47 שנים חלפו מאז שיצחק נגרקר הסתתר בבונקר בתל סאקי, והוא עדיין זוכר כל דקה וכל ירייה שנורתה בקרב המפורסם במלחמת יום הכיפורים. נגרקר היה אז שריונר בגדוד 74 של חטיבה 188. אנחנו יושבים תחת מחסה בטון, מטרים ספורים מהבונקר שממנו יצא בידיים מורמות, בעודו מסמן לחיילים הסורים שכל הלוחמים מאחוריו מתים - ובכך מציל את חייהם. נגרקר מניח ידיו על ברכיו וחוזר בדמיונו אל האירועים שלא עוזבים אותו מאז.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
אלה ימים לא פשוטים עבור נגרקר, שסיפור גבורתו היווה השראה ליוצרי הסדרה המצליחה של התאגיד "שעת נעילה". מי שנכנס לנעלי הצבא המאובקות שלו הוא השחקן אימרי ביטון, המגלם את דמותו של ג'קי אלוש. נגרקר מבין אמנם שהדמות מורכבת מסיפוריהם של מספר לוחמים ולא מבוססת רק עליו, אבל הרבה ממנה נשען על מה שעבר עליו בקרבות. גם אימרי ביטון עצמו סיפר שנפגש עם נגרקר לצורך העבודה על התפקיד ולמד ממנו רבות.
4 צפייה בגלריה
יצחק נגרקר בשירות הצבאי (משמאל) ואימרי ביטון ב''שעת נעילה''
(צילום: אלבום פרטי, ורד אדיר)
"הדמות בסדרה זה לא אני אחד־לאחד", הוא אומר ונושא מבטו אל האופק הרחב הנשקף מהתל הגעשי הקטן בדרום רמת הגולן. "למשל, מעולם לא הייתי חבר בפנתרים השחורים. אולי עירבבו כמה דמויות. זה פחות מפריע לי שמקשרים אותי לפנתרים השחורים, אבל אין לי קשר אליהם".
כתבות נוספות למנויים:
מה כן מפריע לך בסדרה?
"מפריעות לי העובדות. בסדרה הם טוענים שלא הצלחנו להכניס לבונקר יותר מ־16 חיילים. אני אומר שהיינו לפחות 30", הוא אומר ומצביע על המקום המדויק בו הוא עמד בבונקר הקטן. "בסדרה הם איבדו את העשתונות. יש סצנה שאחת הדמויות מתעקשת לחלץ פצוע. אני חילצתי את המ"מ שלי כאילו יש לי זמן, הרמתי אותו בלי פאניקה, בשקט. לא צעקתי, לא צרחתי. עשיתי את זה כי הרגשתי שאני לא מוכן להפקיר אותו, מי יודע מתי נוכל לחזור לחלץ אותו. להגיד לך משהו? אני כועס על הסדרה הזאת".
כועס?
"כן, זה נכון שהם עוררו משהו בנוגע למלחמה, וזה טוב. אבל עושים פה קטע שלי, מזמינים אותי לתל־סאקי, מקיימים איתי שיחה של חצי שעה. זהו, בזה זה נגמר. אני רואה בפרומו את אימרי ביטון מספר 'נפגשתי עם נגרקר'. חצי שעה פה וזהו. נפגשתי איתם גם בתל־אביב, אמרתי להם 'תגידו, מה זה ההגזמות האלה? נפגשתי איתו רק חצי שעה'".
מתוך ''שעת נעילה''
בסצנה אחרת שהופיעה בפרקים הראשונים מתוארת תקרית מטלטלת של ירי דו־צדדי. הטנקיסטים, גיבורי הסדרה, יורים על כלי של צה"ל בעודם משוכנעים שמדובר בחיילים סורים. יותר מדי זמן עובר עד שהם מבינים שאלו כוחות צה"ל. צעקות "חדל אש!" נשמעות פעמים רבות עד שהירי נפסק. במציאות, מספר נגרקר, נהג הטנק לא היה רגוע, הוא צעק ללוחמים שעמדו לירות שלא יירו, שלא ייתכן שאלה טנקים סורים. "אף כוח סורי לא עבר אותנו", נגרקר אומר בגאווה. "מתא הדגלים הוצאנו דגלים כחול־לבן, וגם הם ניפנפו לנו בדגלים שלהם - אלה היו נחלאים של גדוד 50 שבאו לחלץ את החבר'ה שלהם".
הסדרה הצליחה לעורר טראומות נשכחות?
"את פרק 3 כבר לא ראיתי. אשתי ראתה וקראה לי לראות איתה, אבל לא יכולתי. זה מחזיר זיכרונות ומחשבות, אבל אני לא שומר בבטן, אני כבר לא בטראומה. אני מגיע לתל סאקי המון, מרצה לבתי ספר, למכינות קדם־צבאיות. אני מספר המון. אני לא משאיר לעצמי שום דבר בפנים".
הרבה אנשים משווים בין מחדל משבר הקורונה לבין מחדל יום כיפור. מה דעתך על ההשוואה?
"אין שום קשר. ביום כיפור זה היה מחדל אטומי, נהרגו לנו כל כך הרבה חיילים בצורה איומה כזאת, שהיינו צריכים להתחנן בפני ארה"ב שתיתן לנו תחמושת. עכשיו זה לא מחדל, זה מאבק, מלחמה ביולוגית. אין מה להשוות בכלל".
השבוע, בתל סאקי, שני כלבים משוטטים מקדמים את פנינו. השמיים מעוננים, ודגל ישראל בלוי וקרוע מתנופף מעל. לפני שאנחנו מתחילים את הראיון יצחק מנסה לאתר את האחראי על האתר. חשוב לו לבקש שהדגל יוחלף בהקדם. הוא מתיישב בבטונאדה ומספר על רגעי הקרב המטלטלים, העינויים הנוראיים שעבר בשבי, ההשלמה עם המוות.
אבל עכשיו בשנת 2020, הסיפור שלו הוא מקור השראה לרבים שהגיעו במקרה לתל סאקי והחליטו לעצור לרגע ולהבין מהו אתר המורשת וההנצחה הזה. הם רואים את נגרקר מספר בקולו על שאירע, ומיד מתגודדים סביבו מרותקים. כשסיים הם עמדו משתאים ומחאו לו כפיים.
בשבוע שעבר שמע נגרקר את אביגדור קהלני - אחד מגיבורי המלחמה ומפקד גדוד 77 של חטיבה 7 - טוען שסצנת הקרב בסדרה, שבה מחלקת טנקים אחת מחסלת 40 טנקי אויב, לא יכולה הייתה להתרחש במציאות, והוא כועס. "בציניות קהלני אומר, 'לא, מה פתאום, זה לא יכול להיות כי לכל טנק יש 60 פגזים, ועד שמכוונים למטרה'. אני רוצה להגיד לקהלני, עם כל הצל"שים שיש לו, כנראה הוא לא מכיר את הטנקים שלנו".
הצלחתם להשמיד את כל הטנקים?
"לא רק שהשמדנו 40 טנקים, השמדנו בין 60 ל־70. היו לנו בכל טנק 72 פגזים. עשינו בהם שמות. התותחנים שלנו היו מקצוענים. מי שלא היה פוגע בפגז ראשון, גג שני, היה הולך להיות טבח. אסור היה לו להיות תותחן".
בבוקרו של יום כיפור נכנס נגרקר להתפלל עם הלוחמים הדתיים. "התפללתי עד עשר בערך. יצאתי החוצה, לקחתי מזרן ונשכבתי מתחת לגגון של הצריף שבו הם התפללו. ישנתי ממש טוב, כי הייתי מאוד עייף. בחמש דקות לשתיים פקחתי עיניים לקול התפוצצויות ארטילריה רצחנית. אני מסתכל לעבר המורדות המזרחיים של תל פארס ורואה פטריות עשן שחור מתרוממות באוויר. אני רץ לתוך הביתן וצועק לחבר'ה שמתפללים 'יום קרב, יום קרב'. יש לנו תרגולת, תוך עשרים שניות אנחנו תופסים עמדות, משמידים טנקים ושותים שמפניות".
אלא שהפעם זה היה שונה. המלחמה שפרצה ב־6 באוקטובר 1973 הפתיעה את המודיעין של צה"ל. נגרקר וחבריו לנשק מצאו עצמם במהרה בסיוט שלא דמיינו כי הוא אפשרי לאחר הניצחון הגדול בששת הימים.
אחד הרגעים שהוא לא ישכח לעולם היו בבונקר בתל־סאקי. "במסדרון היו כל כך הרבה הרוגים שצריך היה לדרוך על הגופות שלהם ולהיכנס פנימה. היינו בערך 30 חבר'ה בבונקר. מי שניהל את העניינים היה מנחם אנסבכר, גם הוא היה פצוע די קשה, הוא ישב על מיטת קומותיים. בתוך הבונקר דממת מוות, אף אחד לא מצייץ. הוא מרגיש את המורל, מוציא ספר תהלים, קורא פרק, וכולם, דתיים וחילונים, עונים ב'אמן'. כשראה שזה לא מרים את המורל, הוא אמר 'כשתסתיים המלחמה נצא מפה, ניפגש ונעשה חפלה גדולה'".
אבל הדיבורים על חפלה הסתיימו בנפילתו של נגרקר בשבי. במשך חודשים ספג עינויים קשים יחד עם השבויים הנוספים. "הם היו מתעללים בנו וצועקים לנו 'תל־אביב חלאס, כפר־סבא חלאס, באר־שבע חלאס'. חמישה חודשים האמנתי שמדינת ישראל לא קיימת. כל יום נתנו לנו כוס פלסטיק של מים ורבע פיתה. זהו. רוב הזמן מכות והתעללויות. היינו עם כאפייה על העיניים וידיים קשורות".
נגרקר מוציא מתיקו את התמונה שפורסמה ומצביע על השבוי מספר 3. "זה אני", הוא אומר. "בשלושת החודשים הנותרים היו לי מחשבות התאבדות כי האשמתי את עצמי, שהחבר'ה נהרגו פה באשמתי. אולי הייתי צריך להגיד שהם בחיים וכולם היו איתי פה בשבי".
אבל הצלת אותם.
"כן. לפני שחזרתי הביתה מהשבי הגיע אליי בחור ושאל אותי אם אני זוכר את תל סאקי. אמרתי שכן, שכולם נהרגו בבונקר. יצאתי, הצלתי את עצמי, וכל האחרים נהרגו. הוא אמר, 'כולם חיים ומחכים לך, לאותה חפלה שהבטיח מנחם אנסבכר'. לא האמנתי לו. חזרתי במהירות הביתה, ליבנה, ושם הם חיכו לי, חלק גדול מהחברים שלי שהיו איתי בבונקר".
זאת הייתה אולי אחת הפעמים היחידות שבהן נגרקר בכה מהתרגשות, כשראה את חבריו. כשהוא מגיע לחלק הזה בסיפור הוא משתנק ודמעות חונקות את גרונו שוב. הוא לוגם מים ואומר: "אמרתי לעצמי, אני את שלי עשיתי. הצלחתי להציל 30 חבר'ה".
