לפני שש שנים, כשהוא שוכב על רצפה מטונפת של בית בסג'עייה, תא"ל רסאן עליאן – אז אל"מ – הבין שזהו. פה הוא ימות. טיל שירה חמאס פיספס את עליאן בסנטימטר, אבל גרם לו לפציעה קשה בפנים. הוא לא היה יכול לראות את הדם, אבל הוא זוכר גם היום איך הרגיש אותו, חם וסמיך, מכסה את כולו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
- "אנחנו מביאים לארץ את ה-F-35 של חיל הים"
- "יש לנו יכולות שאין לאף יחידה בצה"ל": הצצה ליחידת הרחפנים
- "משבי אתה לא יוצא שלם, משהו נשרט": עדויות שבויי מלחמת יום הכיפורים
"אתה מאבד את ההכרה לכמה שניות ואתה מתעורר ככה", הוא משחזר. "ואתה אומר לעצמך, יש מצב שאני אמות עכשיו. בגלל כל הדם וזה שלא ראיתי חשבתי בהתחלה שהפציעה היא במוח. ואז אתה אומר לעצמך וואי-וואי. אתה משחזר את הילדים. האישה. המשפחה. עובר לך הכל בראש בשנייה".
אתה זוכר שהרגשת משהו? פחד? בדידות? אדישות?
"לא. רק אמרתי לעצמי שזה הסוף. יש כאלה ששואלים אותי, 'תגיד, אתה לא מפחד למות במלחמה?' כאילו, מה זה מפחד למות? במלחמה לפעמים מתים. מה לעשות".
רק דקה קודם לכן הוא עוד היה בשיא התפקוד כמח"ט גולני הטרי – מח"ט גולני הדרוזי הראשון, כפי שנהנים בצה"ל להדגיש - שאחרי חודש וחצי בלבד בתפקיד מצא את עצמו מוביל את החטיבה במבצע צוק איתן לתוך עזה עם סכין בין השיניים. בלילה הראשון, בשלוש לפנות בוקר, תוך כדי ניהול המערכה מהמפקדה, הוא לקח החלטה של מי שכל חייו שם את עצמו בחזית, והצטרף לכוחות בשטח. "אני עם גדוד 51, בבית איפה שהמג"ד נמצא", הוא משחזר. "ירי מכל הכיוונים. אני זוכר שיחה שלי עם השליש של החטיבה שעוסק במי החיילים שנמצאים בתוך הנגמ"ש. אני זוכר שעלינו על כל השמות".
ואז ראית את הטיל מגיע?
"לא. הוא נכנס דרך החלון. ואני חוטף את הפיצוץ לתוך הקיר שאני נשען עליו. אבל אני אגיד לך מה שמעתי, כי זה משהו שנשאר לי בראש. פיצוץ גדול ורעש של זכוכיות מהחלון שנפלו על הרצפה. בדיעבד הבנתי שהטיל פשוט עבר ביני לבין קצין אג"מ. סטייה של סנטימטר הוא היה מוריד לי חצי מהפנים או את הראש. ואז אני עף באוויר ונופל עם הפנים לרצפה, ומאבד את ההכרה לכמה שניות.
"הדבר הבא זה מישהו גורר אותי אחורה וברקע צעקות, 'המח"ט נפצע!' ברגע הזה אני מצליח להתאושש קצת. לקום. מנקים ממני קצת את הדם ומתחילים לחבוש אותי בעין ובראש. ושם מתחיל דין ודברים אם אני ממשיך להילחם".
סליחה, בין מי למי יש דין ודברים בדיוק?
"טוב קודם כל מול עצמי. רק מול עצמי. זה ודאי".
ומה עצמך אומר לך?
"האמת? עצמי אמר שיש תשובה אחת: שהכל בסדר. אתה מרגיש קצת את הראש, לא רואה באחת העיניים, אבל אני מרגיש שאפשר להמשיך. ואז רופא מגיע. אומר לי, 'נכנס לך רסיס לעין וחתך את העפעף וזה מסוכן מאוד'. כיום אני רואה בעין הזאת. היה לי מזל".
להמשיך, לפחות בשנייה הזו, כבר לא הייתה אופציה. "הרופא אומר, 'רוצים לפנות אותך'", עליאן מספר. "ומסביב בלגן מטורף. יוצאים מהבית וזה כמו מלחמת עולם! הכל פיצוצים. ואתה רואה ירי, פצמ"רים נופלים, בית עולה באש לידך. מלחמה. מעלים אותי על הנמ"ר עם עוד שני פצועים, מגיעים למסוק - אני לא רואה אותו אבל שומע אותו, בשלב הזה אני כבר ממש לא רואה. נותנים לי מורפיום, אני מעורפל. מנסים לשמור אותי בהכרה ואומרים, 'המח"ט אנחנו צריכים אותך, אתה חשוב לנו'. פנו ללב שלי (צוחק). אין לי ספק שאירוע מהסוג הזה זה אירוע דרמטי לפקודים. דרמטי מאוד".,
מצחיק שאתה אומר פקודים. גם בשבילך זה מעט דרמטי.
"זה לא העסיק אותי באותו רגע. באמת לא. בגלל זה גם לא חשבתי על הבית. אתה נכנס כל כך עמוק למה שאתה עושה, ולמשימה ולאחריות".
אבל יש לזה מחירים. מול עצמך, מול המשפחה.
"נכון. בבית חולים תפרו אותי. לא היה ניתוח אבל היו הרבה מאוד תפירות. דיברתי עם אשתי, אני אפילו לא זוכר ממש מה נאמר, רק אמרתי לה שנפצעתי והכל בסדר. אמרה, 'אתה בטוח? באמת?' היא קולית גם. אמרתי לה, 'אל תבואי'".
סליחה?!
"קודם כל, עדיף שלא בגלל איך שנראיתי, ושתיים, ידעתי שאני חוזר לקרב אז חבל על הזמן".
מה אתה זוכר מהיממה ההיא בבית החולים?
"הכל מעורפל לי. מבולבל. אלה היו 24 שעות אחרי שבועיים כמעט בלי שינה. הלילה הראשון היה לא קל כי הגיעו כמה פצועים של החטיבה והגיעו מפקדים. הכל היה מבלבל. השעה והמסדרון הריק, ומדי פעם מגיעים עוד חיילים. והרעש הזה של המסוקים... רעש של מסוק שמגיע לבית חולים בזמן מלחמה להביא נפגעים. אין משהו אחר. הרעש הזה פחות עושה לי דפיקות לב כיום, אבל הוא עדיין מרגיז אותי. מפחיד כזה".
מתי החלטת שאתה חותך משם?
"אחרי יום וחצי אמרתי להם, חבר'ה, אני הולך. הרופאים לא הסכימו. היו לי הרבה תפרים בכל הראש ובאצבעות ואמרו לי שזה יכול לקבל זיהום וזה יעשה נזק יותר גדול. אבל זה משהו שהוא הרבה יותר חזק מאיתנו. אתה עושה משהו שנראה לא טבעי. זה מסוכן. אבל עדיין עושים מה שעושים".
עליאן חזר לחזית לעוד 50 יום של לחימה. השיבה הביתה, הוא מספר, הייתה עסק מוזר במיוחד. "גם עבר הרבה זמן, וגם כי אחרי כל הרעש והפציעה והקרב מוזר להגיע לבית לאינטימיות ולמשפחה", הוא מסביר. "אני זוכר שהייתי לחוץ. לא היה לי מושג מה הם חשבו, מה עבר עליהם. אתה כבר מאוד רוצה להגיע הביתה, אבל משהו יושב עליך. וכל אחד מגיב אחרת. לשני ילדים היה יותר קל, אבל האמצעי קיבל אותי הכי מוזר. נכנסתי, הוא הסתכל עליי, הסתובב והלך".
וואו.
"כשלא הייתי הם חוו סטרס מטורף שלא היה לי מושג עליו. בלי קשר לפציעה שלי, אבא שהולך למלחמה זה מורכב. אבל מעבר לזה, הייתה עליי התקפה מאוד מכוערת מצד האוכלוסייה הערבית. כותרות מכוערות בתקשורת. המשפחה עברה משהו מורכב מאוד מאחורי הקלעים, שמו שמירה על הבית שלי. היו איומים ממשיים מצד ערבים־ישראלים. גם ברמה המודיעינית, ברמת המשטרה. כולל חוליות שעצרו אותן באיו"ש שהיו בדרך אליי בכוונה לפגוע. ועוד בחור שעצרו אותו במשטרה אחרי התבטאויות גזעניות ומאיימות. הגעתי איתו לבית משפט שלוש שנים אחרי זה. כל זה קורה בבית שלי ואני הייתי במלחמה. זה היה הזוי".
כלומר, אתה חוזר כשבציבור אתה גיבור לאומי, ומקבל בבית משפחה שלא מספיק שעברה טראומה בגלל שאבא נפצע, היא גם מקבלת איומים.
"נכון. כמעט שנה היה סיור משטרתי שלוש פעמים ביום. הילדים היו רגועים, אבל אפילו אבא שלי הגיע למצב שאמר שעדיף שלא ילכו לבית הספר ברגל. והייתה הדאגה של אשתי שיקרה להם משהו. אבל שוב: לא הייתה דרמה. בטבע שלי עד היום שום דבר הוא לא דרמה. אחרי צוק איתן זה רק התחזק. כאילו מה יותר דרמה מטיל שעף עליי?"
ואיפה כל זה השפיע על היחסים עם הילדים? עם אשתך? לחיים האלה יש מחיר.
"הם כמעט לא דיברו איתי על הפציעה. אני חושב שזה הפך אותם ליותר חרדים לי, אבל זה לא נאמר. מה שקורה אצלם מתחת לפני השטח זה מעניין מאוד. אבל אנחנו לא משפחה דרמטית. בבית גדלנו על קשיחות, במובן שלא מכל דבר צריך להישבר. גם כשאתה חוזר ממלחמה, זה לא דרמה".
ומבחינת אשתך?
"היא מתחשבנת איתי עד היום. גם על זה שהיא לא באה לבית חולים. זה כנראה משהו שלא ייעלם. כי חיכו לי ולא באתי".
בעצם בזה שחזרת לקרב הוכחת לה ולילדים שהם לא במקום הראשון.
"זה המקום שאני חושב שהיא כועסת. כי כשחזרתי לשם בלי שהם יראו אותי לא שמתי אותם בעדיפות הראשונה. זה דובר. בטח. אבל מה אני יכול להגיד במצבים כאלה? מה זה יעזור לי? אני יודע שבפעם הבאה אני אקבל אותה החלטה".
שש שנים אחרי צוק איתן, עליאן הוא אותו עליאן. גבר־גבר, מהסוג שלא מייצרים אצלנו יותר. הוא בן 48, נעים מאוד, אנליטי, בטוח בעצמו. העיניים שלו ראו הכל: מחומת מגן, דרך לבנון השנייה ועד צוק איתן. בקרוב הוא אמור לקבל דרגת אלוף ולהתחיל את תפקידו החדש כמתאם פעולות הממשלה בשטחים. על קיר הלשכה הספרטנית שלו בבית אל, מקום מושבו הנוכחי כראש המינהל האזרחי, תלויה חולצת מדים שלו ממוסגרת, ולידה שלט עם המשפט: "תוצאות לא תירוצים, הסברים לא משנים עובדות".
לכן אולי היה כל כך מופתע לגלות, אחרי שחזר מצוק איתן, שבזמן שהוא נלחם בעזה, בישראל הוא הפך לגיבור לאומי. שם נרדף לרעות והקרבה. עד היום הסלבריטאות שזכה לה מביכה אותו כהוגן. "חודשים אחרי צוק איתן אני לא ידעתי איפה להתחבא", הוא כמעט מסמיק. "כמעט חודשיים לא הלכתי לשום מקום. זה לא קל. אני עוד עם קולות של מסוקים בראש ואנשים רק רוצים ממך סלפי. עכשיו כמח"ט אתה מגיע לטקסים של החטיבה, השבעה, כומתה, מרוץ גולני. ביום שנכנסנו לצוק איתן התגייס מחזור. אתה הולך לטקס ואנשים משתגעים ואתה, לא נעים לך. הייתי כל הזמן מתחמק".
אבל יש נושא אחד ממנו עליאן לא רצה ולא יכול להתחמק: תקרית הנגמ"ש שאירעה במהלך הקרב של גולני בסג'עייה, ביום הראשון למבצע. הנגמ"ש נתקע באמצע השכונה העזתית בגלל תקלה טכנית, הותקף בטילי נ"ט ועלה באש. כל ניסיונות החילוץ עלו בתוהו. עדויות של חיילים שהגיעו מאוחר יותר לזירה וחיפשו חלקים מחבריהם לפלוגה נחרתו בתודעה הלאומית.
שבעה חיילים נהרגו באירוע. אחד מהם הוא אורון שאול, שבחמאס טוענים שהם מחזיקים בגופתו והוא הוכר כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע. עליאן היה המפקד שהחליט על הפעולה, והספיק לנהל את האירוע בשעות הראשונות - עד שנפצע בעצמו. אחרי סיום צוק איתן, פרשת הנגמ"ש הציפה דיון ציבורי בנושא, שכלל ביקורת חריפה מאוד על ההתנהלות בשטח.
כצפוי, בשביל עליאן העיסוק באירוע ההוא טעון מאוד. כל כך הרבה פעמים הוא ניתח אותו לפרטי פרטים, הוא אומר, בפני עצמו ובפני משפחות שכולות, ששאל את עצמו את כל השאלות האפשריות. ואף שהוא בטוח שלא טעה, האירוע ההוא לא נותן לו מנוחה. "מה זה 'אסון הנגמ"ש'?" הוא יורה. "כשהתחילו לדבר על אירוע הנגמ"ש בשפה של אסון זה מאוד הכעיס אותי. אני חושב שבמלחמה יש אירועים רבים. אני לא חושב שאפילו אירוע אחד צריך לקרוא לו אסון. את יודעת כמה טנקים נפגעו בלבנון השנייה? צוותים שלמים נהרגו. אז מה, יש אסון הטנק הזה ואסון הטנק הזה? לא, זה חלק מפעולה קרבית תוך כדי מלחמה. וכן, נגמ"ש יכול לחטוף אר־פי־ג'י".
אולי קראו לזה אסון בגלל ההחלטה להשתמש בנגמ"ש המיושן הזה מלכתחילה?
"כל השאלות האלה נשאלות, אבל גם ארבע שנים אחרי צוק איתן היו נגמ"שים בצבא. אם נדרש שהכלי הזה ישמש במלחמה, וזה מה שהצבא הגדיר אז בו משתמשים".
עלתה בזמנו טענה שבחלוקת כלי הרכב הנמ"רים ניתנו ליחידות המובחרות וגדוד 13 נשאר עם כלי הרכב הלא־ממוגנים. שעשית איפה ואיפה.
"זה סיפור שהתקבע והוא ממש לא נכון. חטיבת גולני זו החטיבה היחידה שבכלל היו לה נמ"רים בצה"ל. מה זה אומר? שהמצב של גדוד 13 היה מעולה. אבל כשאתה בא לעשות את השיקולים שלך כמפקד בצבא, השיקולים שלך מושתתים על ענייניות. מקצועיות. אני יכול להגיד שזו הייתה הבחירה הכי טובה מהבחירות שהיו".
אז מה קרה שם?
"קודם כל יש מפקד שהחליט, במקרה הזה מג"ד גדוד 13, שהוא רוצה להכניס את המחלקה הזאת תחת כל האיומים שהיו שם. הוא אמר איום פצמ"רים זה איום מספר 1, ולכן נגמ"ש זה הכי טוב כי רסיסים לא חודרים אותו. רק טיל. ואיום הטילים מבחינתנו היה הכי פחות. ומי חשב שנגמ"ש ייתקע. הכי מצחיק שהיה לי גדוד הנדסה מילואים שעל מה נסע? נגמ"שים. אף אחד לא זוכר את זה, כי לקחו את האירוע הזה, בודדו ותיחקרו אותו. היום אפשר להגיד שאנחנו לא היינו טובים בכניסה למלחמה ההיא. חטיבת גולני וצה"ל בכלל לא ידעו לטפל במנהרות התקפיות. אבל באנו, הבנו את הבעיה, למדנו אותה תוך כדי והפכנו להיות מומחים לטיפול במנהרות התקפיות".
היה משהו שבדיעבד היה אפשר לעשות אחרת?
"אם יש היום אותם תנאים - גם היום, אם הייתי עושה הערכת מצב, סבירות גבוהה שהיינו מגיעים לאותה מסקנה".
מתי הבנת מה קרה לאורון שאול?
"או. זה כבר כמה שעות אחר כך. אני כבר בבית חולים פצוע, מאוחר. היה פרסום שלהם שהם מחזיקים בחייל, בדיסקית, ואז הבנו שזה אירוע שמתגלגל. הסיפור של חטיפת חייל או גופה זה משהו שקשה לך להתמודד איתו מנטלית כי אתה אומר, חיילים יכולים או למות או להיפגע. חטיפה זה כל כך רחוק מהחשיבה שלך. אירוע כזה, תוך כדי מלחמה, אתה מדבר על זה בתרחישים, אבל אתה מדחיק. אתה אומר, 'לי זה לא יקרה'".
בדוח של האו"ם על המבצע לא החמיאו לנו כל כך, שלא לומר חיזקו את הטענה של הפלסטינים שהיה שם טבח.
"בסדר, גם פה ביהודה ושומרון ארגונים זרים לא מחמיאים לפעולות שלנו, ויש הרבה במה להתגאות. לא מעניין אותם שהצבא יכול לשלם מחיר כי הוא לא רוצה לפגוע באזרחים. כל הלחימה בשטח אזרחי היא מאוד מורכבת. יש דבר אחד חזק, וזה ההתנהגות האזרחית. תארי לעצמך שאת נכנסת למקום והאוכלוסייה לא מתפנית. לא יוצאת! אי־אפשר גם להבין את זה בכלים פסיכולוגיים. דחינו ב־24 שעות את ההתקפה בגלל שהאוכלוסייה לא התפנתה מסג'עייה. אמרו לי, אתה מאבד את אפקט ההפתעה. אמרתי, זו לא החלטה שלי, אבל זו החלטה נכונה".
מעניין לשמוע את הפרספקטיבה שלך על עזה. מצד אחד יש את המאמץ להגיע להסדרה. מצד שני, המצב של תושבי העוטף. מצד שלישי, המצב של תושבי עזה.
"אין ספק שיש פה עניין צבאי ואנחנו יכולים להגיע שוב לסיטואציה של צוק איתן, אבל כולם מבינים שיש פה במקביל גם אירוע אזרחי שהחשיבות שלו לא פחותה. יש שם אוכלוסייה אזרחית לא חמאסית, וגם אם היא תומכת בחמאס לא כל מי שתומך חמאס הוא פעיל. זה אירוע אזרחי מורכב מאוד, שהמדינה לא מתעלמת ממנו כי ברור שזו יכולה להיות בעיה של מדינת ישראל. גם בחיי היום־יום, כשיש קורונה בעזה אי־אפשר להתעלם מזה. כשיש רעב בעזה אי־אפשר להתעלם. זה הפלונטר. ואתה תמיד חוזר לנקודת ההתחלה. נכנסת למבצע, נלחמת, עשית מה שעשית, ותמיד תחזור לנקודת ההתחלה. ואם אנחנו חוזרים לאותה נקודה, למה מראש ללכת לשם?"
בארגז הכלים של עליאן ההדחקה מקבלת מקום חשוב. בעידן של חוק הלאום, עבור מי שמקדיש את חייו לביטחון המדינה כבר יותר מ־30 שנה, היא כבר על תקן אמל"ח הכרחי. אבל במקרה של עליאן, שמגיע ממשפחה שקשרה את חייה עם ישראל שלושה דורות אחורה, לפעמים אפילו ההדחקה לא מספיקה. "האהבה לארץ היא מהבית, כי יש דברים שינקת אותם. סבא שלי הוא מהדמויות המרכזיות שבשנות ה־30 הבינו שצריך לבחור צד, ובחרו ביהודים. הם הסתכלו הרבה מאוד שנים קדימה. עולה לי בראש הרבה מה היה קורה אם לא היו מקבלים החלטה כזאת".
איזה אקלים זה השרה על הבית שבו גדלת?
"של לאהוב את המקום שאתה נמצא בו. סבא פטריוט. הבן שלו, דוד שלי, נהרג בצבא. אני ואחי היינו מג"דים במקביל. הרוח בבית הייתה שהשירות הצבאי הוא ערך עליון. ואהבת המדינה. וזה ממקום שאין לנו משהו אחר. ברגע שבחרו את הצד הזה, זו הארץ".
נתקלת בגזענות?
"אני אתמם אם אני אגיד לא היה ולא קיים. זה לא נכון. זה לא שלא היה. השאלה היא אם זה הכלל או החריג. אם אתה חי כל הזמן בלחפש את האירוע הבודד הזה ולעשות ממנו הכלל, זו בעיה. כשאנשים לא יודעים משהו טוב על העדה שאתה משתייך אליה, זה גם מעליב. היה קטע שאמרו לי בצבא, 'אתה לא נכנס לפה, אין לך אישור כי אתה דרוזי'. לשמחתי הרבה זה הלך ודעך. לא כי אני התקדמתי, כי המערכת התפתחה. וגם המדינה".
לא מדויק. תראה את חוק הלאום. כמי שכמעט נהרג בשביל המדינה הזאת איך הוא גרם לך להרגיש?
"אכזבה. בוודאי שזה לא נעים. (מרים את הקול) עדיף שהוא לא היה, בסדר? הוא פגע מאוד בבני העדה. אבל השאלה היא לאן לוקחים את זה. בחיים אתה יכול לבחור או להתמודד, או לא. אני מאלו שמעדיפים להתמודד. אתה רוצה להשפיע? רוצה להיות רלוונטי? אתה חייב להיות על המגרש. אתה תמיד יכול לבחור את הצד של הנעלב, המאוכזב, זה שקשה לו - גם אם זה בצדק - או שאתה יכול להגיד, אוקיי הבנתי, אני לא אתן לדבר המפגר הזה לדפוק אותי".
אני מבינה. אבל עשית יותר מזה: אתה שימשת בצבא כמגשר בנושא. למה?
"אני התנדבתי לזה. כי אני אוהב את הצבא. רציתי לרכך את המקום הצבאי בעדה. המטרה הייתה שזה לא יגלוש לתוך הצבא. זה היה אוי ואבוי".
איך זה יכול לא לגלוש לצבא? זה צבא העם.
"צודקת. לכן זה היה מאוד מורכב לטפל בקצינים כאלה ואחרים. היו לי הרבה שיחות עם פקודים והיה קצין שהשעיתי אותו כי הוא התבטא בצורה לא ממלכתית בהקשר הזה, ושם אני בדיוק שם את הצבא מעל זה. זה לא אומר שאני מזלזל חס וחלילה בעוצמת העלבון מחוק הלאום, אבל כמו שהרבה מאוד דברים אנחנו לא נותנים שייכנסו לשיח הצבאי, גם זה לא".
אמרו עליך שאם היית יהודי היית נהיה רמטכ"ל. החברה היהודית לא בשלה לזה. אתה חושב שהגעת לתקרת הזכוכית שלך?
"לא. אני אוהב את מה שאני עושה ואת המערכת הצבאית. ואם המערכת תמשיך לאהוב את מה שאני עושה, היא תרצה שאני אמשיך לתת ואני אעריך את זה".
ואם לא?
"אז לא".
בעבודה שלך כראש המינהל האזרחי אתה נמצא בדיוק בציר הזה, בין היהודים בשטחים לפלסטינים. העובדה שאתה דרוזי היא יתרון או חיסרון?
"יש מי שטען שאיך יכול להיות שמדינה שמחוקקת חוק גזעני כמו חוק הלאום ופה ביהודה ושומרון יש מפקדים בני העדה הדרוזית שעושים תהליך דומה אל מול אוכלוסייה אחרת מוחלשת. אבל התמונה היא הפוכה. כשאתה עובד עם פלסטינים, הרבה מאוד מהזמן, לשפה יש משמעות גדולה. גם תרבותית, גם בביטחון שאתה יוצר אצל הצד השני. אין מה לעשות, אתה מבין את התרבות. כשיש סכסוך על קרקעות, אתה צריך להבין מה המשמעות התרבותית כשפלסטיני בונה בית פרטי לבן שלו על האדמה הפרטית שלו, גם אם בעיניי הוא לא חוקי כי הוא מחוץ לתוכנית המתאר. מבחינתו, בן של מישהו בחיים לא יכול לעזוב את האדמה".
כמה זה מבלבל?
"אותי זה פחות מבלבל. אחרים מתבלבלים. הפלסטינים חשבו בהתחלה, מה אתם מביאים לנו את המשוגע הזה שנלחם עד לפני יומיים בעזה? מה הבאתם מח"ט גולני שהרג פלסטינים? היו להם חששות. אבל זה התהפך כי אני חושב שאנחנו יודעים כיום להיות מאוד מדויקים, להסתכל על דברים בצורה עניינית ולעשות הפרדה בין מלחמה בטרור לחיים אזרחיים שפויים".
והמתנחלים?
"המתנחלים מתים עליי".
את אשתו, שירין, הכיר דרך אחיה שהיה חברו הטוב. הוא היה בן 26, קצין צעיר שסומן כבר אז כהבטחה, היא הייתה בת 22. יש להם שלושה ילדים: ארז (15), ע"ש ארז גרשטיין ז"ל, מפקדו לשעבר של עליאן שנהרג בלבנון, ליאם (13), וספא (טהור, 11).
זה נהיה יותר קל עם השנים, ההתמודדות הזאת של תא משפחתי ממנו אתה נעדר הרבה?
"לא. היא אישה מאוד־מאוד חזקה. מאוד עצמאית. אבל להגיד לך שלא פיספסתי דברים בגלל התפקידים שבהם הייתי? וואו".
תן דוגמה.
"בלידה של הילד הראשון לא הייתי. הגעתי באיחור. גם בשני לא הייתי. בשלישי הייתי, אבל פיספסתי".
לא הבנתי. מה זה פיספסת?!
"יצאתי החוצה לטלפון ואני חוזר ולא מבין מה קרה כל כך מהר. ויש דברים שאף פעם לא ייפתרו. זה יישאר אצלה איפשהו. זה יוצא מדי פעם. התסכולים האלה: לא היית בלידות. נפצעת ולא באנו. חזרת לקרב".
וכשכבר נכחת, היית אבא מעורב?
"לא. שבת כן שבת לא. לפחות עם הראשון. להגיד לך שלא היה לה קשה? אני אבלבל את המוח. ברור שהיה לה קשה. גם לבד עם הילדים וגם עם התפקיד שלי. אבל עם השנים אתה משתפר. אתה לומד להיות אבא. לעשות את זה, להשקיע בזה. בכלל היום התפיסה של החיים טיפה שונה. מה שפעם היה טבעי - פשוט לקבל אותך כאיש צבא - היום זה קשה ומאתגר, ואנשים מתמודדים במקביל לצבא עם המשפחה. זה משהו שצריך לדבר עליו כחלק מהמוכנות של הצבא. הצבא דורש חוסן מאוד גדול, אז צריך לפתח את זה. והדבר השני זה שכן, זו לא בושה להגיד שחיילים שיוצאים ממלחמה הם חיילים שצריך לעטוף, לחבק, להכיל. לתת להם לעבד את מה שעברו".
אתה היית צריך את זה אחר כך? שיכילו אותך? ישוחחו איתך?
"לא. אבל זה שאני לא צריך את זה לא אומר שאני בסדר".
בכל זאת, כמה חודשים אחרי צוק איתן קיבלת אירוע לב.
"אין לי מושג מה קרה שם. הייתי באמצע אימון של חטיבה אחרת. הרגשתי כאבים בחזה. בהתחלה לא אמרתי כלום, אבל בשלב מסוים אני אומר לנהג שלי, תקרא לרופא. הפרמדיק מגיע, אומר לי, 'אתה באירוע לבבי, אתה מבין?' אמרתי לו שלא יכול להיות. אבל עשיתי צנתור, ומאז, טפו־טפו, הדבר היחיד שמזכיר לי את האירוע הזה זה שמדי פעם אני לוקח כדור".
אולי זה סימן שגם אם אתה לא מרגיש צורך להתייחס לכל מה שעברת, הגוף שלך אומר אחרת.
"יכול להיות".
