייבים לספר לי עכשיו על הפגישה שלהם עם אבא שלי, אחרי כל השנים זה עדיין קורה. הרבה פעמים בא לך שייצאו לך מהוורידים, מצד שני זה מאוד מחמם את הלב שאנשים זוכרים ומזכירים. זה מה שאנחנו הרי רוצים: שיזכרו. הרבה אנשים אמרו: עוד עשר שנים הילדים לא יזכרו, ובאמת הרבה ילדים לא יודעים מי זה רבין ומי זה בן־גוריון ומי זה בגין, ובשביל זה יש מוזיאון".
מתי את הכי מתגעגעת להורייך?
"אני מתגעגעת לבית. היה לנו בית שהיה מבצר והיו לי הורים שתמיד היו שם לפתור כל בעיה. הייתה לי אמא שהייתה מדברת איתי עשר פעמים ביום. גם אני מדברת עם הילדים שלי. הם מתקשרים כל בוקר לבדוק שהתעוררתי. אמא שלי תמיד שמחה איתי ותמיד שמחה עם הילדים שלי, וזה חסר לי. חסר מה שעושה בית".
את חולמת עליהם?
"לצערי מעט מאוד. וגם אז לא תמיד זוכרת".
וכשאת זוכרת אלה תמונות או סיפורים מלאים?
"סיפורים מאוד מוזרים. אבל בחיים אני לא אספר. חלומות מספרים רק לפסיכולוג. לא לעיתונאים".
פורסם לראשונה: 06:22, 30.10.20
