📷
פרק חמש: כישלון יכול לחזק אותך
אם אתה רוצה לשנות את העולם...
אל תחשוש מהקרקס
הגלים של קורונדו היו סוערים וקצף הגלים הותז על פנינו בזמן ששחינו על הצד בחזרה אל החוף.
כמו תמיד, השותף שלי לשחייה ואני נאבקנו כדי להישאר בקצב של יתר החניכים במסלול ההכשרה של 'אריות הים'. המדריכים היו על סירות הצלה וצעקו לעברנו להגביר את הקצב, אבל התחושה הייתה שככל שאנחנו שוחים חזק יותר, אנחנו מתרחקים עוד יותר מיתר הצוות.
השותף שלי לשחייה באותו היום היה הסמל מארק תומאס. כמוני, גם מארק זכה להתקבל באמצעות תוכנית ההכשרה לקצונה של החיל. הוא היה בוגר המכון הצבאי של וירג'יניה ואחד מטובי הרצים למרחקים ארוכים במחזור.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
בהכשרת 'אריות הים' השותף לשחייה שלך הוא האדם שעליו אתה סומך שישמור עליך. הוא מי שאתה קשור אליו פיזית בצלילות, מי שאתה צמוד אליו במשחים הארוכים. מי שעוזר לך ללמוד ולשמור על המוטיבציה, ומי שהופך להיות בעל הברית הנאמן ביותר שלך במהלך ההכשרה.
כתבות נוספות למנויים:
כשותפים לשחייה, אם אחד מכם נכשל בתרגיל, שניכם נושאים בתוצאות. זו הייתה הדרך של המדריך להבהיר לחניכים את חשיבותה של עבודת צוות.
כאשר סיימנו את המשחה והלכנו לעבר החוף, המדריך המתין לנו.
"רדו למטה!" צעק המדריך. זו הייתה הפקודה ליפול לתנוחת שכיבות סמיכה. "אתם שניכם קוראים לעצמכם קצינים?"
לא היה כל טעם לענות. שנינו ידענו שהוא פשוט מתכוון להמשיך.
"קצינים ב'אריות הים' מובילים את הדרך, הם לא מגיעים אחרונים במשחים, הם לא מביכים את המחזור שלהם".
המדריך הלך סביבנו ובעט חול לתוך הפנים שלנו.
"אני לא חושב שתצליחו לעשות את זה. אני לא חושב שיש לכם את מה שצריך כדי להיות 'אריות ים'."
הוא שלף פנקס שחור קטן מכיסו האחורי והסתכל עלינו בגועל, ואז כתב משהו. "שניכם כרגע נכנסתם לרשימת הקרקס". הוא נד בראשו. "אם יהיה לכם מזל, תשרדו עוד שבוע".
הקרקס. זה היה הדבר האחרון שאני או מארק רצינו. הקרקס התנהל כל יום אחר הצהריים, בסיום האימונים, וכלל שעתיים נוספות של אימוני ספורט בשילוב עם הצקות בלתי פוסקות מצד הלוחמים הוותיקים, שרצו שרק החזקים ישרדו את ההכשרה.
השם שלך נכנס לרשימה השחורה אם לא הצלחת לעמוד בציפיות באותו היום, למשל בשיעורי הכושר, במסלול המכשולים, בזמני הריצות או בזמני המשחים. אם לא עמדת באחד מאלה נחשבת לכישלון בעיני המדריכים.
בנוסף לכאב ולקושי הצפויים, הקרקס היה מפחיד במיוחד עבור החניכים בגלל הידיעה שביום שלמחרת תהיה תשוש כל־כך, עד ששוב לא תצליח לעמוד בציפיות ואז יתקיים קרקס נוסף, ובעקבותיו עוד אחד ועוד אחד. זה היה מעגל אין־סופי ורצחני, מעגל של כישלון שהביא לפרישה של הרבה חניכים מההכשרה.
כאשר יתר החניכים השלימו את המשימות היומיות, מארק ואני ועוד כמה 'נכשלים', התאספנו על האספלט כדי להתחיל בעוד אימון ספורט ארוך.
כיוון שסיימנו אחרונים את המשחה, המדריכים התאימו לנו קרקס מיוחד לאותו היום. בעיטות באוויר. עוד ועוד בעיטות באוויר. הבעיטות האלה נועדו לחזק את שרירי הבטן והשוקיים כדי להקל עלינו במשחים הארוכים בים הפתוח. הן גם נועדו לשבור אותנו.
תרגילי הבעיטות באוויר דרשו מאיתנו לשכב על הגב עם הרגליים ישרות והידיים מאחורי הראש. לפי הספירה של המדריך היינו צריכים להרים ולהוריד את הרגליים בתנועות של מספריים. אסור היה בשום פנים ואופן לכופף את הברכיים. כיפוף הברכיים נחשב לחולשה בקרב אנשי הצפרדע.
הקרקס היה עונש. הוא כלל מאות בעיטות באוויר בנוסף לכפיפות בטן, לשכיבות סמיכה ולמגוון תרגילי כושר של בודי־בילדרים. עד שהשמש שקעה מארק ואני בקושי הצלחנו לזוז.
לכישלון יש מחיר.
למחרת היו עוד אימוני כושר, עוד ריצה, עוד מכשולים, עוד משחה ולמרבה הצער, גם עוד קרקס. עוד כפיפות בטן, עוד שכיבות סמיכה והרבה מאוד בעיטות באוויר.
אבל ככל שהקרקס נמשך, משהו מוזר קרה.
השחייה שלנו השתפרה ומארק ואני התחלנו להתקדם במקומותינו במחזור.
הקרקס, שהחל כעונש על כישלון, עזר לנו להיות חזקים ומהירים יותר וליהנות מתחושת ביטחון רבה יותר בים. בעוד חניכים אחרים פרשו לאחר שלא הצליחו להתמודד עם הכישלון ועם הכאב הנלווה לו, מארק ואני היינו נחושים לא לתת לקרקס להביס אותנו.
לקראת סיום ההכשרה נותר רק משחה אחד בים הפתוח, של שבעה קילומטרים וחצי, מהחוף של האי סאן קלמנטה. השלמת המשחה בזמן סביר הייתה חיונית להשלמת ההכשרה.
כאשר קפצנו מהרציף לתוך האוקיינוס המים היו קרים כקרח. חמישה־עשר צמדים נכנסו למים והחלו במסע הארוך מהמפרץ הקטן, סביב חצי האי, ומעבר לסבך האצות.
לאחר כשעתיים הצמדים היו כה מרוחקים זה מזה שלא יכולנו לדעת מה היה מיקומנו בקבוצה.
ארבע שעות מתחילת המשחה, תשושים, חסרי תחושה ועל סף היפותרמיה, מארק תומס ואני הגענו ליעד.
שם, על שולי החוף, המתין לנו המדריך.
"רדו למטה!" הוא צרח.
ידיי ורגליי היו קפואות. לא יכולתי לחוש את החול מתחת לאצבעותיי ולכפות רגליי. בזמן שהתאמצתי לשמור על ראש זקוף, כל מה שיכולתי לראות זה את מגפיו של המדריך כשהוא הלך סביבנו.
"שוב ביישתם את המחזור שלכם". עוד זוג מגפיים הופיע בשדה הראייה שלי ואז עוד אחד. כמה מדריכים הקיפו אותנו עכשיו. "גרמתם לכל חברי הכיתה שלכם להיראות רע". הוא עשה הפוגה. "תתאוששו, רבותיי!"
מארק ואני התרוממנו, הסתכלנו סביבנו על החוף, ולפתע הבנו שאנחנו הצמד שסיים ראשון את המשחה.
"מה שבטוח זה שהבכתם אותם". המדריך חייך. "לא רואים בכלל באופק את הזוג הבא".
מארק ואני הפנינו את מבטנו לעבר הים, ואכן, לא ראינו אף אחד.
"כל הכבוד, רבותיי. נראה כאילו כל תוספת הכאב והסבל השתלמה לכם". המדריך נעצר, פסע קדימה ולחץ את ידינו. "זה יהיה כבוד עבורי לשרת איתכם כאשר תגיעו לצוותים".
עשינו את זה. המשחה הארוך הזה היה המשימה הקשה האחרונה שניצבה בפנינו. כמה ימים אחר כך מארק ואני סיימנו את ההכשרה.
מארק המשיך משם לקריירה מצטיינת בצוותי 'אריות הים' ונשארנו חברים קרובים עד היום.
הרצאה של מקרייבן
החיים טומנים בתוכם הרבה קרקסים מסוגים שונים. אתה תשלם על הכישלונות שלך, אבל אם אתה ממשיך ונותן לכישלונות האלה ללמד ולחזק אותך, אתה תהיה מוכן להתמודד עם הרגעים הקשים בחיים.
חודש יולי 1983 היה אחד הרגעים הקשים האלה. כאשר עמדתי לפני המפקד, חשבתי שהקריירה שלי ב'אריות הים' הגיעה לסיומה.
בדיוק שוחררתי מהיחידה. פוטרתי כי ניסיתי לשנות את הדרכים שבהן היחידה אורגנה, הוכשרה וניהלה משימות.
בחיל היו קצינים וחניכים נפלאים, שחלקם היו הלוחמים הכי מקצועיים שהכרתי. למרות זאת, רוב התרבות הארגונית נקבעה בתקופת ויאטנם וחשבתי שהגיע הזמן לשינוי. כפי שעמדתי לגלות שינוי אינו דבר קל, במיוחד עבור אנשי ההנהלה.
למזלי על אף שפוטרתי המפקד שלי הרשה לי לעבור לצוות אחר של 'אריות הים', אבל המוניטין שלי כקצין ביחידת 'אריות הים' נפגע קשות. לכל מקום שהלכתי, קצינים וחניכים ידעו שנכשלתי, ובכל יום נשמעו לחישות ותזכורות קטנות לכך שאולי לא קורצתי מהחומר של 'אריה ים'.
באותו שלב בקריירה שלי עמדו בפניי שתי אפשרויות: להתפטר ולעבור לחיים האזרחיים, מה שנראה כמו הבחירה ההגיונית לנוכח דוח הכשירות האחרון שקיבלתי, או לשרוד את הסופה ולהוכיח לאחרים ולעצמי שאני קצין טוב. בחרתי באפשרות השנייה.
זמן קצר לאחר שפוטרתי ניתנה לי הזדמנות שנייה – הציעו לי להתמנות כקצין אחראי של יחידת 'אריות הים' בחו"ל. המשמעות הייתה להתגורר באזורים רחוקים ומבודדים בעולם.
ניצלתי את ההזדמנות כדי להראות שאני עדיין יכול להוביל. כאשר אתה גר בצפיפות עם שנים־עשר 'אריות ים' אין איפה להתחבא. הם יודעים היטב אם אתה נותן את מאת האחוזים שלך בתרגילי הכושר היומיים. הם רואים אם אתה הראשון לקפוץ מהמטוס ואם אתה האחרון בתור בחדר האוכל. הם מתבוננים בך כדי לראות איך אתה מנקה את הנשק, בודק את מכשיר הקשר, קורא את דו"חות המודיעין ומכין את תדריך המשימות. הם יודעים מתי אתה עובד כל הלילה בהכנות לאימונים של מחר.
חודש אחר חודש במהלך השירות שלי בחו"ל השתמשתי בכישלון הקודם שלי כמוטיבציה לעבוד קשה ולנצח את כולם במחלקה. לא תמיד הגעתי למקום הראשון, אבל תמיד התאמצתי לתת את המקסימום שלי.
עם הזמן זכיתי מחדש בהערכה של האנשים שלי. כעבור כמה שנים נבחרתי לפקד על צוות 'אריות ים'. בסופו של דבר פיקדתי על כל 'אריות הים' בחוף המערבי.
בשנת 2003 מצאתי את עצמי נלחם בעיראק ובאפגניסטן. כעת, כשהייתי אדמירל בעל כוכב אחד שפיקד על גדודים באזור מלחמה, כל החלטה שהחלטתי הייתה בעלת השלכות משמעותיות.
במהלך השנים הבאות, לעיתים קרובות נכשלתי, אבל על כל כישלון, על כל טעות, היו מאות הצלחות: שחרור בני ערובה, מניעת פיגועי התאבדות, תפיסת שודדי ים, חיסולים של טרוריסטים ואין־ספור חיים שניצלו.
הבנתי שכישלונותיי הקודמים חיזקו אותי, לימדו אותי שאין שום אדם שהוא חסין מפני טעויות. מנהיגים אמיתיים חייבים ללמוד מהכישלונות שלהם ולראות בהם שיעורים שיניעו אותם קדימה, ולא לחשוש לנסות שוב, או להחליט את ההחלטה הקשה הבאה.
אי אפשר למנוע את הקרקס. בשלב מסוים כולנו מגיעים לשם. אל תחששו מהקרקס.
