בספטמבר שעבר, כשהעולם כולו התמודד מול הגל השני של הקורונה, סוהא ערפאת הבהירה שהיא לא מתכוונת להניח לגופתו של בעלה המנוח לנוח בשלום על משכבו במתחם הקבר המפואר שלו ברמאללה. היא הודיעה שבעקבות פנייה שלה ושל בתה, בית הדין האירופי לזכויות אדם החליט לחדש את החקירה בנסיבות מותו של הראיס. 16 שנה מאז שהלך לעולמו, היא משוכנעת שערפאת הורעל בפולוניום 210, החומר הרדיואקטיבי שהרוסים הציגו לעולם ב־2007, עם החיסול של הסוכן אלכסנדר ליטוויננקו בלונדון, וסוהא נחושה לתקן את הפרק הזה בספרי ההיסטוריה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"יאסר ערפאת הורעל בוודאות, אבל לא על ידי ישראל אלא על ידי מישהו מהפלסטינים", היא אומרת עכשיו. "כולם חשבו שישראל אשמה, אבל אני לא האשמתי אותה. תמיד אמרתי שזה מאוד קל להגיד ישראל, אבל אני לא חושבת שהישראלים הרגו את ערפאת כי אנחנו השכנים שלהם ואם הם היו אשמים היינו נוקמים בהם על כך במשך מאות שנים. כולם האשימו, ואני חשבתי, איזו הוכחה יש לכם שישראל אחראית?"
מותו של ערפאת היה ונשאר פרק מעורפל, שהוליד אינספור תיאוריות והסברים - מהרעלה דרך זיהום ועד איידס. באוקטובר 2004 הידרדר מצבו הבריאותי של ערפאת וישראל - שהטילה מצור על מתחם השלטון הפלסטיני במוקטעה - התירה לו לצאת לפריז לצורך קבלת טיפול רפואי. ב־11 בנובמבר הוא נפטר. "כל הזמן הטלתי ספק שמשהו לא בסדר", אומרת סוהא. "50 רופאים היו מעורבים בטיפול בו בבית החולים בפריז, והם עשו את כל הבדיקות האפשריות - בדקו כל מיני מחלות אפריקאיות ורעלים תוצרת בית - ולא מצאו כלום. הם אמרו, 'אנחנו לא יודעים איך הוא מת'".
תעלומת מותו המסתורי של ערפאת צפה מחדש ב־2012 ביוזמת עיתונאי מ'אל־ג'זירה', שביקש לנהל חקירה עצמאית. "הוא ביקש ממני את החפצים האישיים של ערפאת", מספרת סוהא. "נתתי לו את התיק שלו, הבגדים, התחתונים, הפיג'מה. 'אל־ג'זירה' פנו למרכז אוניברסיטאי בלוזאן, שווייץ. הם מצאו בלבנים ובמברשת השיניים שלו שרידים של פולוניום 210. ביקשתי לפתוח את הקבר ולהוציא את הגופה של יאסר ואבו־מאזן היה חייב להסכים. נעשו שלוש חקירות נפרדות - של צוותים מרוסיה, מצרפת ומשווייץ - והצוות השווייצרי גילה שהגופה של ערפאת מלאה בפולוניום. אני לא יודעת מתי הרעילו אותו עם החומר הזה, ואיך זה הגיע אליו, אבל ברור לי במאה אחוז שהפולוניום הרג אותו".
היא בת 57, מתגוררת עם בתה זהווא במלטה ומתחזקת רמת חיים גבוהה בזכות הסכם שאליו הגיעה עם הרשות הפלסטינית, שמבטיח לה, לפי פרסומים בעבר, 22 מיליון דולר בשנה. קטעים מהראיון איתה ישולבו בפרק השני של הסדרה 'אויבים' - מנהיגי ערב בעיני המודיעין הישראלי’, שיצרו ירון ניסקי ודני ליבר ל'כאן' 11 וישודר ב־19 בינואר. הסדרה חושפת את סיפור חייהם של שישה מנהיגים ערבים בולטים ואת המבצעים השונים שיזמה ישראל במטרה לסכל את שאיפותיהם. לאורך הראיון סוהא מנסה להעביר מסרים ידידותיים כלפי ישראל, מדברת על תמיכתה בתהליך השלום ובהסכמים האחרונים עם איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו ומדגישה את קשרי הידידות שהיו לה עם אישים ישראלים כמו אורי אבנרי ולאה רבין. אבל בעיקר היא מנסה לתמרן בין שני דחפים מנוגדים: מצד אחד רצון להגן על המורשת של ערפאת כמנהיג העם הפלסטיני; מצד שני, ניסיון לטעון שערפאת - מי שידיו מגואלים בדם של אלפי ישראלים והיה אחראי לאינספור פיגועי טרור מזעזעים ואכזריים - הוא הרבה יותר מרב מרצחים.
איך היא מסבירה את הסתירה הזאת? "יאסר היה איש צבא כל חייו", אומרת סוהא. "הוא חשב שמאבק מזוין — מה שבישראל רואים כטרור — נועד לגרום לכך שהקול של האנשים יישמע, שהעולם יידע עד כמה הפלסטינים סובלים מהכיבוש. הוא ראה במאבק המזוין נגד ישראל דרך לגרום לעולם להבין את הבעיה הפלסטינית. הוא לא פעל מתוך מחשבה לחסל את ישראל כי הוא היה ריאליסטי. יאסר חשב שבמסגרת המאבק המזוין אסור להרוג אזרחים. הוא אמר, 'אני לא מוכן להסכים לכך שישראל תהרוג אזרחים ואני גם לא מוכן שהפלסטינים יעשו את זה'. הוא לא היה צמא דם כמו חאפז אל־אסד או סדאם חוסיין. אני רוצה להגיד לישראלים שהוא היה אדם טוב".
העובדות כמובן לא מתיישרות עם הטענות האלה. ערפאת הוא האיש שבמסגרת תפקידו כיו"ר אש"ף אחראי לרשימה ארוכה של פיגועים שבהם נהרגו אזרחים: הטבח בנמל התעופה בלוד, רצח 11 הספורטאים במינכן, טבח הילדים במעלות, הפיגוע במלון סבוי והפיגוע בכביש החוף. רשימה חלקית. החל משנות ה־80 הוא שיגר אלפי קטיושות מלבנון לעבר יישובי הצפון, ובתחילת המילניום הוביל את האינתיפאדה השנייה שבמהלכה נרצחו עוד מאות ישראלים. גם הטיעון המקומם שסוהא מעלה בניסיון להגן על הרקורד של בעלה, שמבין כל רבי המרצחים הפלסטינים ערפאת לא היה הגרוע מכולם — בוודאי לא יכול למחוק את הפיגועים שביצעו גדודי חללי אל־אקצה והתנזים, שמזוהים עם הפת”ח. "יאסר לא היה היחיד שעשה פיגועים, גם החזית העממית ביצעה חטיפות מטוסים ופעולות עוד יותר קשות. ג'ורג' חבש, נאיף חוואתמה, אחמד ג'יבריל וכל השאר עשו דברים הרבה יותר נוראים. הפת”ח עשה הכי פחות פיגועים. ערפאת היה הכי מתון מבין כל מנהיגי הארגונים".
ההנהגה הישראלית ראתה בו כמי שהוביל את הטרור וניסתה להתנקש בחייו. ידעת על הניסיונות האלה?
"הוא היה המטרה הראשונה של ישראל בזמן מלחמת לבנון. בעיקר של אריאל שרון ששנא אותו. ישראל ניסתה להרוג אותו כמה פעמים, ואני משוכנעת שגם סוריה של אסד וגם אבו־נידאל ניסו להרוג אותו, אבל היה לו מזל מאלוהים. פעם אחת הוא הסתתר בבניין בביירות. הוא השתמש בטלפון — אני חושבת שהוא דיבר עם השליח האמריקאי פיליפ חביב — ואז יצא מהבית וכל הבניין התפוצץ. היו הרבה מקרים כאלה. הוא היה שורד אמיתי. הוא אף פעם לא פחד למות. הוא אמר לי שהוא חי יותר שנים ממה שהיה אמור לחיות.
6 צפייה בגלריה
''הוא חשב שבזכות האינתיפאדה העולם ישמע אותו''. הפיגוע במסעדת מפגש השרון ג'מיל בהרציה, יוני 2002
(צילום: מאיר פרטוש)
"כשהמטוס שלו התתרסק בלוב ב־1989 חשבו שהוא נהרג וכולם דיברו עליו כעל מת. אבל המושב של יאסר הועף כמה מטרים החוצה מהמטוס והוא נשאר בחיים. המוסד ניסה להתנקש בחייו גם אחרי שעבר לתוניס. החיסול של אבו־ג'יהאד, מס' 2 באש"ף, אירע לא רחוק מאיפה שערפאת היה באותו זמן. ערפאת הרי גר בבית הצמוד לזה שלו".
יחד עם זאת, סוהא מאמינה שבעלה המנוח גם זכה להגנה מצד גורמים בינלאומיים שלכאורה העדיפו אותו על פני טרוריסטים פלסטינים רצחניים ממנו. "ליאסר היו יחסים טובים עם השירותים החשאיים של רוב המדינות בעולם”, היא טוענת בראיון. “ זו הייתה תקופת המלחמה הקרה, וברית־המועצות ומדינות אחרות במזרח אירופה נהגו להזהיר אותו כשהגיע מידע על ניסיונות לחסל אותו. היו אומרים לו, 'אתה צריך להיזהר, המוסד בעקבותיך', ומזהירים אותו כשהיה איום ממשי. אני חושבת שהכוחות העולמיים לא נתנו אור ירוק להרוג אותו. הם חשבו שיאסר ערפאת היה הכי מתון בין כל המנהיגים שסביבו, שהוא גמיש, ושאפשר לדבר איתו הרבה יותר מאשר עם אבו־איאד, אבו־ג'יהאד וכל האחרים שרק רצו להרוס את ישראל".
רבים מאמינים שגם אם ערפאת התכוון באמת לנהל משא ומתן לשלום עם ישראל, הוא לא היה יכול להתנתק מהעבר שלו כמנהיג ארגון טרור.
"האינתיפאדה השנייה הייתה הטעות הגדולה שלו. אני לא יודעת מי שיכנע אותו לעשות אינתיפאדה כשהוא נמצא בעיצומו של תהליך שלום. הוא היה צריך לחכות עד שיימצא פתרון לשלום, בגלל שאנחנו לא שווי ערך לישראל. אמרתי לו שהוא צריך להפסיק את הפיגועים של חמאס משום שזה יביא בסוף למלחמת אזרחים. הסברתי שאחרי 11 בספטמבר אף אחד לא רוצה לראות עוד פיצוצים, אנשים לא רוצים לראות דם. כשאמרתי לו מה דעתי הוא כעס. דיברתי איתו בטלפון מפריז והוא אמר לי, 'את צריכה להפסיק'. ואני אמרתי חמאס או לא חמאס, אתה מחויב לתהליך השלום ואתה צריך להפסיק את זה. אף אחד לא רוצה לראות פיגועים במועדונים בתל־אביב או בירושלים. אבל הוא חשב שיצליח לגבות מחיר בזכות האינתיפאדה, אבל המחיר היחיד שנגבה היה החיים שלו. ערפאת היה איש מיליטנטי כל חייו. הוא חשב שדרך האינתיפיאדה השנייה כל העולם ישמע אותו".
באינתיפאדה השנייה ערפאת שוב עמד כמו בדו־קרב מול אריאל שרון, ממש כמו בלבנון.
"אני חושבת שהאגו של שרון וערפאת גרם להם להילחם אחד בשני. לשרון היה הצבא הכי מתוחכם בעולם וערפאת רצה להראות לו שיש לו את הכוח להיאבק בו דרך הטרור. זה לא עבד בלבנון והם מצאו את עצמם שוב בשדה הקרב ברמאללה וערפאת לא היה יכול לשלוט בכך ברגע המסוים ההוא. האגו תמיד משחק תפקיד בפוליטיקה. והם לא יכלו לשלוט באגו".
גורמי מודיעין בישראל אומרים שהוא בעצם שיקר לנו, הוא לא רצה שלום. מה את חושבת שהוא רצה באמת?
"יאסר ערפאת הוא לא היחיד שמשקר בפוליטיקה. כל הפוליטיקאים משקרים אחד לשני, ולא מכבדים את ההתחייבויות שלהם. ככה זה בכל ספרי ההיסטוריה. שקר היה גם דרך לשרוד עבור ערפאת. הוא שיקר כשהיה צריך לרצות אחרים, זו הייתה אסטרטגיה, כדי להרוויח זמן. היו מקרים שהוא לא באמת שיקר, הוא פשוט לא חלק איתך דברים מסוימים. בזמן הסכם אוסלו המלך חוסיין כעס עליו מאוד, כי הוא לא שותף בסוד המגעים שהתנהלו בין ישראל והפלסטינים, והוא אמר, יאסר ערפאת שיקר לי".
סוהא אומרת שהחודשים שאחרי הסכם אוסלו, כשהעולם כולו האמין שאחרי עשרות שנים של מאבק אלים השלום סוף־סוף מגיע למזרח התיכון, היו תקופת אופוריה עבור ערפאת. "הוא היה מאושר. אחרי שהוזמן לבית הלבן והתקבל על ידי מנהיגי מדינות רבות, אנשים מכל העולם רצו לראות אותו, לדבר איתו. הוא הוזמן להתארח בפרלמנט של האיחוד האירופי. הוא הפך לכוכב. כשהוא איבד את רבין הוא הרגיש שהשלום נגמר. הוא לא חשב שלפרס יש את מה שהיה לרבין מבחינה אישית. כיום אף אחד לא מוכן לעשות שלום והציבור הפלסטיני משלם את המחיר. יאסר לא ידע לעצור את האינתיפאדה השנייה, חמאס והארגונים האחרים ניצלו את ההזדמנות ואחר כך חמאס השתלט על עזה".
היא נולדה ב־1963 כסוהא דאוד טוויל, בת למשפחה אמידה ממוצא נוצרי. אביה דאוד טוויל, יליד יפו, למד באוניברסיטת אוקספורד והיה איש עסקים מצליח. אמה רימונדה טוויל, ילידת עכו, הייתה משוררת ופעילה פוליטית. "אמא שלי הנהיגה בית פתוח, היא הכירה את רות דיין במשך 50 שנה, הייתה בקשר עם ישראלים אחרים שרצו לעשות שלום עם הפלסטינים — אורי אבנרי, אנשים ממפ"ם. הבית שלנו היה פתוח לכולם".
את ערפאת היא פגשה לראשונה כשהייתה בת 21. הוא היה מבוגר ממנה ב־34 שנים. "כולם חושבים שזה קרה בתוניס אבל זה היה בבגדד. הזוגיות שלנו החלה לאחר שהעברתי אליו מסר של שלום שאמא שלי קיבלה מעזר וייצמן, שהיה אז שר בממשלת ישראל. מהרגע שהוא ראה אותי הוא אהב אותי. אבל עוד כנערה אמא שלי לקחה אותי לביקור בבית שלו במחנה פליטים בירדן, והוא סיפר לי אחר כך שהתאהב בי על המקום. מאז, בכל פעם שאמא שלי רצתה להעביר לו מסר כלשהו, לתוניס או לבגדד, הוא היה אומר לה, 'תשלחי את סוהא'. היא לא דמיינה את הבת שלה מתאהבת בגבר בגילו. גם אם הבת שלי הייתה מתאהבת בגיל הזה בגבר בגיל שלו הייתי חוששת. למעשה, כשהכרנו הייתי מאורסת לגבר צרפתי ממשפחה מאוד מכובדת, ופתאום הגעתי לקיצוניות השנייה. אבא שלי אמר לי, מה פתאום לעזוב את חיי הנוחות האלה בשביל חיים עם יאסר".
6 צפייה בגלריה
''ניסיתי פעם לעזוב כי לא יכולתי לסבול את החיים הקשים האלה''. סוהא ערפאת מתוך הסדרה 'אויבים - מנהיגי ערב בעיני המודיעין הישראלי'
הם התחתנו בקיץ 1990. היא הייתה בת 27, הוא בן 61. הנישואים למי שעד אז טען שהוא "נשוי למהפכה הפלסטינית" נשמרו בסוד במשך שנתיים, ולפני החתונה סוהא נאלצה להמיר את דתה לאיסלאם. גם עכשיו היא מתעקשת שאלה היו נישואי אהבה. "אני יודעת שהיו הרבה נשים סביבו אבל הוא רצה שאני אוהב אותו. אומרים, 'היא הלכה אליו בגלל הכסף'. זה שטויות. סיכנתי את חיי במהלך שנותינו המשותפות. מה זה אם לא אהבה? גרנו בבונקרים, הבית שלנו בעזה היה נורא, עם חולדות בכל מקום, בלי ביוב. הייתי ישנה ושומעת את הקולות שלהן. והוא היה אומר, 'תשני, זו רק חולדה'. אני רגילה לגור ברמאללה בתנאים נוחים, ועכשיו מר ערפאת אומר לי, 'זו רק חולדה'. בבוקר הייתי קוראת לשומרי הראש והם היו מפזרים גבינה בשבילן. הייתי רואה בחדר השינה שלנו את החולדות עם הגבינה. אתם יכולים לדמיין את הרומנטיקה? יאסר היה אומר 'את רואה איך האנשים חיים', והייתי עונה לו, 'כן, אבל למה אנחנו צריכים לעבור אותו דבר?' אם לא הייתי אוהבת אותו, הייתי עוזבת בגלל מה שנאלצתי לסבול עם האיש הזה".
בראיונות שנתנה בעבר אמרה סוהא כי הנישואים לערפאת היו טעות גדולה והיא מתחרטת עליהם, ואף טענה כי ניסתה לעזוב אותו “מאות פעמים” — אבל הוא לא הניח לה ללכת. הגרסה הנוכחית שלה הרבה יותר מרוככת, ונועדה מן הסתם לחזק את מעמדה כאלמנה שעסוקה בהנצחת המורשת של בעלה. "ניסיתי פעם אחת ללכת ולעזוב כי לא יכולתי לסבול את החיים הקשים האלה, עם כל הפמליה שסביבו".
מה משך אותך אליו?
"כימיה היא כמו מגנט. אהבתי אותו והוא לא נתן לי להרגיש את הבדלי הגיל בינינו. הוא כל הזמן היה פעיל. מתעורר בבוקר מוקדם, עושה הכל, וורקוהוליק, חרוץ, כל הזמן עסוק, רץ. ומה שאהבתי במיוחד זה שהוא אדם טוב בתוכו. הישראלים בטוח יגידו טרוריסט, כמו שאמרו את זה פעם על מנדלה ועל לוחמי חופש אחרים, אבל הוא היה אדם טוב. הוא קיבל עצות רעות מאנשים רעים, היה צריך להתמודד מול מנהיגים ערבים, חאפז אל־אסד רצה לכפות עליו את הרעיונות שלו, סדאם חוסיין רצה לכפות עליו את הרעיונות שלו, כולם. העולם הערבי ראה בישראל אויב הרבה יותר מאשר ערפאת".
בתם היחידה, זהווא, נולדה ב־1995 בפריז. אחרי כמה שנים הן עזבו את רמאללה והתיישבו בבירת צרפת. בזמן שאחיה הפלסטינים התמודדו עם המצב הכלכלי הקשה בשטחים, סוהא ניהלה אורח חיים מנקר עיניים בסגנון אימלדה מרקוס שניקזה כלפיה הרבה ביקורת. עכשיו היא מעדיפה להתמקד בזמנים שבהם הייתה לצידו ברמאללה — וניהלה חצר משלה שאליה עלו לרגל אנשים שביקשו להשיג דרכה טובות מהראיס — ומחלקת שבחים לאבהות שלו.
"הוא היה נהדר עם הבת שלנו. כשהיא נולדה שמתי אותה במיטה לידנו. הייתי ישנה וכשהיא בכתה הוא היה מנסה להרגיע אותה בשקט. בעדינות. כשזהווא הייתה בבית הספר הייתי שולחת אותה אליו עם שומר ראש כדי שיבדוק את שיעורי הבית שלה, וכך גם הוא ירגיש שיש לו ילדה, היא צילמה אותו מסתכל במחברות שלה והראתה לו מה למדה. אנשים אמרו לו, 'אל תראה שהבת שלך היא הנקודה החלשה שלך'. אמרתי לו, 'הבת של פידל קסטרו הפגינה נגדו כי הוא לא היה אבא טוב אז אל תקשיב לפמליה שלך’. הוא היה גבר שיודע לאהוב אישה. היה כותב לי שירים - באמת אני צריכה לפרסם את השירים שלו. היה אומר לי, 'בין כל הנשים בעולם אני אוהב אותך'. אנשים סביבנו לא יודעים כלום כי לא חשפנו את זה".
מה את יכולה לספר על החיים המשותפים שלכם? יכולה לתאר יום שבו הוא מגיע הביתה מהעבודה, את מכינה ארוחה, קפה?
"לא היו לי חיים כאלה עם ערפאת. היו ארוחות ערב עם כולם, ארוחות בוקר עם כולם. בעזה ראיתי אותו רק בשתיים בלילה. בבוקר הוא היה אולי חמש דקות בחדר האוכל, אכל מהר והלך לעבודה. אלה לא היו חיים נורמליים, בכלל לא. היו לי עיסוקים משלי, עמותות וקרנות שייסדתי, נסעתי לבד, עשיתי מפגשים רשמיים לבד, ולא רציתי להטריד אותו בשום דבר. הוא היה נחמד אליי, אבל כל הזמן עסוק, הראש שלו כל הזמן בעבודה. אלה לא היו חיים נורמליים והוא לא היה גבר נורמלי שבא הביתה".
למעשה התחתנת לא רק עם גבר אחד אלא עם המאבק הפלסטיני כולו.
"כמובן. הייתה בי מרירות. בגלל הרכילות, הדיבורים, הקנאה. לא היה לזה גבול. לא הייתי רגילה לזה. גדלתי בבית עם נימוסים, למדתי בבית ספר קתולי. האנשים שסביבו היו ברמה מאוד נמוכה, הם עדיין ברמה מאוד נמוכה, לא מכבדים נשים, לא נותנים לנשים לדבר. הוא סיפר לי שכמה מאנשי אש"ף היו מאוד לא מרוצים כשהוא התחתן איתי. הפלסטינים רצו מישהי אחרת שתשתוק ולא תעשה עניין ויקראו לה אום משהו. אני לא הייתי כזו".
הוא בחר אישה כמוך. מה זה אומר על היחס שלו לנשים?
"הוא אמר לי, 'אהבתי שתי נשים בחיי'. הראשונה הייתה נאדה, לבנונית. הוא אהב אותה והתכוון להתחתן איתה אבל היא נהרגה. 'והשנייה זו את', סיפר. כך שבין שנות ה־70 לשנות ה־90 לא הייתה לו אף אחת. כשההורים שלי התנגדו לנישואים הוא היה אומר, 'אני אתחתן עם סוהא, רק המוות יפריד בינינו'. ואחרי שהנישואים הוכרזו וכל ההנהגה הפלסטינית דיברה על הקשר שלנו, הוא איים, 'אני עוזב עכשיו כדי לחיות את החיים שלי. אם אתם רוצים שאתפטר אני אתפטר. עכשיו, על המקום'. והם אמרו לא, פחדו ממה שיקרה לאש"ף. אבל ברור שהם היו מוטרדים מהנישואים האלה".
ערפאת נהג לספר שנולד בירושלים ב־1929, אבל על פי רוב המקורות הוא נולד בקהיר. בגיל ארבע, לאחר מות אמו, הוא נשלח עם אחיו פתחי לדוד שהתגורר בשכונת המוגרבים בירושלים, ואחרי שנתיים שב לקהיר. הוא למד הנדסה באוניברסיטה, התחבר לגולים פלסטינים והתגייס לצבא המצרי במסגרת יחידה של האחים המוסלמים שלחמה נגד ישראל ב־48'. ב־1959 הוא ייסד בכוויית את ארגון פת”ח ושש שנים אחר כך החל הארגון לבצע פיגועים נגד ישראל. שבוע אחרי מלחמת ששת הימים הסתנן מירדן לגדה המערבית, כשהוא בתחפושת, גייס מחבלים וניסה להקים תאי התנגדות בכל רחבי השטחים. ב־1969 הוא נבחר ליו"ר אש"ף, ארגון גג שאיגד כמה תנועות לאומיות פלסטיניות, והפך למנהיג דה־פקטו של הפלסטינים. מנקודה זו הוא בחר בדרך אלימה של טרור באמצעים שונים, ולאורך עשרות שנים נחשב לאויב מס’ 1 של ישראל.
כשסוהא נדרשת לפענח את סוד מנהיגותו של ערפאת, בנוסף לשבחים הצפויים על מחויבותו למאבק והנחישות בקבלת החלטות, היא אומרת: "הוא בנה את עצמו בזכות הכריזמה שלו והאישיות שלו אבל גם בזכות הכסף. יאסר ידע להשיג כסף מהמנהיגים העשירים במפרץ. לא בשביל עצמו אלא כדי להשיג מטרות. בכסף הוא קנה נאמנויות. בשנות ה־80 הוא היה מעביר כסף למוסדות בגדה המערבית, והוא נתן כסף גם לחמאס, כדי שהם יהיו בלתי תלויים ולא יגייסו כסף מאיראן או מטורקיה".
הכסף הזה, מן הסתם, מימן לא מעט פעולות נגד ישראל, אבל בקרב על הזיכרון שלו, סוהא הייתה מעדיפה שבעלה ייחקק בהיסטוריה כמנהיג פוליטי שעשה הכל למען עמו, לא כאיש דמים. "פעם נסעתי עם יאסר לביקור רשמי בגינאה־ביסאו באפריקה", היא מספרת. "זו אחת מהמדינות הכי עניות בעולם. בכל מקום היו חרקים ונחשים. בלילה ישנו בתוך רשת כשמסביב לנו יש חיות קטנות. כשאמרתי משהו על החיות הוא אמר, 'הארץ הזאת מצביעה באו"ם'. אותו דבר כשהוא לקח אותי לביקור בווייטנאם. הוא אובססיבי עם המאבק הפלסטיני ותמיד אמר אז, ‘הם מצביעים באו"ם’".
איך הוא תיאר את המפגש איתנו, הישראלים?
"כשהוא פגש את הגורמים הישראליים אחרי אוסלו, זה היה כמו שני בני דודים שעד אז מעולם לא נפגשו. זה היה קצת מוזר לפגוש אנשים כמו יוסי גנוסר, ז'ק נריה ואחרים שמילאו תפקידים בשירותי הביטחון ועכשיו רצו לשתף פעולה או לעשות עסקים עם יאסר. ופתאום בני הדודים שמעולם לא נפגשו גילו שיש להם זיכרונות משותפים, אותו אוכל, תרבות דומה, ועכשיו הם עושים שלום. צריך לתת קרדיט לערפאת שפתח את הדלת הזאת”.
היא מודעת היטב לאופן שבו הישראלים תופסים את בעלה; לעובדה שגם לתומכים הגדולים בפתרון שתי המדינות, קשה להכיל את העובדה שלא פעם ולא פעמיים, הוא העדיף לבחור באלימות על פני הידברות.
"אני רוצה שהמנהיגים והציבור בישראל יידעו: ערפאת ראה את עצמו כלוחם חופש עבור העם שלו. תשימו את עצמכם במקום שלנו, עברתם את השואה, ואז היה הכיבוש. ולמרות שאני לא משווה, כיבוש דורש לוחמי חופש ומאבק, כיבוש דורש מישהו כמו יאסר. ועכשיו אתם חיים עם השכנים שלכם, עושים כיף בתל־אביב, בירושלים, בלי חשש. אפילו שהוא אחראי לאינתיפאדה השנייה שהיא נקודה שחורה בחייו, אני רוצה שהציבור הישראלי יידע שיאסר היה בעד שלום. זו לא אשמתו שזה לא ממשיך. זרם ההיסטוריה משתנה, אבל פריצת הדרך הראשונה, ולחיצת היד הראשונה היו של יאסר ורבין, וזה סלל את הדרך למדינות נוספות לעשות שלום.
"בלי אוסלו, איחוד האמירות ובחריין והמדינות הבאות שיצטרפו בקרוב, לא היו עושות שלום עם ישראל. אני יודעת שקשה לשכנע בזה אמא ישראלית שהבן שלה נהרג בפיגוע שיאסר עשה, אבל אני חושבת שסליחה היא הדרך לשלום אמיתי. וגם אצלנו יש אמהות בוכות. אני באמת מקווה שיהיה שלום בקרוב".
