בשעות הבוקר המוקדמות של שבת, 19 בינואר 1991, התגודדו בכמה מבסיסי חיל האוויר ובבסיס המפקדה של סיירת מטכ"ל, קבוצות גדולות של חיילים, ליד משטחי נחיתה רחבי ידיים. היו שם לוחמים מסיירת מטכ"ל, מיחידת שלדג ומאוגדה 98, שאנשיה מתמחים בלחימה מאחורי קווי האויב. ליד כל קבוצה כזו, עמד צי של מסוקי יסעור אימתניים, כבש תא המטען האחורי שלהם פעור על הקרקע, ולתוכם נבלע ציוד: רכבי שטח, נשק כבד ואמצעים נוספים. ממכשירי הרדיו של כמה מהלוחמים הידהדו עדכוני החדשות הדרמטיים של השעות האחרונות: ב־7:15 בבוקר נפלו עוד ארבעה טילי סקאד עיראקיים על תל־אביב, וגרמו לנזק כבד. 16 פצועים הובלו לבתי החולים. כוחות הקואליציה בכווית מתקדמים, אך לא מצליחים לבלום את הירי לעבר ישראל. בארץ גוברים הקולות להגיב.
ואז, התעוררו מכשירי הקשר. "התכוננו להפעלת 'בגדי ספורט'".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
- הסודות של פח'ריזאדה: גילויים חדשים על מדען הגרעין שחוסל
- ברגע האחרון: למה בוטל המבצע לחיסול ערפאת?
- חשיפה: המרגל המצרי שהציל את מדינת ישראל
זה היה הרגע שכולם חיכו לו חודשים; הפקודה להתכונן ליציאה לאחד המבצעים המסובכים, הנועזים – והיו שאמרו גם המטורפים וחסרי הסיכוי – שתוכננו בצה"ל: להנחית במערב עיראק כוחות מיוחדים שיאתרו את משגרי הסקאדים הניידים שמטווחים את ישראל, וישמידו אותם. כל זה במרחק של כאלף קילומטרים מהארץ, כמעט בלי מודיעין, עם סכנה שירדן תנסה ליירט אותם בדרך, וכשמסביבם נמשכת הלחימה העזה של האמריקאים וכוחות הקואליציה בצבא סדאם. קואליציה שאגב, כוללת גם מדינות ערב, ולכן עלולה להתפרק לגמרי אם ייוודע שהישראלים גם שם. ובסוף עוד נבחר לכל האירוע הזה גם שם הקוד הלא־אטרקטיבי "מבצע בגדי ספורט". נו, אז מה כבר יכול להשתבש פה?
"היינו בכוננות יציאה כבר יומיים קודם", משחזר השבוע לראשונה קצין לשעבר בסיירת מטכ"ל, שהיה אמור להיות אחד ממפקדי הכוחות במבצע. "בלילה הראשון לא היו טילים על ישראל. בלילה השני היו טילים, אבל מהמטכ"ל הודיעו שנותנים לאמריקאים יממה לטפל במשגרים. ביום שבת בבוקר היו עוד מטחים, חלק פגעו במרכז תל-אביב, ומהכנרית (הכינוי לבור הפיקוד של חיל האוויר – ר"ב) עידכנו שהאמריקאים לא מצליחים לעשות כלום.
"היה לי ברור שבמצב הזה, אנחנו מחכים לחשיכה ויוצאים לדרך לטפל בעניין הזה בעצמנו, הכל לפי מה שתורגל בחודשים האחרונים. לא היה לי ספק שמדינת ישראל לא תיתן להתקפות טילים עליה לחלוף ללא תגובה. ובאמת, זמן קצר לאחר מכן, הודיעו לנו להפעיל את 'בגדי ספורט': לערוך בדיקות אחרונות של ציוד, ולהיות מוכנים ליד המסוקים לאישור של הממשלה שתתכנס בצהריים.
"היינו עם כלי רכב ייעודיים, המון ציוד, הרבה נשק ותחמושת, מזון – כמובן, הרבה שוקולד לאנרגיה – ומעילים עבים, כי ידענו כמה קר בלילות החורף במדבר העיראקי. הכוונה הייתה לעשותסבבים של שלושה־ארבעה ימים, ולקוות שגם יידעו לחלץ אותנו חזרה הביתה".
והמשימה? הייתם בטוחים שתצליחו?
"ברור. למרות המחסור האקוטי במודיעין, למרות המרחק, למרות הקור, היינו בטוחים שאנחנו מסוגלים לבצע את המשימה. חשבנו: מה, יש דבר שאנחנו לא יכולים לבצע? רק תנחיתו אותנו בשטח, ואנחנו נמצא אותם ונשמיד אותם. על בטוח".
גם שר הביטחון משה ארנס, היה משוכנע שמבצע בגדי ספורט יצליח. בלשכתו בקריה בתל־אביב הוא שמע ממפקד המבצע, אלוף נחמיה תמרי, ומהרמטכ"ל דן שומרון עדכונים אחרונים. לימים יעיד ארנס כי שאל את תמרי מה לדעתו סיכויי ההצלחה של המבצע. "יהיה בסדר. מרגיש טוב עם התכנון", השיב תמרי.
ארנס היה מרוצה, ושלח יד לטלפון המוצפן שהותקן במשרדו מעט לפני פרוץ המלחמה. זו הייתה שעת לילה מאוחרת בוושינגטון, אבל מהעבר השני, איש הקשר בפנטגון מיהר לענות. ארנס מסר הודעה קצרה שיועדה לשר ההגנה דיק צ'ייני: ישראל עומדת לפתוח בהתקפה בעיראק היום אחר הצהריים. יש לתאם סנכרון של הפעילות האווירית, כדי שכוחות הקואליציה לא יירו על הישראלים ולהפך. זמן קצר לאחר מכן נחת בבן־גוריון קצין בכיר מפיקוד המרכז (CENTCOM) של ארה"ב. נציגי חיל האוויר שפגשו אותו ליד המטוס מסרו לו עדכון דומה: אנחנו יוצאים לפעולה. "באיזה חודש?" שאל אותם האמריקאי. "היום", ענו לו. "אוי וויי", ענה להם האמריקאי, שאחר כך התברר שהוא גם יהודי, בנו של כנר ידוע. ואז הוא רץ לצלצל לוושינגטון.
אבל מבחינת ארנס, עכשיו רק נשאר להעביר את ההחלטה בממשלה, ולתת את הפקודה. עוד באותו ערב היו אמורים לדרוך לוחמי הקומנדו על אדמת עיראק, להכשיר שם מסלולי נחיתה להרקולסים, לקדם את בואם של עוד מאות לוחמים וטונות של ציוד.
בינתיים, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה יצחק שמיר, תא"ל עזריאל נבו, זימן את השרים לישיבת הממשלה הדחופה באחת בצהריים בבניין הטמפלרי בקריה. רובם בילו את בוקר השבת בחדר האטום, ובאו זועמים ומוכנים להצביע בעד יציאת הכוחות הישראליים למתקפה בעיראק.
אבל זה ממש לא מה שיקרה.
בעשורים שחלפו מאז מלחמת המפרץ, ניטש הוויכוח אם ההחלטה של שמיר לספוג את הטילים של סדאם ולא להגיב הייתה נכונה או לא. אבל עד עכשיו, רק מעטים יודעים מה באמת עמד שם על הפרק, ושלראש הממשלה הייתה ביד גם אופציה צבאית. כעת, אנחנו חושפים כל מה שניתן לספר על מבצע הקומנדו הישראלי שנועד לצוד סקאדים במערב עיראק – ואיך, ממש בשנייה האחרונה, שמיר עצר הכל, ושינה את ההיסטוריה.
יוני 1981, עשר שנים לפני מלחמת המפרץ וימים אחדים אחרי הפצצת הכור הגרעיני העיראקי אוסיארק, שהוקם בסיועה של צרפת. יחידה של 8200 שמורכבת מדוברי צרפתית מיירטת שיחה דרמטית. כמה טכנאֵי גרעין צרפתים דיווחו לפריז שהכור נהרס לחלוטין ולא ניתן יהיה לשקמו. במודיעין הישראלי מיהרו לפתוח שמפניות, אבל למבצע המזהיר היו גם צדדים פחות משמחים. בהפצצה נהרגו עשרה חיילים עיראקים וטכנאִי גרעין צרפתי. לפי פרסומים זרים, התברר שהטכנאי, יהודי במוצאו, העביר למוסד מידע קריטי על הפרויקט. המשימה האחרונה שלו הייתה החשובה מכולן: לעלות לכיפת הכור זמן קצר לפני הגעת המטוסים הישראליים, ולהפעיל שם מתקן שיסייע להפצצה. הטכנאי היהודי הגיע לשם מאוחר מדי, הפעיל את המתקן, אבל לא הספיק להסתלק בזמן ונהרג בהפצצה. ישראל שילמה לאחר מכן פיצויים גדולים למשפחתו של הגיבור האלמוני הזה.
אבל זה לא היה המחיר היחיד. אחרי שהובהר שהכור הושמד, העריכו בישראל כי שליט עיראק כבר פחות מסוכן. העיניים של מערכת המודיעין הופנו למקומות אחרים, ועיראק הורדה בדירוג החשיבות. במשך כעשור, ישראל הייתה למעשה כמעט עיוורת לגבי מה שהתחולל בחצר האחורית של סדאם.
זו הייתה טעות. אחרי השמדת הכור, עיראק נכנסה למרוץ חימוש. "סדאם נעשה תוקפני יותר והפך נחוש יותר בדעתו", סיפר בשיחה סגורה עם עיתונאים אמריקאים ד"ר ח'ידיר חמזה, מי שהיה מדען גרעין עיראקי בכיר וערק לארה"ב ב־1994. "וכך פרויקט של 400 מיליון דולרים הפך לפרויקט של עשרה מיליארד דולר ו-400 המדענים הפכו ל-7,000".
אבל בישראל, התעקשו ש"הקצב מבגדד" סתם משחרר הצהרות. סא"ל פסח מלובני הגיע לזירה הטכנית באמ"ן מחקר ב-1985. מלובני, השבוע: "שאלתי מה קורה עם עיראק. אמרו לי שאין שם שום דבר מעניין. ב־1988 התחלנו לקבל מידע מדאיג ולקחנו אותו לאמריקאים. הם הגיבו באדישות. אני הייתי בטוח שהם לא רוצים לשתף אותנו במידע כנקמה על פרשת פולארד. אחר כך התברר שגם הם לא ידעו כלום".
אמנם באמ"ן מחקר הוקמה "זירת מרכז" כדי לעסוק בענייני עיראק, אבל ראש הזירה בעת המלחמה, אלוף עמוס גלעד, אומר כי "זו חוכמה קטנה מאוד להקים גוף מחקר בלי להקצות שום משאבים לאיסוף". ראש ענף עיראק, תא"ל ד"ר שמעון שפירא, היום חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מאופק פחות: "מדובר, ללא ספק, באחד המחדלים הגדולים בתולדות קהילת המודיעין של ישראל. אין דרך אחרת לתאר את הידע שלנו על עיראק, ובמיוחד על הנשק הלא-קונבנציונלי העיראקי, אלא כעיוורון מוחלט. פשוט לא ידענו עליהם כלום".
עד כדי כך?
"העיראקים הקימו רשת אדירה, מתוחכמת מאוד, מתחת לאף של כו־לם. לו סדאם חוסיין לא היה עושה לנו את הטובה ופולש לכווית (ב־1990, הפלישה שהובילה לפרוץ מלחמת המפרץ – ר"ב), היינו מתעוררים יום אחד באמצע שנות ה-90, עם הודעה שלו ברדיו בגדד על כך שהוא ביצע ניסוי בטיל גרעיני. היה לנו הרבה יותר מזל משכל".
עמוס גלעד מאשר: "אני לא איש מאמין, אבל אחרי מה שקרה עם סדאם, התחלתי לחשוב שאולי צריך להכניס גם ניסים לתוכנית העבודה הרב־שנתית".
עיראק החלה לחזור לתודעה המודיעינית של ישראל רק בסוף שנות ה־80. זה קרה בגלל ג'רלד בול, מהנדס ארטילריה קנדי אקסצנטרי, שהחל לפתח עבור סדאם את "פרויקט בבל": תותח-על, שבהשראת ספרו של ז'ול ורן 'מהארץ לירח', יוכל לשגר פגזים עד לחלל. וכמובן, אם הקנה יוטה מעט מערבה, הפגזים יגיעו גם לישראל. בול חוסל במרץ 1990 בבריסל על ידי מתנקשים, בפעולה שמיוחסת למוסד. "צילומי הלוויין מעיראק היו מדהימים", אומר גלעד. "ראינו שם תותח ממש כמו בספר של ז'ול ורן. אנשים כמו בול, שהם גורמים מרכזיים בפרויקט של נשק להשמדה המונית - כשהם מתים, הם במצב יותר טוב עבורנו מאשר כשהם בחיים". לפני מותו, עוד הספיק בול לשפר מאוד את הדיוק של טילי הסקאד העיראקיים, שזמן קצר אחר כך ינחתו בישראל. כשנודע לסדאם שהמהנדס שלו חוסל, הוא השתולל והבטיח בשידור חי בטלוויזיה "לשרוף את חצי מדינת ישראל".
שיכור מכוח ומשוכנע שהמערב לא יגיב, פלש סדאם חוסיין לכווית ב-2 באוגוסט 1990. בישראל נדרכו. סדאם חוסיין כבר השתמש בנשק כימי במלחמה נגד איראן ונגד המורדים הכורדים. האם בעשור שבו המודיעין הישראלי הזניח אותו, הוא הצליח להרכיב ראשי קרב כימיים על טילי הסקאד ארוכי הטווח שלו? "שאלה חשובה, אבל כשאתה עיוור לחלוטין מול היעד, קצת קשה לענות עליה", אומר מלובני.
עד אז העריכו בישראל שעיראק תגיע ליכולת כימית לכל המוקדם ב-1995. אבל ב־3 באוגוסט, יום אחרי הפלישה, הגיע מידע משלוחת המוסד בוושינגטון לפיו סבורה "אלגה", שם הקוד לסי־אי־איי, שיש לעיראקים יכולת כזו. בעקבות זאת, משנה אגף המודיעין את ההערכה שלו מ־1995, ל"מי יודע, אולי זה כבר קיים". אגב, באותה ישיבת הערכה, עמוס גלעד העריך גם הוא כי סדאם עומד לתקוף את ישראל: "זה כמו יום הכיפורים הפוך: שם היה הרבה מידע, והערכה מוטעית. כאן, למרות המידע העלוב, הגענו להערכה נכונה".
בינתיים, האו"ם מציב בפני עיראק אולטימטום: נסיגה מעיראק, או תקיפה מסיבית. ארה"ב מגבשת קואליציה צבאית בת 34 מדינות, שכללה גם כוחות מסוריה, את ערב-הסעודית, איחוד האמירויות, קטאר, בחריין ועוד כמה מדינות שלפחות רשמית, לא ממש נחשבות לחובבות ציון. ברור שכל תקיפה של ישראל בעיראק תפרק את הקואליציה השברירית הזו. מצד שני, סדאם המאוים הודיע כי אם יותקף – ימטיר אש על ישראל. והפעם, לשם שינוי, האיומים שלו נלקחים ברצינות.
תחת מעטה כבד של סודיות, החלה ישראל לבחון את האופציות הצבאיות שלה במקרה של מתקפת טילים. כוח קרקעי? הפצצות מהאוויר? הכל היה על השולחן, גם התגובה לתרחיש הקיצוני שבו סדאם עושה שימוש בחל"כ נגד ישראל. דן מרידור היה אז שר המשפטים, אבל גם אחד המקורבים ביותר לראש הממשלה שמיר, ונחשף לחומר מודיעיני רב: "לנוכח האפשרות שסדאם חוסיין יעשה שימוש בנשק כימי, ועוד ידיעה פחות חדה על האפשרות להטלת פצצה רדיולוגית 'מלוכלכת', יזמתי כמה ישיבות לדון בנושא. הסיטואציה הזו הציבה בפנינו דילמה שלא הייתה עד אז והיה חשוב שנדון בה מראש, ולא שניתקל בה בפעם הראשונה תוך כדי סערת הקרב. כל העניין היה מלא במיס־קונספציות, חלקן אנחנו הפצנו בכוונה".
על מה דיברתם שם?
"שבזמן אמת, חשוב מאוד לבחון את המצב ולא להיגרר. נניח, אם זורקים עלינו נשק כימי והוא פוגע במדבר ולא מגיע לאיש, מה עושים? ונניח אפילו שהוא פוגע בעיר, אבל הנזק הרבה יותר קטן מהמיתוס? בדרך כלל הפחד מהדברים האלה יותר גדול מאשר התוצאה בשטח".
על פי פרסומים זרים, בלילה הראשון שבו נפלו טילים על ישראל ואובחנו בשוגג ככימיים – נפרסו סוללות טילי יריחו 3 חמושים בראשי נפץ גרעיניים, וכוונו לעבר בגדד.
אבל בינתיים התחילו בצה"ל להתכונן לתרחישים האחרים. מהר מאוד ה"חור המודיעיני" בן העשור התברר כבעיה קשה, והיה קשה לנבא מה יעשה סדאם. באמ"ן הטילו על צוות מיוחד של פסיכולוגים ופסיכיאטרים לבנות פרופיל של שליט עיראק. "סדאם אינו נרתע ממלחמה, גם אם תהיה זו מלחמה נגד כוחות חזקים", קבע הצוות. "נהפוך הוא, הוא עשוי לראות במלחמה מול כוחות חזקים הוכחה לחשיבות ולעוצמתה של עיראק... הוא לעולם אינו שוכח ואינו סולח למי שפוגע בו. מבחינה זו, ספג סדאם מהלומה קשה, אישית ולאומית בהשמדת הכור העיראקי", ולכן, בניגוד לכמה מהדעות בקהילת המודיעין, בעיקר בחיל האוויר, הצוות הזה העריך שהוא יתקוף את ישראל בטילים.
עכשיו השאלה היא איך מתמודדים עם מתקפה כזו. במהלך שנות ה-80, תירגלו בצה"ל תרחיש אימה, שבו טורי שריון עיראקיים דוהרים לפתע מערבה, ועם או בלי סיוע של סוריה וירדן, תוקפים את ישראל. "היינו עושים תרגילי מפקדות, לדמות פלישה כזו", אומר עמוס גלעד, "והאתגר של התקפה סורית־עיראקית כוללת מתואמת נגדנו, עם עשרות הדיביזיות המשוריינות שלהן, לא נפתר במסגרת התרגיל".
במהלך שנות ה־80, בצה"ל שברו את הראש איך מתמודדים עם פלישה כזו. הפתרון שנמצא היה להפעיל את שלדג, יחידת הקומנדו החשאית של חיל האוויר. התוכנית הייתה שלוחמי שלדג ינחתו במערב עיראק, באזור שמכונה "ציר האֶייצִ'ים", על שם סימון שטחי פעילות צבאית בעיראק במפות באות האנגלית H. שלדג יסיירו בשטח, וכאשר ייתקלו בטור משוריין או שיירת אספקה, יסמנו אותם באמצעות סַמָני לייזר, כלי העבודה המרכזי של היחידה באותה עת. הסימונים האלו איפשרו לחיל האוויר הפצצה קטלנית ומדויקת.
כשלפתע מצאה עצמה ישראל מול איום של סקאדים, חשבו במטכ"ל: אם כבר לוחמי שלדג מאומנים למשימה כזו, מדוע לא להשתמש בהם גם לחיסול משגרי סקאד באותו אזור בדיוק? "אם אתה רק מסמן מטרה ממרחק קילומטרים, אתה יכול להישאר חשאי לאורך פעולות רבות", מסביר קצין בכיר לשעבר ביחידה. "לעומת זאת, אם תפעיל יחידה שהיא עצמה תנסה לחסל את המשגר, ברגע שנתקלת פעם אחת – אתה במנוסה כל הזמן מהכוחות שיחפשו אותך".
סא"ל ב', מפקד היחידה באותה עת – היום אתם מכירים אותו בשם בני גנץ – החל לעסוק בהכנות לחיסול משגרי סקאד. אבל אז החל המודיעין להיאסף, והתברר שהפריסה של משגרי הסקאד בציר האייצ'ים היא על פני אזור אדיר, גדול יותר מכל שטחה של מדינת ישראל. שלדג לא יכולה לכסות הכל. בצה"ל הוחלט לצרף אליה את הנמסיס הגדולה מהירוקים - סיירת מטכ"ל. כמה עשרות לוחמי סיירת הוקפצו לעבור הכשרה מהירה בהפעלת צייני לייזר. לא עבר זמן רב, והמטכ"ליסטים התחילו לעקוץ את השלדגיסטים שהם יותר טובים מהם בסימון לייזר. בשלדג השיבו שבשטח, הם רק מקווים שלוחמי מטכ"ל לא יכוונו את הלייזר אל עצמם.
מהר מאוד הבינו בשתי היחידות, שעם כל הכבוד לצחוקים ולדאחקות הצבאיות, אי־אפשר לנחות בשטח מדברי חשוף בן אלפי קילומטרים רבועים בלי לדעת מה קורה שם. "כל כמה ימים היינו נוסעים לבסיס של 8200 שעסק בעיראק (ופורק מאז)", אומר הקצין מסיירת מטכ"ל, "ומנסים לקושש שם קצת מודיעין על המתרחש בציר האייצ’ים. התוצאה הייתה אפס אחד גדול".
משגר סקאד הוא כלי מסורבל: משאית ענקית ואיטית, קרון הפעלה גדול, מכלי דלק וציוד, ואספקה לחיילים שמפעילים את כל זה. "מזה הסקנו שלמשגר אין יכולת תמרון טובה, אלא יש 'מרחב שיגור', אזור יחסית קטן שבתוכו הוא מסתובב", אומר הקצין משלדג. הבעיה היא למצוא אותם, בעידן שבו ישראל הייתה תלויה לגמרי בלווייני הריגול האמריקאיים. שר הביטחון ארנס ביקש מעמיתו צ'ייני שוב ושוב לקבל צילומי לוויין של השטח. "הוא אדם חכם", שיחזר ארנס בהרצאה שנשא ב־2011 בעמותה הישראלית להיסטוריה צבאית, "והבין בדיוק למה אני רוצה את הצילומים האלה, כדי להתכונן לפעולה שם. הוא לא אמר לי 'לא', אבל הצילומים בוששו מלהגיע". בהמשך, העבירו האמריקאים פענוח תצלומים שבהם נראו מבני בטון שיכולים לשמש להסתרת משגרי סקאד. בגלל השטח האדיר שהמבנים היו פזורים בו, הוחלט בצה"ל שלשלדג ומטכ"ל, יצורפו גם לוחמים מאוגדה 98. לכל הכוח הזה – שמנה כבר מאות לוחמים – הוקמה מפקדה משותפת בפיקודו של אלוף תמרי.
בסופו של דבר, התוכנית שגובשה למבצע "בגדי ספורט הייתה כזו: בהינתן הפקודה, חיל האוויר יפתח בהפצצה גדולה ככל הניתן על "מרחבי המשגרים" שידועים. במקביל, יופעלו אמצעי לחימה אלקטרונית ומיסוך, שבחסותם תופעל "רכבת אווירית" מישראל לנקודות באזור ציר האייצ'ים. בסופו של דבר יועברו בין 1,200 ל־1,500 חיילים, מזון, נשק, רכבים, ציוד קשר והישרדות. בשלב מאוחר יותר, יכשירו הכוחות הלוחמים מסלולי נחיתה למטוסי הרקולס שיגיעו, ובבטנם ציוד נוסף שהיה אמור לסייע לכוחות "בגדי ספורט" בחיסול המשגרים.
הכוח יתפצל לצוותים ולחוליות קטנים יותר, כשכל אחד ממונה על תא שטח ונע ברגל או ברכבים. בתוך התא הזה, הכוח יסייר בלילות, ובכל פעם שיזהה משגר – יסמן אותו בלייזר עבור מפציצי חיל האוויר, ואם לא ניתן, יסתער עליו בעצמו. ביום, הכוח יסתתר. כל צוות יהיה בשטח שלושה־ארבעה ימים, ואז יוחלף. כל זה, במדבר, באמצע מלחמה.
אחרי שבועות ארוכים של אימונים אינטנסיביים, נערך באזור המכתשים בדרום בארץ התרגיל המסכם של "בגדי ספורט". "זה היה תרגיל מאוד מושקע", אומר אחד ממפקדי הכוחות של אוגדה 98 באותה תקופה. "לא חסכו בכלום, לרבות משגרי דֶּמה מקרטון, ואינסוף שעות מנוע של חיל האוויר. ביום המסכם של התרגיל הגיעו גם שמיר וארנס לצפות".
ומה הרגשתם?
"האמת? חשבתי שזה משהו על הגבול שבין חסר אחריות לדמיוני לחלוטין. זה נראה כמו משהו שהצבא עושה כדי שיגידו שיש לו יכולת והוא עושה, לא כמו מבצע אמיתי שאפשר לצאת אליו עם סיכויי הצלחה הגיוניים ועם סיכון סביר".
גם בדרג המדיני היו שחשו חוסר־נוחות מההרפתקה, במיוחד כשבעלת בריתה הגדולה של ישראל, ארה"ב, מבקשת שוב ושוב שישראל לא תגיב. אהוד ברק, אז סגנו של הרמטכ"ל: "כל הבכירים מבוש ודרומה, אמרו לנו כל פעם שהם מבקשים בכל לשון שלא נפעל, כי הדבר יביא להתפרקות הקואליציה. איך אנחנו יכולים להביא דיביזיות ערביות להילחם איתנו, הם שאלו, ועכשיו אנחנו יד ביד עם הישראלים? הרי סדאם מיד יגיד שזו קנוניה ישראלית נגדו".
והייתה עוד בעיה: ירדן. המלך חוסיין עדיין היה רחוק אז מהסכם שלום עם ישראל. הוא לא הצטרף לקואליציה האמריקאית, ואפילו התיר למטוסי צילום עיראקיים לעבור בשטח האווירי שלו ו"לגרד" את המרחב של ישראל. המודיעין של חיל האוויר זיהה כי רבות מהטיסות הללו מבוצעות במטרה לצלם את הכור בדימונה. ברק: "בכל פעם הוזנקו מטוסי חיל האוויר כדי ללוות את הגיחות האלה, מחשש שמטוס כזה יכול עוד לצאת לגיחת התאבדות על הכור. מהר מאוד נוצרה מתיחות גדולה בין הצבאות, וחוסיין הכריז על כוננות עליונה".
שמיר הורה למוסד לקבוע פגישה דחופה עם חוסיין, והצדדים התכנסו בבית של המלך בפאתי לונדון. חוסיין הורה לבנו, עבדאללה, שהיה בלימודים באקדמיה הצבאית הבריטית, להגיע לפגישה. היו ישראלים שכבר אז סברו כי המלך מכין את יורשו, ורצה שיתנסה במגע עם הישראלים. כדי להסתיר את המפגש הסודי, שכר המוסד מטוס פרטי, עליו עלו שמיר, אליקים רובינשטיין, אפרים הלוי, עזריאל נבו ואהוד ברק.
בפגישה, הכחיש המלך כי הרשה לעיראקים לצלם משטחו, אבל הבטיח שלא יתיר לסדאם להשתמש במרחב האווירי של ירדן כדי לתקוף את ישראל. "אבל אני לא יכול להבטיח זאת לגבי האזורים שמחוץ לאטמוספרה", אמר המלך, מכוון לטילים העיראקיים.
חוסיין נשאל מה יקרה אם ישראל תצטרך לטוס מעל שטחו לכיוון עיראק. המלך הרצין וענה שבמקרה כזה, "ירדן תפעל כריבון", ורמז כי לא תהיה בידו ברירה אלא לפעול נגד המטוסים הישראליים. כולם הבינו שזה היה עניין קריטי ל"בגדי ספורט": כל הכוח להשמדת סקאדים אמור לטוס מעל ירדן. בניסיון לפתור את הסוגיה, הסתגרו שמיר וחוסיין לבדם בחדר לחצי שעה. שמיר יצא משם, כהרגלו, בשתיקה ובמבט חתומים.
בטיסה חזרה, כשנשאל מה הוחלט, שמיר רק הפטיר: "לא תהיה מלחמה איתם". ברק: "אפשר להבין את זה ביותר מאופן אחד. אולי שמיר קיבל הבטחה מחוסיין שהוא לא יפעל, או שכבר אז גמלה בליבו של שמיר ההחלטה שישראל לא תפעל לנוכח הסיכונים. שמיר ידע להכיל את כל הסתירות בין שני קירות הגוף שלו".
מועד האולטימטום לסדאם התקרב, ועכשיו הצמרת הצבאית והמדינית של ישראל נקרעה לשניים: התומכים ב"בגדי ספורט" – והמתנגדים למבצע. המזכיר הצבאי נבו: "נוצרו שני מחנות: 'מחנה תל־אביב', ובו שר הביטחון ארנס ומפקד חיל האוויר אביהו בן־נון וחלק מהמיליה הצבאי; ומהצד השני 'מחנה ירושלים', עם קבוצת שרים, ובהם מרידור, אולמרט ודרעי, שחשב שצריך לשים את הנושא המדיני לפני כן".
ושמיר עצמו? מרידור: "זאת הייתה כאילו החלטה בניגוד לאופי שייחסו לשמיר, כלוחם לח"י, ובניגוד לאתוס הישראלי שאם תוקפים אותך, אתה לא נשאר לשבת כמו ברווז במטווח. אבל שמיר הבין שהמלחמה הזו שונה במהותה ממה שהיה עד עכשיו. זה לא היהודים נגד הערבים ובסוף האמריקאים והעולם באים לעשות סדר. פה האמריקאים נלחמים בערבים, אנחנו בצד, ודווקא סדאם רוצה שנהיה מעורבים".
אז, המלחמה פרצה.
בלילה השני, 18 בינואר, הותקפה ישראל בטילים. זה היה לילה לחוץ, הזוי, היסטרי, שבו שערי הפלדה האימתניים של בונקר הפיקוד בקריה ננעלו, מבלי לוודא מי בפנים ומי בחוץ. בציבור הייתה פאניקה. בינתיים, כל אנשי "בגדי ספורט" קיבלו פקודה להיות מוכנים ליד המסוקים ליציאה תוך זמן קצר. אחרי מתקפת הטילים של שבת בבוקר ארנס כאמור כבר הודיע לצ'ייני שהתקיפה הישראלית בדרך. במקביל העביר הקצין האמריקאי שנחת בישראל דיווח בהול שהישראלים השתגעו. צ'ייני המבוהל, הזעיק את הבוס, הנשיא בוש, שמיד מצלצל לשמיר. זו הייתה שיחה קשה מאוד. אולמרט: "שמיר סיפר לי שבוש הודיע לו שהוא לא יפנה את המרחב האווירי, שלא ימנע ממטוסים סעודיים לצאת נגד חיל האוויר, ושהוא יאשים אחר כך את ישראל שבגללה נעצרה ההתקפה".
כולם חיכו לדיון הדרמטי בישיבת הממשלה באחת בצהריים. כשהיא מתחילה, ארנס, מפקד חיל האוויר וקצינים בכירים נוספים, מפעילים לחץ לצאת מיד למבצע. "הטייסים בקוקפיט, הכוחות מוכנים. רק מחכים לאישור שלכם", מסכם מפקד חיל האוויר. וארנס מזהיר, שאם ישראל לא תגיב, "ההרתעה שלנו תיפגע באופן קשה".
אולמרט היה אחד המתנגדים: "לי הסיטואציה נראתה די הזויה. במה יתרמו כמה ג'יפים ישראליים במדבר למאמץ האדיר הזה של הקואליציה? רק רע ייצא מזה".
העיניים נישאו אל הדמות הצבאית הבכירה בחדר. הרמטכ"ל שומרון קם, מסביר על המבצע, ואז מטיל פצצה ומודיע שהוא מתנגד לו. ארנס מתפוצץ. "אבל לפני שעה הצגת לי את כל הפרטים ולא אמרת כלום!" הוא זועם. הרמטכ"ל, שרק עכשיו שמע כי שר הביטחון הודיע לאמריקאים על יציאה למתקפה מבלי שהוא יודע על כך, משיב אש. ייקח זמן רב עד שהמתיחות בין השניים תתפוגג.
אחד מהשרים שהשתתפו בישיבה אומר השבוע כי לו שמיר היה מעמיד את הנושא להצבעה, היה רוב ברור לתקיפה. אבל נאום חריף שנשא דרעי, שהזהיר מהסכנות שבפעולה ומקרע עם ארה"ב, עושה את שלו.
שמיר מבקש להתבודד בחדרו שבקומה מעל עם כמה מהנוכחים, ביניהם גם אולמרט ומרידור. ברק: "שמיר לא אמר כלום, אבל נדמה לי שהוא חשב שמישהו בצבא מנסה לעשות עליו סיבוב לשכנע אותו לצאת למתקפה".
שמיר חזר לישיבה הממשלה, הקשיב לעוד כמה מהשרים, "ואז, פתאום, הוא הלם עם האגרוף על השולחן", משחזר אולמרט, "והודיע שהוא עייף מאוד, שלא ישן כל הלילה, שתכף הוא נרדם, שישראל לא תפעל היום ושהוא נועל את הישיבה".
ארנס יצא משם מתוסכל ומאוכזב, ועד יומו האחרון יהיה משוכנע כי זו הייתה טעות. מרידור חושב כי שמיר הגיע מראש עם ההחלטה שלא לתקוף, אבל "הוא לא רצה לבטל את הפעולה, כדי שכל הזמן האמריקאים והבריטים יחשבו שהישראלים אוטוטו מאבדים שליטה ומתפרעים, ולהלחיץ אותם שיעשו עוד ועוד כדי לפעול בעצמם נגד הטילים".
מאותו יום, לוחמי "בגדי ספורט" נכנסו לשגרה: "בבוקר היו מכנסים אותנו לקבוצת פקודות, עם יעדי נחיתה, ובדיקת ציוד וכל מה שעושים לפני היציאה לארץ אויב", משחזר הקצין מסיירת מטכ"ל. "ואנחנו מוכנים, על המסוקים או ליד, ורוצים לצאת לדרך, כי ברור לנו שחייבים להגיב. ואז, בסביבות ארבע אחר הצהריים או לכל המאוחר בשמונה, מבטלים לאותו יום וחוזר חלילה. בשלב מסוים הפכנו מתוסכלים מאוד, הבנו שלא נקבל אישור לבצע".
הלחץ על ארה"ב עבד. ישראל קיבלה טילי פטריוט – שבדיעבד חוללו יותר נזק מתועלת – ומפקד הכוחות האמריקאים בעיראק, הגנרל נורמן שוורצקופף קיבל פקודה להגביר את התקיפות נגד המשגרים. "בסך הכל, הם ביצעו כ־4,000 גיחות הפצצה כדי להשמיד אותם", אומר אלוף גיורא רום, שמוּנה מטעם ישראל לפקד על צוות התיאום עם האמריקאים. "וצריך לזכור שמערב עיראק מבחינה צבאית כלל לא עניין אותם. זו הייתה הוראה פוליטית לחלוטין שפיקוד המרכז מאוד לא אהב. שוורצקופף קרא בזלזול לטילים שנופלים עלינו 'סופת ברקים באריזונה'. אבל הוא היה חייב לציית".
אבל התקיפות לא השמידו אפילו משגר אחד, ירי הסקאדים נמשך, והבריטים החליטו לשלוח צוותים מיחידת העילית שלהם, האס-איי-אס, שעל פי המודל שלה הוקמה סיירת מטכ"ל הישראלית. "זו יחידה מעולה, לא פחות טובה מהסיירת", פוסק ברק. "קשוחה מאוד ומיומנת. הם ביצעו למעשה בדיוק את אותה פעולה שאנחנו היינו אמורים לבצע".
התוצאות היו עגומות: אף משגר סקאד לא נפגע. הצוותים ספגו 11 הרוגים, מתוכם כמה לוחמים שפשוט קפאו למוות בקור המדברי, ועוד לוחם שנמלט והגיע בשארית כוחותיו לגבול הסורי. "בישראל הייתה נדרשת ועדת חקירה איך קרה דבר כזה", אומר ברק. "ובבריטניה לא שמענו אף טרוניה ואף ציוץ".
"כשהגיעו אלינו הדיווחים על מה קרה ללוחמים של האס-איי-אס", אומר הקצין מסיירת מטכ"ל, "וראינו גם תמונות שלהם תקועים בזרמי מים שוצפים עם הרכבים ובקור הנורא, הבנתי איזה מזל היה לנו. בדיעבד, נס שלא יצאנו לשם. זה היה חסר תכלית. הסיכוי למצוא את המשגרים ביחס לסיכונים היה בלתי סביר לחלוטין".
אז בסופו של דבר, מבצע "בגדי ספורט" לא יצא לפועל, אבל הוא כן שינה לא מעט. בתוך עיראק התגלה מערך ייצור גדול של נשק ביולוגי וכימי, וישראל, שהבינה את עומק המחדל המודיעיני, החלה לדחוף את תוכנית לווייני המודיעין שלה, "אופק". ההשפעה הפסיכולוגית העמוקה של נפילת הסקאדים על האוכלוסייה האזרחית וכישלון הפטריוט, שיכנעו כמה בכירים להקשיב למהנדס מהתעשייה האווירית, דב רביב שמו, שהסתובב וטען בלהט כי ישראל חייבת לפתח מערכת של טילים נגד טילים. היום הוא נחשב לאבא של טיל החץ, ולסבא של כיפת ברזל. ישראל גם העלתה את סדאם חוסיין בחזרה לראש רשימת אויביה, ואפילו תיכננה מבצע נועז לחיסולו. זה נגמר באסון צאלים.
ועוד עניין, לא פעוט: למודיעין הישראלי נודע כי בשובו מהקרבות, הרמטכ"ל הסורי, חיכמת אל־שיהאבי, נפגש עם ההנהגה הסורית ותיאר בהתלהבות ובפלצות את מכונת המלחמה האמריקאית אליה נחשף לראשונה מקרוב. "אם יש להם את זה", אמר, "יש את זה ודאי גם לישראלים. לעולם לא נצליח להתמודד איתם".
הנשיא אסד הקשיב, והחליט לצמצם ההשקעות בחילות האוויר, השריון והרגלים שלו – ולהעדיף לפתח את מערך הטילים שלו, וכן מאגר נשק כימי, ותחילתו של פרויקט גרעין, שישראל גדעה בהפצצת הכור ב־2007. הוא גם החליט לתת צ'אנס למשא ומתן עם ישראל, אבל הכין אלטרנטיבה למקרה שהמהלך ייכשל. את האלטרנטיבה הזו, כל ישראלי מכיר בשם חיזבאללה.
