לאיש העסקים ארקדי גאידמק היו כמה אשליות בקשר לישראל. "פעם הגעתי לכאן עם חבר ממוסקבה שאמר לי, 'זה כל כך מוזר. אנחנו על חוף הים, מזג האוויר כל כך טוב, אבל הכל כל כך לא מעניין, אפור ופרימיטיבי'", הוא נזכר. "רציתי שישראל תהיה כמו מונקו. תשווי את ישראל לדובאי. למה לא לעשות הכל כדי שישראל לא תהפוך לדובאי או למונקו? אני מתכוון מבחינת תנאי המחיה".
אולי הממשלה אחראית לכך באיזשהו אופן?
"מה הממשלה קשורה לזה? הממשלה נהדרת".
אז מי אשם?
"זה העם".
מה זה אומר?
"אופי כזה. כשהגעתי לצרפת לא היו לי נעליים, לא היו לי חולצות, ולמחרת הלכתי לעבוד. התחלתי למכור בבסטה בפארק, אבל אף פעם לא האשמתי אף אחד בשום דבר ולא ביקשתי מאף אחד שום דבר. לישראל יש פוטנציאל של מוחות, מדע, כלכלה, חברה, דת שמאחדת את העם. לישראל יש הכל. רק האופי של האנשים לא מאפשר לזה לקרות. כל אחד רוצה לעלות לאחר על הראש. מה את רוצה שאני אגיד, חסרי בושה? זה יותר מובן, אבל מעליב. ואולי אני גם כזה. לכן אני אומר את זה בזהירות: יש כמות מסוימת של חסרי בושה. אם עוצמים עיניים על כל מיני דברים שנוגעים פה לחיי היום־יום, הרבה מאוד דברים, אז אפשר להתקיים בישראל".
לאילו דברים אתה מתכוון?
"לאופן שבו אנשים מתייחסים האחד לשני פה. אנשים לא מאוד מנומסים. נגיד בצרפת, כל אחד חי את החיים שלו. בדובאי למשל החיים מאוד טובים, אין אגרסיביות חברתית, אנשים שקטים, לא מדברים בקול רם, מנומסים, לא אימפולסיביים, הם לא צועקים והכל נקי".
החשבון של גאידמק עם הישראלים פתוח כבר כמה שנים. באמצע העשור הקודם הוא היה אחד האנשים הפופולריים במדינה. ברחוב שרו לו "ארקדי מלך ישראל". פוליטיקאים ואנשי עסקים הסתובבו סביבו, והוא ללא ספק נהנה מכל רגע של תשומת לב. אבל האופוריה לא החזיקה מעמד הרבה זמן. הוא נחל תבוסה צורבת בבחירות לראשות עיריית ירושלים, הסתבך עם החוק ובסופו של דבר עזב את הארץ, גם אם מעולם לא לגמרי ניתק את הקשר וככל שהשנים עוברות הוא מגיע לארץ בתכיפות גדולה יותר – בעיקר בשל בתו ונכדיו שמתגוררים כאן. לדבריו, את מרבית זמנו בשנתיים האחרונות הוא בילה בביתו בהרצליה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
גאידמק (68), לא מעוניין לספר באיזו נקודה על הגלובוס הוא נמצא כרגע כי "היא משתנה לעיתים קרובות", אבל מסכים לזרוק רק כמה רמזים, איך לומר, כלליים למדי. "אני נמצא במקום שבו לרוב נופשים. יש פה יער, חוף ים, מעט קשר עם אנשים". את הימים הוא מעביר בקריאת מיילים, בשיחות עם עורכי דינו שמנהלים את העניינים המשפטיים שלו ובמשחקי שחמט אונליין, שבהם הוא מתחרה מול מתמודדים מכל העולם. אבל כששואלים אותו איפה הוא מרגיש הכי בבית, הדיסקרטיות מתמוססת, והוא עונה מיד, "בצרפת ובישראל".
סיפור האהבה של גאידמק עם ישראל החל בקיץ 2005, אז הפך לספונסר של קבוצת הפועל ירושלים בכדורסל ולבעלים של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים שבראשותו הפכה לאימפריה בקנה מידה ארצי. הספורט היה רק המקפצה למעורבות בחיים הציבוריים בישראל. גאידמק, שעשה את הונו הגדול מעסקאות נדל"ן בברית־המועצות ובהמשך מעסקאות נשק באנגולה, הגיע די במפתיע אל הביצה הקטנה. בהתחלה הוא נתפס כעוד אוליגרך רוסי שנמלט בחסות השורשים היהודיים שלו לישראל, אחרי שהוצא נגדו צו מעצר בצרפת בחשד להעלמות מס וסחר בנשק בלתי חוקי, אבל מהר מאוד הוא כבש את לב הישראלים דרך המגרשים, והפך לסלב.
5 צפייה בגלריה
''בית"ר בתקופתי הייתה הנבחרת הטובה ביותר''. גאידמק בימיו בבית"ר ירושלים
(צילום: חיים צח)
הקבוצה הירושלמית כיכבה. פיזור הדולרים המסיבי של גאידמק הביא לה אליפות, דאבל ועוד גביע. אבל לא תשוקה לכדורגל הייתה מה שהניע את גאידמק לרכוש את הקבוצה והסמל. "אחרי שקניתי את בית"ר כולם רצו לשמוע ממני. זה מושלם. אני יכול להעביר את המסרים שלי", סיפר ל'שבעה ימים' ב־2005. וכך היה. כולם רצו לשמוע את האיש הלא־שגרתי שמתראיין באנגלית במבטא רוסי והבעת פנים קרה, עם לוק ג'נטלמני ובעיקר עם המון כסף, שכולם רוצים להיות כמותו ואיתו. היום הוא מספר כי גם בדיעבד לא היה נוהג אחרת.
אמרת בעבר שהשתמשת בבית"ר כדי להיבחר לראשות עיריית ירושלים, זה נכון?
"למה לא? השתמשתי בבית"ר כי באותה תקופה הייתה לי יכולת כלכלית ורציתי לקדם את השם של העיר הזאת. בית"ר היא הסמל של ירושלים, והיא צריכה להיות הטובה ביותר. לכן לקחתי את בית"ר ובאופן עקבי זכינו בגביע ובאליפות. ומה זה כדורגל? אני לא מבין בכדורגל וזו עוד ראיה לכך שכדורגל מושך תשומת לב של קבוצת אנשים גדולה. זה היה טוב לשם של ירושלים".
נדמה שעשית מהלכים שגרמו לכך שידברו עליך הרבה, כמו למשל להחתים את השחקנים המוסלמים בבית"ר, תחת מחאה בוטה של חלק מהאוהדים.
"בית"ר בתקופה שלי הייתה נבחרת הכדורגל הטובה ביותר. אז כמה מהאוהדים חשבו שלא צריך להביא אותם. לא האוהדים שחשבו על המשחק, על הספורט, אלא האוהדים שהביעו את הדעות הפוליטיות שלהם ויש להם זכות לכך. אבל לי יש זכות לחשוב שצריכים להיות מוסלמים, כי זה ענף ספורט כזה שמושך תשומת לב רבה, ובמקום שבו חיים באופן היסטורי גם מוסלמים וגם יהודים וגם נוצרים, גם מוסלמים צריכים לשחק בו".
אתה חושב שאם היית מחתים היום שחקנים מוסלמים לבית"ר זה היה מתקבל אחרת?
"כן כי היום זה מגוחך לצאת נגד מוסלמים. רוב המוסלמים מתייחסים ליהודים ולישראל בצורה חיובית".
את שיא האהדה והאהבה הישראלית גאידמק זכה להרגיש כשבעיצומה של מלחמת לבנון השנייה הוא החליט להרים את הכפפה היקרה שלו ולהקים עיר אוהלים מפנקת לתושבי הצפון בחולות ניצנים. "כשנזכור את המלחמה, נזכור את ניצנים. וכשנזכור את ניצנים נזכור אותך, ארקדי גאידמק", אמרו עליו אז תושבי הצפון. הוא הפך לאביר על הבנטלי. גיבור לאומי. סקרים שנערכו באותה תקופה הצביעו על כך שהוא פופולרי יותר מרוב אנשי הציבור בישראל.
אבל, שם גם התחילו הסדקים בתדמית המלוטשת אותה גאידמק דאג לטפח. בקרב הישראלים שבמשך תקופה ארוכה היו מוכנים להתעלם מענן החשדות הפליליים נגדו בישראל ובצרפת ומההתבטאויות החמורות שלו נגד גורמי אכיפת החוק, החלו להרים גבה. נגד גאידמק נטען שהוא פופוליסט, שרוכב על החלל שהשאירה הממשלה, שרוצה לקנות את אהבת ההמונים ובעיקר להימלט מההסתבכות המשפטית שלו בצרפת.
מה שרצית אז זה שהישראלים יאהבו אותך?
"לא. אבל מה זאת אומרת? כולם רוצים שיאהבו אותם, במיוחד האישה. אבל זה היה הגורל. אני לא החלטתי שום דבר. כשצריך לקנות חתיכת נקניק או גבינה, את מחליטה, אבל באופן כללי הכל גורל. במצב שלי היה יחסית קל להיות אהוד פה. היה לי כסף והייתה לי תשוקה להשפיע על החיים של האנשים פה".
5 צפייה בגלריה
''אני יודע שהשפעתי''. גאידמק בעיר האוהלים שהקים בניצנים בזמן מלחמת לבנון השנייה
(צילום: צפריר אביוב)
15 שנים אחרי, את הכינוי "פופוליסט" הוא מקבל בהשלמה, אם כי הוא כמובן לא חש ככה. "זכותו של מי שחושב שהצעדים שלי בזמנו היו פופוליסטיים לחשוב כך. אני יכול להגיד שזה לא המצב, אבל זה לא ישנה דבר. ואת יודעת מה, בסדר, אני פופוליסט. אבל מה עם זה שבמלחמת לבנון השנייה סייעתי לאנשים לברוח מהטילים? כן, נכון, זה פורסם בתקשורת. מה אני יכול לעשות? אני לא הקמתי את ניצנים כדי למשוך תשומת לב, אלא כדי לעזור לאנשים. אנשים מסוימים ניסו להגיד שאני ניצלתי את המצב אבל לא, הייתה מלחמה ואלה היו הנסיבות. אני יודע שהשפעתי, שהנה החיים שלי עברו ועשיתי משהו בעל ערך".
נעלבת?
"אלה החיים. ככה הם בני האדם. אני לא פופוליסט. ובכלל לא נעלבתי. הכל זה גורל".
יש משהו שבכל זאת יכולת לעשות כדי לשנות את הגורל?
"אולי הייתי צריך לחשוב יותר על האינטרס האישי שלי. כשאני לוקח על עצמי איזושהי הבטחה אני נצמד אליה עד הסוף. גם אם בשלב הבא אני שם לב שההבטחה הזאת התקבלה ממני עבור אנשים לא מאוד מצפוניים וכמובן אני מפסיד. אני לא מתכוון לספר על מקרים ספציפיים שבהם אני חושב שהפסדתי משהו. גם בעסקים הפסדתי הרבה בישראל בגלל שסמכתי יותר מדי על האנשים פה. הרבה ניצלו את האמון שנתתי. היה יכול להסתיים באופן הרבה יותר טוב אבל זה לא קרה".
כמה הפסדת?
"הרבה".
בימים הזוהרים שלו בישראל הוא התגורר בבית פרטי בקיסריה, החזיק על פי הצהרתו שני מטוסי מנהלים, שתי יאכטות ומספר אדיר של רכבי פאר, ששוויים הכולל היה כ־700 מיליון שקל. בשיא ה"ארקדימאניה", אחרי מלחמת לבנון השנייה, הוא החליט להיכנס לפוליטיקה והכריז על הקמת תנועת 'צדק חברתי'. בהמשך החליט להתמודד על ראשות עיריית ירושלים. "אין לי ספק שכל העיר תצביע עבורי", הצהיר אז בראיון ל'ידיעות אחרונות'. "אין מי שלא מכיר היום את גאידמק ויכולתו". אלא שתוצאות הבחירות העניקו לו סטירה מצלצלת. הוא הובס וקיבל 3.6 אחוזים מן הקולות בלבד ורשימתו לא קיבלה אף מושב במועצת העיר. לאחר ההפסד אמר שאין לו עוד עניין בפוליטיקה הישראלית. הוא עזב את ישראל לרוסיה במפתיע בטענה שזה בגלל מצבו הבריאותי, לא לפני שהספיק להפסיד כמה מאות מיליוני שקלים בסדרת השקעות כושלות.
"באותו רגע היה נראה לי שתפקיד ראש העיר של ירושלים מתאים לי", הוא אומר במבט לאחור. "באופן אובייקטיבי אני חושב שזאת הייתה תקופה היסטורית בעולם".
מה רצית להשיג?
"כל אדם עושה מה שנראה לו. ככה זה בחיים. אנשים יוצאים החוצה לטייל בחוף הים - למה? ככה. אני חושב שזה היה נכון אז. רציתי להשפיע על המעמד של ירושלים. רציתי לכונן מערכת יחסים בין האוכלוסיות בירושלים, רציתי שהנציגים של הדתות השונות ייפגשו באירועי ספורט".
גאידמק היה בטוח שההצלחות הספורטיביות שהשיג בעיר יזניקו אותו ללשכת ראש העירייה, אבל נוכח לדעת שאצטדיון טדי זה דבר אחד, וכיכר ספרא היא דבר אחר לגמרי. ממרחק הזמן, הוא דווקא טוען שהוא לא מאוכזב.
"באופן כללי אני מאוד מרוצה שלא נבחרתי", הוא אומר. "למה אני צריך את המורכבויות של התפקיד הזה? אבל אני רואה את זה באופן מאוד מוזר. תראי, לדוגמה, חברת 'פלאפון' לקחה אותי לעשות קמפיין כי הם בדקו לפני את רמת הפופולריות שלי – זה היה קמפיין יקר, ואם הם בחרו בי באופן אקסקלוסיבי לייצג אותם אז כנראה שהייתי פופולרי. לבית"ר הייתה את כל התמיכה שלי, יותר מלכל קבוצה אחרת בישראל, עד היום כשאני הולך ברחוב כולם מזהים אותי, זוכרים אותי. גם חלק מאוד קטן מהמצביעים באמת מבינים את התוכנית הפוליטית של המתמודדים, מה הם מציעים. אנשים מצביעים לשם ולפנים, ואני חושב שזה די בלתי אפשרי שהפנים שלי היו פחות מוכרות משל מתמודדים אחרים. אבל ישראל היא מדינה מאוד ספציפית, הכל סביב הישרדות העם היהודי. ואין ספק שאני לא אדם שמסוגל לקבל החלטה על עתיד האומה. להיות אחראי. והעובדה שהייתי ואני עדיין מאוד פופולרי והיו לי כוונות טובות לא אומרת שהייתי יכול להיות מנהיג טוב. אבל אני יודע שעד היום לאנשים יש רק דעה טובה לגבי הכוונות שהיו לי אז, גם לערבים וגם ליהודים".
אבל אז חשבת שאתה יכול להיות מנהיג טוב ומתאים?
"אולי חשבתי שכן. רציתי להביא לשלום ולמערכת יחסים טובה בין הקבוצות השונות בתוך ירושלים, אבל זה היה רק בתיאוריה, וזה לא אומר שיכולתי לממש את התיאוריה הזו".
אז הרגשת שאתה רוצה ויכול לעשות את זה?
"כן, כך חשבתי, אבל בלי באמת לחשוב על זה לעומק. אני חושב שפוליטיקאים שנבחרים לא חושבים על זה יותר לעומק ממה שאני חשבתי על זה, ההבדל הוא שאלה החיים שלהם, הם יודעים לעשות רק את זה. מבחירות לבחירות לבחירות. לפעמים אנשים טובים נבחרים להיות מנהיגים כמו נתניהו. שאלוהים יברך אותם".
גאידמק הוא אב לשלושה ילדים (סשה, קטיה וסוניה) ויש לו עשרה נכדים. הוא נשוי לאיירין צירולניקובה במשך יותר מחמישה עשורים. בתו קטיה, מעצבת תכשיטים, עלתה לארץ לפני כשנתיים והיא מתגוררת בתל־אביב יחד עם בעלה ושלושת ילדיהם. הראיון עימו התקיים ברוסית ונפרס על פני מספר שיחות, כשלעיתים הוא נאלץ להפסיק את השיחה בפתאומיות כדי לטפל בענייניו ואז נעלם לכמה ימים.
הטון המפויס והשלו שגאידמק מקפיד עליו מתערער כשחוזרים איתו להסתבכויות המשפטיות שלו בישראל. תזכורת קצרה: בעקבות חשדות שגאידמק עבר על חוק איסור הלבנת הון בחשבונו בסניף בנק הפועלים בתל־אביב הוגש נגדו באוקטובר 2009 כתב אישום, על הלבנת הון בסך 650 מיליון שקל כשב־2012 הושג הסדר טיעון בין גאידמק למדינת ישראל, והוא הורשע בסופו של דבר בעבירה קלה יחסית של "ביצוע תחבולה וניצול מכוון של טעות – שאין בה מרמה", וכך, במקום לרצות שנות מאסר ארוכות בגין האישום המקורי, הטיל עליו השופט המחוזי צבי גרופינקל רק שנת מאסר על תנאי וקנס של 21 אלף שקל, והורה לו בנוסף לכך להעביר לקופת המדינה שלושה מיליון שקל. מה שהציל את גאידמק, כפי שעולה מגזר הדין, היה קושי להרשיעו בעבירות של הלבנת הון – בשל קשיים טכניים בהחלה רטרואקטיבית של החוק.
עד היום, גאידמק סבור שזו הייתה רדיפה אישית על כלום. "תביני ששוטרים רבים חושבים קודם כל על הקריירה האישית שלהם. למשל, המפקד דנינו (שהיה אז ראש אגף החקירות במשטרה), רק כדי למשוך לעצמו תשומת לב, באופן בלתי מבוסס לגמרי, פושע אפילו הייתי אומר, פושע, פתח נגדי בחקירה, שלא הובילה לשום דבר. זה היה פשע. הוא השתמש בפרסום שלי למטרות האישיות שלו. זה הכל. ואיך זה נגמר? בכלום. כי לא היה כלום".
לא במקרה גאידמק משתמש בביטוי שהפך לסלוגן של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא מזדהה. "לצערי, כשאנשים מכהנים בתפקידים ציבוריים, הם מושכים תשומת לב, כולל תשומת לב של ארגונים ממשלתיים שונים שמוצאים לנכון להתעסק בחקירות שנוגעות לאנשים מפורסמים. גם אני הרגשתי את זה בזמנו. גם בצרפת וגם בישראל".
איך זה קשור לבנימין נתניהו?
"אולי רוצים להאשים אותו בהפרה של חקיקה מסוימת. האם זה המצב? אנחנו לא יודעים, אבל זה מה שמושך התפקיד הציבורי שלו, כמו בישראל, גם בכל העולם. באופן אישי מר נתניהו מאוד מוצא חן בעיניי, ואני חושב שמכל הפוליטיקאים שיכולים להתמודד על תפקיד ראשות הממשלה הוא הכי מתאים. כל העניינים הפרטיים שלו לא צריכים להיבחן. ותודה לאל שראש הממשלה מאפשר לאזרחי המדינה להביע את דעתם. צריך להיות לו חיסיון מלא כמו למשל ברוסיה".
אחת ההסתבכויות המרכזיות של גאידמק, פרשת 'אנגולה גייט', שריחפה מעליו במשך שנים רבות, דווקא לא הסתיימה בכלום אלא במאסר. במרץ 2007 הוגש נגד גאידמק כתב אישום חמור בצרפת שעירב גם שר צרפתי בכיר, ולפיו בשנות ה־90 היה מעורב במכירת נשק במאות מיליוני דולרים לממשלת אנגולה ולנשיאה, שניהל מלחמת אזרחים עקובה מדם. במשפט דרשה הפרקליטות הצרפתית להטיל על גאידמק שש שנות מאסר. בשנת 2011 התקבל ערעורו, ובית המשפט בצרפת זיכה אותו מהאישומים נגדו בגין מסחר לא חוקי בנשק. גאידמק הורשע כאמור בעבירות מס והלבנת הון במסגרת הפרשה ונידון לשלוש שנות מאסר. ב־2015 הסגיר את עצמו לצרפת ואחרי ערעור נוסף, ריצה בפועל מאסר של שלושה חודשים וחצי בלבד. "ישבתי בחדר נפרד, וצפיתי בטלוויזיה כל היום, התאמנתי, שיחקתי שחמט, קראתי ספרים. הגיע בכל יום רב שהיה מביא לי אוכל ממסעדות כשרות".
נשמע לא רע.
"כן, כלא רגיל".
לא בדיוק רגיל. היו רגעים מפחידים?
"לא, כמובן שלא".
בכל זאת כלא.
"זה היה כמו מלון שלושה כוכבים. חדר נורמלי, 15 מטר, שירותים, מקלחת, מטבחון, שיחקתי שחמט. משמונה בערב עד שש בבוקר אסור לצאת מהחדר לבד ככה סתם. ואחר כך הדלתות נפתחות ואפשר לצאת, ללכת במסדרון הלוך ושוב. מה לעשות? אלה החיים. יש יותר גרוע".
איך הצלחת לקצר את משך המאסר?
"עירערתי. אני מבין שלהרבה קוראים זה לא מסתדר שלא ישבתי שלוש שנים אלא רק 75 יום. אנשים שחושבים שהם הכי נכונים והכי טובים, זו זכותם וככה צריך להיות, אבל ככה זה".
מתנהלות נגדך תביעות כיום בארץ? בעולם?
"תביעות בבית המשפט נגדי כבר אין. אבל תמיד יש קונפליקטים עסקיים שונים".
ובישראל?
“כנראה יש איזשהם דיונים עם איזשהם עורכי דין, אבל זה לא משמעותי".
אתה מתחרט על דברים מסוימים שעשית?
"לא, אני לא מצטער על שום דבר. על מה אני אמור להצטער? הכל היה מצוין. יכול להיות שלא מוצא חן בעיניי משהו בהתנהגות של הישראלים, אבל חוץ מזה הכל נהדר".
***
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "החקירה התנהלה במקצועיות ובניקיון כפיים. במוקד העניין חשד לביצוע עבירת הלבנת הון. עם סיום החקירה הועבר התיק לפרקליטות ואף הוגשו כתבי אישום נגד מספר חשודים. כל בר דעת מבין שהטענות המועלות כעת בחלוף 15 שנים נועדו אך ורק לנסות ולהשחיר את פניה של מערכת אכיפת החוק".
מטעמו של המפכ"ל לשעבר רב־ניצב בדימוס יוחנן דנינו נמסר: "הדברים אינם ראויים להתייחסות. ההשתלשלות העובדתית לאורך שני העשורים האחרונים בהקשר של ארקדי גאידמק מדברת בעד עצמה".
