לפני עשור בדיוק, בסמוך לפרישתה מהגשת מהדורת החדשות אחרי שני עשורים אינטנסיביים על המסך, נשלחה מיקי חיימוביץ' לראיין את ראש הממשלה בנימין נתניהו. הימים ימי סערה פוליטית. המשא ומתן המדיני בקיפאון, הקואליציה במשבר, המשבר עם טורקיה מחריף, והשריפה המחרידה בכרמל חשפה את הממשלה במערומיה. זה לא היה ראיון בלתי נשכח. למעשה, ההפך הגמור. נתניהו דיקלם במיומנות את דף המסרים: שואפים להסכם מדיני, לשריו מותר שיהיו דעות שונות, ועוד-ועוד. זו לא הייתה הפעם הראשונה שחיימוביץ' פגשה את נתניהו בנסיבות עיתונאיות, אבל זו כן הייתה הפעם שכבר לא היה לה מה להפסיד. בעוד רגע, כאמור, היא תתלה את הז'קט על הפרומטר ותפרוש. אחרי שניסתה שוב ושוב לחלץ ממנו תשובה עניינית, קטעה את דבריו. "זאת אולי הפעם האחרונה שאני מראיינת אותך, ומאוד קיוויתי שפעם אחת זה יהיה ראיון קצת אחר", אמרה בייאוש. נתניהו הינהן, וחזר לדף המסרים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
את מה שלא עשו 20 שנה של הגשת חדשות, עשו כמעט שנתיים בפוליטיקה הישראלית. חיימוביץ' למדה על בשרה מה הסיכוי לחלץ מפוליטיקאי תשובה עניינית; היא הפכה לאחת כזאת. מקבלת דף מסרים בבוקר, ונדרשת לדברר אותו בכל הזדמנות, בלי לסטות מהגבולות או חלילה לאלתר - כלומר, לומר את האמת. "מצאתי שקשה לי מאוד לא להיות אותנטית ואמיתית כשאני מתראיינת. באיזשהו מקום זה הופך להיות עמעום מסרים כדי לא להסתבך עם אף אחד ולא ליצור משבר. זה חלק מהפשרות שצריך לעשות בפוליטיקה, אבל לי זה היה קשה. אני מכירה את העולם הזה. לא הייתי נאיבית, אבל אני חושבת שבשנים האחרונות חלה איזו הקצנה גם בשיח, באיך שהדברים מדוברים. ועם זה היה לי קושי גדול".
כ
במידה רבה זה הסיפור כולו. האישה שסיקרה את הפוליטיקה הישראלית מבחוץ, נכנסה למשחק, וגילתה שהחוקים לא רק אכזריים, אלא לפעמים בלתי אפשריים. למעשה, אם הייתה סדנת ניקוי רעלים מפוליטיקה, חיימוביץ' כנראה הייתה הראשונה להירשם. הפוליטיקה, היא אומרת, מעולם לא הייתה רעילה כל כך. בשבוע שעבר, חזרה לדירתה במרכז תל-אביב אחרי תקופת התאוששות במושב בית יצחק. היא שכרה שם בית לבד, בין שדות ירוקים, מתוך רצון להתחבר לטבע, אבל בעיקר כדי להתנתק מהפוליטיקה. שבוע קודם לכן, הצבעתה נגד חוק שנועד למנוע את פיזור הכנסת, הביאה לסוף דרכה הפוליטית – שלה וכמו שנראה גם של מפלגתה כחול לבן. "הרגשתי שאני זקוקה לפסק זמן אמיתי. זה היה אחרי קליימקס מאוד דרמטי. זה נגמר בבום. הרגשתי צורך להתכנס. אפילו להתנקות. לעשות חשבון נפש".
ויש לא מעט על מה. חיימוביץ' התחילה את המסע הפוליטי שלה בסערה. היא שובצה על ידי בני גנץ במקום השביעי, כאישה הראשונה, הבכירה, ברשימה לכנסת ונתפסה ככוח מרכזי במפלגה. הפרופיל הציבורי הגבוה של חיימוביץ' – כאשת טלוויזיה בולטת ובשנים האחרונות גם לוחמת נלהבת למען הגנת הסביבה – סיפק גם הוא את האפיל המבטיח לבוחרי המרכז. חיימוביץ' טוענת שהיא נכנסה למשחק בעיניים פקוחות ומפוכחות, ובכל זאת הופתעה מהעוצמות. השבוע, אחרי שלוש מערכות בחירות וממשלה לא מתפקדת, היא כבר מכריזה רשמית: לפוליטיקה היא לא תחזור. אם הייתה רוצה, היא רומזת, הייתה מוצאת בית פוליטי חדש. בניגוד לאבי ניסנקורן ומירב כהן שנטשו את כחול לבן וירוצו לכנסת הבאה במפלגות אחרות, חיימוביץ' מעדיפה לנעול את הפרק הזה בחייה. "חברים שהיו שותפים להתלבטויות שלי, שמחים בשבילי שאני יוצאת מהמקום הזה. הם יודעים מה זה עשה לי. מה עברתי. כמה זה היה לי קשה. הם אומרים: עצוב שהפוליטיקה 'הפסידה' אותי, אבל הם שמחים בשבילי שאני לא אצטרך להיות שם יותר".
בואי נחזור אחורה. מתי הבנת שזה אבוד?
"ברגע שנתניהו סירב להביא את התקציב, היה ברור שהבן אדם הזה מועל בתפקיד שלו כמנהיג וכמי שאחראי למה שקורה במדינה הזאת. איך ראש ממשלה מוכן שהמדינה שלו תתנהל בלי תקציב? זה היה השלב שאמרתי שצריך לחשוב על פרישה מהממשלה. זה היה באוגוסט לפני פשרת האוזר. בני היה אז תקיף. נשא נאום לוחמני ומבחינת סקרים, כחול לבן אז הייתה בשיא. אם היה רגע נכון לפרוש, זה היה הרגע".
ניסית לשכנע את גנץ לפרוש מהממשלה?
"כן, אבל לצערי הרב הגישה הפשרנית – לתת לזה עוד צ'אנס ועוד סיכוי – גברה".
זו הפכה להיות הגישה העיקרית של כחול לבן. עוד אולטימטום שאף אחד לא מתכוון לממש. עוד איום ריק.
"נכון, ולכן כשהייתה את האפשרות באותו ליל חניונים, לתת עוד שבועיים, כי אולי בשבועיים האלה זה יקרה, אמרתי די. זה היה הרגע שהרגשתי מבחינתי שאני לא יכולה לשתף יותר פעולה עם הישיבה שלנו בממשלה, וצריך לשים לזה סוף. זו הייתה תחושה שמלווה את כולם, של מערכת מטורללת, ששום דבר לא עובד כמו שהוא צריך. רואים זה באופן שבו מתקבלות החלטות, באינטרסים ששולטים. לאורך כל הדרך, השתדלתי להיות הכי טים-פליירית שאפשר, אבל מגיע איזשהו שלב מסוים שאת אומרת לעצמך: אני לא יכולה יותר. זה היה הרגע".
אבל עשית את זה כשכבר לא היה לך מה להפסיד. כשהחלטת שאין לך מה לעשות יותר בפוליטיקה.
"ועדיין, זה לוותר על תפקיד. על יכולת להשפיע. זה מחיר".
גנץ הפך בפרק הזמן הכי קצר בפוליטיקה מיורש לרבין, אדם שעל סף כניסה לבית ראש הממשלה, ליו"ר מפלגה שמתנדנדת על סף אחוז החסימה. אולי פשוט לא היה לו את זה מעולם.
"בני היה יכול להיות ראש ממשלה טוב. קשוב לצרכים של העם שלו. מחבר. מה שמדינת ישראל זקוקה לו יותר מהכל. חבל וקשה לי ומצער אותי שזה מה שקרה. אני מעריכה בבני את היושרה והנכונות לעשות מהלך לא פשוט עם מחיר כבד, והוא ספג כמו שמעטים ספגו בפוליטיקה הישראלית ושרד. זה מעיד על חוסן אישי ופנימי מאוד גבוה. אבל אולי זאת התקווה להיכנס לתפקיד, ובאיזשהו שלב זה הפך ללעשות את הדברים על מנת לא לפגוע בסיכוי שזה יקרה והוא יהפוך להיות ראש ממשלה".
הרצון להיות ראש ממשלה בכל מחיר הפך להיות המנוע?
"כן, ויכול להיות שזאת הייתה הטעות".
לאורך השנה הועלו הרבה סימני שאלה על אופן קבלת ההחלטות של גנץ. אמרו שהוא נתון ללחצים, מתלבט יותר מדי, ומתקשה לקבל החלטות. שהוא נשלט על ידי היועצים שלו.
“לא הייתי חלק מהקוקפיט או בהמשך בגרעין הקשה של מקבלי ההחלטות. אז כל מה שאני אגיד זה מעדויות שמיעה ואני מאוד לא רוצה להגיד דברים שלא אני חוויתי באופן אישי. האם ההססנות שלו היא זו שפגעה בו? אני מעדיפה מנהיג שבודק דברים לפני שהוא מחליט. השאלה היא מי האנשים שאיתם הוא מתייעץ ובודק. אני לא בטוחה שמהבחינה הזאת היו תמיד ליד בני האנשים שיכלו להציג בפניו את המציאות המורכבת יותר. הוא לא שמע מספיק דעות אחרות במיליה שסובב אותו”.
באותו לילה דרמטי שבו הצבעת נגד הארכת חייה של הממשלה, גנץ ניסה לשכנע אותך להצביע אחרת?
"לא. הוא הבין שזה אבוד".
במבט לאחור זה כנראה היה אבוד מהרגע הראשון. עוד לפני גיבוש ממשלת האחדות, סומנה חיימוביץ' כאופוזיציה פנימית לחבירה לנתניהו. זה התחיל עם פרוץ המגפה. חיימוביץ', שהייתה חברת ועדת הקורונה, ראתה מבפנים איך דברים עובדים. "חוויתי את מה שקורה ממקור ראשון והבנתי עד כמה המצב כאוטי ועד כמה המדינה לא מתפקדת. היה ברור שאנחנו נמצאים בתקופה לא נורמלית. זה היה אחרי שלוש מערכות בחירות שבהן לא הייתה החלטה חד־משמעית. יכולתי להבין את ההיגיון, ואת האחריות המתבקשת להביא למדינת ישראל ממשלה. קיוויתי שנצליח להקים ממשלת מיעוט בתמיכת הערבים. אבל למרבה הצער – זה לא היה אפשרי בגלל אורלי לוי־אבקסיס, יועז הנדל וצביקה האוזר. ברור שכעסתי עליהם. עם אורלי לוי אין לי שיג ושיח. צביקה ויועז הוגדרו כדופן הימני של כחול לבן. היה ברור בין הקמפיין השני לשלישי שהם שם, ויכול להיות שבגלל זה היה צריך להיפרד מהם בשלב מוקדם יותר. בכל אופן, המשוואה הזו לא הייתה אפשרית. ועדיין, בנקודת הזמן הזאת חשבתי שלהיכנס עם נתניהו לממשלה זה טעות. אמרתי: אני לא מאמינה לו".
לא ממש הקשיבו לך.
"באו כל ההבטחות. ודרעי נתן ערבות. והובטח שיוגן בחוק מעמדו של גנץ, והיה נראה שזה המעשה האחראי לעשות. יחד עם זאת עד הרגע האחרון היה לי קושי גדול מאוד עם זה ונתתי לכך ביטוי. אבל אני לא זו שהכריעה".
היית יכולה להחליט שאת נשארת בחוץ.
"הקונפליקט הפנימי היה חזק אבל בסוף תחושת האחריות והנאמנות גברה. הייתי מאוד נסערת. הייתי שותפה לתחושה של אלפים ששלחו לי הודעות קשות באותו לילה".
בגדתם בהם.
"אני מאוד נזהרת במילה הזו. כולם צריכים להיזהר. היא נאמרת בצורה מאוד חסרת אחריות בשנים האחרונות. אני מבינה היטב את התחושה שאנשים הסתובבו איתה. מעבר להכל הייתה תקווה. סוף־סוף הייתה אלטרנטיבה והיא חוסלה. לתחושה הזאת הייתי מאוד שותפה. בגידה? היו סקרים שהראו שחלק מהבוחרים שלנו היו בעד המהלך של ממשלת אחדות. יכול להיות מאוד שתחושת 'הבגידה' הייתה דומה מאוד לכאלה שהצביעו לכחול לבן אם היינו הולכים לממשלה בתמיכת הערבים".
היו גם סקרים שהוכיחו שהמצביעים שלכם לא יתנגדו לממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת מבחוץ. הבטחת הבחירות המרכזית שלכם הייתה להחליף את נתניהו.
"אני לא מתכוונת להגיד שזה בסדר. זו בעיה גדולה. אבל אני גם יכולה להבין את הסיטואציה שהיינו בה, ותחושת האחריות היא זו שגברה על שאר השיקולים. מתוך הבנה שהמחיר יהיה נוראי. והוא אכן היה נוראי. נכתבו ונאמרו עליי דברים קשים. מילים בוטות מאנשים קרובים ורחוקים. הטלפון שלי פשוט רתח. בני בא אליי הביתה באותה שבת, אחרי שנעשה הפיצול, במטרה להסביר מה קרה ולמה הוא החליט את מה שהחליט".
הוא אמר: אני מאמין לנתניהו?
"לא. הוא אמר: אנחנו נעשה הכל, ואין לנו ברירה. זו הבחירה הרעה בין הרעות. אי-אפשר מערכת בחירות רביעית. אנחנו נעצור. אנחנו נבלום. אנחנו נתרום את חלקנו ונייצב את המדינה. במידה מסוימת הצלחתי להשתכנע".
השתכנעת גם שגנץ יהיה ראש ממשלה?
"רציתי להאמין שאולי הפעם, גם מתוך הנכונות של נתניהו להבין שיש איזה תוקף למנהיגותו. זה גם נראה ככה בהתחלה. גם אנשים מסביבו, בליכוד, אמרו: הפעם זה יקרה. גם הם רצו להאמין. הייתה הפעם איזו תקווה שהפעם הוא יתעלה מעל מה שמוביל אותו בשנים האחרונות, שזה אך ורק האינטרס ההישרדותי שלו".
רבים הופתעו כשחיימוביץ' לא מונתה לשרה בממשלה, אף על פי שמוקמה ברשימה הרבה לפני מירב כהן, עומר ינקלביץ' ופנינה תמנו־שטה שערקה מיש עתיד. כשהבינה שהליכוד מסרב לשחרר את המשרד להגנת הסביבה ומשאיר לעצמו גם את משרד האנרגיה, החליטה שלא לקבל על עצמה תפקיד שרה אחרת. היא מונתה ליו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה והעדיפה לקדם את תפיסת עולמה במקום שבו יש סיכוי לשינוי. "לא באתי לפוליטיקה כדי להיות שרה. באתי כדי להשפיע בתחום שאני חושבת שצריך לעשות בו שינוי דרמטי. אקלים. סביבה. זכויות בעלי חיים. לא יכולתי לקחת את המשרד שקשור בדברים האלה כי בהסכם הקואליציוני הליכוד התעקש על המשרד הזה".
ולא נפגעת כשגנץ לא נלחם עבור הטיקט שבגללו נכנסת לפוליטיקה?
"זה הכעיס אותי מאוד על אף שמעולם לא הובטח לי דבר. היו לי שיחות נוקבות עם גנץ בנושא, בתחושה שלא מספיק נלחמו על המשרד הזה".
נכנסת לקואליציה שלא האמנת בה ולא קיבלת את התפקיד שבשבילו נכנסת לפוליטיקה. לא חשבת לשבור את הכלים?
"גם בנקודת הזמן הזאת וגם אחרי הפירוק, עדיין חשבתי שמגיעות לבני את הנאמנות והלויאליות כמי שלקח אותי ונתן לי הזדמנות, למרות שאני לא בן אדם שאספו מהרחוב. עשיתי דבר או שניים בחיי. הבנתי שיש פשרות שצריך לעשות וכרגע יותר חשוב להילחם על המשפטים, התרבות, התקשורת, משרדים שנתפסו כבעלי השפעה לא פחות חשובה, גם בהיבט של שמירה על הדמוקרטיה ושלטון החוק".
מה אפשר להבין מזה שנתניהו הסכים לתת לכחול לבן את משרד המשפטים אבל סירב לתת לך את המשרד לאנרגיה או להגנת הסביבה?
"צריך לשאול מה היו התוכניות שלו למשרדים האלה. התוכניות שלי היו ברורות והן לא עמדו בקו עם הדרך שבה ישראל הלכה בשנים האחרונות בנושאים של אנרגיה וסביבה".
זו הייתה הממשלה המנופחת ביותר בכל הזמנים. במצב כלכלי קשה ביותר בישראל.
"ההסכמה לממשלה כזו מנופחת הייתה אולי הטעות הפטאלית הראשונה. זה היה המסמר הראשון. ההתנהלות הייתה של פיחות זוחל, ונתפסנו כמי שלא עומדים על שלנו ויותר מזה – כמי שרודפים אחרי תנאים ושררה. נחרדתי מהממשלה הגדולה הזו".
חיימוביץ' שילמה את המחיר הציבורי כמו כל מפלגתה. ספגה קללות, אלימות מילולית, ברשתות וברחוב. בפעם הראשונה בחייה התמקמה בעמדת השנויה־במחלוקת. התמודדה מול הפגנות מחוץ לביתה. "אי־אפשר להתכונן לדבר כזה. התייסרתי. הרבה לילות ללא שינה. היה לי קשה שהילדים שלי חווים את זה. לא היה קל להיות כאן ולשמוע את זה. זה לא רק 'לא להיות אהובה', זה לקבל ביקורת מהרבה אנשים שהם חברים שלי, שקרובים אליי, שאני מחזיקה מדעתם, שהרגשתי את האכזבה שלהם, את הכעס. זה היה מאוד קשה".
חברים ניתקו קשר?
"לא, אבל היו חברויות שהתקלקלו. ימים יגידו אם הן ניתנות לתיקון. היו מקומות שהרגשתי שהחברות אמורה לעמוד גם במבחן הזה, גם אם נורא כועסים עליי, מי שמכיר אותי ויודע מי אני ומאיפה אני פועלת, היה צריך לנסות לתת לי את הצ'אנס לפעול. להוכיח שאני לא מתרחקת מאוד ממה שאני מאמינה בו".
חיימוביץ' ניסתה באותה עת להלך על הקו הדק שבין ייצוג הממשלה שבה היא חברה להזדהות עם תסכול המפגינים נגדה. מציגה ממלכתיות מבחוץ, נקרעת מבפנים. הסדק הראשון, שהפך לדבריה את היחסים עם גנץ לטעונים יותר, היה הצבעתה נגד הגבלת ההפגנות במהלך הסגר השני. "זה היה האקט הראשון שבו יצאתי מהמסגרת והמחויבות. הוא התקשר אליי ואמר שהוא מתכוון להכיל את זה. הסיטאוציה אז הייתה כזו שהיה ברור שההצבעה שלנו לא משנה את התמונה. לא נגרם משבר קואליציוני, אבל זו כן הנקודה שהיחסים בינינו הפכו מתוחים יותר. דיברנו מעט מאוד מאז".
בסוף לא האמנת במנהיגות שלו.
"זה לא שלא האמנתי במנהיגות שלו. לא האמנתי בדרך שבה הוא מנהל את היחסים עם נתניהו. נכון, במה שעשיתי ביטאתי את אי־האמון שלי, אבל מבחינתו ביטאתי גם את חוסר הנאמנות. יש מקומות שאתה פועל לפי צו מצפונך".
בהצבעות אחרות, כמו חוק הפונדקאות או רף הענישה למתעללים בבעלי חיים, שבהן נעדרת מההצבעה, היית יותר זהירה.
"נהייתה כוחנות ודורסנות של הליכוד כמי שמוביל את הקואליציה מתוך תחושת אדנות של כוח, של 'לא ניתן לאופוזיציה להעביר שום דבר' ולא משנה מה. ועם הדבר הזה היה לי את הקושי האמיתי. אין שום דבר ענייני. להצביע נגד כדי לא לתת לאופוזיציה ניצחון. וזה לא מקובל בעיניי. בעבר יכולת לייצר הסכמות. כיום, זה פשוט בלתי אפשרי. וזאת הבעיה היום של הפוליטיקה הישראלית והיא תולדה של השנים האחרונות, של ניצול ציני של כוח".
לכחול לבן היה נפח משמעותי בממשלה כדי לשנות את הדבר הזה.
"נכון, לא הצלחנו. כשיש לך את הכוח אתה צריך לדעת להשתמש בו בחוכמה. אתה לא יכול לתת אולטימטום, לאיים, להגיד אנחנו נעשה ככה ובסוף לא לעשות שום דבר. זאת הייתה הבעיה".
8 צפייה בגלריה
רחובות תל אביב ריקים הסגר סגר חג פסח נגיף הקורונה קורונה חוף ים טיילת כבישים
(צילום: שאול גולן)
אולי צדק נתניהו. אולי הייתם ממשלה בתוך ממשלה.
"נתניהו הגיע עם כזה רקורד של מפר הבטחות ושקרן כרוני, אז אם אתה מצפה שהצד השני ינהג בהתאם לציפיותך, אתה צריך לרכוש את אמונו. אבל נתניהו לא עשה את זה שנייה אחת בממשלה שלו. היה ברור שצריך להיות על המשמר".
מה היה חלקה של כחול לבן בכישלון הממשלה?
"יש לי שעות ראיון עם נתניהו, אבל לא שעות עבודה, אבל נראה שהאמירה הזאת – שמולו רק בכוח אפשר להשיג דברים – נכונה. דרך ההתנהלות מולו מההתחלה הייתה צריכה להיות יותר אגרסיבית".
את חושבת שהסגרים שהוטלו, כולל הנוכחי, הם סגרים פוליטיים שנובעים מהצרכים האישיים של נתניהו?
"אני חושבת שזה שמוטל כאן סגר כללי, טוטאלי, על כל האוכלוסיות, גם בערים ירוקות, זה תוצאה של חוסר יכולת לאכוף את האכיפה במקומות שלנתניהו לא נוח לעשות את זה. כן, הכל קשור. הסגר במידה רבה הוא סגר פוליטי והוא נובע מהעובדה שבזמן שבאמת היה אפשר לעשות את הדברים – הם לא נעשו".
יש מי שראה את התמונות מהקפיטול וטען שזה רק עניין של זמן עד שזה יקרה בישראל. מסכימה?
"אם נתניהו לא יפסיק להסית נגד שלטון החוק, ויערער על הלגיטימציה של מערכת החוק אנחנו עלולים לראות כאן אנשים שלוקחים את הכוח לידיים. ראינו כבר הרבה מקרים של מפגינים שסופגים התנכלויות אלימות. זה לא קורה בחלל ריק".
כחול לבן טענה שבלמה מהלכים מסוכנים בישיבתה בממשלה. אבל בפועל ריסקתם את אמון הציבור. הכשרתם את הישיבה עם ראש ממשלה תחת שלושה כתבי אישום.
"אני רוצה לקחת אנשים לתסריט שבו כחול לבן לא נכנסת לממשלה והיינו ממשיכים במצב שבו לא ניתן לקיים בחירות, כי הקורונה הייתה בשיאה, וממשלת המעבר של בנימין נתניהו, שמובלת על ידי אמיר אוחנה כשר משפטים, ממשיכה. ברור לאן זה הולך. המשפט לא היה מתחיל. בסוף־בסוף הַכניסה של כחול לבן כן בלמה את הסיפוח, וריסנה מהלכים ותהליכים שנראים הרי אסון למערכת המשפט ולדמוקרטיה הישראלית. אבל בשורה התחתונה קיבלנו ממשלה לא מתפקדת".
הטענה היא שגם ריסקתם את האלטרנטיבה. די בלהסתכל על רסיסי המפלגות במרכז־שמאל כדי להבין את זה.
"ולכן אני חושבת שכל מי שעומד בצד במחנה שלי חייב להתעשת. אנחנו חייבים ללכת בפתק אחד. הריבים והוויכוחים מי יהיה ראשון ומי יהיה שני הם כל כך חסרי משמעות. תתאפסו על עצמכם".
גנץ מתנדנד על אחוז החסימה. צריך להמשיך עד הסוף או לפרוש?
"אם זה יהיה המצב, והוא ירוץ לבד, הייתי מציעה לו לשקול את זה שוב".
פגישת הפרידה שלה מגנץ נערכה בחודש שעברה בלשכת שר הביטחון בקריה. היא נמשכה דקות ספורות בלבד, שאחריהן התמלאה בתחושת הקלה גדולה. "היה במפגש הזה משהו מאוד מפויס. לא היה כעס ולא הייתה נימה של האשמה או תוכחה. לא מהצד שלו, ולא מהצד שלי. שנינו הגענו לפגישה הזאת מתוך ידיעה איך היא תיגמר. זו דווקא הייתה שיחה נעימה. זו הייתה הפעם הראשונה שדיברנו מאז ההצבעה. בזמן שעבר מאז לא היה בינינו שום קשר. לא מצידי ולא מצידו. כשהכל ברור וידוע, אין צורך לדבר. מה, נחפור בזה?"
יש בה גם משהו עצוב. בסוף הייתם חלק מפרויקט שכשל. מיזם פוליטי שהתרסק.
"בהחלט. היה משהו במיזם הזה מעבר לאלטרנטיבה השלטונית, היה חיבור כלל־ישראלי, מגוון דעות, וכולם באו עם כל כך הרבה כוונות טובות. זה החלום ושברו. מה היה יכול להיות ומה קרה בסוף. התמוססות של חלום".
חיימוביץ' מסיימת קנדציה פוליטית בשלוש כנסות שונות – קצרות מאוד - אבל למעשה הספיקה לא מעט. היא פעלה במסגרת ועדת הפנים והגנת הסביבה, כמו גם בנושאי סביבה, אקלים וזכויות בעלי חיים. היא הגישה הצעות חוק ופעלה לטובת נושאים סביבתיים כמו הזיהום במפרץ חיפה, החוק נגד המשלוחים החיים, חוק הפיקדון, חוק הפרוות, וניסתה לקדם הצעת חוק של יום עבודה מהבית. בדרך היה לה גם תיקון עם המתנגד מספר אחת שלה. "שנתיים אחרי שנתניהו קרא לי הזויה, הוא נשא הצהרה בוועידת האקלים ואמר שישראל מתחייבת עד 2050 להפסיק להשתמש בדלקים פוסיליים. אני לא זקוקה להתנצלות ממנו. כל מה שאני יכולה לצפות זה שהם ישנו את הדרך שבה הם פועלים".
שלא במקרה זוכרים לחיימוביץ' בעיקר את הבקשה מיו"ר הכנסת להחליף את מושב העור שלה במליאת הכנסת מטעמים מצפוניים – גם אם תידרש לממן זאת מכיסה. חיימוביץ' ספגה לא מעט לעג על ההתעקשות הזאת. היא גילתה שבישראל 2021 מלחמות סביבתיות הן עדיין מקור לביקורת ולבוז. "הבעיה היא שלהם, בחוסר ההבנה, שנובעת מבורות, ונטייה לא להתעסק בדברים שמרכיבים את החיים שלנו. אני לא מבינה למה אנשים חושבים שזה לא משהו שאני צריכה להילחם עליו. בסופו של דבר הכנסת התפזרה, ובגלל הקורונה שינו את סידורי הישיבה במליאה, והכיסא שלי מוקם למעלה – והוא היה כיסא רגיל מריפוד בד. הדילמה הזו נפתרה, ולא מצאתי טעם להתעקש על זה בסיטואציה שנוצרה, במצב שבו אנחנו נמצאים, אבל אני חושבת שראוי שכנסת ישראל תחשוב על זה".
אמרת בכנסת שהקורונה היא רק פרומו למשבר אקלים יותר גדול.
"יש קריקטורה מצוינת שרואים בה שלושה גלים. הגל הראשון הוא של הקורונה, הגל השני, שיותר גדול, הוא של המשבר הכלכלי, ומאחור יש גל גדול מאוד שעולה על שניהם וזה משבר האקלים. הקורונה מבטאת מצב שבו האנושות צריכה להתמודד איתו, והיה אמור לגרום לנו לעשות חשבון נפש אפרופו הצריכה וההתייחסות שלנו לטבע. הקורונה התחילה בצריכה של בשר מן החי. של חיות בר שאכלו אותן. זה היה אמור להזיז אצלנו איזה משהו בתפיסה".
למדנו את הלקח מהקורונה?
"לא. ייחדתי סדרה של דיונים בוועדה על המוכנות של ישראל למשבר האקלים וכיצד ישראל נערכת. אתה רואה לכל אורך הדרך שאנחנו בבעיה קשה. לא רק מהבחינה שאותה מינהלת שהוקמה סובלת מתת־תקצוב, תת־תקנים, ושמי שעומד בראשה עושה עוד חמישה תפקידים במשרד להגנת הסביבה. הבעיה העיקרית היא שכל ההתייחסות כלפי סביבה ושינויי אקלים מחייבת תוכניות ארוכות טווח. מדינת ישראל פועלת כבר שנים במגמה של כיבוי שריפות. היינו יכולים להיות המדינה הכי ירוקה, הכי מתקדמת ומובילה ובמקום זה אנחנו מפגרים. אנחנו נמצאים בתחתית הטיפול בפסולת".
גילית משהו על העבודה הפרלמנטרית שלא ידעת לפני?
"נהניתי מהעבודה הפרלמנטרית מאוד. זו עבודה קשה, אינטנסיבית מאוד, שדורשת ממך המון. ניסיתי לדחוף כמה שיותר דיונים בימי הפעילות. כך שיצא שישנתי לא מעט לילות על הספה הנפתחת בלשכה שלי. היה לי סט קבוע של מצעים. בגדים להחלפה. פיג'מה. מקלחת. אהבתי את הלילות האלה. הם היו לילות שקטים וקסומים. ישנתי שם מצוין".
לא מפחיד לבד בכנסת?
"לא. זה המקום הכי שמור במדינה. הדבר היחיד זה שפעם אחת המנקה נכנסה בשש בבוקר ונבהלה למצוא אותי בלשכה. אז למדתי לתלות שלט על הדלת. נא לא להפריע".
המשפט המפורסם "דברים שרואים משם", תקף גם לגביה. "אומרים שאם נכנסת לכנסת, אתה מוכרח להישאר על הגלגל. ראיתי במו עיניי איך שכשאתה נכנס למסלול הזה, היציאה ממנו עשויה להיות קשה לחלק מהאנשים. ברגע אחד אתה מורם מעם. החסינות, הכוח. פתאום יש לך אוטו, פמליה, אנשים רוצים להיפגש ולדבר, זאת תחושה נחמדה, אבל באיזשהו מקום אתה מתחיל לעשות דברים כדי להישאר שם. לא לאבד את זה. וזה המקום שזה הופך להיות מסוכן. בגלל זה חשוב שיבואו אנשים לכנסת מתוך מקום שהם עשו כבר משהו בחייהם. שזה לא יערער אותם. ושייקחו בחשבון שהם שם על זמן שאול. זו הסיבה שאין לי בעיה לצאת החוצה".
בשנה האחרונה, במקביל לסערה הפוליטית שעברה, ראתה מקרוב את הידרדרותה של אמה הקשישה בצל משבר הקורונה. "כל מה שקורה כאן לקשישים בארץ מעורר הרבה דאגה. כן, הם הוזנחו והופקרו. אדם בגילה של אמי, שנכפה עליו סגר כזה, שאין לו שום יכולת לתקשר באופן אישי עם אנשים, זה הרס וחורבן. אין לי שום ספק שלולא הקורונה היא הייתה היום במקום אחרי לגמרי. היא לקחה את זה בצורה קשה. ואז הקשר למציאות מתערער והנזק המנטלי והקוגניטיבי כל כך גדול וכל כך מהיר. היא הייתה אישה מאוד חיונית. ומה שקרה לה בשנה האחרונה הוא עצוב מאוד. זה קושי גם למשפחות להתמודד עם זה. כי אתה בעצמך כבול ביכולת לעזור".
התחסנת?
"עשיתי את החיסון עם הרבה היסוס. גם בגלל החשש מהתופעות, וגם הספקות, האם אנחנו לא בסוג של ניסוי אנושי עצום? אבל בסוף מה שהכריע זה תחושת האחריות, הרבה בגלל אמא שלי, כדי שאוכל לפגוש אותה. אני מאוד מבינה את החשש. אתה מכניס לגוף שלך חיסון שאתה לא באמת יודע מה יש בתוכו, אבל באותה נשימה אני אומרת, ראבק, אנשים, אתם מעשנים, שותים כל מיני דברים מוזרים, מכניסים רעל לגוף שלכם על בסיס יום־יומי, בכל הג'אנק שאתם אוכלים, שלא לדבר על הבשר והאנטיביוטיקות, אז החיסון? חוסר האמון שנוצר בקורונה בין הדרג הפוליטי – בגלל החלטות שנגועות בפוליטיזציה וגם מעצם העובדה שאף אחד לא דיברר את המשבר הזה כמו שצריך – לאזרחים, ייצר חשדנות גדולה. זו אחת הטעויות הכי גדולות של ניהול המשבר הזה".
עד שתושבע הכנסת החדשה, היא עדיין על הקו לכנסת. מנסה למצות את הימים האחרונים בתפקיד. ביום שאחרי, היא מתכננת לחזור לעסוק בכל הסוגיות הסביבתיות, ובראשן: ניקיון ישראל.
לאולפן החדשות היא לא מתגעגעת. אפילו לא קצת. לא לאדרנלין של השידור החי, לא לתחושה שכל המדינה מחכה לך בערב. ממרחק הזמן קשה שלא להפריז בתרומתה של חיימוביץ' – כמגישה הבכירה במהדורה הנצפית ביותר במה שהיה אז חדשות ערוץ 2 – לאופן שבו כל מהדורות החדשות היום מובלות על ידי נשים. היא פרצה את הדרך, אבל גם חטפה לא מעט על כך שלא התיישרה עם הטון הסמכותי, קר הרוח, שהיה נהוג עד אז במהדורה. אחרי 20 שנה בחדשות, זוכרים לה עד היום בעיקר את הרגעים בהם לא השתלטה על רגשותיה והזילה דמעה. "היו שנים שהיה לי קשה מאוד עם הדימוי הזה. הנטייה הייתה לייחס את זה לחולשה ולחוסר מקצועיות. הנה היא נשברה. היום, לא רק שאני גאה שזה מה שאפיין אותי, אלא שאני רוצה לראות יותר מזה. אני רוצה שגם המנהיגים שלנו יפגינו רגש דומה. אנושיות. אמפתיה. חמלה. מנהיג שיגיד את הדברים כי הוא מרגיש אותם ולא בגלל שצריך להגיד אותם".
איך ייגמרו הבחירות?
"עדיין קצת מוקדם להמר".
את רואה מצב שאת חוזרת בעתיד לכנסת?
"ברמת הרעילות של המערכת הפוליטית אני מעדיפה להישאר בחוץ".
ועכשיו יש לה גם יותר זמן לחיים הפרטיים. לפני שלוש שנים, אחרי 23 שנות נישואים ושני ילדים, הודיעו מיקי חיימוביץ' ומגיש הטלוויזיה אלי אילדיס על פרידה. הם הכירו בתחילת דרכם באולפן החדשות המקומיות בכבלים, ושם התאהבו. מאז הגירושים, לא נרשמו במדורי הרכילות דיווחים על זוגיות חדשה לחיימוביץ', "אבל אולי עכשיו, אחרי השנתיים האינטנסיביות", היא אומרת, "אולי הגיע הזמן".
איך מכירים בכלל? טינדר?
"זה מאוד מסובך", היא מסמיקה. "כל העולם הזה זה לא עולם שאני מכירה. בחיים לא הייתי בטינדר. אני מעדיפה שזה יקרה בדרך הישנה. אבל אני באמת לא יודעת איך זה יכול לקרות".
יש דרישות מסוימות? נגיד, זה בסדר אם הוא לא הצביע לכחול לבן?
"זה בסדר, אין לי עם זה בעיה. אשמח לפגוש אדם של אמת. שרוצה לתקן את העולם ושאוהב בעלי חיים וטבע".
פורסם לראשונה: 07:01, 29.01.21
