בשש אחרי המהפכה נפתחו מחדש החשבונות הישנים, וראובן אברג'ל - ממנהיגי הפנתרים השחורים - מצא את עצמו מאחורי סורג ובריח במרתף אפל במשטרת בית־שמש. המעצר המטלטל ב־1975 נחת על אברג'ל כשכבר היה מפורסם ומזוהה עם נהמת הפנתרים, שהתגלגלה ממוסררה ושטפה את רחובות ירושלים. הוא עצמו היה, לראשונה בחייו, על מסלול ההמראה בדרך הראשית של החברה הישראלית כמדריך ספורט בשכונת ילדותו וכעובד עירייה.
כתבות נוספות למנויים:
ואז, רגע לפני שהתחיל לקטוף את פירות המהפכה שהוביל, הגיעו השוטרים ועצרו אותו בטענה שהוא בכיר בארגון פשיעה שעוסק גם בסחר בסמים. "זה היה באמצע חוג אחר הצהריים, פתאום נכנסים שוטרי בילוש, מפסיקים את השיעור מול התלמידים, שמים לי אזיקים על הידיים, מורידים אותי לניידת, ומובילים אותי למרתפים בבית־שמש. חודש שלם אני במרתפים ולא יודע למה, איך וכמה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
מה שהביא אותו למרתף ההוא זה מה ששבר אותו באמת. שלוש שנים אחרי שהפך לגיבור השכבות החלשות, אברג’ל הבין שהלשינו עליו. מה שלא הצליחו לעשות לו בכירי השלטון עשו בסופו של דבר החברים הכי טובים מהשכונה. "ביקשתי לסיים את חיי כתוצאה מהבגידה הזו", הוא אומר היום. "אני בחור חזק ולא קל לפרק אותי מנטלית, אבל רציתי למות".
אחרי שיצא מהמעצר, אברג'ל הבין שאיבד לא רק את החברים הטובים, אלא גם את כל מה שהשיג עד אז. שני אחיו נשפטו לשלוש וחמש שנים, והוא זוכה מחמת הספק. "כאב לי הלב לראות את הנשים ואת הילדים של האחים שלי. ביקשתי מהעירייה פיצויים עבור חמש שנות עבודה, משכתי ונתתי לשתי הגיסות שלי, ולמשפחה של החבר מהפנתרים שנשלח לכלא אחרי שסירב להעיד נגדנו. האישה ואני מתגרשים, האחים מתפזרים. ההורים שלי מתו תוך כדי, כי הם רואים את התמונה של אבא בעיתון מבוזה ומושפל".
עד היום הוא שומר את הצילום של אביו, דוד אברג'ל ז"ל, שפורסם בעיתונות לאחר שהובא להארכת מעצר. "הם נתנו כותרת 'ראש המאפיה' על אבא שלי. אדם שמתפלל שלוש פעמים ביום בבית הכנסת, הגיע לבית המשפט בחליפה היחידה שהייתה לו, אמא כיבסה וגיהצה אותה, עשו ממנו ראש משפחת פשע. הנה האדם הזה הפך למישהו שצריך להתבייש בילדים שלו".
מתי הבנת מי היו החברים שמסרו נגדך עדות במשטרה והביאו למעצר שלכם?
"יחלפו השנים ואותם אנשים שמסרו נגדנו את העדויות, הם יספרו לי מה היה. הם יתבגרו, יתחתנו, יביאו ילדים, והם יפגשו אותי בתחנות חייהם כשהם מבקשים ממני עזרה לסייע באיזו מכללה או אוניברסיטה לילדים שלהם, והם יודעים שאני אעזור כי אני פעיל בתחומי הדיור והחינוך".
מבחינתו, "הם" לא אשמים. “הם קורבנות של השיטה ושל המערכת. כאשר צד מדוכא עובר תהליכים של דיכוי, יש חוליות חלשות בקבוצות של המדוכאים, אז אני לא בא אליהם בטענות. זה טיבו של העבד, שמפנים שהוא עבד שאין לו עתיד. ואלו שיוצאים מהשורות, הם הראשונים להיות מגונים על ידי המשפחות שלהם. במאבק של הפנתרים, ההורים היו הראשונים להתנגד לנו. אמא שלי הייתה אומרת לי, 'איך אתה יכול? כולנו יהודים'".
ראובן אברג'ל מודל 2020 שומר על המנוע המקורי מתקופת השיא של הפנתרים. יותר מכל דבר אחר, הוא מעדיף לדבר על הפעילות החברתית שלו ב־40 השנים האחרונות, הסיורים שהוא עורך לבכירי המשטרה והצבא, ההרצאות בפני סטודנטים, והמאבקים החברתיים השונים - כולם סביב צדק חלוקתי ושוויון בזכאות לחינוך ודיור - שעדיין מדירים שינה מעיניו. מהפך 77'? מוזיקה מזרחית? ח"כים ושרים מזרחים? הכול שטויות. המהפכה שהתחיל כצעיר במוסררה ממש לא הושלמה. "המציאות של 2020 קשה ומפחידה ויותר קשה מכל מציאות שבה חיינו מאז שההורים עלו ממדינות האיסלאם".
אבל בכל זאת: הליכוד בשלטון 40 שנה, בכירי שריו, ובעלי תפקידים רבים, הם ממוצא מרוקאי.
"הם הדבורים שמשרתות את המלכה, מנענעות אינסטינקטיבית את הכנפיים ועפות למשך דקות מספר למרחקים, וחוזרות מותשות לכוורת עם הצוף כדי לרצות את המלכה. כשאני רואה את אמיר אוחנה עושה מה שהוא עושה עבור נתניהו, אני לרגע לא חושב שהבחור הזה מודע לכך שהם עושים בו שימוש".
אז אוחנה לא אשם?
"הוא כן אשם בזה שהוא למד להסתפק בפירורים. מירי רגב, אוחנה ואחרים - הם גדלו על התודעה שסביב בגין, זיכרונו לברכה, ישבו נסיכים. הוא הביא איתו את בני הדור הצעיר של המפלגה, ההורים שלהם היו חלק מהמנגנון שנקרא אצ"ל ולח"י. כשמדברים על שפה שמקבעת תודעה, בדיוק לזה הכוונה. לא משנה כמה שנים חלפו מאז, נמשיך לראות בהם נסיכים, ואנחנו משרתיהם".
אפשר לומר שהם ההגמוניה של 2020.
"זה להפיל את התיק על קבוצת אנשים שהם אפס בתוך 'ההגמוניה'. לא רוצה לעשות הנחה לאף אחד, אבל ככה זה עובד אצל אנשים שאין להם חוט שדרה בתוך המערכות הכלכליות והפוליטיות. הם נאלצים להשתמש ברטוריקה שההנהגה עצמה לא משתמשת בה, אבל היא זו שמייצרת את הבאזזים, את השפה הפוגענית ואת האלימות המילולית. האדונים משתמשים בשפה רכה כביכול, והשפה הגסה, 'אה, היא של המזרחים'".
אבל הם בשלטון עשרות שנים, למה אתה עושה להם הנחות?
"לא. הרבה אנשי שמאל - ואני נחשב לשמאל רדיקלי - היו שמחים לשמוע אותי אומר מה שאת מכוונת אותי אליו, להגיד כמה רגב ואוחנה כאלו. ואני אומר, הם הגרועים ביותר, אבל אני חייב לומר שאם הם היו מתנהגים אחרת, הם לא היו שם. שעה אחת הם לא ידברו ככה, והם לא יישארו שם".
אחד הדברים שמעוררים את זעמו הוא העובדה שאת מה שהתחולל שם מנקודת המבט של המפגינים, כמו את הסיפור המזרחי כולו, קשה למצוא בספרי הלימוד. עכשיו זה משתנה, לפחות חלקית. לאחרונה יצא ספר הנוער "פנתר שחור" (הקיבוץ המאוחד) על חייו. הסופרת תמר ורטה־זהבי משרטטת נראטיב מתוקן, שמשתקף מעיניו של ילד בן שש שהלך עם ההורים בעקבות החלום לעלות ממרוקו לישראל, וחטף את הרסיסים אחרי שהתנפץ. ויש בספר הרבה יותר מצדק היסטורי עבור הילד ממוסררה שאסף פרוטה לפרוטה "כדי לקנות בחנות ספר אחד, ולגנוב שניים".
בגיל עשר נעצר לראשונה על שוטטות כאשר הסתובב ברחביה. וכך זה מופיע בספר: "'תענה כבר, יא אפס, מה יש לך לעשות שם חוץ מלגנוב? תפתח כבר את הפה אני שאני פותח לך תיק ומכניס אותך לכלא', הלם השוטר באגרופו על השולחן... הילד שמולו, ראובן אברג'ל, היה רעב ועייף כל כך שלא היה אכפת לו כלום. רק שייתנו לו קצת אוכל ושמיכה להתכסות בה. 'תענה או שאני מפרק לך את הצורה', טילטל אותו השוטר".
בגיל 13 אברג’ל ניצל כמעט ברגע האחרון ממוסד לעבריינים צעירים ונשלח לקיבוץ. אחרי שנתיים חזר לשכונה, עבד בעבודות מזדמנות, ולא שב יותר לספסל הלימודים. הוא התחתן בגיל 22, והמשיך להתפרנס בדוחק כאב צעיר וכבעל משפחה. הוא היה בן 28 כשהתחיל לדבר עם החברים בשכונה על הצורך להקים גרסה מקומית לפנתרים השחורים בארה"ב. "די עם הדיבורים על זה שכולם דופקים אותנו. אנחנו עוברים למעשים", הוא אומר לחבריו ב'פנתר שחור'. "לכולנו יש כוח. אם נבין שיש לנו כוח ונראה את זה, גם גולדה מאיר, ראש הממשלה, תבין את זה. שכל הדפוקים יתאחדו וידרשו את מה שמגיע להם, הם יקבלו! אנחנו נקבל!'"
מבין החברים לתנועה, הוא היה המבוגר והכריזמטי, מה שקיבע אותו בתודעה הציבורית כדובר הרהוט, האיש מאחורי הפלייר עם המוטו 'די!' שהוציא רבבות לרחובות, הפנים הזועמות ורעמת השיער השחורה שזכו בפי גולדה מאיר לאמירה "הם לא נחמדים".
פעילות הפנתרים הגיעה לשיאה ב־1971. במאי התקיימה הפגנה נגד הקיפוח העדתי בהשתתפות אלפים בכיכר ציון בירושלים. ההפגנה הסתיימה עם עשרות פצועים - שוטרים ומפגינים - שפונו לבתי החולים בעקבות השלכה של אבנים ובקבוקי תבערה, וכ־70 עצורים. "ידענו מה הצד השני זומם כלפינו. מגיל קטן, כשיצאנו מהשכונה עם החבר'ה ידענו שצריך להיזהר מהבילוש מהמשטרה, תמיד ידענו שאנחנו יכולים להיעצר", מספר אברג'ל. "בהפגנה לא היו בקבוקי תבערה ולא אבנים. כשסיימנו את ההפגנה, ירדנו הביתה. הקרבות שהתחילו במרכז העיר גלשו לשכונות, היו עימותים עם מסות של שוטרים שהגיעו לשכונה, רדפו אחרי אנשים, ועברו מבית לבית. לקחתי על הידיים את הבן שלי שהיה אז בן שנתיים, ויצאתי מהבית כדי לברוח מהמשטרה".
8 צפייה בגלריה
הפגנה מחאה מפגינים מעון ראש הממשלה בלפור ירושלים נגד בנימין נתניהו
(צילום: עמית שאבי)
הוא העביר את בנו לחברה שתיקח אותו למקום מבטחים, ובשעת ערב החל לעבוד עם חבריו על תחמושת. "לנו לא היה מושג בבקבוקי מולוטוב, אבל יעקב אלבז, אחד ממנהיגי הפנתרים, בן 45, היה בלח"י. אלבז גדל איתנו בשכונה והיה איתנו בבית סוהר. הוא הראה לנו איך מכינים את בקבוקי התבערה, ועודד אותנו להביא דלק ממשאית שעמדה שם. רק אחרי 30 שנה ידענו שהוא היה שתול של המשטרה".
כששב הביתה אחרי חצות, השוטרים עדיין היו שם והוא נעצר. כשהובא עם חבריו למטה הארצי, הונחה על השולחן הצעה עבורם: להשתחרר ולחזור לחייהם ללא כל הרשעה, תמורת הפסקת הפעילות בפנתרים השחורים. הם הסכימו לעסקה. אבל עוד באותו היום התחילו לתכנן את ההפגנה הבאה.
היום, כמו אז, הוא לא מאמין באלימות: "אף אחד לא יוצא למחאה כדי לזרוק אבנים. אין דבר כזה אלימות של מפגינים, הם יוצאים מהבית בלב ובידיים נקיים, כדי להשמיע את קולם ולעורר את הציבור. הם יחסמו כביש. השלטון יפעיל נגדם אלימות באמצעות המשטרה, והם מתגוננים מפניה".
בחודשים האחרונים, אברג'ל זוכה להכרה מחודשת בזכות מקור מפתיע נוסף: הסדרה ''שעת נעילה'', על מלחמת יום כיפור. אברג'ל מודע לגמרי לבאזז סביב הסדרה ולהתלהבות מכך שלראשונה מוצג מאבק הפנתרים כחלק מהשבר שיצרה המלחמה. במהלך הפקת הסדרה הוא נפגש עם השחקן עופר חיון, שמשחק שם את מרקו, המבוסס בחלקו על דמותו. "עופר התקשר וביקש לבוא. הוא הגיע אליי, שאל אותי בעיקר על התחושות שלי. לא ידעתי שהוא הולך לשחק אותי, הוא לא אמר לי. רק שאל".
אברג'ל עדיין מחפש את המחאה שתיקח בחשבון את השכבות החלשות. על ההפגנות בבלפור הוא משקיף מהצד. "לא הלכתי לבלפור, מה יש לי לעשות שם? שום דבר לא השתנה, בני־אדם נולדו לחופש. האנשים האלו שיוצאים לרחובות, המדינה חשובה להם. מצד שני אני שואל אותם, 'אוקיי, הגעתם ליעד, הורדתם את הפרחח מהשלטון, האם אחר כך תבואו לעיירות הפיתוח ותבקשו סליחה מהסבים והסבתות שלנו?'"
אתה מסכים עם התיוג של ההפגנות נגד נתניהו כאשכנזיות ופריבילגיות?
"אני לא מוכן לקבל אמירות של אחרים. גם כשקוראים להם אנרכיסטים, ושואפים לצייר אותם כאילו הם חותרים תחת השלטון, אני לא מקבל את זה".
מבחינתו אין הבדל בין המחאה החברתית של 2011 לבין מחאת בלפור, וזה לא בהכרח מחמאה. "זו בדיוק אותה אוכלוסייה, זה אותו קהל. המלחמה ביניהם היא על התור לשלטון, ולא על השחיתות של זה או אחר. אני מסיר את הכובע בפניהם, הם חפצי חיים, אבל זו לא מלחמה על שיפור החיים שלי. כאשר אתם נלחמים על הזכות שלכם, תזכרו שיש קבוצה גדולה של מיליונים חסרי שוויון הזדמנויות - מזרחים, אתיופים וערבים אזרחי ישראל - שלא עומדים בתור הזה".
בתור שורד של הפגנות אלימות באמת, אברג'ל מגחך כשמדברים איתו על האלימות המשטרתית כלפי מפגינים בבלפור. "כמה ימים ישבו במעצר? עצרו אותם בלילה, שיחררו אותם בבוקר. זו לא אלימות. אלימות היא כששוברים לנו את העצמות ומושיבים אותנו חודשים בבית הכלא ומוציאים אותנו באזיקים".
וכשאמיר אוחנה מפעיל את המשטרה נגד המפגינים, בדיוק כמו שעשו לכם?
"האלימות היא מתוך החרדה של נתניהו ושל שומרי הסף. הכלי האחרון שנותר בידי ביבי ושותפיו זה להפעיל את האלימות. האגרסיביות היא בגלל החרדה שלהם, הם מרגישים שהכיסא שלהם מתנדנד ולכן איבדו את השליטה".
אבישי בן חיים טוען שמנסים לפגוע בנתניהו כי הוא נציגה של ישראל השנייה, של המזרחים.
"שמעתי הרבה בדיחות בחיים שלי, זו עוד בדיחה. אבישי בן חיים הוא חבר שלי, אני מעריך ומכבד אותו, אבל אני לא מקבל את התזה שביבי נרדף כי הוא מגן על המזרחים. ביבי הוא בשר מבשרה של ההגמוניה ששולטת בחיים שלנו מאז קום המדינה, אין לי שום רחמים עליו שהוא נרדף".
8 צפייה בגלריה
ראש הממשלה בנימין נתניהו ב טקס פתיחת האתר הלאומי חאן שער הגיא
(צילום: אלכס קולומויסקי )
במערכות הבחירות האחרונות הצביע לרשימה המשותפת. "זאת מפלגה לגיטימית כמו כל המפלגות האחרות", הוא אומר. "מדינת ישראל מספרת את הסיפור שהם לא לגיטימיים כי הם 'עוכרי ישראל', אם הם לא לגיטימיים אנא מכם תוציאו אותם אל מחוץ לחוק. משתמשים במשותפת כדי להסית את הוויכוח העיקרי מהמעשים של ביבי ומפלגתו לכיוונים אחרים. המשותפת היא חלק בלתי נפרד מהמערכות הפוליטיות, וכשהמפלגות הציוניות בשלטון רוצות, הן עושות שימוש באנשיה".
עדיין, היבא יזבק שיתפה פוסט תמיכה במחבל סמיר קונטאר.
"'היבא יזבק' זה בדיוק כמו שתגידי סעדיה 'מרציאנו' או 'ראובן אברג'ל'. תמיד כשתקום להגן על הקהילה שלך, יגידו א', 'מי שמך?'; ב', 'אנחנו יודעים מי אתה'; וג', יקשרו לך את כל החטאים והעוונות של המופתי מ־1933 עד היום. אם לא הייתה היבא יזבק והיה עומד ראובן אברג'ל על הבמה ומדבר על הזכויות שלנו, היו קוראים גם לי עוכר ישראל. אנשים שהיו אלופים ותתי־אלופים, שהיו בשב"כ ודיכאו ביד קשה את היבא יזבק ואחרים, מפגינים בבלפור ועכשיו נקראים בוגדים. כל מי שלא מיישר את הזנב שלו ואת השפם שלו אל מול החצאית של שרה הוא בוגד".
מסלול חייו היה רצוף מהמורות הרבה אחרי שמחאת הפנתרים שככה. ב־1977, כשאחיו המזרחים חגגו את עלייתו של מנחם בגין לשלטון, היה אברג'ל עסוק בשיקום הריסות חייו. השנים שבאו אחרי המעצר ההוא פירקו לא רק את תנועת המחאה, אלא גם את הרצון שלו לחיות. כל מה שברח ממנו כל השנים, הפך לחלק מהמציאות שלו.
"בזמן שהאחים והחברים שלי יושבים בבית הסוהר, התחלתי להידרדר. ברחתי לכל דבר שמשנה את מצב הרוח, זה יכול להיות חשיש או הרואין. יכולתי לעלות לגג ולקפוץ, אבל לא היה לי אומץ להשאיר את ההורים בכאבם. העדפתי לברוח מהמציאות. עישנתי סמים, כי רציתי למות".
בתחילת שנות ה־80 הוא נסע למכון גמילה בחו"ל. "מהשבר הגדול התגרשתי מאשתי, והילדים שלי התפזרו", הוא אומר. "אחותי הגדולה באה מארצות־הברית ולקחה אליה את הבן שלי, אדיר, כשהיה בן שבע".
על מה אתה מצטער?
"שלא הייתי ליד אבי ואמי ברגעיהם הכי הקשים. שהייתי אבא לא טוב בזמנים האלו, לא באתי כל יום בשמונה וקראתי להם סיפורים. אתה במאבקים, בהפגנות, במעצר בבית סוהר, נסחף אחרי האנרגיה והאמונה. אתה שוכח. זה לא כבוד גדול להפקיר את הילדים. אבל אם תשאלי את הילדים והנכדים היום, יגידו לך, 'הוא האבא והסבא הכי טוב'".
המחיר היה שווה?
"בדיעבד כשאתה בתוך האירוע אתה לא מסתובב עם משקל ביד כדי לבדוק את המחירים האישיים. אתה לא מתעסק בעגבניות ובמלפפונים כדי לקבוע מחיר ואם היה יקר מדי".
היום, אחרי 50 שנה, היית חוזר למאבק?
"כן".
גם היום, המהפכנות שבו היא הראשונה בסדר העדיפויות. הקירות של דירת החדר שלו - 22 מטרים רבועים בקומת הכניסה של בלוק ירושלמי בשכונת תלפיות מזרח שהוא חולק עם מרסל דרעי, בת זוגו ב־17 השנים האחרונות - עמוסים בספרים ובקלסרים לצד צילומים של סביו והוריו ז"ל. "לפני הדירה הזאת גרתי בדירת מרתף, קטנה בחצי, מלאת טחב וחשוכה", הוא אומר, "גם הדירה הזאת של עמידר. אין לי בית, אין לי רכוש".
עד שפרצה הקורונה, התפרנס מסיורים ומהרצאות. היום הכנסתו היחידה היא קצבת זקנה. פעם בחודש הוא נוסע לבית החולים לקבל זריקות לעיניים, שעליהן הוא משלם מכיסו. "למרות שיש לי 420 חודשי עבודה, אין לי פנסיה. והתרופות הן הכרח. יש לי חברים שמדי פעם מביאים מזון ופריטים שאני זקוק להם".
אברג'ל ער לכך שחיי המדף של מהפכות אינם ארוכים. מבחינתו, אי־אפשר באמת לסמן את המהפך של 1977 כניצחון. "כשבגין עלה לשלטון, המצב לא השתנה, הוא לא היה הגאולה של המזרחים. שמישהו יספר לנו מתי בגין הזמין איזה פנתר לשיחה. לפני ואחרי המהפך היינו מפגינים בכניסה לכנסת, בגין היה יוצא משם והוא אף פעם, אף פעם לא יצא והסתכל ואמר, 'חבר'ה, אני מזדהה איתכם', 'כואב לי עליכם'. נהפוך הוא. כשצ'רלי ביטון נבחר לכנסת, בגין היה מכנה אותו בשמות בזויים כמו 'האיש עם הכפכפים'. כשצ'רלי היה נואם בכנסת, בגין ליגלג עליו עם 'מיסטר צ'ארלס', בסגנון של העלבה ופגיעה".
אז המהפכה לא הצליחה?
"לא. היא נעצרה כבר אז. בליכוד של אחרי בגין היו אנשים שפגעו בעדות המזרח פי ארבעה ממפא"י. והנה בא ביבי, ולוקח את כל הכוח. מה שלא היה למפא"י, ולא היה לבגין, ולא לאף אחד. לא רק שהוא לא עזר, הוא החמיר את המצב".
''פנתר שחור'' מצטרף לסדרת ביוגרפיות של תמר ורטה־זהבי שמוקדשת למנהיגים שנאבקו לצדק חברתי ושוויון. ראובן אברג'ל נמצא בחברה טובה שכוללת בין השאר את מרטין לותר קינג, מהטמה גנדי ונלסון מנדלה. "הגעתי לכתוב עליו בעקבות ראיון שעשה איתי יואב פז, סטודנט שכתב עבודה סמינריונית", היא מספרת. "בשלב מסוים בשיחה הוא נכנס בי. אמר, 'את בסך הכול גורמת לשמאלנים אשכנזים לעשות וי על עניין המחויבות החברתית כשאת כותבת על הדמויות האלה. בואי נראה אותך כותבת על מישהו מכאן ומתמודדת עם נושאים אקטואליים בארץ'. בו במקום אמרתי לו, 'אתה צודק'".
באותו ערב ורטה־זהבי הרימה טלפון לאברג'ל, שאותו הכירה שטחית ממאבקים משותפים שניהלו בירושלים. במשך שנתיים הם נפגשו עשרות פעמים, פגישות שבהן הוא שיתף אותה בסיפור חייו.
היא מגדירה את עצמה "אשכנזייה פריבילגית מרחביה". ולמרות שרחביה מרוחקת ממוסררה כמה דקות הליכה, "באתי ממקום של בורות. כל כך הרבה דברים לא ידעתי על הוויית החיים הזאת. אחד הדברים שטילטלו אותי היה כשהוא אמר לי שכאשר אתה כל כך עני, אתה כבר לא רוצה כלום. כשאין תפוח או עוגה, אתה גם לא רוצה תפוח או עוגה. אתה מאבד אפילו את התשוקה. הכול היה טרי ועבר אליי דרך המילים והפרספקטיבה שלו. מבחינה ספרותית זה מאוד נכון. אני מאמינה שאותה תחושה של להיות מטולטלת, לא לקבל שום דבר כמובן מאליו, עברה גם לספר".
