ליום הולדתו ה-21 קיבל קצין האס-אס פרנץ וונטש שיר במתנה. זה היה הרעיון של ריטה, הקאפו של צריף "קנדה", מתחם מיון החפצים במחנה ההשמדה אושוויץ, להפתיע אותו. "יש כאן מישהי ששרה? מישהי שרוקדת? יודעת להופיע?" שאלה ריטה. כמה אצבעות הופנו לעבר אסירה מספר 1971, הלנה ציטרון בת ה-16. "את מוכרחה לשיר", פקדה הקאפו. הלנה לא רצתה. אחרי עשרה חודשי זוועה בגיהינום של אושוויץ, העדיפה למות. החברות ניסו לדרבן אותה. "תשירי, אחרת מחר את הולכת לקומנדו של ענישה. למוות".
כתבות נוספות למנויים:
כולן עבדו שם משך חודשים מבוקר עד לילה במיון החפצים שהוצאו מהחבילות ומהמזוודות של הנרצחים - מטרים ספורים מתאי הגזים והקרמטוריום שצבע את השמיים בשחור ללא הפסקה. הן ידעו שאין טעם להתנגד.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בסוף היא הלכה. נעמדה מול הקצין, וכשדמעות זולגות מעיניה, שרה את השיר היחיד שידעה בגרמנית: "זאת מעולם לא הייתה אהבה/ כי למרבה הצער אין לך לב. זאת מעולם לא הייתה אהבה/ זאת הייתה בדיחה. כי נשיקות לא צריכות לבוא לעולם/ ללא שבועה של אהבה. זאת מעולם לא הייתה אהבה/ גם אתה יודע זאת".
הקול שלה היפנט אותו ושבה את ליבו לנצח. האישה היהודייה גלוחת הראש בכתה, והקצין החמוש לובש המדים, שמח. הקורבן שר, התליין התאהב, וכך התחיל סיפור שבניגוד לשיר - דווקא הייתה בו אהבה גדולה. אהבה אסורה, בלתי אפשרית, בין פרנץ וונטש - קצין אס-אס, מפקד מחלקה באושוויץ, להלנה ציטרון - שהייתה אסירה במחנה. בת של חזן מקהילת הומנה בצ'כיה. האהבה הזאת נמשכה מספר שנים, עד לשחרור המחנה ב-1945, ושינתה את חיי שניהם לתמיד.
כשהלנה סיימה לשיר ועמדה ללכת משם בראש מורכן, ממהרת לחזור לשולחן העבודה שלה, שמעה פתאום את קולו של הנאצי וונטש: "בבקשה, אולי את מוכנה לשיר בשבילי את השיר הזה עוד פעם?" ציטרון נדהמה: "פתאום אני שומעת קול של בן אדם, ולא שאגות של חיות, אני שומעת את המילה 'ביטה' שזה 'בבקשה'", שיחזרה אחרי עשרות שנים בעדות מצולמת לארכיון השואה של סטיבן ספילברג.
"הרמתי את העיניים עם הדמעות, ואני רואה את המדים, ואני חושבת, 'אלוהים, איפה העיניים של הרוצח? פתאום עיניים של בן אדם. מאותו יום נשארתי שם לעבוד", היא מסכמת בקצרה וללא שמץ התנצלות את רגעי ההתאהבות הראשונה בחייה, ושואפת מהסיגריה. עדיין יפה, נוטפת ביטחון עצמי, לבושה ומאובזרת באלגנטיות מוקפדת.
ציטרון, שהלכה לעולמה לפני 14 שנה, מעולם לא הסתירה מאנשים את סיפור האהבה שתחילתו בכפייה וסופו בבחירה. מעולם לא התביישה בו. גם בזמן אמת, באושוויץ.
"היא אמרה שהוא התאהב בה", סיפרה השבוע בתה, בילי בנזימן (66). "אני לא זוכרת באיזה גיל היא התחילה לספר, אבל מהרגע שהתחילה, היא לא הפסיקה. כשהייתי בערך בת שמונה כבר ידעתי את הכל. כל פעם שהייתה מספרת על וונטש, היא דיברה חופשי. לא הסתירה. היא אמרה לי שאסור היה לה להתקרב אליו יותר מדי. שזו הייתה התאהבות. היא לא דיברה איתי על נשיקות, או על מגע פיזי ביניהם. רק סיפרה שאסור היה לה להתקרב אליו ליד כולם, והכחישה לחלוטין יחסים אינטימיים".
איך אבא הגיב לסיפור הזה?
"איזו אהבה זו הייתה. הוא הכיל אותה".
יש סודות שאי-אפשר להסתיר, בוודאי לא מפני כל מי שהיה שם וראה במו עיניו איך קצין אס-אס נכבש בקסמיה של אסירה יהודייה. "אור הקרין ממנה. הלנה הייתה בחורה יפה כל הזמן, גם בלי שערות, גם עם שערות", סיפרה אחת מחברותיה ל"קנדה". "אם תשימי אותה על יד כל השלדים שהיו שמה, אז היא יפהפייה", סיפרה אחרת.
הלנה הייתה אחת מאלף הנשים הראשונות שהגיעו יחד בטרנספורט הראשון מצ'כוסלובקיה לאושוויץ במאי 1942. עשרות מהן עבדו ב"קנדה" תחת פיקודו של וונטש כבר מההתחלה, והוא זכה מהן לכינוי "חרומי יורקו" (הצולע) בשל נכות קלה ברגלו. האסירות סיפרו על אדם חסר מעצורים, בעל נפש מסוכסכת ואישיות גבולית מצד אחד, וכמושיע רב-סגולות עם רגישות סלקטיבית כלפי נשים יפות וצעירות מצד שני.
"הוא היה מאוד הגון, כשהיו מכים אותנו הוא היה הולך, נעלם", סיפרה אחת הניצולות, "שום דבר רע הוא לא עשה לנו. לגברים, לאסירים בחורים, הוא היה סדיסט לא רגיל. לא אותו הבן אדם. כל הזמן עם המקל הרביץ". עוד לא בת 17 - ציטרון הייתה לכודה. מה שלא תעשה, איך שלא תבחר - טוב לא יכול לצמוח מהתאהבות של קצין אס-אס ואסירה יהודייה. אבל היא התאהבה והשניים התחילו לטפח קשר שהפך לסוד ידוע.
"הלינקה הייתה האהובה של הגרמני, אבל זאת הייתה אהבה נקייה", אומרת אחת החברות, "הוא דיבר איתה, והיא ישבה איתו, היא שרה לו. והוא דיבר אליה יפה והתייחס אליה יפה, בעבודות ובכל מקום". מישהי מהבלוק שלה, נזכרת איך דאג להלנה: "הוא הביא לה לבלוק סדין וכרית. הייתה שם אהבה גדולה". הן זוכרות מחוות של אהבה בין השניים, בעיקר מצידו: "הוא היה כל כך דואג לה, לא פעם כשהיא ישנה אחרי לילה של עבודה, הוא עמד לידנו והסתכל עליה כשהיא ישנה. ממש ראו את האהבה של הבן אדם אליה. מה שהיא החזירה לו אני לא יודעת. אני אינני יודעת אילו יחסים היו ביניהם".
הקצין הנאצי והאסירה היהודייה תיקשרו בפתקים שהעבירו דרך אסירות אחרות, ובאחד הימים היא קיבלה ממנו הודעה שטילטלה אותה: "אל תדאגי אני אוציא אותך מפה", הוא כתב בפתק, "אנחנו נהיה יחד אפילו אם נחיה יחד יום אחד". ציטרון הרגישה שהיא נופלת לתהום: "הוא אהב אותי עד כדי שיגעון", שיחזרה, "פתאום התעוררתי וחשבתי, 'אבל את יהודייה'. אני בפירוש הצלתי דרכו הרבה אנשים על ידי זה שפנו אליי וזרקו לי את המספר ו'תעזרי לנו', ואז אני הייתי מעבירה לו את המספר והייתי מבקשת 'תעזור', ואז הוא היה קורא את הפתק כי לדבר לא יכולנו, אומר 'עבורך הכל', והוא היה עוזר".
יעברו מספר חודשים עד שציטרון תבין שה"טובות" שעשה לה וונטש באותם ימים, היו הראשונות בלבד בשרשרת ארוכה של מחוות שילכו ויתעצמו, ויתפחו בשיאן לכדי חוב מוסרי ענק שתיאלץ להחזיר לו בעתיד. בשנים האפלות האלה היא תלמד את השיעור החשוב בחייה על פוטנציאל התעוזה האדיר שיש לגבר מאוהב, על הכוח שלה כאישה לרתום אותו כדי להציל חיים, ועל הדילמה המוסרית שאין דרך בעולם לנצח אותה, בלי לאבד קודם את השפיות.
30 שנה קדימה. ב-1972 מקבלת הלנה, לביתה בתל-אביב, מעטפה ועליה רשומה בגרמנית כתובת שולח שאינה מכירה באוסטריה. היא פותחת אותה בידיים רועדות. "אני מקווה שלא תזדעזעי, שמתוך ייאושי העמוק אני כותבת לך עכשיו", נכתב שם. "אני יודעת מבעלי פרנץ וונטש שכשהייתם באושוויץ הייתם קרובים מאוד, אז אני מניחה שתוכלי להבין את מצבי ואת הסיבה שאני דואגת לבעלי, למרות הכאב והצער הנוראיים שחווית באושוויץ. אני מקווה שאת מבינה את המצב הקשה שבעלי ניצב בפניו ותהיי נכונה לעזור לו. בעלי נעצר ועומד עכשיו למשפט. כאישה ואם לשניים אני מבקשת ממך להיות עדה במשפט, שולחת לך ברכות מעומק ליבי למרות שלא נפגשנו, שלך, תיאה וונטש".
30 שנה אחרי שהאהבה ניצתה ביניהם בגיהינום של אושוויץ, ואחרי שהלנה שרדה את הזוועות, עלתה לארץ והתחתנה, היא נקראה להציל אותו. היא הייתה צריכה להחליט אם להעיד לטובתו של פושע נאצי, בשם האהבה.
על ההחלטה אם לנסוע ולהעיד תשפיע גם הצלע השלישית בסיפור - אחותה של הלנה, רוזה (שושנה). היום הארור שבו היא הגיעה לאושוויץ טילטל את המשפחה, ואת הקשר בין פרנץ להלנה, למשך שנים ארוכות. זה קרה באוקטובר 1944. מהרכבת שנעצרה לצד הרמפה הידועה לשמצה באושוויץ, החלו לרדת אלפי משפחות יהודיות. זה היה המשלוח האחרון מצ'כוסלובקיה, ובו היו גם רוזה, עם בעלה ושני ילדיהם, אביבה בת ה-11 וגדעון שהיה בן שלושה ימים בלבד. שעות ספורות לפני שהועלתה בכוח לרכבת עם בני משפחתה, עדיין שכבה רוזה בבית יולדות והיניקה את בנה, ואז הוסגרה ללא רחמים לנאצים.
8 צפייה בגלריה
מיקי מרין, אחייניתה של ציפורה. ''ציפורה הרגישה כאילו אמא שלי הטילה עליה קללה''
(צילום: יונתן בלום)
הגורל היה יכול להיות אחר. היא, בעלה ובתה אביבה חיו בפלשתינה עד 1941, אבל נאלצו לחזור לצ'כיה בגלל קשיי פרנסה. במשך שלוש שנים שרדו בזכות מסמכים מזויפים ושיער בלונדיני. כמעט עד הרגע האחרון - שבו נשלחו לאושוויץ.
עם תינוק בן יומו בזרועותיה, וילדה מבועתת לצידה, רוזה צעדה לתאי הגזים כשהיא מגולחת שיער ועירומה. היא חלפה על פני החלון של "קנדה", והחברות של הלנה זיהו אותה וצעקו: "בואי מהר, זאת אחותך". הלנה טסה באמוק לחלון הצריף: "לדעת שאחותי ברגע זה נכנסת לקרמטוריום עם שני ילדיה ולהמשיך לחיות? רצתי לקרמטוריום, הגעתי לשם, אחותי כבר נכנסה. עם תינוק שרק נולד", שיחזרה ופרצה בבכי. אחת מחברותיה הבינה מיד - היא חייבת להזעיק את וונטש. בינתיים, הלנה כבר הייתה קרובה לקרמטוריום: "אמרתי להם, 'איבדתי את כולם פה במשרפות, וכרגע אחותי ושני הילדים שלה נכנסו', אני רוצה למות יחד איתם'".
מנגלה עמד שם, התבונן משועשע באסירה המשתוללת שמתעקשת להיכנס ולמות בייסורים יחד עם אחותה. "הם תאומים?" הוא שאל אותה, "לא" היא ענתה. הוא הגיב בתנועת יד מבטלת, ואמר לה: "אז אנחנו לא צריכים לא אותם ולא אותך". החיילים סביבה שלפו אקדחים וכיוונו אותם לעברה. באותו הרגע הגיע וונטש.
את מה שקרה שם בדקות הבאות, לא יכול היה לכתוב אף תסריטאי. וונטש הסתער על ציטרון במכות ובאגרופים, הפיל אותה לאדמה ותוך כדי כך לחש באוזנה: "מהר-מהר, תגידי לי מה שמה של אחותך". היא ענתה לו בצרחות איומות – כל המחנה ראה ושמע את מה שהתחולל על השביל בכניסה לקרמטוריום, והוא זרק אותה פנימה לתוך צריף סמוך. ספק אם שמע את זעקות השבר שלה: "הילדים, הילדים".
בפנים התקדמו כסדרן ההכנות לרצח המוני נוסף: "חלק גדול מהאנשים עם הילדים נכנסו כבר לחלק הפנימי של הקרמטריום שחשבנו שזה דוש, ואנחנו הולכים להחליף בגדים", מספרת האחות רוזה, "ואז נפתחת הדלת וקוראים בשמי". היא הרימה יד, "זאת אני". האיש במדים שאל: "זה נכון שאת אחותה של הלנה?" והיא הינהנה, אז הוא המשיך: "ואת רוצה לראות אותה?" רוזה שוב הינהנה, והוסיפה: "אני לא יכולה להשאיר את שני הילדים", אבל הוא הרגיע אותה ואמר: "אין
בעיה, תשאירי אותם פה עם אחת המבוגרות, היא תשגיח עליהם".
בעדותה לארכיון ספילברג, רוזה חוזרת גם לרגעים הקשים של מות ילדיה. "אביבה אמרה לי בעברית - 'אמא'לה לכי, זו בוודאי ציפורה (שמה העברי של הלנה - מ”ב) שלחה אותו. אל תפחדי, אני אשגיח על התינוק'". רוזה מיהרה לצאת, לפגוש את אחותה הצעירה אחרי שלוש שנים שלא התראו. במשך כמעט חודש הלנה שיכנעה את אחותה שהבת והתינוק בוודאי במחנה הילדים, ואסרה על הנשים האחרות לספר לה את האמת המרה. בסוף נשברו וגילו לה שלא תראה אותם לעולם.
"ידעתי שציפורה ושושנה הן אחיות סיאמיות, עברו גיהינום, הצילו אחת את השנייה כמה פעמים", סיפרה השבוע מיקי מרין (70), בתה של שושנה. "ציפורה הצילה את אמא שלי אלף פעמים אבל היא לא הצילה את אביבה. ציפורה הרגישה כאילו אמא שלי הטילה עליה קללה - שכל החיים שלך לא תמצאי שקט ואושר כי נתת לילדים שלי למות לבדם. היה אירוע משפחתי ואני עומדת בסלון הבית שלי ואני שומעת את ציפורה בוכה ומתחננת: 'תסירי את הקללה הזו ממני'. אמא הייתה כולה לב וכולה אהבה וכולה שמחת חיים - אבל באותו רגע הביטה בה במבט קשה שלא הכרתי אצלה".
דיברת על זה עם אמא?
"לא. עם אמא לא מדברים על השואה".
עד השחרור בשנת 1945, המשיך וונטש לסייע להלנה ולרוזה, להעביר להן מזון ובגדים חמים ולדאוג למחסורן. רגעים ספורים לפני שנפרדו, רץ וונטש לצריפים והביא משם בגדים ונעליים לאחיות ציטרון: "כולם יצאו יחפים עם סמרטוטים על הרגליים, לצעדת המוות", נזכרת הלנה, ציפורה, בפרידה החפוזה: "דקה לפני הצעדה, הוא נעל לי את הנעליים, כולם כבר בשורות. אז הוא אמר 'אני אוהב אותך'. אני כבר הרגשתי אליו, כן בהחלט. ואז הוא העז לשאול: 'אני חוזר לחזית, אתם יוצאים לדרך. אם יתהפך משהו בעולם ואנחנו נפסיד את המלחמה, אתן תעזרו לי כפי שאני עזרתי לכן?'"
הסרט התיעודי "אהבה זאת לא הייתה", המתאר את סיפור האהבה הלא-ייאמן בין פרנץ להלנה, ישודר בערוץ yes דוקו ב-27 בינואר, לציון יום השואה הבינלאומי. סרטם של הבמאית מיה צרפתי והמפיקים ניר סער וקורט לנגביין, זכה בפרס פרנק לאוי לסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב 2020. גרסתו הקצרה, "היפה בנשים", שיצאה כבר לפני חמש שנים, זיכתה את היוצרים בפרס הסרט הדוקומנטרי הזר הטוב ביותר בתחרות סרטי הסטודנטים של האוסקר האמריקאי.
צרפתי איתרה את דאגמר, בתו היחידה של וונטש. המפגש בין דאגמר לבני משפחתה של הלנה חשף עד כמה וונטש היה כרוך אחרי האסירה היהודייה. "הייתה שם אהבה ענקית של וונטש לציפורה", אומרת מרין, "הוא חיפש אותה שנים ושלח מכתבים למשפחה שלנו מהומנה, צ'כיה. ציפורה לא ידעה מזה בכלל. הוא אהב אותה אהבה מטורפת. אנחנו יודעים את זה מדאגמר".
הבת של הקצין הנאצי והאחיינית של אהובתו, בתה של רוזה שאותה גם הציל, נפגשו לראשונה לפני חמש שנים. דאגמר הגיעה ארצה בעקבות ההזמנה להצטלם לסרט, והתארחה בבית משפחת מרין בגבעת שפירא. המפגש היה מתוח כבר מההתחלה, אמנם דאגמר סיפרה שאביה מעולם לא הסתיר שהייתה לו אהובה יהודייה באושוויץ, ושלכבוד יום הולדתה ה-16 הוא לקח אותה למסעדה ונתן לה במתנה תליון ובתוכו צילומים של השניים - אביה והלנה, אבל זה לא דומה בשום דבר למפגש פנים מול פנים.
מרין: "הראיתי לדאגמר את התמונה של אביבה, אמרתי 'זאת אחותי אביבה שנרצחה באושוויץ'. אז היא אמרה: 'כמה זה נורא. אני יכולה להבין אותך, גם לי היה בן שמת ממחלה'. הם קנו לנו פרחים, ויין והכל באווירה מתורבתת, אז אמרתי: 'דאגמר, זה שונה. אחותי לא הייתה חולה, היא נרצחה'".
וונטש יצאה החוצה בריצה, והתפרקה בבכי. לראשונה שמעה את גרסת הקורבן, ראתה את פניה של אביבה ניבטים מהתמונות על הקיר ועל השידה שליד המיטה בחדר השינה. אחרי שנרגעה מעט, ישבה במרפסת עם בילי - בתה הצעירה של הלנה, והן גילגלו ביניהן שיחה שקטה: "שמעתי שדאגמר מספרת לבילי בת דודתי, על הרגעים ההם שהוא נכנס לתוך הקרמטוריום כדי להוציא את אמא שלי. היא אמרה, 'אבא סיפר שהוא עמד מול הדלת של הקרמטוריום, הוריד את המעיל שלו, ושם אותו על הכתפיים שלה, היא הייתה עירומה'. הוא גם סיפר ש'הילדה הרימה אליי עיניים, והסתכלה עליי במבט שאני לא אשכח אותו כל החיים שלי, שמתחתיו הייתה כל החוכמה של העולם'".
מרין הוכתה בתדהמה: "אני מתחילה לרטוט. זאת העדות האחרונה על אחותי", היא אומרת. "רצתי אליה והתחננתי באנגלית שתספר עוד, אבל היא יותר היסטרית ממני ואמרה, 'אני לא יודעת, לא אמרתי כלום'".
רק בשנת 1971 וונטש נעצר באוסטריה בעוון הפשעים שביצע באושוויץ. הוא הואשם בהשתתפות ברציחות המוניות, בהעברת אנשים להשמדה בתאי הגזים בכוח, בהתאכזרות ובפשעים אלימים נגד אסירים יהודים, וברצח צעיר יהודי במהלך מרד הזונדרקומנדו במחנה.
בזמן הזה הלנה אהובתו כבר הייתה ציפורה, ונישאה לדוד טהרי לוחם האצ"ל. הם גרו בדירה קטנה וצנועה בבניין בשיכון סלע, שיכון רוויזיוניסטי בתל-אביב. "גם אבא היה שר וככה הוא ואמא התאהבו", נזכרת בילי, "הם היו פאוור קאפל. תמיד מרכז המסיבות, היו שרים יחד. היא הייתה האישה הכי מצחיקה שהכרתי".
אבל החיים לא היו רק שירים וצחוקים. טראומת השואה הייתה נוכחת בכל רגע ורגע. "במשפט אייכמן אמא שלי איבדה את הקול והפסיקה לשיר מאז", מספרת בילי.
רק המשפחה והחברים הקרובים ידעו על התקפי הזעם הקשים שהיו תוקפים את הלנה, במהלכם צרחה והשתוללה, שברה חפצים ונרגעה רק אחרי שקיבלה זריקה. "זה יישמע לך בומבסטי, אבל כל מי שהכיר אותה היה אומר שהיא מלכה, זו לא הגזמה. לפעמים היה קשה לגדול עם אמא מלכה. ההתקפים האלו היו קורים תוך שניות", נזכרת בילי. "היא יכלה לשבת איתנו בסלון, הכל בסדר. יושבים בסלון צוחקים, מדברים. פתאום היא קמה ושוברת איזה משהו אם יש צלחת או מאפרה ומתחילה בשאגות כמו של חיה פצועה. היינו רצים למטבח וסוגרים את כל התריסים בכל הבית. תמיד מגיע בוקר חדש ולא מתביישים כי היא יוצאת מהבית כמו אליזבת טיילור. אני לא מתביישת בה, אי-אפשר היה להתבייש באישה הזאת".
זה רק היופי?
"לא. גם טוב הלב והאסרטיביות".
השגרה הלא-ממש שגרתית מופרת כאשר מגיע המכתב מאוסטריה ובו אשתו של וונטש מתחננת שאהובתו היהודייה תעיד לטובתו במשפט. כמה ימים לאחר מכן, קיבלה הלנה-ציפורה פנייה ממשטרת ישראל, ונאמר לה שהגיעה עבורה הזמנה מהאינטרפול לבוא ולהעיד. אז גם החלו להגיע האיומים על חייה. בתוכנית מיוחדת ששודרה ב-1988, היא מתראיינת לצד אחותה ומספרת על מה שעבר עליה סביב המשפט: "עמדתי בפני דילמה", היא אומרת למראיינים דן מרגלית וטומי לפיד ז"ל, "היה עליי לחץ מכל הכיוונים בארץ, כולל איומים בטלפון של אנשים שרק שמעו את שמי ושמעו אס-אס ואיימו עליי, חשבו שאני נוסעת להציל גרמני. קיבלתי הודעות נאצה, 'מחר בשש בבוקר, כשאת יוצאת מהבית, לא תחזרי חיה'".
לפיד מתאמץ לחלץ ממנה אמירה ברורה ביחס לדילמה שעמדה בפניה: "את מתלבטת אם להציל בן אדם שהציל אותך, או להעיד כיהודייה גאה על פשעיו של אותו האיש. מה את עושה?"
שוב השאלה נשארת תלויה באוויר, אבל הפעם מי שמספק את התשובה הוא לא אחר מוונטש, בסרטון שצולם בתחילת שנות ה-80. "כמובן שזה לא היה פשוט בשבילה", הוא מספר, "אבל היא הבטיחה שתבוא ותספר הכל".
וכך היא עשתה. "נסעתי עם מצפון נקי להעיד ורציתי לספר את כל האמת הטובה והרעה, וזה בדיוק מה שעשיתי. רגשות אישיים כבר לא היו. אני הקמתי משפחה, התאהבתי בבעלי, אבל העבר רדף אותי".
אחייניתה מיקי אומרת היום שבעצם לא היה יכול להיות תרחיש אחר. "את ציפורה אי-אפשר היה לעצור, היה אסור, אחרת הייתה מתה. לא שפטנו אותה. ציפורה נוסעת כי צריך לנסוע".
בבית המשפט באוסטריה, במרכזו של אולם ענק וריק, עמדה הלנה-ציפורה וסיפרה בפעם הראשונה בפומבי על מערכת היחסים שהייתה לה ולוונטש באושוויץ. היא תיארה את פרשת האהבה שהייתה לה עם הנאשם וכיצד הציל את חייה ואת חיי אחותה במחנה יותר מפעם אחת. היא נכנסה לאולם, וחלפה ממש ליד דוכן הנאשמים: "עברתי על ידו, מטר ממנו, ולא הסתכלתי עליו. חשבתי על איך אני יכולה להעביר לו את ההרגשה הזו שאת מה שעשיתי, הרגשתי שאני חייבת לעשות".
הסנגור שאל אותה אם וונטש טיפל בה כשהייתה חולה בטיפוס, והיא אישרה את הדברים: "הוא שמר עליי בקומנדו, הסתיר אותי ונתן לי תרופות. הוא עזר לאסירים אחרים בדרך דומה". כדי להוכיח את מהימנותה, סיפרה למושבעים שתמיד הייתה הראשונה לדעת כשוונטש הכה מישהו: "הבנות היו אומרות לי, כי הן ידעו עלינו. הן סיפרו לי כי האמינו שיש לי השפעה עליו". לבסוף סיפרה על אירוע שבו הכה את אחד האסירים, עד שנפצע בידו. היא רצה אחריו למשרד, והוא הציע לה לחבוש את ידו המדממת: "עניתי לו שלא אחבוש את היד שמכה את אחיי".
העיתונים באוסטריה דיווחו בהרחבה מבית המשפט: "בזמן העדות של חברתו, הנאשם בכה. הוא היה בהלם מהעדות, ואמר להגנתו: 'הייתי תמים כשהגעתי לאושוויץ, אבל המקום שינה אותי. אני מודה שהכיתי אסירים, אבל אני מצטער על כך'".
בסוף המשפט, ביקשה הלנה-ציפורה לדבר: "אחותי הגדולה נשלחה לגז עם ילדיה, אחותי רוז'יקה הגיעה עם השיירה האחרונה מצ'כוסלובקיה. לא ניתן היה להציל את הילדים, כי לא חיו ילדים באושוויץ'". היא נשברת, "ומתחילה להתייפח", לדברי העיתון, "והנאשם וונטש מנגב את הדמעות מעיניו". היא חותמת את עדותה בציטוט של דברים שאמר לה בתחילת היכרותם, "הישארי רגועה, אני אעשה כל מה שאני יכול", ואז הוא מתבקש לקום על רגליו כדי לשמוע את פסק הדין: זכאי.
