לפתע, קצת לפני חצות, הבהיל צליל מקפיא דם של ניפוץ זגוגיות את לאה שיף (68). היא שלחה מיד יד לבעלה, אריה (71), שישן שינה עמוקה לצידה, והעירה אותו. "אריה, אריה, קום", אמרה בשקט, חוששת שמי ששם בחוץ ישמע את קולה מבעד לקירות הדקים של הקרוון שבו הם מתגוררים, ממש ליד ביתם בערד, שעבר שיפוץ. "קום, אריה, יש רעשים ליד האוטו".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
ואריה שיף קם במהירות, אל הדקות הדרמטיות שישנו הכל, שבסופן הוא יירה למוות באדם, יסעיר מדינה שלמה, יהפוך לנאשם במשפט פלילי - ובעל כורחו גם לסמל פוליטי, במאבק גדול בהרבה מהמקרה הפרטי שלו. "לאה אמרה ששמעה ניפוץ של זכוכית, אלומיניום, פחים", הוא משחזר לראשונה בראיון בלעדי. "כאילו רעש של שבירה, וזה רעש שלא נגמר. אני לא שמעתי כלום. ואני מתעורר הלום שינה, פותח את הווילון של הקרוון, ואני עוד לא מבין מה קורה"
מה ראית מהחלון?
"אני רואה רכב זר עומד ליד האוטו שלי בזווית. ואני מזהה שאין לרכב הזה בכלל מספר. ויש שם שלושה גברים: אחד מהם רעול פנים, יושב בתוך האוטו שלי, ועוד שניים שמסתובבים בין האוטו שלי לאוטו שלהם, על הכביש. הדבר הראשון שחשבתי עליו היה על אשתי, לאה. הפחיד אותי שיש אנשים זרים שמסתובבים באזור הקרוב אלינו ומעמידים אותנו בסכנת חיים".
הם ידעו שאתם שם בקרוון?
"הם עוד לא ידעו שאנחנו בתוך הקרוון, לדעתי. לקחתי מהר את האקדח האישי שלי שנמצא מתחת לכרית, כי אני לא יכול להשאיר אותו חופשי בחדר, ויצאתי לקור בחוץ, כשלגופי רק בוקסר וחולצה קצרה. יחף, בלי משקפיים. המשקפיים שלי היו ליד המיטה. הדבר הראשון שעשיתי, זה התחלתי לצעוק: 'היי, היי, עצור! עצור!’"
איך הם הגיבו?
"מכיוון שהדלת של האוטו שלי הייתה פתוחה כשהתקרבתי וצעקתי, אז ההוא (הפורץ) סגר את הדלת ונהיה חושך (כי מנורת התקרה ברכב כבתה - ש"מ). אחד בפנים. השני עומד בחוץ והשלישי בחוץ גם. ואני מצפה שזה שנכנס, יקום ויברח מהאוטו (ואז) אני לא הייתי עושה כלום. הייתי נותן להם שיברחו. באותו הרגע חשבתי רק על הסכנה, ולאה עומדת מאחוריי בקרוון, וצועקת: 'אריה מה קורה? אריה מה קורה?'"
מה עובר לך בראש באותם רגעים? מה חשבת שיקרה?
"אני מפחד. אני רועד מקור וגם מפַּחד, ואני מרגיש סכנה אמיתית. יש תנועות בתוך האוטו שלי. אני מזהה תנועות במושב שליד הנהג, בקטנה. אני עד היום מנסה לחשוב ולנסות לשחזר מה היה, ואני לא מסוגל, אני לא ראיתי כלום. הכל קורה בשניות. ואני חשוף ובלי משקפיים, ולא הבנתי מה בדיוק עומד לקרות. אני לא יודע אם הוא הולך לירות בי, או לשלוף אקדח. אני לא ראיתי את הבחור באוטו, רק את אלה שהיו בחוץ. הם עדיין הסתובבו שם. אחד עמד ועשה תנועות אין לי מושג מה, והשני ישב".
בסרטון ממצלמת אבטחה בביתו של שיף, שהותר לפרסום לבקשת ynet, נראה שיף בבירור עומד בצד ימין של הרכב, ועם תחילת התנועה יורה לעבר השמשה. לאחר מכן, שיף נראה יורה ירייה נוספת, אל עבר רכבם של שני החשודים הנוספים בפריצה, בעת שהם מנסים להימלט מהמקום. הסרטון הזה הטה את התמונה לרעת שיף, והוא עומד בבסיס ההחלטה של הפרקליטות להגיש כנגדו את כתב האישום, ולא לקבל את טענתו להגנה עצמית. בכתב האישום נגדו נטען כי בשניות האלו, "שיף צעד שני צעדים לאחור, כשהוא במרחק של כשלושה מטרים מהמנוח, הניף את נשקו תוך כדי דריכה והכנסת כדור לבית הבליעה ופתח את נצרת האקדח. במקביל, סגר המנוח את דלת הנהג, והרכב התחיל בדרדור קדימה בכביש, מבלי שהוא מונע. בשלב זה צעד הנאשם צעד לפנים, הרים את ידו הימנית אשר אחזה בנשק, וירה כדור אחד לעבר הרכב לאזור שבו ישב המנוח".
אתה זוכר לאן כיוונת?
"יריתי ירייה אחת לכיוון הרכב שלי. אני לא זוכר ממש. לא כיוונתי לכלום. לא ראיתי טוב. יריתי לכיוון הרכב ואיך שהרכב התחיל לזוז".
לפי כתב האישום, הרכב התחיל בדרדור קדימה בכביש מבלי שהוא מונע. אז מדוע ירית ולא איפשרת לו לברוח?
"אני לא יודע עכשיו באמת מה עלה לי בראש באותן שניות. אני רציתי לעמוד לפני האוטו, רציתי לעצור את האוטו ולא הספקתי. זאת אומרת, ברגע שהגעתי ליד החלון, הוא התחיל לזוז. הנהג שיחרר את האמברקס, והאוטו היה בירידה. הוא ראה אותי בבירור. עובדה שהוא סגר את הדלת של האוטו, ברגע שצעקתי לעברו".
הוא ראה שיש לך אקדח ביד?
"אני לא יודע. אני ניסיתי לעצור אותו מלהתקדם, לא בגלל שהרכוש היה לי חשוב, למרות שהאוטו עלה 250 אלף שקל. תאמיני לי, שהרכוש לא היה חשוב לי באותו רגע, אלא רק בגלל הסכנה. ולאה צורחת מאחוריי".
התיעוד מהירי
למה לאה לא הזעיקה את המשטרה?
"כי לא היה לה פלאפון בקרוון. הוא היה בתוך הבית בפנים, בטעינה בחשמל, והטלפון שלי היה אמנם בקרוון, אבל היא לא ידעה את הקוד ופחדה לצאת משם".
הצלחת להבין בכלל מה קורה בתוך הסיטואציה?
"לא. הכל קרה מהר מדי, עניין של שניות".
איך הגיבו שני הפורצים האחרים כשירית?
"הם נכנסו ישר לאוטו שלהם. הרכב שלהם עמד במקביל לטנדר שלי, ואז הם קפצו פנימה והרכב שלהם התקדם, כנראה כדי לתת לטנדר שלי מקום לנסיעה. הם התחילו להימלט עם הרכב שלהם, ואני יורה לעברם בנסיעה".
למה ירית גם לעברם?
"אני לא יודע למה יריתי. הפחד שלי היה מאנשים שנמצאים ברחוב שלי, ליד הבית שלי, ואני לא יודע למה הם שם, ואם הם מסוכנים. חשבתי שהם חמושים, שבלילה מסתובבים פה עבריינים, שאני לא יודע מי הם ומה הם רוצים".
הרכב הגנוב של שיף עשה חצי סיבוב, ונתקע בחומת האבן של בית המשפחה. בתוכו היה מי שניסה לגנוב אותו, מוחמד אלאטרש (35), תושב היישוב הבדואי מולדה שבנגב. "הקליע חדר דרך חלקה העליון של שמשת חלון הדלת הקדמית־ימנית של הרכב", נטען בכתב האישום, "ופגע בצידו הימני של מצחו של המנוח, ונותר בתוך ראשו". זמן קצר אחר כך, אלאטרש מת מפצעיו בבית החולים.
זה קורה בדיוק לפני חודשיים, בערד, בליל מוצ"ש שבין 28 ל־29 בנובמבר. והימים הם ימי קמפיין בחירות, והסיפור של אריה שיף וההחלטה להעמידו לדין, הם הסערה המושלמת, הדלק שמיד נשפך לתבערה הפוליטית. כל המרכיבים הנפיצים כבר פה בפנים, מחכים רק לגפרור: הגנב ערבי, בעל עבר פלילי. היורה יהודי, קצין צה"ל בדימוס ומתנדב במשטרה, שגם עוסק ברפואה אלטרנטיבית. והפרקליטות, שמחליטה להגיש כתב אישום, בגין סעיף של המתה בקלות דעת.
זה התפוצץ מהר מאוד. השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה הזדרז לפרסם כי, "יש פעמים בחיים שהבחירה באמת פשוטה: כשהרעים נגד הטובים, אני עם הטובים", והוסיף כי "צריך לתת גב לאזרחים שהגנו על עצמם", וששיף הוא "אזרח למופת". איילת שקד, שרת המשפטים לשעבר, אמרה שזהו "משל לאוזלת היד של המדינה". ארגון "אם תרצו" הוציא שיירת תמיכה מירושלים תחת הכותרת "כולנו אריה שיף", וטען כי "אזרחים שומרי חוק נתפסים כטרף קל אצל כנופיות רעולי פנים הצרים עליהם מסביב". בצלאל סמוטריץ' אמר כי "אריה שיף הוא לא עבריין והעמדתו לדין היא איוולת". ומשה פייגלין? הוא הביא סימוכין מהגמרא ופסק כי "אריה שיף הגן על ריבונות ישראל בנגב", לא פחות. והיו עוד אינספור דיונים בתקשורת, הפגנות, מאמרי דעה, פוסטים ברשתות החברתיות. כולם דיברו. חוץ מאדם אחד: אריה שיף עצמו. עד השבוע.
אריה שיף, המקרה שלך הפך לאישיו פוליטי. אתה עצמך איש פוליטי? נוח לך עם זה?
שיף לוקח שאיפה ארוכה מהמקטרת שלו. "אני לא איש פוליטי, זה לא נוח לי ולא ביקשתי להיות במקום הזה", הוא אומר ומסנן החוצה סילון עשן אפרפר. "אבל במצבי הנוכחי, כל דבר שיכול לעזור לי ולחלץ אותי מהמצב האבסורדי שאני נמצא בו - הוא מבורך ואני מודה מאוד לתומכים בי".
ולהערכתך, אם הפורץ היה נניח חובש כיפה, גם היית זוכה לכזאת תמיכה?
"לא נראה לי. אבל מצד שני, אני יודע שנקעה נפשם של אנשי עם ישראל מחוסר המשילות ומהגניבות".
בכניסה לערד מתנוסס שלט חוצות גדול, שלא משאיר מקום לתהייה לגבי נטיית ליבם של תושבי העיר. "ערד עם שיף", נכתב שם. כאן לא משנה ימין או שמאל, המקרה של אריה שיף פשוט הציף את הזעם שהצטבר סביב הפשיעה הגואה באזור. רק בשנה החולפת היו בעיר הדרומית הקטנה לא פחות מ־111 מקרים של פריצות לבתים ולעסקים, פריצות לרכבים וגניבות רכב. וזה רק אלו שבכלל עוד טורחים להתלונן במשטרה.
הבית של בני הזוג שיף נמצא ברחוב רימון, בקרבת הגבול המזרחי של ערד, כשכביש הגישה נושק למדרון תלול, שבקצהו עמק מדברי פתוח. בחצר פזורים פסלים שיצר שיף, ואוהל חאן שהוקם עבור מטיילי שביל ישראל, שעובר בסמוך. החאן הוקם לזכר בנו הבכור של שיף, עופר ז"ל, שנהרג בתאונת דרכים ב־1997, כשהיה בן 23 בלבד. תמונותיו של הבן מעטרות את קירות הבית. מלבדו, יש לזוג שיף עוד שלושה ילדים: עינת (43), עירית (39) ובן (34), שהוא מראשי הקמפיין למען אביו. הבת עינת מתגוררת בגואטמלה, והזוג נהג לטוס לבקרה מדי שנה. רק שהפעם, בגלל הקורונה, השיפים החליטו שבכסף לנסיעה שבוטלה הם ישפצו קצת את הבית. בינתיים, יגורו בקרוון. ואז הגיעו אותם מוצ"ש, בהם לאה שמעה את הרעש בחוץ, ואריה שלח יד אל מתחת לכרית, והוציא משם את אקדח הטאורוס שהוא מחזיק ברישיון מאז היה קצין בקבע.
למה אתה ישן עם אקדח מתחת לכרית?
"כי כשאני הולך לישון אני לא יכול להשאיר אותו חופשי. אם חלילה ייכנסו לכאן, ייקחו אותו. מתחת לכרית שלי לא ימצאו, ואם ימצאו - אני ארגיש".
מתי הבנת שפגעת באלאטרש?
"לא הבנתי. לא ידעתי שפגעתי בו. היה חושך, אני בלי משקפיים ורועד מקור ומפחד, ויורה על רכב נוסע. גם לא ניגשתי לכיוון הטנדר שלי אחרי שהוא נעצר, כי חששתי שהוא אולי חמוש וייצא אליי".
ואז התקשרת למשטרה.
"הזעקתי את המשטרה, כי זה היה אירוע. אירוע שאני מנהל אותו, כשאני יודע שיריתי. לא ידעתי אז שפגעתי בו. תיארתי לעצמי שהוא נפגע בתאונה, מעצם זה שהוא נכנס בקיר האבנים של הבית. חייגתי ל־100: 'תגיעו מהר לרימון, ותזעיקו אמבולנס'. בין הקריאה שלי למשטרה להגעה שלהם, הרכב של שני הפורצים האחרים עשה סיבוב מסביב לבלוק שלי, והם שוב חזרו. אולי כדי לאסוף את החבר שלהם, או לפגוע בי. ומשם הם כבר נמלטו. היה לי פחד. לא ידעתי מה לעשות. הנשק היה לי עדיין ביד, ורק כשהגיעה המשטרה הורדתי אותו לרצפה. התפלאתי שאף אחד מהשוטרים לא רדף אחריהם. בדיעבד, במשך חודשים הם הסתובבו חופשי ולא נתפסו".
ומה קרה כשהמשטרה הגיעה?
"השוטרים מכירים אותי (כאמור, שיף התנדב שנים רבות במשטרה – ש"מ). אחד מהם ניגש אליי: 'אריה, מה קרה? מה הולך פה?' הגיע גם אמבולנס, אבל שוטר אמר למד"א לא להתקרב לפורץ ברכב, כי אולי הוא חמוש. מגיעות עוד ועוד ניידות, ג'יפים ואמבולנסים. השוטר הלך ליד האוטו, ראה שם את רעול הפנים, ואני זוכר שהוא אמר: 'הוא חי'.
הגשת כתב האישום נגד שיף
"אני הבנתי שהוא נפגע רק כשראיתי את האמבולנס מפנה אותו. לאה יצאה מהקרוון, ושלחתי אותה להביא לי מהבית מכנסיים, נעליים ואת המשקפיים. כשהיא חזרה, לקחתי ממנה סיגריה. השכן הכין לי כוס קפה. המשטרה מתעסקת עם האוטו, עם הנהג ועם הפינוי. האקדח על הרצפה. ואני בהלם. מעשן סיגריה כדי להירגע. גם לאה הייתה בהלם. אני הולך ומחבק אותה. ואני עדיין לא רואה אף אחד שמנסה לרדוף אחרי שני הפורצים שברחו. ואז ניגש אליי חוקר. 'אריה מה נשמע?' אמרתי לו: 'אני כולי רועד'. והוא אמר: 'אנחנו ניגש לתחנה, אני רוצה לחקור אותך על האירוע'. עניתי: 'כל מה שאתם צריכים, אני פה'".
בשלב הזה, הוא עוד היה משוכנע שקופצים לתחנה עם החבר'ה שהוא מכיר כל כך הרבה שנים. הם ישאלו כמה שאלות, הוא יענה, ובכך הסיפור יסתיים. "התייחסו אליי בסדר, הכינו לי קפה. החקירה הייתה בסדר, ואני הייתי בטוח שבסופה אני חוזר הביתה. סיפרתי את הכל. שיתפתי פעולה, כי הרגשתי איש משטרה, הרגשתי קצין בצבא. הרגשתי שניהלתי את האירוע כמו שצריך. לא חשבתי שעשיתי משהו רע, ועוד לא ידעתי שרעול הפנים מת, כי הוא נלקח חי משם. ואני מספר מה שקרה. בסוף נשארתי בתחנה כל הלילה. הם חקרו אותי עד הבוקר".
בתור מי שהתנדב שנים במשטרה, איך זה להיות בצד השני?
"ברגע ששמו עליי את האזיקים, הרגשתי איזושהי בגידה. כביכול חושבים שאני אברח, או אעשה איזה מעשה. ואני כל הזמן בדעה שאני אוטוטו הולך הביתה ומה שהם עוד צריכים ממני הם יכולים לשאול, כי אני פה. הרי הבן הבכור שלי עופר ז"ל קבור פה. אני לא אברח.
"בשעה חמש בבוקר הם אמרו לי: 'בוא, נעשה שחזור'. אמרתי להם: 'תורידו לי את האזיקים, אני נמצא פה ברחוב שלי וכל השכנים מכירים אותי'. אז הורידו לי מהידיים. אמרתי: 'אתם שמים לי אזיקים על הרגליים, אבל אני לא מסוגל לזוז'. ואז אחד השוטרים בתחנה אמר לי שהבן אדם מת בבית החולים".
ואיך הרגשת כששמעת את זה?
"רע מאוד. לא הייתה לי שום כוונה לפגוע בו, ובטח־ובטח שלא להרוג אף אחד. אני מטפל כמעט 20 שנה באנשים. אני מתקן אותם, אני מרפא אותם. מעולם לא פגעתי בבן אדם. אני לא יודע מה זה להרע לאנשים. אני מתנדב ביד שרה, אני עוזר לאנשים נכים, אני מטפל בכל החברים שלי, אני מטפל בפצועי תאונות דרכים. זה אני".
ומה קרה אחרי השחזור?
"הם אמרו לי: 'אריה, אנחנו חייבים להביא אותך לבית המשפט'. שלחו אותי למעצר ימים בכלא 'אוהלי קידר' בבאר־שבע. שמו אותי בהגנה, בתא לבד, שהיה מרושת במצלמות. למחרת, העובדת הסוציאלית שואלת אותי: 'האם יש לך רצון או מחשבה להתאבד?' אמרתי לה: 'החיים יפים'".
אבל החיים גם עמדו להיות הרבה יותר מסובכים. שיף שוחרר בסופו של דבר למעצר בית, וקיבל צו הרחקה מערד, שהיה תקף עד השבוע שעבר. אפילו עם אשתו נאסר עליו לשוחח במשך שבוע, כי היא הייתה עדה פוטנציאלית (לאה: "הייתי עדה כל כך גרועה, שהם כנראה ויתרו עליי").
בינתיים, הסערה הציבורית סביב האירוע רק הלכה והתלהטה, ובפרקליטות מחוז דרום התווכחו אם להגיש נגדו כתב אישום, ובאיזה סעיף. היו שטענו כי המקרה שלו מתאים ל"רצח באדישות". זה סעיף אישום חדש יחסית בחוק, שניתן כאשר נאשם מגלה אדישות לכך שהוא מבצע מעשים שגרמו למוות. מדובר באישום חמור מאוד, שקול לרצח, והעונש עליו הוא מאסר עולם. בסופו של דבר, פרקליטיו של שיף, עו"ד ששי גז ועו"ד עידן שני, הצליחו בשימוע לשכנע את הפרקליטות שזה ממש לא המקרה. בפרקליטות החליטו להגיש כתב אישום בגין המתה בקלות דעת, עבירה שהעונש בגינה יכול להגיע ל־12 שנות מאסר.
הופתעת כשהוגש נגדך כתב אישום?
"הופתעתי ביותר. אני עברתי על עשרות מקרים של אנשים ששוחררו משודים ללא כתבי אישום, אחרי שירו, פצעו וגם הרגו. לאורך כל הדרך הופתעתי מהקשיחות שבה נהגה המשטרה כלפיי. החל מההתנגדויות שלה לשחרר אותי למעצר בית, ועד לדבקות שלה להדביק עליי תיק בכל מחיר. לא הייתי צריך להיות פה היום, אלמלא אוזלת ידה בטיפול בגנבים".
יש לך פחדים, מחשבות על מה יקרה אם תורשע?
"אני מקווה לזיכוי מלא. נתתי את עצמי למשטרת ישראל עם כל המידע, עם כל הנכונות שלי למסדר זיהוי. הייתי במעצר בית חודשיים עם דרכון, ואם רציתי לברוח לא הייתה בעיה. אבל לא ברחתי, וגם לא אברח ואין לי כל כוונה כזאת. כמו שאמרתי, הבן שלי עופר קבור פה בערד. אני לא בחור צעיר, אני לא אדם בריא, 70 שנה לא דבק בי רבב, נתתי מעצמי כל חיי בשירות המדינה ולמענה, ואני לא חושב שאני צריך לשבת אפילו יום אחד בגלל שאנשים עבריינים הגיעו אליי לחצר, לאיים עליי ועל אשתי ועל הרכוש שלנו. זה לא אני שהגעתי אליהם".
כאמור, אחת הראיות המרכזיות שהובילו את הפרקליטות להחליט להגיש את כתב האישום, הייתה סרטון האבטחה שתיעד את שיף יורה אל עבר הרכב שהתחיל להידרדר קדימה, ואחר כך ירייה נוספת אל עבר רכב החשודים בפריצה, שנמלט מהמקום. בכתב האישום נטען כי, “הפורץ השני נכנס לרכב הפורצים שהתחיל בנסיעה, ואילו הנאשם ירד לכביש מן המדרכה, כיוון את אקדחו אל עבר רכב הפורצים הבורח וירה כדור נוסף לעברו אשר למאשימה לא נודע מקום פגיעתו”.
כתוצאה מכל אלו, מדינת ישראל מאשימה את אריה שיף כי "הנאשם, במעשיו דלעיל, גרם בקלות דעת למותו של המנוח בכך שירה לעבר הרכב לאזור שבו ישב המנוח כשהוא נוטל סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאה תוך תקווה למנעה”. בעצת עורכי דינו, שיף מבקש השבוע לשמור את ההסבר לסרטון לעדותו בבית המשפט.
אבל כשאתה מנתח את הסיטואציה בדיעבד, איפה שגית או מה היית יכול לעשות אחרת?
"אני לא יודע מה הייתי עושה אחרת. זאת לא חוכמה לנתח בדיעבד סיטואציה של תשע שניות, כשאת חשה סכנת חיים. אני חושב שהייתי פועל אותו דבר. אולי לא הייתי יורה אם הוא לא היה נוסע, וגם אם האוטו היה עומד והייתי יורה - לא הייתי פוגע בו. ואל תשכחי שאני בלי משקפיים, רועד שם מקור ופוחד ואני גם נכה. יש לי שני מפרקי ירך ממתכת ואני לא יכול לרוץ".
במחשבה לאחור, לא הייתה דרך לירות באוויר או בצמיגים?
"זאת חוכמת הבדיעבד. אם היה קורה היום עוד אירוע כזה, הייתי יודע מה לעשות, אבל אז לא ידעתי. זה אינסטינקט של שנייה, שאין לי מושג איך להגדיר אותו. עדיין לא מצאתי את ההגדרה למה שקרה שם. אני רציתי לעבור לפניו (לפני הרכב) ולעצור אותו".
כמה זמן יש לך נשק?
"47 שנה. מאז שהייתי בקבע בחיל האוויר".
ויצא לך במסגרת ההתנדבות להשתמש בו?
"לא. בחיים לא יריתי חוץ מאשר במטווחים".
אתה חושב שבמציאות הקיימת, אזרחים צריכים להחזיק בנשק?
"אני חושב שכן. זאת הגנה פסיבית. אמצעי הגנה שטוב שאתה יודע שיש לך, והוא נותן ביטחון. וגם בגלל המציאות שלנו באזור, כי המשטרה לא יכולה להיות בכל מקום, בכל רגע, בכל שנייה".
אלמלא יצאת עם האקדח, האם התוצאה הייתה יכולה להיות אחרת?
"ברור. זה היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע. הם היו יכולים לפגוע בי, לירות בי. לאה הייתה יכולה חלילה להיהרג. אין ספק. רעולי פנים שבאים אליי בחצות, אין להם כוונה לשתות איתי קפה או לעשן נרגילה. הם לא באו מתוך כוונה טובה. באותן שניות אני לא יודע מה כוונתם. אני יודע שהם שלושה על שני פנסיונרים בני 70, שלא נתקלו באירוע כזה פנים מול פנים מעולם. והאווירה מסביב היא שלרעולי הפנים אין פחד או מורא. יש להם אומץ. הם מסוגלים להרוג בלי למצמץ - והם סומכים על אוזלת ידה של המשטרה, שלא תתפוס אותם".
במשפחתו של מוחמד אלאטרש, שנהרג מהירי של שיף, רואים את הדברים אחרת. “ישנם עשרה יתומים חפים מפשע, שאין מי שידאג לפרנסתם בחורף הקר והקפוא שיש בנגב”, אומר עו”ד אהרון רוזה, שמייצג את המשפחה כנפגעת עבירה. “הוראות החוק לא עושות הבחנה ברורה בין ההגדרה המשפטית של רצח באדישות לבין המתה בקלות דעת. שניהם חמורים מאוד, ומבטאים את פעולתו החמורה של הנאשם. לא כך אמור להתנהג איש חוק”.
המשפחה מתגוררת בערד כבר 30 שנה. אחרי שהשתחרר משירותו כקצין בחיל האוויר, ניהל שיף תחנת דלק בדימונה. העסק הצליח, והם ניהלו עוד חמש תחנות ברחבי הדרום. לפני 20 שנה, מעט אחרי שבנו נהרג בתאונה, החליט שיף לשנות כיוון לרפואה אלטרנטיבית. הוא טס למזרח כדי להתמקצע במשך שנתיים בעיסוי רפואי וברפלקסולוגיה, וכששב עבד במלונות באזור ים המלח. לאחרונה החליט להפוך גם למורה דרך, ולהוביל קבוצות מטיילים בשביל ישראל. זו, אגב, הסיבה שבאותם מוצ"ש גורליים הלך לישון מוקדם: הוא היה אמור לקום ב־4:30 ולצאת לסיור בצפון.
בין לבין, גם התנדב עד לפני כשנתיים במשמר האזרחי ובמשטרה, בעיקר בתחום התנועה. שיף מספר שזה היה אחת מהדרכים שלו להתמודד עם האבל על בנו שנהרג בתאונה: "אחרי שעופר נהרג היה לי וללאה קשה להתאפס. היינו די ירודים, אבל הגעתי למסקנה שאם אני לא מתרומם, אני נופל למטה".
כתושבי ערד, גם הם חוו לא פעם פשיעה. "פעמיים פרצו לבית, וארבע פעמים גנבו לנו רכבים", הוא מספר. "אף אחד מהעבריינים לא נתפס. בשלב מסוים, הביטוח כבר לא היה מוכן לבטח אותנו. חייבו אותנו לשים סורגים, או להתקין מצלמות אבטחה מסביב לבית. לפני שנתיים קנינו ללאה מכונית חדשה, וגם היא נגנבה. כשרציתי לקנות לה אוטו חדש, אמרו לנו בביטוח די, ולא הסכימו לבטח.
"באפריל 2019 היה האוטו האחרון שנגנב. כבר היו מצלמות אבטחה. נראה לך שזה שינה משהו? הבאתי למשטרה את התיעוד, שמונה דקות סרטון, ואף אחד לא נתפס. גם חוליית הגנבים שפרצה לרכב שלי עכשיו מוכרת למשטרה, ולמרות זאת היא פעלה ללא חשש".
המשטרה עצרה שני גברים בחשד שהשתייכו לחוליה עם מוחמד אלאטרש, אבל השבוע הם שוחררו, לאחר שלא נמצאו ראיות שקושרות אותם לאירוע. "מוחמד אלאטרש היה עבריין רכוש עם גיליון מפואר", אומר שיף בכעס. "ואגב, הוא גם בא מהחמולה של חאלד אלאטרש, הבחור שנורה למוות על ידי שי דרומי, בפריצה לחווה שלו".
יש באמת הרבה שמשווים בין המקרים שלך ושל דרומי. הוא עצמו התקשר?
"כן. דיברתי איתו. הוא אמר שהמקרה שלי דומה לשלו, וש'אנחנו איתך, כל מה שתצטרך'".
העובדה שהמקרה שלו מחולל כל כך הרבה תגובות בציבור, הפתיעה אותו. זה לא רק הפוליטיקאים. המקרה שלו עורר דיון גם בקרב משפטנים, כמו שר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן, שכתב כי זהו "מלכוד 22 של האזרח הישראלי: מצד אחד, המדינה אינה מספקת לו הגנה ראויה כנגד עבריינות קשה; ומצד שני, הפעלת כוח לצורך הגנה עצמית עלולה לסבך אותו משפטית".
אבל זה בעיקר בקרב האזרחים מהשורה. משהו בסיפור הזה של אדם מבוגר, שיוצא בשעת לילה מאוחרת, מגלה פורץ לרכבו ויורה בו – בצדק או שלא, בכך בית המשפט יכריע – נגע כנראה בנקודה רגישה אצל הישראלים. תחת הכותרת "עוצרים את הטירוף, לא מפקירים את אריה", פתח בן שיף עבור אביו בקמפיין מימון המונים, במטרה לגייס 1.2 מיליון שקל להגנה משפטית. עד השבוע כבר נאספו שם כ־720 אלף שקל.
בן שיף: "ההליך לפנינו - מלבד זה שהוא מיותר - הולך להיות ארוך, קשה ויקר. יש לשלם לעורכי הדין ופיקדונות וערבויות ועדים מומחים. ובנוסף לזה יש גם מחאה ציבורית לשינוי החקיקה. אנחנו מבקשים את עזרת הציבור לסייע לנו, כי צדק זה דבר יקר".
אריה שיף: "כן, כשהקורבן הופך לעבריין, והעבריין הופך לקורבן".
אילו תגובות אתה מקבל?
"לי בהתחלה לא היה טלפון, כי המשטרה לקחה אותו ולא הייתי מודע, אבל בן קיבל אלפי טלפונים: 'אנחנו איתכם', 'הצדק איתכם', 'אבא שלכם גיבור', 'הוא ייצא זכאי', 'ישוחרר אריה שיף מיד'. קיבלתי מכתבי תמיכה בי הביתה, הגיעו לפה אנשים טובים שהאירוע נגע לליבם ותרמו כספים למימון המשפט, חסידי גור מתפללים עליי כל יום, הם באו בשבת לבית והביאו יין ועוגות כדי לחזק אותי. אחר כך קיבלתי עשרות טלפונים מהרבה אנשים. התגובות הכי מרגשות הגיעו מהורים שכולים, או מאנשים שחוו מצב דומה לשלי".
הורים שכולים?
"כן. דוד אסולין, אביו של השוטר שלומי אסולין ז"ל שנרצח בדקירות על ידי גנב רכב, התקשר בוכה ואמר: 'אתה יודע מה ההבדל בינך לבין בני? שהוא מתחת לאדמה ואתה מעליה'. הגיע אליי לבית בועז קוקיא, אביו של החייל רון קוקיא ז"ל, שנרצח בפיגוע דקירה ליד קניון ערד על ידי מחבל. הוא אמר לי: 'לפעמים אני חולם שאני מלווה את הבן שלי לבית המשפט, ולא הולך לבקר אותו בבית העלמין".
קיבלת גם תגובות הפוכות? איומים, קללות?
"אליי לא הגיעו. אבל מישהו כתב לבן שלי בפייסבוק: 'רוצח צריך לשבת בכלא, אבא שלך צריך למות בכלא'".
ובכל זאת. האח של אלאטרש המנוח אמר שגם אם אחיו היה גנב, לא הגיע לו למות. יש משהו שהיית אומר למשפחת המנוח?
שיף משתתק, מתכנס לתוך עצמו. "אין תגובה כרגע", הוא אומר לבסוף. "אני רק יכול לומר לך, שיש לי עשרות חברים בדואים בכל האזור הזה, שגם באו לפה והשאירו כסף למימון המשפט".
וכשאתה עכשיו פה, חודשיים אחרי, מה אתה חושב על מה שקרה?
"אני בטראומה מאז. כל אוטו שעובר ברחוב מקפיץ אותי מהשינה. היום בלילה קמתי מרעש של מכונית ליד הבית. השעה הייתה 3:34 לפנות בוקר. אני מסתכל מהחלון ורואה ניידת שעברה. התחלתי לרעוד בכל הגוף, לא הצלחתי להירגע. אני פוחד מחמומי מוח שיבואו להתנקם בי, או לפגוע בי. אני חושב כל היום על המקרה, אני לא מרגיש את עצמי חופשי. ביום שנכנסתי למעצר באוהלי קידר ביקשתי סידור וכיפה וקראתי פעמיים קדיש על הבן שלי עופר, ועל הבחור שמת. ולא ידעתי שאסור לקרוא קדיש על גוי".
אמרת עליו קדיש?
"כי כואב לי שלקחתי חיים של בן אדם. אני אומר לעצמי: 'אני לא אלוהים. רק אלוהים יכול לקחת חיים של בן אדם'. אני לא מבין למה זה קרה לי. כשבאתי לחקירה בפעם הראשונה ולקחו ממני טביעות אצבע, השוטר אמר לי: אריה, אין לך שבב של תיק פלילי. לא תלונה, לא הרשעה. כלום. מדהים. 70 שנה, ואני נקי ללא רבב".
יש בך חרטה על משהו?
"החרטה שלי היא על התוצאה, כי זו לא הייתה כוונתי מעולם".
ומה אפשר היה לעשות אחרת, בדיעבד?
"אם הייתי ישן בחדר השינה שלי בבית, לא הייתי שומע שגונבים לי את הרכב, לא הייתי מרגיש את הסכנה, ולא הייתי יוצא".
ואם היית בכל זאת שומע?
"גם אם הייתי שומע, לא הייתי יוצא החוצה. נקודה. עובדה שכשאת האוטו הקודם גנבו, אף אחד מאיתנו לא שמע כלום. רק מצלמות האבטחה תיעדו את זה".
מה העצה שלך לאדם הבא שיקרה לו אירוע דומה?
"קשה לי לתת רעיון. אולי לשמור על הרכוש, ואולי פשוט לתת לאירוע להתרחש".
תגובת משרד עו"ד ששי גז: "אריה שיף הינו אדם שומר חוק, הוא היה כזה לפני האירוע, הוא נהג כך במהלך האירוע וגם מיד לאחריו. מדובר באדם בן 71, אב שכול, סב לנכדים, אשר התנדב במשטרה למעלה מ־30 שנה ומצא עצמו, בעל כורחו ממש, באירוע מסוכן ומפחיד כשהוא עומד לבדו מול שלושה רעולי פנים המבקשים לפגוע בו וברכושו. אריה מעולם לא פגע באיש ומעולם לא פילל לפגוע באיש. חוליית הפריצה היא זו אשר הגיעה לביתו כשהיא מצוידת במפתח צינורות, במברג ובשבש תדרים אשר נועד למנוע מהמשטרה לשים את ידה עליה, כשכולם רעולי פנים ועוטים כפפות על ידיהם.
"אלמלא נהג אריה כפי שנהג הרי שסופו של האירוע היה אחר - קשה וטרגי לא פחות. אריה ירה כדור בודד לעבר הרכב, בתנאים משתנים ומורכבים, אשר באו לידי ביטוי בעובדות כתב האישום שהוגש כנגדו. מיד לאחר הירי הוא מתקשר למשטרה ומוסר דיווח על המתרחש - תוך שהוא מכווין את שוטרי הסיור ואנשי מד”א לנקודת האירוע. אריה נוהג ממש כמו איש משטרה כפי שנהג לעשות כל חייו.
"אם לא די בכך הרי שעם הגעת השוטרים לנקודת האירוע אריה הוא זה שמפנה אותם למצלמות האבטחה המותקנות בחצר ביתו, מתוך ידיעה שהן מתעדות את האירוע כולו - הוא עושה זאת משום שהוא מבין בצורה כנה ואמיתית כי ביצע את שביצע בהתאם להוראות החוק וכמצופה מאדם שנמצא בנעליו. לא בכדי שלושה שופטים שונים, בשלב המעצרים, קיבלו את טענותינו והורו על שחרורו.
"אריה שיף לא הזמין את האירוע הטרגי וגם לא את כתב האישום שהוגש כנגדו. המתה בקלות דעת היא עדיין עבירה, גם אם המשמעות העונשית שלה היא פחותה. אנו סמוכים ובטוחים שבית המשפט יראה בפעולה אותה נאלץ אריה לבצע, ככזו אשר מקימה הגנה משפטית, אנושית ומוסרית ויזכה אותו מכל אשמה. זהו אינטרס הציבור ועלינו להגן עליו".
