אלוף־משנה ארז יצא מהפולקסווגן המסחרית הכחולה שהסיעה אותנו מהקונטיינר האפור בן שלוש הקומות של המשלחת הישראלית ועד לקו המים. שם, במספנת "German Naval Yards" שבעיר קיל, עגנו ארבע ספינות הסער 6 המיועדות לחיל הים הישראלי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
- "יש לנו יכולות שאין לאף יחידה אחרת": הצצה ליחידת הרחפנים
- איך נכשלתי ביחידה המובחרת, ומה למדתי מזה
ארז, שמנהל בשנתיים האחרונות את פרויקט בניית ספינות המגן בגרמניה, הספיק להחליף במהירות את המדים הרשמיים של חיל הים, שאיתם התייצב לראיון, ולבש מדי עבודה. הוא נראה צעיר מארבעים שנותיו ומדבר בהתלהבות על הנושאים המקצועיים הקשורים בספינות החדשות, על תהליך הולדתן ועל השתלבותן העתידית בחיל הים ובהגנה על הגבולות הימיים ועל המים הכלכליים של ישראל.
הוא היה אחוז תזזית וחסר מנוחה כמו אחרי שלושה ספלי אספרסו רצופים. לא שונה מעשרות הלוחמים שצעדו עם קסדות בטיחות כחולות לראשם ועם נעלי בטיחות שגם אני — בביקור נדיר של עיתונאי ישראלי בפרויקט — נדרשתי לנעול, ושבכל צעד גרמו לי להרגיש כאילו מסמר 10 חודר לבהונותיי. רק הדרגות על כותפותיו של ארז הדגישו מי פה המפקד. הן, ולוח הזמנים הצפוף בצורה בלתי אפשרית שלו.
זהו תפקידו העשירי בשורה של תפקידים בחיל הים. הוא התגייס לקורס חובלים ב־1999, הוצב בסיום הקורס בשייטת ספינות הטילים כקצין משמרת וקצין נשק, פיקד על דבורה ועל סטי"ל, ובין לבין למד באקדמיה של הצי האמריקאי בניופורט.
"בשנת 2015 הגעתי למחלקת אמל"ח (אמצעי לחימה)", מספר ארז. "זו גם השנה שבה התחיל הפרויקט והוטס לפה הצוות הראשון. התעסקתי אז באפיון המערכות שצריך להתקין על הסער 6. עברתי להיות מפקד פלגה 31 בסטי"לים, וביולי 2018 הגעתי לגרמניה. החלפתי את המפקד הקודם (יורם ישראלי), שהגיע לכאן עם צוות ההקמה, ככה שאני מלווה את הפרויקט כבר חמש שנים בצורה כזו אחרת".
הוא עתיד להישאר בגרמניה עד קיץ 2021, כאשר הספינה האחרונה תפליג לכיוון חיפה. "ליוויתי את הספינה הזו עוד לפני שהיא בכלל שורטטה", אומר ארז. "זה מרגש בשבילי. כמעט כמו אמא שמלווה את התינוק שלה מהרגע שהוא בבטן ועכשיו הוא נולד. זה היריון גברי ואני מתייחס אל האונייה הזו כמו ילד שלי".
ארז שוהה בגרמניה עם אשתו דפנה ושני ילדיהם. "זו שליחות שלא מובנת מאליה", הוא אומר. "אנשים עוזבים את הבית, הילדים עוזבים את בית הספר או הגנים בארץ, האישה מפסיקה לעבוד. יש כאן ילדים מכיתה י"א ועד תינוקות שנולדו פה. המשפחות מאוד מחוברות זו לזו. אי־אפשר אחרת: אין הורים שיעזרו, אין משפחה, אין דודות. הכל נופל עלינו. אם מישהו חולה, אז מישהו מהפרויקט מסייע. אנחנו בעצם קהילה של הפרויקט שהיא מעין קפסולה. בגלל הנושא הביטחוני, לא התערבבנו כמעט עם התושבים המקומיים. כמובן שיש ממשקים בלתי נמנעים בבתי ספר ובגנים. לקחנו שיעורים פרטיים בגרמנית כדי לתמוך בשיעורי הבית של הילדים. ילדים שהגיעו לכאן בקיץ שעבר, כבר ידעו בחנוכה גרמנית. אבל השתדלנו להיות בעיקר עם עצמנו כקהילה".
הפרויקט מחולק לשתי אוכלוסיות עיקריות: צוות ההקמה ההנדסי, שהגיע כבר בהתחלה ועסק בבניית הספינה, והצוות המבצעי, שכולל את הקצינים, הנגדים והלוחמים של הספינה, שגם משיטים אותה לישראל.
"יש לנו פה מהנדסים מכל התחומים הרלוונטיים: מהנדסי מכונות עם ניסיון בזרוע הים, מהנדסי חשמל ששולטים במערכות הספק ובקרה, מהנדסי אלקטרוניקה ומהנדסי כלי שיט", מספר ארז. "כל הקבוצה הזו מתעסקת מהיום הראשון בבניית הכלי. זה כמו לבנות בית, רק הרבה יותר מורכב. מתחילים עם הגדרת הצורך המבצעי של חיל הים, הנובע מאיום הייחוס וממשימת ההגנה על המים הכלכליים, ואחריו יש שרטוטים ורעיונות. ואז צריך לאפיין את הדרישות מול המספנה. זה כמו שאתה בונה בית ואומר איפה אתה רוצה שקעים, איפה קווי טלפון וכו'.
"המהנדסים חייבים לוודא שהמערכות שמותקנות פה מתאימות לציוד שיוצר בארץ ויותקן על הספינה. למשל, לספינה הזו יש מכ"ם מאוד מסוים, אז המהנדסים שלנו חייבים לדרוש שייבנה תורן שיוכל לשאת אותו. או שהם הציבו דרישה לפרוס בתוך הספינה כבלים באורך כולל של 200 קילומטר. אם תמתח אותם, הם יגיעו מאשדוד עד חיפה ובחזרה. זה מטורף".
כך בונים את הספינה, סקציה אחרי סקציה. החרטום שעליו יוצב תותח 76 מ"מ, הגשר עם התורן שעליו יוצבו בהמשך מערכות המכ"ם והל"א (לוחמה אלקטרונית), ואז סקציית המנועים והגנרטורים, וכן הלאה.
"התחלנו את הבנייה בדצמבר 2017", מספר אל"מ ארז, "ותוך כמה חודשים הגענו למצב שכבר יש סקציה אחת מוכנה. ואז מרימים אותה עם מנוף ענק ושמים אותה במבדוק, שאפשר למלא ולרוקן אותו ממים כדי לעבוד על הכלים. ואז מוסיפים את שאר הסקציות. זה כמו פאזל או לגו, רק של מאות מיליוני יורו. ואז מרתכים הכל ליחידה אחת גדולה שאפשר להציף אותה במים".
במאי 2019 הושקה הספינה הראשונה, אח"י מגן. ואז התחיל שלב הבחינות במים. "אתה לוקח גוף מת ומפיח בו חיים: שמן, מים, דלק. וכך הלב של הספינה מתחיל לפעום. זו תקופת בחינה של כמעט שנה, שיחסית זה מהר מאוד, ואז לוקחים את הספינה לים ובודקים אם היא מגיעה למהירות הנדרשת, אם היא יכולה לתמרן כמו שהיא אמורה לתמרן, אם יש לה אורך נשימה ואם היא עומדת בטלטולים. עוברים אחד לאחד על כל המפרטים של בדיקות הים".
זהו פרויקט חריג בכל קנה מידה, הוא מתגאה. "כל מי שיודע איך בונים כלי שיט תופס את הראש ואומר שהוא לא מאמין שזה קרה כל כך מהר. זה היה אתגר גדול גם מבחינת הגרמנים. מדובר ב־30 קבלני משנה שעובדים על המערכות שצריך להתקין בספינה. ב־2018 התחלתי לחתוך פחים לאח"י מגן, האב-טיפוס. ארבעה חודשים אחרי זה התחלתי לחתוך פחים גם לספינה השנייה, וארבעה חודשים אחר כך — גם לשלישית".
טוב, אני מניח שלא חתכת בעצמך פחים, בידיים.
"לא, לא", הוא אומר וצוחק, "יש מכונה שחותכים איתה לפי ההוראות שלנו, אבל ככה אני מדבר. זה שלי. כבר אמרתי שאני מחובר לזה כאילו שזה הילד שלי. אני מדבר על הספינה כמו הורה, כי אני זוכר אותה כחתיכת פח ששכבה על שולחן בהאנגר. ולאט־לאט היא קורמת עור וגידים. ואז לצאת איתה לים. להכיר אותה מרמת השרטוט ועד ליצור חי נושם. זה מרגש ברמה אחרת".
בסוף אוקטובר נערך טקס המסירה הרשמי של הספינה הראשונה לחיל הים במעמד מפקד חיל הים, אלוף אלי שרביט, ואז גם הונף עליה הדגל הישראלי במקום הגרמני. "עמדו שם אנשים בגיל של ההורים שלי, ישראלים וגרמנים, ובכו כמו ילדים", מספר ארז.
אל"מ ארז נעמד מול כל אחת מהספינות ובחן אותן במבט מופתע, כאילו שעדיין אינו מאמין שהמפלצת האפורה הזו הגיעה למים משולחן השרטוטים שלו ושל צוות המהנדסים שתיכננו אותה. הוא נעצר לפני הספינה האחרונה. על דופן הספינה הוברגה תווית הזיהוי שלה: השם "מגן" באותיות זהובות על רקע חום. שאר הספינות קיבלו את השמות "עוז", "עצמאות" ו"ניצחון". כל אחת מהן משתרעת לאורך של כמעט 90 מטר ורוחב של 13.28 מטר, הדחי שלה הוא 2,000 טונות ומהירות המקסימלית היא 26 קשר (כ־50 קמ"ש). יממה לאחר הראיון, ביום שלישי שעבר, יצאה הספינה הראשונה לדרכה. בתחילת דצמבר היא אמורה להגיע אל בסיס חיל הים בנמל חיפה, שם תתקבל בטקס ממלכתי בנוכחות נשיא המדינה והרמטכ"ל. בחודשים שלאחר מכן יועמסו ויורכבו עליה מיטב טכנולוגיות הלחימה וההגנה של התעשייה הביטחונית הישראלית והאמריקאית: מערכות מכ"ם עוצמתיות, תותח 76 מ"מ מהיר ירי, שתי עמדות נשק מסוג טייפון החמושות בתותח אוטומטי 25 מ"מ ומשגר טילי "ספייק", 16 טילים נגד ספינות מדגם הרפון בלוק II, שישה צינורות טורפדו בקוטר 324 מ"מ, 32 תאי שיגור אנכיים עבור ברק 8, מערכת הגנה ימית נגד טילים וכלי טיס, כיפה ימית חמושה ב־40 מיירטי "טמיר" ועוד. מקורות זרים מדווחים גם על יכולת בלתי קונבנציונלית בדומה לזו המיוחסת לצוללות מסדרת דולפין. בינתיים הותקנה על הספינה מערכת מכ"ם זמנית שתסייע לה לנווט את דרכה לחיפה, עיר הולדתו של ארז.
"זה יום חג. יום גדול עבורי, עבור חיל הים ועבור מדינת ישראל", הוא אומר. "תמיד היה לי רומן עם הים. מאז הילדות בחיפה, שם הייתי גולש כמעט כל יום. גם הייתי בקבוצת שחייה כילד, ובאמת לא היה שום דבר בעולם שהיה יותר כיף מאשר לרדת עם הגלשן מתחת לבית השחי. קרוב משפחה שהיה חובל הדליק אותי על קורס חובלים, אבל בחיים לא הייתי מדמיין שזה יהיה מסלול החיים שלי. בחיים לא. רוב השירות שלי הייתי סטי"לן, ועכשיו זה משהו ענק, להביא לצבא ספינת טילים ראשונה אחרי 30 שנה. להפליג איתה לארץ זה מדהים. מרגש. אני עובר בין האנשים על הספינה ואנחנו כולנו מפוצצים בחשמל סטטי שרץ בינינו".
הוא משווה את התהליך ללימוד נהיגה. "במהלך הבנייה הגיעו לפה קצינים ונגדים כדי לכתוב את כל תיקיות ההפעלה של הספינה לקראת ההפלגה לארץ. ואז הגיעו הלוחמים ללמוד אותה עוד לפני שהיא הייתה שלנו, בלי לגעת בה בידיים. ואז אתה מגיע לרגע הזה: עברת תיאוריה, ועכשיו הזמן לנהוג, קודם ליד המורה, ועכשיו מפליגים".
הצוות שמביא את אח"י מגן לארץ כולל את מפקד הספינה, סגל של קצינים ונגדים שמפעיל את כל התחום הטכני (מכונות, חשמל, בקרת נזקים, מערכות ניווט ותקשורת), והלוחמים שהם, כהגדרתו של ארז, הבשר של הכלי הזה. משפחות המפקדים שהתגוררו בגרמניה יחזרו לארץ בנפרד, בטיסה. ארז עצמו מתלווה להפלגה ויטוס אחר כך בחזרה לגרמניה כדי להשלים את בנייתן של שלוש הספינות הנוספות, שאמורות להגיע לישראל עד סוף 2021 ולהצטרף לאח"י מגן.
"זו הפלגה של 4,000 מייל ימי (כ־7,500 ק"מ) דרך ימים ותעלות מלאות היסטוריה ומכשולי ניווט, מהים הבלטי דרך האוקיינוס האטלנטי ואז בשערי גיברלטר לים התיכון. הפלגה ארוכה ומשמעותית במזג אוויר חורפי. וזו הפלגה מורכבת כי היא ארוכה ולא עושים אותה הרבה. יש ספרות שלמה שהיינו צריכים לקרוא רק על המטרולוגיה בכל ים שאנחנו עוברים בו".
ארבע ספינות הטילים הללו נולדו בלידה קשה, קיסרית. צלקות הניתוח עדיין פתוחות. הצורך בהן צף כבר לפני עשור, כשאסדות קידוח הגז החלו לצוף מול חופי ישראל. כיוון שמדובר ביעד אסטרטגי רגיש ומאוים, הממשלה ומערכת הביטחון הבינו שחיל הים חייב לספק לאסדות ולצינורות הובלת הגז אבטחה היקפית, מעבר לאבטחה הנקודתית שמספקות חברות לאסדות עצמן.
חיל הים נטה בתחילה לכיוון של ספינות קטנות יחסית, במשקל 900 טונות. הוכן מכרז שבו השתתפו מספר חברות בינלאומיות, אבל בסופו של דבר בוטל המכרז והחוזה כולו הלך למספנות הגרמניות (קבלנית משנה של טיסנקרופ, יצרנית הצוללות ששוכנת באותה מספנה). זאת אף שבתחילת הדיונים הוחלט שהמספנה הגרמנית לא תובא בחשבון מפני שהספינות הללו קטנות מדי בשביל קווי הייצור שלה.
בסופו של דבר חיל הים דחף והצליח לקבל ארבע ספינות ענקיות, במשקל כמעט כפול מהגודל הראשוני. "כדי לשאת את המכ"ם שיש בספינה הזו צריך גודל מאוד מסוים, אחרת היא תתהפך ותטבע", מסביר אל"מ ארז. "המכ"ם הזה היה חלק מהצרכים הנובעים מהאיום כלפינו. הוא היה הציר של הספינה, סביבו נבנה הכל. ברגע שהבינו שכדי לשאת מכ"ם כזה צריך ספינה מגודל מסוים, התחילו להבין שאפשר לשים עליה עוד יישומים. הספינה הזו תפורה, נבנתה ותוכננה כדי לשמור על האסדות ועל המים הכלכליים של ישראל. אבל יש פה ראש יהודי שחושב מחוץ לקופסה והגדיר אותה לעוד פעולות הגנה".
אחת היכולות הנגזרות מהצורך המבצעי של הקורבטה, מסביר ארז, הוא שהייה ממושכת של כמה שבועות בים. "יכולת השהייה שלה בים היא משמעותית יותר מאשר הכלים הקודמים", אומר ארז. "יש לה מספיק דלק וניצולת דלק לזמן ים ארוך, עם כ־80 לוחמים".
"חיל הים הוא ילד הכאפות של המטכ"ל", אמר לי גורם ביטחוני ששוחחתי איתו השבוע, "ופה הייתה לו הזדמנות לחדש את עצמו לאחר 30 שנה שבהן לא התחדש בספינות טילים, אז הוא ניצל אותה. נוסף לכך הוא קיבל תקציב מלא מהממשלה ומהחברות שהאסדות בבעלותן כדי לקבל ספינות גדולות יותר ממה שנדרש במקור".
הטענה המרכזית הייתה שעבור השמירה על המים הכלכליים לא צריך ספינות כאלו. בעיקר עכשיו, כאשר אסדות הקידוח קרובות כל כך לחוף. אף אחד גם לא באמת מבין מדוע הוסר המכרז מעל השולחן ומדוע נמסר החוזה למספנה הגרמנית. גרוע מכך: לפי גורמים במינהל הרכש והייצור (מנה"ר) במשרד הביטחון, אף שהפרשה נמצאת על סדר היום הישראלי כבר כמה שנים, מעולם לא נערך דיון או תחקיר בנושא ולא נעשה שום תהליך של הפקת לקחים.
"בדרך כלל אנשים אינם מבדילים בין התהליך לתוצאה הסופית", אומר אלוף (מיל') דוד בן בעש"ט, שהיה מפקד חיל הים במלחמת לבנון השנייה. אנחנו משוחחים בשעה שהוא נוסע מביתו מקיסריה ביום ראשון בבוקר. הדי ההפגנות מול בית משפחת נתניהו השכנה, בין השאר בדרישה לחקור את מידת מעורבותו של ראש הממשלה בפרשת הצוללות וכלי השיט, עדיין מהדהדים.
"ייתכן שהיו פגמים בתהליכי הרכש", אומר בן בעש"ט, "ואת זה צריכה לבדוק ועדה מיוחדת. אך מבחינתי, אין שום עוררין על כך שההחלטות הסופיות לגבי הרכש הן נכונות ביותר לביטחונה הימי של מדינת ישראל ולהבטחת גבולותיה הימיים. לצערי, קיימת בעיה תודעתית לגבי חשיבותו הרבה של המרחב הימי לביטחונה ולכלכלתה של מדינת ישראל. אצל הרבה אנשים, הים מתחיל ונגמר במטקות על החוף. לכן נוצר הקשר בין התהליכים, שיש מקום לקיים בדיקה לגביהם, לבין תקינות החלטות הרכש, למרות שבעיניי החלטות אלו הינן מוצדקות ונכונות.
"הים הוא הבעלים של שני עורקי חיים עיקריים לישראל: אנרגיה ונתיבי השיוט. 70 אחוז מהתוצר לאומי תלויים ביבוא וביצוא, ובהיעדר גבול יבשתי אמיתי, 99 אחוז ממנו מתקיים בים כי יש גבול לכמה שאפשר להעביר באוויר. הספינות הללו אמורות למלא את משימתן במרחב ימי עצום. בים אין ואקום. מי שלא ישמור ולא יהיה נוכח, יבוא במקומו מישהו אחר".
הדבר הראשון שנגלה לעיניו של מי שמגיע לעיר הנמל קיל שבצפון גרמניה, לא הרחק מגבול דנמרק, הם מנופי הענק שנושקים לגובה של כמעט מאה מטר ומסוגלים להרים משקלים של מאות טונות. כמה מהמנופים הללו, בצבעים בוהקים של כחול וכתום, מצויים בתחומי המספנה.
המספנה עצמה היא נקודת הציון העיקרית של העיר ("תגיע לשער של המספנה, תיסע עוד חמש מאות מטר וזה שם"). המספנות הוקמו כבר ב־1870, כאשר הצי הקיסרי הגרמני קבע כאן את בסיסו המרכזי בים הבלטי. הן גאוות העיר ומקור פרנסה חשוב לתושביה, אבל גם הקללה שלה: בשלהי מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה שימשו המספנות כקו ייצור של צוללות לצבאו של היטלר, הפכה העיר לאחת המטרות המועדפות על מפציצי בעלות הברית והושטחה לחלוטין. עד היום נקראים לקיל לפחות פעם בשבוע צוותי חבלנים כדי לפרק פצצות ישנות שמתגלות באתרי בנייה בעיר, מזכרת מהמלחמה.
אל"מ ארז מודה כי העבר של המספנה עומד כל הזמן ברקע. "שיתוף הפעולה עם הגרמנים הוא אסטרטגי, משמעותי וחזק, אבל חלק מהשת"פ הזה מחייב אותנו לזכור לא לשכוח. למשל, להשתתף בטקסים במחנות על מדים. גם ההגעה שלנו לפה היא סגירת מעגל".
כיום מעסיקות המספנות יותר מ־3,000 עובדים. באולם גדול יותר ממגרש כדורגל עוסקים הפועלים בבניית שלוש צוללות, זו לצד זו: אחת לישראל, אחת לסינגפור, וגם אחת מאותן צוללות שישראל אישרה לגרמנים למכור למצרים. כל אולמות הייצור עובדים בתפוקה מלאה. תעשיית הנשק לא נחה לרגע.
"סדר היום שלנו פה היה מאוד צפוף", מספר סרן ערד כהן – קצין גילוי, ניווט וקשר. "מדובר בעשרה חודשים של עבודה מהבוקר עד הלילה. בשעות היום היינו משננים את כל החומר בתיאוריה מתוך תיקי התכנון שכתבו הקצינים והמהנדסים שלנו, ובערב היינו עוברים לספינה ולומדים אותה על יבש, עד הבורג האחרון. שום דבר לא מותקן וחייבים לדמיין איפה כל דבר, איך נזוז, איך מתפעלים. היינו חייבים ללמוד אותה כאילו שהיא הבית שלנו, רק בלי הכאילו. היא הבית שלי. לעבור מהספינה שיש לנו עכשיו, סער 5, לספינה הזו, סער 6, זה הפרש של 30 שנה. זה כמו לעבור מטלפון נוקיה לאייפון".
כמו חיילים וקצינים אחרים, גם ערד נבחר למשימה אחרי מבחנים וראיונות רבים וגם בזכות הוותק והניסיון שלו. אף אחד לא רוצה שאת הספינה הזאת ישיטו לישראל לוחמים שזו טבילת המים המשמעותית הראשונה שלהם.
ערד, נכדו של השר לשעבר ד"ר רענן כהן, הגיע לקיל לפני עשרה חודשים, אבל זמן קצר זמן קצר אחר כך הוא נשלח עם לוחמים אחרים בחזרה לישראל בגלל הקורונה. המספנות נעלו את שעריהן, ורק לאחר שהגיעו להסדר עם רשויות הבריאות הגרמניות, החיילים הוחזרו.
"הקורונה עיכבה קצת את לוחות הזמנים של הרצת הספינות, כי בהתחלה המספנה הייתה פשוט סגורה ואחר כך היה צריך לקבל אישורים מיוחדים משירותי הבריאות פה כדי לצאת להפלגות ניסיון", הסביר אל"מ ארז, "אבל חייבים לציין שהגרמנים עבדו על הספינות שלנו כמעט בו־זמנית. זה מדהים שמצליחים בפרק זמן כזה קצר לשים על המים ארבע ספינות בסדר גודל כזה".
סמל גיא וולף, אלחוטן, כבר ויתר בשבוע האחרון על שינה במלון, והתחיל – כמו רבים מחבריו לצוות – לישון בספינה. להתרגל. "עבדנו פה נונסטופ על תפוקות של מערכות ההגה, הניווט והקשר. בסופו של דבר, למרות שהיא יותר גדולה, מבנה הגוף של הספינה הוא כמעט כמו של כל ספינה טילים אחרת. ההבדל הוא בתוכנות הטכנולוגיות, בטיפול הממוחשב במערכות החשמל, האש והמים. אלו היו עשרה חודשים מאתגרים, מעצימים ומעניינים, גם כלפי עצמך. זה לחיות במדינה זרה, עם אנשים ותרבות אחרת, כשבגלל ענייני ביטחון אסור לנו כמעט להתערבב, עם מזג אוויר שונה, ולעבוד בסופו של דבר עם מספנה אזרחית".
אל"מ ארז: "זו מדינה עם שפה זרה ותרבות שונה, בלי חום, בלי טמפו, מפרידים בין פרויקט לבית. אוהבים להתחיל ולסיים מוקדם את היום, הפוך מאיתנו. חברוּת זה כשאתה מקבל את הטלפון הפרטי של המהנדס. גם מבחינת אורח החיים: מבשלים פחות, קונים פחות, משאירים סירים בחוץ כי המקרר קטן ובחוץ תמיד קר. ילדים יוצאים החוצה עם טריקו בעשר מעלות".
עיתונאי מקומי מספר שהעבודה עם המשלחת הישראלית לא הייתה קלה עבור המהנדסים הגרמנים, לפחות לא בהתחלה. "בדרך כלל מדובר בקניית מדף, ואם יש שינויים אז מדובר בדברים מינוריים. הגוף הגרמני מקבל מתווה עבודה ועובד", הוא אומר, "עם הישראלים זה היה הרבה יותר קשה, כי הייתה דרישה מיוחדת כמעט עבור כל סנטימטר בכלי השיט. בהתחלה הצוות הגרמני לא ממש אהב את זה שלא נותנים לו לעבוד, אבל אחרי כמה זמן אנשים בצוות הגרמני אמרו לי שהם מלאי פליאה מהיכולת של הישראלים לנצל כל משאב עבור התפקוד של הספינה ועבור האנשים שיהיו על הסיפון. חלק סיפרו שזה היה תהליך עבודה משמעותי מאוד עבורם. למשל, שהם למדו איך אפשר להשתמש במפסק אחד בשביל שלושה שימושים במקום בשלושה מפסקים שונים. אבל הם שמחים שהפרויקט על סף סיום. זה היה מתיש עבורם".
בסופו של דבר, אומר סרן ערד, חשוב להם שתצא מפה הספינה הכי טובה שאפשר. "זה לא בקטע של גרמניה בונה לישראל או שפעם בנו פה בשביל הצבא הנאצי ועכשיו בשביל בצבא היהודי, אלא שזו גאוות היחידה שלהם, הכבוד המקצועי שלהם. וגם יש הרבה מה ללמוד מהם. הם ימאים מעולים, ואתה לומד מהם על סדרי עבודה ובטיחות, נהלים, אזורי הפלגה, באיזה ציודים להצטייד. זה ממש בית ספר".
"הם הבינו שאנחנו הגורם המקצועי, ששום דבר לא מתקדם בלי אישור שלנו. ובסוף הייתה סינתזה בינינו", מוסיף אל"מ ארז. "ידענו שאנחנו חייבים להוציא פה מוצר שהוא טופ־אוף־דה־ליין, כי זו ספינה לדור. ואני חושב, בשיא הצניעות, שהוצאנו משהו שהוא חשמל באוויר".
אתגר נוסף שבפניו עמדו מתכנני הפרויקט היה שילובן של לוחמות על הספינה. מתוך 75 אנשי צוות, כרבע אמורות להיות נשים. "מפקד הזרוע החליט לפני שנתיים שסער 6 תהיה ספינה עם שירות מעורב", מספר ארז. "היה אתגר עצום לשלב את זה בתוכניות הבנייה כדי לייצר הפרדה ואינטימיות בין הגברים לנשים על הסיפון. כשבאתי לפה היה מקום על הספינה לארבע נשים. פתאום אומרים לי שצריך מקום לכ־20 נשים. ואז היינו צריכים לבנות את הכל בצורה ורסטילית. כל תאי השינה, כל השירותים והמקלחות בנויים בצורה כזו שהם יכולים להתאים לארבע לוחמות או ל־20.
"זה הכלי הראשון שנבנה עבור הרכב אנושי כזה. הספינה בעצם נבנתה כדי להתאים לכמויות שונות של נשים. והכי מקסים זה שלא מדובר ביחידה קיימת שהכנסת אליה נשים, מקום שכבר היו לו את התורות שלו ואז נכנסו אליו נשים, אלא שזה הצוות הראשון. אנחנו משיקים את הספינה עם קצינה ושלוש לוחמות. כל התרבות והאופי פה זה של יחידה מעורבת. זה לתכנן משהו שמשפיע הרבה מעבר למעגלים של חיל הים או הצבא אלא על החברה הישראלית בכלל. זו דוגמה אחת להיסטוריה שאנחנו עושים".
המבנה יוצא הדופן של הספינה, מספר ארז, היה אתגר בפני עצמו. "כמה שהיא גדולה ועמוסה, אני והמהנדסים ששירטטו את התוכניות שלה היינו חייבים לעשות אותה דקה כדי שלא יגלו אותה במכ"ם. זה מאוד ייחודי. מי שיעלה על הסיפון לביקור קצר יראה את המובן מאליו - את מערכות הנשק, המכ"ם, מנחת המסוקים וכולי, אבל מי שנמצא על הסיפון באופן קבוע יכול להרגיש את כל הדברים שעושים מהספינה הזו מה שהיא - הספינה הכי מודרנית ומתקדמת שיש. מנועים שמופעלים במערכת אוטומטית; הנעה והדממה של גנרטורים; מערכת בקרה שיודעת לסנכרן בין המנועים ומערכות ההפעלה אחרות, מתי צריך לבצע טיפולים, כמה ומתי מנוע מסוים עובד ביום; מערכות לחימה אלקטרונית שעושות חסימות והטיות. יכולת לתקוף מקרוב ומרחוק".
"אנחנו בתור חיילים מרגישים בשדרוג שעשו לבית שלנו", אומר המכונאי רס"ל יהב משה. "מיטה יותר גדולה, ארון יותר גדול, מקלחות ושירותים יותר היגייניים, מטבח תעשייתי שמייצר אוכל של מסעדה. אתה רוצה להיות על הספינה הזו בכל מקרה, כולם פה בשליחות, אבל חייל שישן יותר טוב, שאוכל יותר טוב, עם מרחב פרטי יותר גדול, הוא חייל יותר טוב. ברור לנו שחשבו על הפן האנושי כשתיכננו את הספינה הזו. אנחנו גאים להביא לארץ את התוצר הסופי של מה שעבדנו עליו".
"צריך לזכור שני דברים", אומר מפקד חיל הים לשעבר, בן בעש"ט. "ראשית, הזירה הימית המורכבת מחייבת הצטיידות באמצעי לחימה מתקדמים ביותר, מחזית הטכנולוגיה העולמית. כלי השיט מתוכננים לאורך חיים של מספר עשורים, ורוב אמצעי הלחימה המתקדמים מפותחים על ידי התעשייה הישראלית הנהדרת. ושנית, אתגרי הלחימה הימית והחיים המאוד מיוחדים על כלי השיט מחייבים גם שהלוחם הימי יהיה לוחם מאוד מיוחד. מהרגע שהספינה יוצאת לים היא למעשה מיקרו־קוסמוס. כלומר, צוות הספינה מתפקד בכל תחומי החיים באופן עצמאי לחלוטין וללא כל סיוע חיצוני. לכן הלוחמים הימיים הם רב־תכליתיים – לוחמים מבצעיים ובאותה העת גם אנשי מכונאים, טכנאים, אלקטרונאים, מהנדסאים, מומחי מחשבים ואנשי לוגיסטיקה. כאשר בונים כלי שיט חדשים, מתחשבים גם בצרכים של לוחמים מיוחדים אלו הן מבחינת אזורי הלחימה והעבודה והן מבחינת תנאי המחיה".
"זו גאווה שאנחנו כמדינה אנחנו יכולים לשלוח צוות שיכול לבנות כזה פרויקט מובנה ולהביא חזרה לישראל משהו שיעזור להבטיח את ישראל", אומר אל"מ ארז. "זו גאווה גם לאנשים. הם עזבו את הבית שלהם, התנתקו, חלקם נמצאים כאן כבר חמש שנים. הקורונה בכלל ניתקה את כולנו לגמרי. עכשיו הם קולטים שהמשימה הייתה מספיק חשובה כדי לשלם את המחיר שהם שילמו. זה משנה את כל חוקי המשחק בים. זה כמו ה־F35 בחיל האוויר. אנחנו מביאים משהו שאין כמותו, עם סל יכולות הגנה שלא קיים היום. אני הייתי אחראי פה רק על הפלטפורמה. עכשיו מתחיל החלק השני, של זיווד הספינה ולבדוק אם הכל עובד. זה שלב המבצוע. אני חייב להכין מפה את כל מה שאפשר כדי שהמבצוע יתחיל כמה שיותר מהר".
אלו כלים שישנו את כללי המשחק, אומרים גם גדולי המבקרים של רכש ארבע הקורבטות. וגם הם מקווים שהיכולת המבצעית שלהן תשכיח את הדרך העקומה שבה התקבלה ההחלטה לרכוש אותן, את המחיר העצום ואת הכתם המוסרי־משפטי. או כמו שאמר לי גורם במינהל הרכש: "היינו צריכים משהו מאוד קטן ומישהו הכניס את ישראל להיריון".
אבל לאנשי הסער 6 הראשונה שתיכנס בקרוב בשערי נמל חיפה, כל זה אינו רלוונטי. "אני לא מרגיש שיש לי ולצוות שום כתם", אמר אל"מ ארז, "הספינה הזו תפורה כמו כפפה ליד לצרכים של מדינת ישראל. זה הצד שלי. על זה הייתי אחראי. יש לנו כבוד גדול להביא את הכלי הזה שתיכננו ובנינו ולהתחיל להגן כמו שצריך על הצרכים הביטחוניים והכלכליים שקשורים בים הישראלי".
ארז סיים את דבריו ונעלם לעוד פגישה צפופה. לפני שנכנס למכוניתו, נתן עוד הצצה קצרה בספינה, כמו הורה שנפרד מבתו ביומה הראשון בבית הספר.
פורסם לראשונה: 07:35, 27.11.20
