כשהאחיינית של אפרת רייטן הודיעה לה שהיא מתכוונת ללכת למכינה צבאית, לרייטן, עו"ד שמייצגת את הורי ההרוגים בנחל צפית, הייתה רק בקשה אחת.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"זה היה בארוחת ערב משפחתית, והיו לי כמה רגעים של שתיקה עד שהגבתי", היא אומרת עכשיו. "במיוחד בגלל שהיא גרה ביישוב של אחת ההרוגות ומכירה את הסיפור. אמרתי לה שאני רק מבקשת ממנה להקשיב לקול הפנימי שלה. תמיד לשאול. לא לסמוך עד הסוף. ולא לחשוש מבעל סמכות. שזה לא יהפוך להיות האלוהים שלה. אלה דברים שמנקרים בי מאז שהתחלתי לטפל בתיק הזה וחוזרים אליי לפני שאני נרדמת. יש דברים שנשארים איתי. למשל עדות של אחד הניצולים שאני חושבת עליה הרבה, והיא דווקא בדברים הקטנים: העוצמה של הגל, וזה שהמים נכנסו לו לפה, זה שהוא ראה את התיקים נסחפים. כמו סרט. ויש את המשמעות של התיק הזה, שלא מפסיקה להעסיק אותי".
איזו משמעות?
"שזה אבסורד. הרי יש חוק שהסמיך את המכינות הקדם-צבאיות לפעול בצורה אוטונומית, כשהן תחת משרד החינוך ומשרד הביטחון, אבל היה נוח במהלך השנים לכל הצדדים שזה נופל בין הכיסאות. אני יודעת על הכאוס ואווירת המערב הפרוע שהייתה בניהול המכינות. עשו שם השתדלות אחרי האסון, אבל אני קצת סקפטית. ולראיה, בשנתיים האחרונות היו כל מיני דברים שקרו במכינות שלא פורסמו. לא יודעת למי יש אינטרס שזה לא ייצא בצורה של כותרת. אלינו הגיעו שני מקרים על ילדים שנפצעו. מישהו נפל לבור, מישהו שנפצע בפנים במסגרת הפעילות במכינות והיה מאושפז. אני לא מתערבת כי אני לא חוקרת, אבל אתה אומר רגע, לא יכול להיות שלא חוקרים את זה!"
ישנת טוב כשהאחיינית שלך הייתה שם?
"הייתי בהדחקה שנה שלמה, עד שהיא השתחררה. שאלתי כמה שפחות. ראיתי שהיא כל כך זוהרת ונהנית. גם אם הילדים שלי ירצו ללכת למכינה, אני לא יכולה להגיד משהו נגד העיקרון והמהות של הפרויקט הזה. וזה מה שקורע לב בסיפור הזה, שהרעיון מאחוריו כל כך יפה. לא מדובר כאן על ארגון פשע. זה ארגון שקם במטרה לעשות טוב. סיפרה לי אחת האמהות שאיבדה את הבת שלה באסון שגם הבת השנייה שלה רוצה ללכת למכינה. אני לא רוצה לדמיין את הקונפליקט. כי זה לא רק האסון הנוראי שלקח לך את הילד, אלא גם הידיעה שיש שם התחמקות מכוונת מלקיחת אחריות".
הסיפור ההוא, על תשע בנות ובן בכיתה י"ב, ערכיים ומלאי מוטיבציה, שיצאו לטיול של מכינת בני ציון שהסתיים במותם בטביעה, לא נותן לה מנוחה. זה סיפור שיש בו הכל: היבריס נוראי, אסון מיותר שהגיע בעקבותיו, ממסד שמתנער מאחריות ומשפחות שמבקשות נחמה ואין. בשנתיים האחרונות, רייטן צברה אלפי שעות של שיחות אישיות עם הורי ההרוגים בנחל צפית, ועוברת איתם את כל ההליכים המשפטיים – גם האזרחי, שכולל תביעת פיצויים מהמדינה וגם הפלילי, שכולל ליווי ההורים כנפגעי עבירה. במקביל, הובילה רייטן גם את המאבק להקמת ועדת חקירה שתבחן את המחדל ותצביע על האשמים.
"שלא נטעה, אנחנו רק בראשו של תהליך", היא מבהירה. "היו הרבה מאוד רגעים קשים ואני חושבת שמה שהיה הכי קשה מהצד שלהם זה עינוי הדין. הליך משפטי שלא זז. לנסוע לבאר־שבע ולפתוח את הפצע מחדש כל פעם, זה קשה מנשוא. מבחינתי, כשאני עומדת באולם והצדדים פותחים יומנים כדי לקבוע דיונים, זה נראה שגרה. בשבילם, לשבת באולם כשמדברים על המוות של הילד או הילדה שלהם, זה ביזיון. זה ממש לפגוע בכבוד המת ובכבודם".
מי שהכיר אותה מגלגוליה בעשורים הקודמים, כמנחה בערוץ הילדים שמסוגלת לדבר עם ילד ועם בובת תנין באותה רמה של תשומת לב, או כמגישה חיננית של תוכניות בוקר בטלוויזיה, אולי יופתע מרייטן בגרסתה הנוכחית. חבריה ומכריה מעידים שהשאפתנות תמיד הייתה שם, רק שעכשיו התווסף אליה גם סט של שיניים חדות שהיא לא חוששת לחשוף. אחרי שלמדה משפטים היא נעלמה מהמסך. היא השתלבה כסטאז'רית במשרדו של עורך הדין הבכיר אלי זהר ז"ל, שהפך למנטור שלה, ובראה את עצמה מחדש כעורכת דין אסרטיבית. בגיל 48 היא מייצגת לקוחות בפרופיל גבוה – מהורי נחל צפית, דרך לימור לבנת בתביעת הדיבה של דוד אמסלם נגדה, ועד בעלי בית"ר משה חוגג.
לפחות חיצונית היא לא השתנתה. עדיין יפה, גבוהה מאוד ("למרות שהתכווצתי בכמה סנטימטרים"). מדברת מהר ובתקיפות, כמי שכל עניין בדמה. מחוברת רגשית לתיקים שהיא מייצגת. לעצמה, היא מודה, קצת פחות. "נהיו לי הרבה מאוד שערות לבנות מתחילת ההליך הנוכחי, שעכשיו נצבעו כשנפתחו המספרות", היא אומרת. "והיות וזאת משימה שלקחתי על עצמי, היא גם משפיעה עליי. איך בדיוק? אני לא יודעת, כי אני מדחיקה. אני לא יכולה לתת לעצמי להרגיש. אבל ברור לי שאחרי התקופה הזו אני אצטרך לקחת זמן גם כדי לטפל בעצמי.
"כל אחד מההורים בוחר להתמודד אחרת עם האסון שהרס את חייהם. היו את אלו שהתנתקו לגמרי. יש משפחות שאני בקשר איתן פעם בכמה חודשים ומעדכנת אותן בקבוצת וואטסאפ, אבל הם לא מגיעים לדיונים ולישיבות ולא לשום דבר. ויש את אלו שממש פועלים ונוסעים, אם זה לכנסת ואם זה לשרים ואם לראיונות, ואת רואה שהם מאוד אקטיביים. כל אחד מתמודד עם האסון בדרך שמתאימה לו".
מתי פגשת אותם לראשונה?
"חודשיים אחרי האסון, הגיעו אלינו שלושה אבות של בנות שנהרגו. ישבנו איתם אחרי שנפגשו עם הרבה עורכי דין אחרים והתלבטו. אני זוכרת שהגיעו כל ההורים לפגישה אחרי, כשסגרו איתנו. זו פגישה שאני לא יכולה לשכוח. תחשבי על חדר ישיבות מאוד גדול. דמייני שמגיעים 20 אנשים, חודשיים אחרי האסון. לפגוש משפחה אחת שכולה זה מאוד כואב ואתה לא יודע להתמודד עם גודל הכאב הזה. עכשיו דמייני את זה כפול עשר. לא היה אוויר בחדר. זה משפחות שגם לא הכירו אחת את השנייה, כי זה היה טיול גיבוש, ומצאו את עצמן מתגבשות בצורה איומה. משפחות שכל אחת עם התרבות והמנטליות שלה ותפיסות העולם שלה וזה מה שמשותף ביניהן, היגון והייסורים".
כל שאלת האחריות פה היא טרגית, כי בסוף בהליך הפלילי מי שמואשם זה הש"ג. המדריך אביב ברדיצ'ב, למשל. המדינה היא התובעת ולא הנאשמת. זה אבסורד.
"בואי נגיד שאיך שלא מסתכלים על הסיפור הזה, זו טרגדיה לכולם. גם למנהלים ולמדריכים. אני מקווה, או רוצה להאמין, שמי שמקדיש את חייו לחינוך פועל מתוך תחושת שליחות. ונראה שבמכינה הספציפית הזו, ואני מקווה שרק בזו, למרות ששמענו שלא רק בה, היה שיכרון כוח. יהירות. לא התווכחו איתם. עם האנשים הכוחניים, הסמכותיים והכריזמטיים האלה. בעיניי זו טרגדיה, והבסיס שלה הוא פשיטת רגל מוחלטת של ערכים".
איפה למשל את רואה את פשיטת הרגל הזו?
"בהתעלמות של משרד החינוך מההורים. את יודעת כמה פעמים אחת האמהות, שהיא מנהלת בית ספר, פנתה לשמואל אבואב (אז מנכ"ל משרד החינוך – גב"ח) וביקשה ממנו להיפגש או שידבר על זה, והוא לא השיב לה אפילו פעם אחת? משרד החינוך מעודד את השליחים של המכינות הקדם-צבאיות לבוא לבתי הספר לשכנע תלמידים ורוצה לקחת את האנשים הכי ראויים וערכיים, ואתה מפנה גב להורים האלה? בא לי לבכות כשאני חושבת על זה. זה מחריד.
"שני שרי החינוך שנפגשנו איתם, שזה בנט והרב רפי פרץ, ביקשו לשמור על העמדה שאומרת, 'אוטונומיה למכינות ואנחנו לא מתערבים וזה לא באחריותנו ואנחנו לא נקים ועדת חקירה'. זה מה שהם אמרו לנו, חד־משמעית. לא רק שהם לא חלק בעניין, הם גם לא יבדקו מי ומה חלק בעניין. בנט לא הפגין מנהיגות. מהדברים שההורים סיפרו אחרי הפגישה איתו, הם היו מאוד מאוכזבים מהגישה".
את מדברת הרבה על התנערות מאחריות כמדיניות. איפה עוד בתיק הזה את רואה התרופפות של הנורמות החברתיות?
"שלא יכול להיות מצב שמנהל המכינה והמדריך מבקשים שהמשפחות של ההרוגים ייצאו מהאולם כי לא נוח להם לראות אותן. לא נוח להם שצועקים שהם רוצחים. אז בחסות הקורונה הם אומרים, אנחנו בקבוצת סיכון. מותר לנו שלא יהיו פה אנשים. הגשתי בקשה למרות שאני לא צד, כי זה לא יכול להיות. הסנגורים התנגדו. צעקו עליי. אני לא צועקת חזרה. אני פשוט לא מוכנה לדבר הזה".
דיון הוכחות בתיק אסון נחל צפית
ההתפתחות החיובית לרגע זה מבחינת הורי ההרוגים ורייטן היא הודעתו של שר ההתיישבות והאחראי על המכינות צחי הנגבי לפני כשבוע על הקמתה של ועדת בדיקה ממשלתית, שלא תתערב בהליך הפלילי אבל תקבל סמכויות נרחבות לבדיקת האירועים. "אנחנו היינו הפגישה הראשונה שלו מיד כשהוא נכנס לתפקיד", היא אומרת. "עוד לא היו לו משרדים. מבחינתנו ראש הממשלה והשר הנגבי פעלו לפי מה שההורים ביקשו והסברנו בהרבה נתונים ומסמכים שהעברנו להם שיש פה משהו שגדול יותר מפוליטיקה".
מה את מצפה שיקרה בעקבות ועדת חקירה כזאת? הרי ועדות בדיקה הן יותר אקט סימבולי משינוי מהותי.
"זה חשוב. לא יקרה שום דבר אם יקרה פה אקט סימבולי. בעיניי סמלים הם דבר שהוא חשוב לחברה ולמדינה".
כאמור, כל קשר בין רייטן בגרסתה הנוכחית לבת ה-22 התוססת שפיזזה על המסך בערוץ הילדים הוא מקרי בהחלט. או לפחות ככה היא רוצה שנחשוב. לערוץ הילדים היא הגיעה ב־1994, בימיו הגדולים, לפני עידן הסלולרי וריבוי הערוצים, כשהערוץ היה המקום האמיתי והמגישים שבו היו שילוב של אלילים מוזהבים ושק של ערכים, גם כשהתפלשו בתוך אמבטיית שוקולד.
אבל גם אז, בזמן אמת, מתברר, רייטן הרגישה שמשהו לא עובד. "אני זוכרת שגרתי בדיזנגוף וירדתי מהבית, ואז עבר אוטובוס של תלמידים ופתאום כל האוטובוס התחיל לצעוק מהחלונות. שם הבנתי שהחיים שלי השתנו. אבל מהר מאוד הרגשתי, כמו שהיינו מגדירים את זה בערוץ הילדים, שאני לא בסינק עם המציאות הזו. אני לא בהלימה נפשית עם איפה שאני רוצה להיות. אני עושה דברים כי זה נוח לי, כי זה אזור הנוחות שלי, אבל זה לא באמת מי שאני ואני פשוט לא יודעת מה הדבר הבא, אז בינתיים אני עוד נמצאת על הגלגל. אותו הדבר קרה אחר כך בשנים שלי בטלוויזיה עד שהגעתי לערוץ עשר, וזה כבר באמת היה הסוף".
אני מניחה שכשאת מנסה לדבר על זה את גם מקבלת מבט של "מה את מתלוננת".
"גם כשעזבתי את ערוץ הילדים בגיל 28 היה מי שאמר, 'את נורמלית? אנשים נשארו שם שנים!' אבל הייתי במקום שאמרתי, זה לא מתאים יותר. אני לא יכולה להזדקן פה. זה נהיה הפחד שלי. לקחה בערך שנה־שנה וחצי להתלבט עוד בתוך הערוץ, ואז הציעו לי כל מיני הצעות מפתות, אבל כבר ידעתי שמקומי לא שם".
בגלל הכוכבות?
"כוכבות לא הייתה אף פעם משהו שהרגשתי איתו בנוח. הבנתי שלא טוב לי ושמה שחסר לי זה רק אומץ לעשות את המעבר. זה לא שעזבתי את הערוץ ובחוץ חיכתה לי איזו הצעה. אז הלכתי ללמוד, במקביל עשיתי קצת 'שבתות וחגים' ו'נשיונל ג'יאוגרפיק'. אני זוכרת שבסוף ימיי בערוץ הילדים הייתי בהופעות באילת ואמרתי לעצמי, 'אני לא עושה את הדבר הזה יותר'. סבלתי מכל רגע. כל מה שהרגשתי זה שאני עייפה, בוואקום, ואני נחנקת וזה לא מדבר אליי. ואני לא מתבשמת מהפרסום או מהכסף או מהחתימות, כי אז למזלי לא היה סלפי. להפך. זה הכביד עליי. זה לא היה לי כיף".
מתי הבנת שהכוכבות היא מעמסה?
"אי־אפשר להסביר את הטירוף. מהיום הראשון הייתי בדיאלוג עם המקום הזה, כי אתה יכול בשנייה להתפתות ולהתמכר לזה. לאשליה הזו. לאהבה הזו, שאין לה שום קשר למציאות. זו אהבה שהיא ריקה. אבל בגלל שהיא כל כך עוצמתית וגדולה, אנשים שיש להם אולי חור בלב או חסך באהבה נשאבים לזה מאוד, כי הם צריכים את זה. אני חושבת שגם לי היה חסך כזה בתור ילדה שהבית שלה התפרק בגיל 12, אבל הוא לא היה המניע".
מה התגובה של הילדים שלך לעברך בשואוביז?
"יש לי תחושה שהם בעיקר נבוכים. הם מכירים אמא עורכת דין. כשפונים אליי אנשים ברחוב אני לא רואה התרגשות גדולה מצידם, אולי אפילו מעין רצון שהרגע המביך הזה ייגמר".
את עוד בקשר עם מישהו משם?
"לא שמרתי על קשר עם האנשים. ייתכן שזה בגלל שנפרדנו לעולמות מאוד שונים. ייתכן שזו אני, שסוגרת תקופה ולא מסתכלת אחורה. אני גם לא הולכת לפגישות מחזור. כנראה בגלל זה היה נראה לי מאולץ להשתתף במפגשים יזומים שניסו לארגן במהלך השנים. אף פעם לא הרגשתי צורך או שנכון לי לשתף פעולה עם המפגשים האלה. עם זאת, כן התרגשתי ושמחתי מאוד לפגוש לפני מספר חודשים את מיכל ינאי, עודד מנשה, גיל ססובר ודנה דבורין. זה היה הזוי. זה היה בנסיבות מאוד מצערות של ניחום אבלים, אבל ישבנו יחד בחצר והדבר שהיה מאוד בולט הוא שיש חיבה והערכה מאוד גדולה בין כולנו, כאילו לא חלפו 20 שנה".
אגב, סיפור מצחיק ששמעתי - את זו ששידכת בין רותם סלע לבעלה אריאל רוטר.
"זאת כבר פעם שנייה. יש לי אינטואיציה לפעמים ואני מצליחה לחבר אנשים. אם הם לא היו מזכירים לי את זה אפילו לא הייתי יודעת. אני עבדתי באותן שנים בתוכנית הבוקר של 'קשת' ורותם עבדה אצל גיא פינס ככתבת שטח, והיא באה לראיין אותי באיזה אירוע. ואז הוא הגיע, והכרתי אותו דרך ההורים שלו, והיה נדמה לי בחצי השנייה שראיתי אותה מסתכלת עליו והוא עליה, שיש פה משהו שכדאי לפתח. שאלתי אם הם מכירים, אמרו לא, ואמרתי בואו תדברו. ועד היום הם מדברים. את רואה? לפעמים אני מחוברת לקול הפנימי שלי".
אחרי שש שנים בערוץ הילדים היא פרשה והמשיכה לשדות מרעה אחרים בטלוויזיה. היא הנחתה עם מני פאר ז"ל את תוכנית הבוקר של קשת ובהמשך תוכנית לייפסטייל, ואז עברה לערוץ עשר. משם כבר פרשה שלא על מנת לשוב. לא ברור למה, אבל האפיזודה הארוכה כמגישה ושחקנית בעיקר מביכה אותה כיום.
היא סיימה את התואר במשפטים במקביל לעבודתה בטלוויזיה, ואז הגיעה לסטאז' במשרד של זהר, שם נשארה. על אף הפרסום, היא התחילה בתחתית שרשרת המזון. "בהתחלה הייתי צריכה ללמוד הכל מאפס. ישבתי עם שני ילדים מצטייני דיקאן והייתי צריכה לשאול אותם איך עושים כל דבר. יושבת על הרצפה ומסדרת קלסרים".
כל חייה, היא מעידה, היא לא יודעת לקבל כישלון כאופציה, בטח שלא להסתכל עליו בהומור או סלחנות. "עד היום אני זוכרת את יורם לוינשטיין בלימודי משחק אומר לי, 'את עובדת עם הראש'. מה אני אעשה, זו מי שאני. לא היה תרגיל שנכשלתי בו. הוא אמר לי, 'די. אני רוצה שבתרגיל הבא את הולכת לתת לי פה כישלון מפואר'. וכמובן שלא יכולתי. לא יכולה. זה אותו מקום אובססיבי להצליח. את יודעת שלא תקבלי ממני פשלות בתור בן אדם שלא יודע להיכשל", היא צוחקת בעצבנות. "אין שום דבר מצחיק בכישלון. זה אללה יוסטור. לא מצחיק אותי, לא פעם ולא היום".
בשנה האחרונה היא איבדה פעמיים דמות אב: קודם כל את המנטור הרוחני זהר, ואז את אביה האמיתי. השניים נפטרו בהפרש של חצי שנה, והשאירו את רייטן בתפקיד המבוגר האחראי. לכאורה תפקיד שמוכר לה, כאם לשני מתבגרים (16 ו־14), אבל בפועל זה היה אובדן שפער בה חלל שהיא מתקשה למלא, וגורם לה לראשונה להגיע לדמעות.
"אבא שלי היה באמת אהוב ליבי", היא דומעת. "הוא נכנס לבית חולים ולא יצא. חטף חיידק. לא האמנתי למראה עיניי. הייתי איתו כשהוא נפטר. אמרתי לו שישחרר. אני לא אשכח את היום הנוראי הזה. הוא הלך ונחלש, והטיפול נהיה יותר ויותר אגרסיבי, ולא משנה כמה צעקתי. הוא היה מורדם והיה צריך להעיר אותו כי אמרו שהוא חטף שבץ מוחי. פחדו שהוא לא יכיר, אבל הוא הכיר וזיהה. אחרי כמה ימים קרא לי מנהל המחלקה. זה היה ערב שבועות. הוא אמר שהוא לא ייצא מזה.
"ואז נילי זהר, אלמנתו של אלי, התקשרה אליי. אמרתי לה שהמצב ממש גרוע. אז היא אמרה, 'אפרתי, לא נורא, עכשיו הוא ואלי יישבו יחד, ויעשו תחרות מי אהב אותך יותר'. הרגה אותי", היא דומעת. "כשחזרתי לחדר של אבא שלי התחלתי לדבר איתו ולהגיד לו שדי. אמרתי אבא, די, די, תשחרר, אל תילחם יותר. ולמרות שהוא היה מורדם, הוא כנראה שמע. כמו בסרט, לאט־לאט את רואה את המדדים יורדים. ורק המכונה המשיכה לעבוד שם גם אחרי שהוא הפסיק לנשום".
תוך חצי שנה איבדת אבא ואבא רוחני. מה זה עשה לך?
"עכשיו אני המבוגר האחראי. זה לא נורא. את תקופת הקורונה העברנו יחד בבית. מבחינה משפחתית, לא נפלתי לסטטיסטיקה. לא עם בעלי ולא עם הילדים. לא היינו בסיר לחץ. להפך. אמרתי, מתי עוד הייתי יכולה לבלות עם הילדים שלי שגם ככה לא סופרים אותי ולא רוצים להיות איתי כל היום" (צוחקת).
חוץ מהתיק של נחל צפית, זהר הוריש לרייטן גם את הייצוג של לימור לבנת בתביעת הדיבה שהגיש נגדה השר דוד אמסלם. לפי התביעה, לבנת סיפרה בראיון טלוויזיוני שבעת שהייתה שרת חינוך, אמסלם, אז פעיל ליכוד, ניסה לשדלה לבצע מינויים פוליטיים בתמורה לתמיכה של סניף המפלגה בירושלים. התיק נמצא כרגע בהליך גישור, אבל כפי שציין גורם שבקיא בתיק, "אמסלם שותה ללבנת את הדם, הוא לא עושה לה חיים קלים".
"לא הכרתי אותה לפני כן. היא קודם כל אומרת את כל אשר על ליבה בלי לדפוק חשבון. יש לה הרבה ניסיון. היא אישה חזקה. מלומדת. משכילה. מכירה את הפוליטיקה מלפני ולפנים. אני מרגישה שהלב שלה במקום הנכון. הערכים שלה הם משהו שאני מתחברת אליו".
ואמסלם?
(שותקת רגע) "אני חושבת שהוא באמת ובתמים מאמין בדרך שלו. במסגרת התגובה של אמסלם לדברים של לימור הוא השתמש במילים מאוד בוטות, כי זה הסגנון שלו. קרא לה נוכלת. שקרנית. ב’אולפן שישי’. הגיב שם לכתבה ההיא. אז יש אנשים שחושבים שזה סגנון חם ודוגרי ויש שמוצאים בסגנון הזה משהו לא מכבד. הרי באותה מידה לימור יכלה לתבוע אותו על זה שקרא לה שקרנית ונוכלת והיא לא עשתה את זה".
יש מי שמנסה להפוך את זה למאבק בין ישראל הראשונה לשנייה.
"בעיניי התיאוריה של אבישי בן חיים לא רק נראית מופרכת, היא גם מזיקה ולוקחת אותנו שנות אור אחורה. אצלי, שגדלתי אצל הורים שנולדו פה בארץ, הנושא העדתי מעולם לא עלה. גם הילדים היום, זה לא מעניין אותם ואם לא היו מפמפמים את זה זה לא היה עולה. זו שיטה של לייצר הפרדה וסכסוך פנימי ולהצית אש שלא קיימת. סבא וסבתא שלי הגיעו מטורקיה ומבולגריה. מה זה עושה אותי? זה ממש לא משנה. כל השיטה בלהסתכל על חצי הכוס הריקה היא חלק מהבעיה. ויכול להיות שהרבה שנים הייתה פה הגמוניה כי שלטה פה מפלגה איקס, אבל כבר שנים שולטת פה מפלגה וואי".
5 צפייה בגלריה
דוד אמסלם. ''יש שרואים בסגנון שלו חם ודוגרי, יש שמוצאים בסגנון הזה משהו לא מכבד''
(צילום: אלכס קולומויסקי)
ובכל זאת, המאבק בין לבנת לאמסלם מוצג כמלחמה בין ביביסטים לליכודניקים הישנים, הנסיכים. זה סימבולי.
"מבחינתי זו שאלה של איזו תרבות אתה רוצה לאמץ. האם אתה רוצה את תרבות הוויכוחים, הרמיסה, וחוסר הכבוד או לאמץ תרבות אחרת, שאני מתחברת אליה, והיא פחות הכבוד משלושת הכ"פים, אלא כבוד לזולת ולדעתו של האחר. והכבוד העצמי שלי זה לא משהו שאני צריכה להילחם עליו, כי הוא פשוט קיים".
עוה”ד אורי קורב וסיון רוסו, באי כוחו של מנהל המכינה יובל כאהן, מסרו: “הרוח במכינת בני ציון הייתה של צניעות, עשייה, ליברליזם, שוויון וסיוע לחלש. דעתו של כל אדם וחניך התקבלה ונשמעה בכבוד ונשקלה תמיד לגופו של עניין ולעולם לא לגופו של אדם.
יובל כואב את סבלן של המשפחות ולא זו בלבד שלא התנגד כלל לכניסת ההורים לאולם, אדרבה. יובל הצהיר כי הוא מכיר בחשיבות שמירה על זכויותיהם ובכלל זה על זכותם לנכוח באולם עצמו, והציע כי הדיונים ייערכו באולם גדול יותר”.
מנכ"ל משרד החינוך לשעבר שמואל אבואב מסר: "לגבי טענות ההתעלמות של משרד החינוך: מרגע שמשרד החינוך מעורב בהליך משפטי, מטבע הדברים היועצים המשפטיים והפרקליטות הם הסמכות לנהל את האירוע, ולכן נמנעה מאיתנו כל יכולת לעסוק בעניין הזה כולל לענות לפניות בנושא, כי זה בהתדיינות בבית משפט.
"לגבי הטענה על חוסר לקיחת אחריות: נפגשתי עם בנט ועם ההורים בזמנו והייתי בביקורים אצל חלק מהמשפחות. אם היינו בורחים מאחריות לא היינו מקימים מיד צוות שהסיק מסקנות והביא לשינוי דרך ההתנהלות של המכינות".
ממשרד החינוך נמסר: "הנושא הועבר לידי המועצה להשכלה גבוהה. ניתן לפנות אליהם".
משר החינוך לשעבר בנט נמסר: "ח"כ נפתלי בנט כואב את כאבן הגדול של המשפחות, אשר שילמו את המחיר הכבד ביותר. במהלך כהונתו כשר החינוך, נפתלי בנט ביקר באופן אישי בכל בתי המשפחות, נפגש עם ההורים מספר פעמים, דחף להקמת ועדת בדיקה בתוך משרד החינוך ודאג באופן אישי כי המסקנות של הוועדה יתקבלו ויאומצו בכל המכינות".
מהשר רפי פרץ נמסר: "השר פרץ מביע את צערו העמוק על האסון שאירע בנחל צפית, ושולח את תנחומיו למשפחות השכולות. בזמן האסון השר עמד בראש מכינת 'עצם' והיה חבר במועצת המכינות ומכיר את הנהלים של המכינות מקרוב, ולכן היה חשוב לשר כאשר שימש כשר החינוך להזמין את ההורים לפגישה עם כניסתו לתפקיד על מנת לשמוע ולסייע להורים.
"נוסף לפעולות שמשרד החינוך עשה מאז האסון כמו עבודה בהתאם לחוזרי מנכ"ל, שירותי חדר מצב ותיאום טיולים במשרד, השר פרץ דחף לכך שטיולים ופעילויות במסגרות קדם־צבאיות יעוגנו בחוק המכינות. מטרת החוק להסדיר לגמרי את פעילותן ולמנוע אסונות כאלה. החוק לא קודם כיוון שזו הייתה ממשלת מעבר וכעת הדבר עומד לפתחו של שר ההתיישבות שהמכינות נמצאות תחת אחריותו".
השר דוד אמסלם בחר שלא להגיב.
פורסם לראשונה: 08:02, 04.12.20
