"שהראם מוחמדי יגיע לאיסטנבול בשבוע הבא, למפגש עם מדענים ופיזיקאים נחשבים מכמה מדינות ערביות, בהם מדענים ירדנים, סורים וטורקים. הוא ישהה בהילטון איסטנבול, ועל פי ההערכות המודיעיניות שלנו הוא ילוּוה בשלושה מאבטחים. לא ברור אם הם יהיו חמושים, ואם כן, באיזה סוג של נשק." יוסי השתתק.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות על איראן למנויים:
- "אם איראן תחליט, תוך שנתיים יהיה לה גרעין"
- מתנקשים על אופנועים ומתקנים סודיים: "טהרן", הסיפור האמיתי
- מהללים את המשטר, מופלים בעבודה: כך נראים החיים של יהודי איראן
"ועם זה אנחנו אמורים לעבוד? הערכות? זהו?" שאלה אלכס.
"שהראם הוא אישיות מאובטחת מאוד גם בטהרן. מבחינת האיראנים הוא מחזיק על כתפיו את תוכנית הגרעין שלהם. יש לנו קושי ממשי לאסוף עליו מודיעין... הוא רגיש מאוד לאנשים חדשים המופיעים בחייו, והמעגל החברתי שלו מצומצם ומונה רק חברי ילדות או אנשי משטר שעליהם הוא סומך בצורה עיוורת... אז לשאלתך, כן. הערכות זה מה שיש. למרות זאת אני בטוח במודיעין שהשגנו. את מוזמנת לקרוא את תיק המודיעין, לפיו אני משוכנע שהוא יגיע עם שלושה מאבטחים."
"טוב," השיבה אלכס בזלזול.
"מטרת המבצע, אם עוד לא הבנתם, היא לחסל את מוחמדי עם מינימום נזק סביבתי," אמר יוסי בנוקשות.
גלגלתי את עיני. אשר יגורתי בא לי. "באיסטנבול?" שאלתי. "מערכת היחסים שלנו עם הטורקים לא מספיק רעועה שצריך להוסיף לזה חיסול על האדמה שלהם?"
יוסי נאנח. "אני יודע, גם בעיני זה לא מוצא חן, אבל אתם צריכים להבין שאי אפשר להגיע לבן אדם הזה בשום מקום אחר."
"למה שכידון לא יתקעו אותו באיראן?" שאל מייקל בשקט.
"כי זה מסוכן מדי. האופציות היו לחסל אותו באיראן או בביקוריו התקופתיים בסוריה, אבל אתם חייבים להבין שאיסטנבול זאת הזדמנות שלא תחזור. אנחנו מכירים את איסטנבול היטב."
ידעתי שהטיעון של יוסי מוצדק. ברור שלחסל אותו בטורקיה יהיה פשוט יותר מאשר באיראן, אך בכל זאת סלדתי מהמחשבה על כך שאני אהיה זה שיצטרך לבצע זאת.
"תגיד לי, יוסי, מוחמדי הזה, הוא הרג בכלל יהודים בחיים שלו?" שאלתי בקול בלי להריץ את השאלה בראשי קודם לכן.
ג'ואי הסתכל עלי בבוז. ג'ואי תמיד סמך על הבכירים במעלה הפירמידה. אם הם החליטו שדינו של אדם מסוים הוא מוות, אז ודאי שזה מה שמגיע לו.
"ד"ר מוחמדי מעולם לא השתתף ישירות בפגיעה ביהודים. האמת היא שהוא מעולם לא פגע באף אדם. אבל היֵה סמוך ובטוח שהידע שלו ותרומתו לפיתוח תוכנית הגרעין האיראנית עוד יפגעו בהרבה ישראלים."
שתקתי. בחצי אוזן הקשבתי להמשך הסקירה המודיעינית של יוסי. יפה, חשבתי לעצמי, התחלנו להרוג דוקטורים שאין להם טיפת דם על הידיים. פשוט נהדר.
ביציאה מחדר התדריכים תפסתי את אדי בחולצה וסובבתי אותו לכיווני. "התחלנו להרוג דוקטורים חפים מפשע?" שאלתי אותו בכעס. אדי תפס את ידי ודחף אותי אל אחד המשרדים. "צ'רלי, למרות מה שאתה חושב, גם אני לא מת על המבצעים האלה. אבל מוחמדי הזה הוא באמת פצצה מתקתקת." פניו היו במרחק סנטימטרים ספורים מפני. חשדתי כי הסיבה היחידה שאדי לא מרוצה מהמשימה שזה עתה קיבלנו היא סיכויי ההסתבכות במבצע שכזה ולא השאלה המוסרית העומדת מאחוריו.
"פצצה מתקתקת זה מישהו שהולך לבצע פיגוע. מישהו עם כוונה ממשית וישירה להרוג. ד"ר שהראם מוחמדי הוא מדען, לא יותר," השבתי לו באומץ.
"מעניין אם זה מה שתגיד אחרי שייפול כאן הטיל. צ'רלי, אולי אתה לא מבין, אבל לא צריך שבאמת ייפול כאן טיל כדי שאנחנו ניפגע. מספיק שהם יסיימו את הפיתוח וכל מאזן האימה במזרח התיכון ישתנה. לא נוכל יותר לטוס מתי שבא לנו בשמי לבנון או להפציץ כל אתר בעייתי בסוריה, ואפילו לא להיכנס עם טנקים לעזה מתי שרק מתחשק לנו. הכול תלוי בפיתוח המזורגג הזה של האיראנים," אמר אדי בלהט.
"ואחרי שנהרוג את המדען הזה ויבוא מדען אחר במקומו, מה נעשה? נחסל אותם מדען אחרי מדען, פקולטה אחרי פקולטה? זהו, הפכנו להיות חוליית חיסול? אתה מודע לזה שבשביל חיסולים הקימו את כידון, נכון? זה לא היה אמור להיות הייעוד שלנו, אנחנו טובים במעקבים, באיסוף מודיעין, בדברים שהתאמנו עליהם הרבה יותר זמן. מבחינה מקצועית זה לא מרגיש לי נכון."
"החוליה שלנו תבצע כל מה שיידרש ממנה, צ'רלי. אני מבקש ממך, סמוך עלי שאדע להניף דגלים אדומים אם נגיע לשם. אנחנו הולכים לבצע את המשימה הזאת על הצד הטוב ביותר. נקודה." דבריו של אדי נשמעו כמו נאום מוכן מראש ולא כמאמץ שכנוע אמיתי.
"ואתה, באופן אישי, אתה באמת מאמין שמוחמדי חי או מת, זה מה שישנה את גורלנו?" שאלתי, מקווה לחלץ מאדי רגע של כנות. "אני אגיד לך את מה שאני אומר לעצמי." אדי נשם עמוק. "כשאישיות כלשהי הופכת להיות יעד לחיסול, זה אומר שטובי הקמ"נים שלנו העבירו מידע מוצק שהרעיד כיסא של מישהו אי שם בצמרת הפיקוד. אני נותן אמון במפקדים שלנו, שלוקחים מאוד ברצינות את סיכון חיינו ואת כל ההשלכות של החיסולים. כדאי שתתחיל גם אתה לסמוך על צמרת הפיקוד שלך, אחרת זה יפריע לך לעשות את העבודה שלך."
אדי נאנח ואני נאנחתי בתגובה. הוא הפנה אלי את גבו ויצא מהחדר."אני באמת מקווה שאתה צודק," אמרתי בלחישה, וכבר באותו הרגע ידעתי שאת הדם של ד"ר מוחמדי לעולם לא אצליח לשטוף מידי.
•••
ישבנו מסביב לשולחן, רכונים מעל עשרות תצלומים ומפות, בוחנים ומעבירים מסמכים מאחד לשני. "אז מה אתם מציעים?" שאל אדי בלי להרים את ראשו מתצלום אווירי.
"צליפה," ענה מייקל מיד. הבטתי בו וחשבתי כמה גבוה הוא נראה אפילו בישיבה. מטר שמונים ושבעה סנטימטרים של יציבה זקופה וחסונה, וזה בלי לקחת בחשבון את הבלורית הזהובה שמתחה אותו עוד אל עבר התקרה. דמיינתי אותו אוחז ברובה צלפים והתמונה התיישבה לי היטב בראש. בתחילת שירותי הצבאי הייתי צלף מצטיין, אבל לא גירדתי את היכולות של מייקל. מייקל היה צלף בחסד עוד מהימים ששירת בשייטת 13, שם זכה במשך שש שנים ברציפות, שנה אחר שנה, בתואר אלוף צה"ל בצליפה.
"למה דווקא צליפה?" שאל אדי. "זה יהיה הכי נקי. כדור אחד, כשהוא יוצא מהמלון או בנקודה טובה אחרת. נשתמש במשתיק קול, הם לא יבינו מה פגע בהם."
"אני לא מת על זה," אמר ג'ואי. העתקתי את מבטי אליו. הוא הבריש בידו את תלתליו השחורים ומיד חלפה בי מחשבה עד כמה מייקל והוא שונים מבפנים ומבחוץ, על אף הציוות שלהם וסיפור הכיסוי המשותף שלהם כזוג צלמים עצמאיים ומצליחים, שאף הצליחו למכור מספר לא מבוטל של תצלומים למגזינים שונים. ג'ואי היה נמוך בכעשרה סנטימטרים ממייקל, גון עורו הכהה גרם לעורו של מייקל להיראות ורדרד כשעמד לצדו, וכבר בימי קורס ההכשרה התבדח ג'ואי על חשבונו, הביא קרם הגנה אל כיתת הלימוד ומרח אותו על צווארו של מייקל בתואנה שהוא נשרף מאור הפלורוסנט.
"למה אתה לא מת על זה?" שאלתי את ג'ואי. בסתר לבי חשבתי שאם החיסול אכן יבוצע באמצעות רובה צלפים, הסבירות שאני אהיה זה שילחץ על ההדק תהיה נמוכה יותר. למייקל היה ניסיון רב משלי והוא היה מועמד מתאים יותר לביצוע המשימה.
"כי אם באמת נחסל אותו ברובה צלפים, נהיה חייבים להשתמש במשתיק קול ובתחמושת מוחלשת, אי אפשר להרעיש במרכז איסטנבול, ואז כל המשימה תלויה בכדור אחד שטס במהירות תת קולית עם כוח עצר נמוך, וזה סיכון גדול מדי." דבריו של ג'ואי נאמרו בביטחון רב. "יש בזה משהו," אמר אדי. "קיים סיכוי סביר שנחטיא. ואפילו אם נפגע, לא בטוח שכדור אחד יהרוג אותו."
"אז אתה בעצם שולל לגמרי את אופציית הצליפה. כי אם זה לא יעבוד במקרה הזה, זה לא יעבוד בשום מקרה," אמרתי. "איך עשיתם את זה בצבא?" שאלתי את מייקל.
"שמע, הם צודקים בכך שיש בזה סיכון. בצבא אף פעם לא הוצאנו אל הפועל משימה של סיכול ממוקד עם צלף מושתק אחד. המינימום היה חמישה קנים. שלושה מכוונים למרכז המסה של האובייקט, ושניים לראש, כך שגם אם כמה מחטיאים, עדיין הסבירות שיותר קליעים יפגעו וינטרלו את האובייקט היא גבוהה מאוד. אבל בכל זאת אני אומר לכם, אני לא אחטיא. זאת ירייה פשוטה מאוד, ואם אני אכוון לראש שלו, אפשר להיות די בטוחים שהוא ימות."
"די בטוחים זה לא מספיק," אמר אדי. "צריך להיות בטוחים במאה אחוז. ההזדמנות הזאת לא תחזור על עצמה."
"אבל מי אמר שהוא חייב למות? להפוך אותו למשותק, זה לא ישיג את אותה התוצאה?" שאלתי והצטערתי על השאלה. היא נשמעה לי טיפשית ברגע שיצאה מפי. לשמחתי, אף אחד לא ענה. "אתה שוכח משהו," אמרה אלכס למייקל. "לא תוכל לאפס את הטלסקופ של הרובה. אתה תקבל את הרובה מאופס מאיזה סייען, אתה מוכן לסמוך על זה?"
מייקל הנהן וניכר שהוא מסכים עם דבריה. "טוב, אז אופציית הצליפה יורדת מהפרק. בכל מקרה לא נראה לי שראש האגף היה מאשר את זה." אדי נשף ארוכות.
"מה בדבר האפשרות לחסל אותו בחדר?" שאל ג'ואי. עיניה של אלכס נשלחו אלי במהירות, כאילו יש בינינו סוד גדול השמור רק לשנינו. "אין מצב. ד"ר מוחמדי יישן בסוויטה עם המאבטחים שלו, זה מסוכן מדי. וגם אם נצליח, אני לא רוצה שניתוק המגע והמילוט יהיו בעייתיים. אף אחד לא מעוניין בעוד חאלד משעל, ואתם יודעים שלהיתפס היום באיסטנבול זה גרוע מלהיתפס אז בעמאן. אלו שתי מדינות שיחסיהן עם מדינת ישראל מורכבים ורגישים מאוד."
"אז אם אנחנו רוצים לבצע את זה מרחוק, כל אופציה של מזרק, תרסיס או חומר רעיל אחר גם יורדת מהפרק," אמרתי. "זה לא משאיר הרבה אפשרויות," אמר מייקל.
"חבלה. מטעני נפץ ברכב, זאת האופציה הכי טובה. נוכל להפעיל מרחוק, להימלט בקלות יחסית ולהבטיח את המוות שלו." אלכס אמרה את הדברים בקור רוח ושוב קינאתי בה.
"אני אבקש שג'ייק מהחבלה יצטרף אלינו." אדי הביט בשעון שעל ידו והרים את מבטו. "אבל בינתיים כיסויים, רבותי. צ'רלי אתה נכנס עם הכיסוי הקנדי יחד עם אלכס בכיסוי של אשתך. אני רוצה שתיכנסו בטיסה מטורונטו ושתקבע לפחות שתי פגישות עסקים, אולי תמכור כמה יהלומים על הדרך. זה נראה לך אפשרי?" אדי נשען לאחור בכיסאו. "איך אתה אוהב לשלוח אותנו לרמת גן דרך אילת," אמרה אלכס בחיוך. אדי משך בכתפיו.
חשבתי על הפעולות שאצטרך לבצע בימים הקרובים כדי לתת ביסוס לכיסוי שלי בזמן שהותנו על אדמת הטורקים. "אני צריך לבדוק איך שולחים יהלומים מקנדה לאיסטנבול, אני מקווה שלא יהיו עם זה בעיות מכס ומיסוי. במקרה הרע אלכס תצטרך להיכנס עם טבעת יקרה ואני אפרק את הסחורות מהטבעת כשנגיע למלון."
תהיתי לאיזו חברה אפנה כדי לתאם פגישה כל כך בהולה. ידעתי שאיאלץ להציע סחורות במחירים אטרקטיביים במיוחד, והיה לי ברור שגם הפעם טיילר אוקוואן לא ירוויח כסף.
"אם תהיה בעיה תעדכן אותי ואני אמצא דרך להעביר לך את הסחורות כבר באיסטנבול. בוא נחסוך את אחוז הסיכוי שבשעות הראשונות שלכם בטורקיה תצטרכו לספק הסברים למכס," אמר אדי. הנהנתי לאישור.
"ג'ואי ומייקל, תכינו את המצלמות והדרכונים. אתם נכנסים מברצלונה, ועשו לי טובה, הפעם תחזרו עם משהו ש'נשיונל ג'יאוגרפיק' באמת יקנו."
"לא יפה." ג'ואי קרץ אל מייקל.
למיטב ידיעתי, מעולם לא השתתפתי במבצע שגורמים רבים כל כך במוסד לקחו בו חלק בלי לדעת איש על קיומו של רעהו. לשמחתי גיליתי זאת רק ימים אחדים לאחר שהמבצע הסתיים, אחרת סביר להניח שהייתי בוחן כל עובד במלון ובסביבתו, תוהה מה תפקידו בהשלמת המבצע ואם הוא קצין איסוף, "מקור" או לוחם שצוּות על פי קישוריו למשימה.
ג'יפ הלנדקרוזר של ד"ר שהראם מוחמדי עמד בחניון, באחת הנקודות ה"מתות" המעטות, שאותן מצלמות הביטחון של הילטון לא תיעדו. העובדה הזאת שיגעה אותי, אך גם העלתה בי חיוך של סיפוק על המקצוענות של אדי. הסתכלתי על אלכס, גם היא חייכה וידעתי שגם היא שואלת את עצמה את אותה השאלה. איך לעזאזל?
לא היינו שותפי סוד לכלל המעטפת של המשימה ולא היתה לנו דרך לדעת מה אירע בימים שלפני המבצע. במהלך ארבעת הימים שקדמו למבצע נכנסו באקראי, בבקרים ובלילות, פעילי מוסד טורקים שהונחו על ידי הקצינים המפעילים שלהם לשכור חדר בהילטון, להגיע עם רכב ולהחנותו רק במקומות מוסכמים ומתואמים מראש. כך למעשה הם אפשרו לנהגו של ד"ר מוחמדי לחנות רק במקומות הנסתרים מעיני המצלמות.
"פעל!" נשמעה הוראתו של אדי מתוך האוזנייה. הסתכלתי על אלכס. קיוויתי שאדי, שעליו הוטלה המשימה למקם אבטחה בנקודות שיאפשרו לי ולאלכס פעולה חופשית, ניווט את מייקל וג'ואי למקומות אסטרטגיים שיאפשרו להם להתריע די זמן מראש לפני שמישהו נכנס אל החניון התת קרקעי. נגעתי בעדינות בכף ידה של אלכס, ושנינו צעדנו אל הלנדקרוזר של ד"ר שהראם מוחמדי.
כשהתקרבנו למרחק מטרים ספורים מהרכב העברתי את תיק הגב אל כתפי הימנית. מתוך כיס מכנסי לחצתי על השלט השחור הקטן, שקודד יום קודם לכן. פנסי הלנדקרוזר הבהבו ונשמעה צפירה חלושה. אלכס משכה בידי.
עמדתי בגבי אליה, מסתיר ככל יכולתי את גופה הדק שהיה רכון אל פנים הרכב. לא ראיתי מה היא עושה. חמש שניות לאחר מכן כבר צעדנו אל הרכב השכור שלנו. לחצתי על הכפתור בשלט המקודד ודלתות הלנדקרוזר ננעלו. בזווית עיני זרקתי מבט אחרון אל פנים הרכב. העבודה של אלכס היתה נקייה ומושלמת. "בוצע," לחשתי אל המיקרופון שנייה לאחר ששער החניון נסגר מאחורינו.
נסענו, אלכס ואני, למסעדה שהיתה במרחק עשרים דקות נסיעה מההילטון. "מעניין מי מהמאבטחים יהיה בר מזל ולא יעלה על הנסיעה הזאת," אמרתי לה במהלך הנסיעה.
"למי אכפת," היא מלמלה.
כל זמן הארוחה חשבתי איך ייראה המחזה שיעלה עם אור ראשון בבוקר הקרב. תחושה של סיפוק ועוצמה מילאה אותי בעל כורחי. אך עם זאת זכרתי היטב את מהות המהלך, את הדם שעתיד להישפך.
באמצע הדרך חזרה עצרנו בנקודה המוסכמת וחיכינו. ג'ואי ומייקל נעצרו עם רכבם מאחורינו. החלפנו איתם רכבים בלי לפצות פה. רבע שעה לאחר מכן שוב מצאנו את עצמנו במצב הנפשי שנהפך לחלק בלתי נפרד מאופי הפעילות שלנו. מסתובבים חסרי מעש וללא תכלית בחדרנו במלון הייאט ריג'נסי. ממתינים.
•••
נקודת ההפעלה היתה ההחלטה הסבוכה והבעייתית ביותר בכל המבצע. מצד אחד, היה עלינו למצוא נקודה שמאפשרת קליטה של המשדר ותצפית ראויה ברגע ההפעלה, שמבטיחה שלא יתרחשו תקלות שיגרמו לד"ר שהראם לעזוב את הרכב מבעוד מועד. מכורח הנסיבות הנקודה הייתה צריכה להיות קרובה ככל האפשר לנקודת היציאה מהחניון של ההילטון. מצד שני, התנאי לביצוע היה אפס פגיעה בחיי אזרחים חפים מפשע, והתנאי הזה שלל כמעט כל אופציה להפעיל בקרבת המלון.
לאחר אינספור הצעות החלטנו על נקודת עיקול מבודדת יחסית בכביש, במרחק ארבע דקות נסיעה מהמלון, נקודה שהיתה כמעט הכרחית במסלול נסיעתו המתוכנן לאותו בוקר של מוחמדי.
ההוראות היו ברורות. אדי יתצפת על העיקול מתוך בית קפה מרוחק דיו ויתזמן את ההפעלה. ג'ואי ומייקל ייסעו ברכב שכור חדש ויעקבו אחרי הד"ר ופמלייתו מהרגע שבו הוא עוזב את המלון. אלכס ואני נעלה אל דירה שנשכרה כמה ימים קודם לכן, נתצפת על העיקול ונצלם בווידיאו ובסטילס את רגע ההפעלה. אדי יהיה זה שיפעיל, אבל לכל אחד מאיתנו יהיה מתג הפעלה למקרה שמשהו ישתבש.
התרחיש הרע ביותר מבחינתנו היה שדווקא ביום הזה יבחר נהגו של ד"ר מוחמדי מסלול נסיעה אחר, אף שהסבירות כי הדבר יקרה היתה נמוכה. במקרה כזה, ג'ואי ומייקל ייסעו אחרי הד"ר ויפעילו במקום אחר על פי שיקול דעתם. התרחיש הזה היה מן הסתם הכי פחות אהוד בעיני כל הגורמים: המתכננים, המבצעים ובעיקר המאשרים.
ייחלתי בכל לבי לכך שהדוקטור ייסע במסלול המתוכנן, כאילו אני עתיד לבצע המתת חסד. לא רציתי לדמיין מצב שבו נתיב הנסיעה משתנה ומייקל וג'ואי נאלצים להפעיל מתוך רכב העיקוב שלהם ללא כל יכולת לראות את התמונה הכוללת ואת עוברי האורח ברחובותיה ההומים של איסטנבול.
"תחילת תנועה," נשמע קולו של ג'ואי באוזנייה. אלכס ואני נדרכנו, ולראשונה מאז שנכנסנו אל הדירה השכורה ניגשנו אל חלון החזית שפנה אל נקודת העיקול. אלכס החזיקה את מצלמת הסטילס ואני את מצלמת הווידיאו. הבטתי לכיוון בית הקפה שבו ידעתי שאדי יושב ברגעים אלה, אך לא הצלחתי להבחין בו.
"שתי דקות," נשמע שוב קולו של ג'ואי. הרמתי את המצלמה מתחת לגובה עיני, מבחין במבט שאלכס הגניבה לעברי.
"דקה."
התחלתי לצלם.
"ארבעים וחמש שניות."
דופק לבי הואץ.
"חצי דקה."
המשכתי לצלם את הרחוב, אך עיני עזבה את המצלמה והיתה תקועה בחשש בנקודה במעלה הרחוב. ילד רכוב על אופניים עשה את דרכו לכיוון העיקול. ניסיתי לחשב את הזמנים, אבל הקול באוזנייה הפר את השתיקה ואת המחשבה שלי שעדיין אפשר לעצור את המבצע.
"עשר שניות."
הפקודה "חדל" עמדה על דל שפתי. הוא מספיק רחוק, חשבתי. הוא מספיק רחוק, ייחלתי בכל לבי.
רגע ההפעלה הרגיש כאילו נצרב בהילוך אטי על גבי סליל הזיכרונות של מוחי, מתעד כל רגע בתמונה כדי שאוכל לשחזר את האירוע לפרטי פרטים. ידי היו יציבות, המצלמה לא זזה מנקודת העיקול, עיני לא הרפו מהילד על האופניים.
הלנדקרוזר עם ד"ר שהראם מוחמדי ופמלייתו הגיע לנקודת ההפעלה. כל כך הרבה שעות, מילים, תכנונים ותהיות התנקזו כעת לנקודה אחת בזמן ובמרחב. אדי הפעיל.
רעש חזק של פיצוץ מבוקר הרעיד את חלונות הבתים והפעיל את מערכות האזעקה של כל המכוניות ברחוב. בחלקן התנפצו השמשות והמראות. אלכס לא חדלה לתקתק במצלמת הסטילס שלה, בעוד המצלמה שלי מתעדת את הלנדקרוזר המפויח.
עיני בהו בילד, ששכב לצד האופניים שלו במעלה הרחוב. השפלתי את עיני אל מסך המצלמה.
המחזה שנגלה לפני היה מהמזוויעים שראיתי מעודי. מה שלפני רגע היה ראשו של ד"ר שהראם מוחמדי, היה כעת מפוזר על כל שמשות הרכב המנותצות. לא נותר ממנו זכר. פניהם של שני המאבטחים שישבו במושב האחורי היו חרוכות ומבט מזוגג ואילם היה על פני נהגו המת. לא היה לי ספק כי כל הארבעה מתים, על אף מילותיו של קצין החבלה של המוסד, שטען כי ייתכן שהשלושה האחרים ישרדו את הפיצוץ.
הרמתי את מבטי שוב מהמצלמה. הילד נעמד לצד אופניו. בגדיו היו מאובקים. הוא לא ניער מעליו את האבק, אלא רק בהה בפנים המומות ברכב שנראה כמו אקווריום שארבעה אבטיחים עסיסיים התפוצצו בתוכו.
הפרק לקוח מתוך הספר "שירת הברבור" - מותחן ריגול המסופר מנקודת מבטו של לוחם מוסד, שיצא לפני כמה חודשים בהוצאת "ידיעות אחרונות". המחבר טל בר, יזם בתחומי יהלומים, נדל״ן והייטק, הוא רב-סרן במיל׳, ששירת שמונה שנים כלוחם, כצלף וכמפקד ביחידת עילית ועבר קורסים והכשרות בגופי ביטחון ובצבאות בארץ ובעולם. הספר קיבל את אישור הצנזורה, ועדת שרים מיוחדת והמוסד.
לרכישת הספר לחצו כאן
