יום שני לפני כארבעה שבועות היה יום סגרירי בצפון רמת הגולן. 16 מעלות, אפרוריות של חורף שנכנעה לרגע מתעתע לשמש שביצבצה בצהרי היום. משעה שלוש בצהריים הטמפרטורה כאן צונחת במהירות ובלילה באותו היום נרשמו פה שלוש מעלות בלבד מעל האפס. זו הסצנה איתה היה צריך להתחיל אם היה מדובר בסרט. צעירה יושבת באוטובוס המטפס בכביש 98 מאצבע הגליל למג'דל שמס. הערב כבר ירד, שכבת עננים מכסה את השמיים ומונעת מהכוכבים לבצבץ בעדם. האפלה שולטת במרחב הזה והיא קודרת, מופרת ביללות תנים. הצעירה מצטנפת במושבה, אישה קטנת גוף עם מבע חולמני, עיניה ממוקדות בכתמי הנוף החולפים. מפל סער, מצודת נמרוד, הפנייה לנווה אטי"ב ומג'דל שמס.
כתבות נוספות למנויים:
אולי היא ירדה בתחנה הראשונה, לא הרחק ממלון Hermon suites, אולי המשיכה עוד תחנה וירדה מול פלאפל הגולן, המסעדה של ויסאם כמאל סייד אחמד. ואולי המשיכה עוד קצת וירדה בכיכר מול מסעדת אל באשא.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
בתחקיר הצבא שמסקנותיו פורסמו השבוע נכתב כי הבחורה יורדת מהאוטובוס במג'דל שמס מתישהו בין שמונה לתשע בערב. איש אינו מכיר אותה כאן וככל הידוע היא לא יוצרת קשר עם אף אחד מתושבי המקום. היא מסדרת את התיק על הגב ומתחילה לצעוד במעלה הכביש המטפס לאתר החרמון. בשלב הראשון זו צעידה על כביש, על מצע קשיח. ניכר שהיא יודעת לאן היא הולכת. שבועות אחר כך תאמר לחוקרי השב"כ שהיא מכירה את השטח מטיוליה הרבים בארץ. גם לקציני הצבא שתיחקרו את המקרה ברור שעשתה סיורים מקדימים באזור, כי מתישהו היא חייבת לרדת מהכביש ולהתחיל לצעוד בשטח ההררי. ונזכיר שוב, זהו ליל חורף בצפון רמת הגולן, במורדות החרמון, בגובה של מעל 2,000 מטר, הצעידה בשטח קשה, העלייה תלולה והנשימה כבדה.
הולכים כאן בשבילי עיזים צרים בינות סלעים גדולים וצמחייה נמוכה. זו הדרך שעשו לוחמי גדוד 51 של גולני במלחמת יום כיפור בניסיון להחזיר לידינו את מוצב החרמון אחרי שנכבש על ידי הקומנדו הסורי. דורות של לוחמים בצה"ל התאמנו פה אחרי אותה מלחמה וטיפסו את המעלה הזה, שחקו סחוסים בברכיים ויצאו פצועים. והנה הצעירה הקטנטונת והחולמנית צועדת באפלה בצעדים בטוחים ויודעת לאן היא הולכת. היא רוצה להגיע אל גדר הגבול הישנה, זו שגובהה רק שני מטרים.
הגדר החדשה מגיעה עד מג'דל שמס אבל היא גבוהה מאוד, מעל חמישה מטרים, ויש עליה פירמידות של תיל, לוחות ברזל משוננים וחיישנים שמרימים את הגזרה אם אתה רק משתעל לידה. הצעירה מבינה שאת הגדר הזו אי־אפשר לחצות אז היא מטפסת על הישנה.
ב־12 וחצי בלילה מצפצפת מערכת ההתראה בחמ"ל התצפיתניות של הגזרה. בעגה הצבאית קוראים לזה "אינדיקציית תח"ש", תנועה חשודה ליד גדר הגבול. התצפיתנית פותחת בסט פעולות שנקבע מראש. קודם עושים אקסטרים זום־אין לקטע הגדר בצד הסורי ומתחילים בסריקה. כשמסיימים עם הצד הסורי עוברים לסרוק את שלנו. כך פיספסו אותה. כשסרקו את הצד הסורי, עדיין הייתה בישראל וכשעברו לסרוק את שטחנו, כבר הייתה בסוריה.
שלוש שעות וחצי, אולי קצת יותר, מהרגע שירדה מהאוטובוס היא מתחילה לטפס על גדר הגבול. היא עושה זאת במיומנות ובזריזות, משתלטת על סבך התלתלית הדוקרנית, עוברת לצידה השני וקופצת אל הקרקע בצד הסורי. היא מתרוממת, מנערת את עצמה ומתחילה לצעוד לכיוון חאדר, כפר דרוזי במורדות הדרום מזרחיים של החרמון.
לא פשוט לספר על מישהי שבית המשפט הטיל צו איסור פרסום על שמה או כל פרט שיכול לזהותה. היא בשנות ה־20 המוקדמות לחייה, גדלה בבית חרדי במודיעין־עילית שבשטחים. עיר שבנייניה צופים אל המרחב ואל נוף מרחבי בנימין, אבל בתוכה פנימה היא צפופה ודחוסה. כשבאנו לשם השבוע וחיפשנו את ביתה הגענו אל פרויקט מרובה כניסות שנראה כמו פאבלה. מתחת לשיכון ערימות של זבל וקרשים ושקיות ניילון ישנות שעפות ברוח ותחושה שלאיש לא אכפת מההזנחה.
חייה לא היו קלים ואת הבית עזבה בגיל צעיר, זה המקסימום שניתן לומר. "פה לא יודעים כלום עליה", אומר שכן לרחוב, "רק מי שמחובר לקבוצות ווטסאפ שמע שבחורה שגרה פה חצתה את הגבול לסוריה. המשפחה מאוד לא מוכרת, לא שייכת לאף חסידות או חצר. אנשים מאוד שקטים, האם אישה קשת יום, האבא בקושי נוכח".
"היא באה לבקר מדי פעם", מספרת אחת השכנות לבלוק, "נראית תלושה, מתלבשת מרושל". מה הכוונה למרושל, שאלנו, "לא כמו חרדית", ענתה. "היא עזבה את העולם החרדי, לובשת מכנסיים רחבים כמו פריקית, כשהייתה באה בשבתות ראיתי אותה יורדת לטייל בוואדי פה מאחורי הבית. אחרי הסגר הראשון היא הגיעה לכאן על אופנוע. אתם צריכים להבין שפה במודיעין־עילית לראות בחורה על אופנוע זה ממש יוצא דופן. אמרה שהיא חיה על החוף בים המלח, שם היא מרגישה הכי טוב. אני זוכרת מהשיחות שלנו שהיא סיפרה כמה פעמים שהיא מבקרת בכפרים ערביים. שאלתי אם היא לא מפחדת והיא ענתה שממש לא, שמתייחסים אליה יפה מאוד ושהיא יודעת לדבר בערבית".
אתה תוהה היכן הבית שלה. כשמגוללים את עשרות הסרטונים והתמונות שהעלתה בחשבון הפייסבוק, התחושה היא של דפדוף באלבום חייה, בצד אותו היא רוצה לחשוף. ההרפתקני והסקרני, זה שאין בו גבולות אבל גם אין בו עוגן, אין בו בית. לצלקות חייה אינה מתייחסת למעט פה ושם ברמז.
התקשרנו לעמותת "יוצאים לשינוי" המטפלת בצעירים מהחברה החרדית שיצאו בשאלה. "דיברתי עם עשרות יוצאים בשאלה", אומר הפעיל חיים רובינשטיין, "אנחנו קהילה לא גדולה וכולם מכירים את כולם, ואף אחד לא שמע עליה, אפילו לא בן אדם אחד. גם לא ארגוני הסיוע וקבוצות התמיכה".
היא כל הזמן בתנועה. הנה היא במפל עיט, מצלמת את נפילת המים מתוך סבך צמחייה, בעין חזין היא עושה סלטה לבריכה חצובה, במפלים הלבנים ליד קיבוץ עין הנצי"ב היא מתגלשת בשפך המים, ביריחו מוקפת ילדים פלסטינים. התמונות מרהיבות ומוקפדות, הפריים מושקע, הקומפוזיציה, הרקע, העמידה ביחס אל האור.
על ג'סר א־זרקא כתבה "עוד מקום שהפך לבית" והעלתה תמונה שלה, מצולמת מהגב מול מעגנת סירות דיג. התקשרנו לדייגת חמאמה ג'רבאן, שגרה מול החוף. "היא הייתה אצלנו לפני משהו כמו חודשיים, אולי קצת יותר, באה עם ג'יפ לכמה שעות, שיחקה עם הילדים, הצטלמה והמשיכה הלאה. אף אחד לא דיבר איתה והיא הייתה לבד. כולה פעם אחת ביקרה כאן ומאז לא חזרה".
ברמת הגולן הצטלמה על רקע אוהל מונגולי וכתבה "אבני איתן". מתברר כי התמונה צולמה ביישוב השכן גבעת יואב. גל סלע, הבעלים של אתר הנופש באיי גאלי שבו הצטלמה הצעירה, לא זוכר אותה. "אולי באה ללילה או שניים. אני חושב שאני מזהה את הפנים שלה, אבל לא סגור על זה. אם אין לי זיכרון ממנה אז כנראה שלא ממש דיברנו".
תקופה שהתה בחוף השאנטי בים המלח, מתחת למצוקי דרגות. זה חוף לא מוכרז שבאים אליו נוודים וכאלו שמחפשים ניתוק ורוח חופשית והוא נמצא מתחת למחסום הצבאי שעל כביש 90. ביום שני השבוע מצאנו שם כמה מתחמי אוהלים. "אולי ג'ובאני מכיר אותה, נדמה לי שראיתי אותה אצלו פעם במאהל", אמר בחור בשם מוטי, "אבל ג'ובאני עזב לפני כמה חודשים". ממנו המשכנו על קו המים ועצרנו ליד אוהל טיפי שחזיתו חתיכת לוח עץ עליו נכתב בצבע שמן "הללויה". משה ותום פרקו שם ציוד מג'יפ מיצובישי חבוט ואמרו "פיספסתם את ג'ובאני, הוא היה פה בסוף שבוע עם החברה שלו".
שאלתם אותם לאן הם ממשיכים?
תום: "לא, לא שואלים פה שאלות כאלו, אנחנו מנסים לחיות מתחת לרדאר. תלכו למארק, הוא הכי ותיק פה בחוף, אולי הוא פגש אותה".
טיפוס חצי חייכני חצי עצבני עם ראסטות עבותות ישוב מתחת לכילה שמגינה עליו מזבובונים ומיתושים התגלה כמארק. "לא מכיר את הגברת הזו, אבל פעם לפני הרבה שנים שמעתי על תיירת הולנדית שהייתה פה והתחשק לה לקפוץ מעל הגדר לסיני. לא לחצות בצורה מסודרת במעבר גבול, אלא לקפוץ מעל הגדר. היא לא האמינה בגבולות. אז היא נסעה לעזוז והלכה לכיוון סיני והתחברה לבדואים עד שהמשטרה המצרית תפסה אותה. שמעתי שגירשו אותה להולנד".
בסוף השגנו את הטלפון של ג'ובאני מאחד החברים בחוף. "כן, מכיר אותה", אמר בטלפון, "אבל אני לא רוצה להגיד עליה כלום, כי עדיין לא דיברנו מאז שהחזירו אותה. אני יכול רק להגיד לכם שהיא בחורה עם מלא אומץ לב והרבה רצון להרפתקאות. יש לה תשוקה לחיות את החיים עד הסוף והיא הולכת אחרי התשוקה שלה".
שאלנו איפה היא גרה, איפה הבית שלה. הוא לא ידע. תקופה שהתה גם בוואדי קלט. התמקמה למטה והמטיילים הקבועים הכירוה. בחור צעיר ממצפה יריחו אמר שנתקל בה אבל סירב לדבר עליה. היא גרה במבנים הירדניים הנטושים סמוך לחוף קלי"ה בצפון ים המלח, תלתה פיסת בד על אחד הקירות, הציבה את המזוודות והציעה מזרן ישן. "הבית הפשוט שלי", כתבה בתמונה שהעלתה. חודש שהתה שם וכשבאנו למקום ביום שני לא מצאנו מישהו שזכר אותה.
כמו כריסטופר מקנדלס מסרט המסע המרהיב "עד קצה העולם" גם הצעירה שלנו ברחה ממשפחתה והפכה לנוודת. היא פוגשת אנשים שונים וכמוהו שומרת על עצמאות ולא נקשרת למקום או לאיש. הוא מגיע בסוף לאלסקה ומת שם, היא לסוריה, ממנה היא מוחזרת על ידי המדינה.
אחת מחברותיה הטובות אמרה לנו בטלפון שהיא לא טיפוס של הגדרות. "היא לא שמאל ולא ימין, אי־אפשר לשים אותה בתבניות הרגילות והמוכרות. יש לה 'טלפון כשר', מכשיר פשוט של חרדים. היא לא חומרנית, ולא רוצה יותר מזה. היא יודעת לנווט עם מצפן ומפה, אין לה צורך בטלפון חכם. היא אוהבת אדם באשר הוא אדם ונגד גבולות ונגד האנשים שמציבים אותם. היא בעד שכל אחד יוכל להגיע לאן שהוא רוצה, בלי מחסומים. תשמעו, היא באמת בחורה מוטרפת במובן החיובי. אין בה בכלל פחד. היא גרה עם בדואים ועם משפחות ערביות בכפרים בשטחים כדי ללמוד על החיים שלהם. זה לא שהיא מחפשת בלגנים או אוהבת ערבים בגלל שהם ערבים, היא פשוט בעניין של להכיר תרבויות ואנשים אחרים מתוך רצון לחיות בעולם בלי גבולות מדיניים. עוברים עליה ימים לא קלים, אבל מבחינתה לא קרה שום דבר מיוחד".
"אני הנוודה הנצחית תמיד מרגישה בבית במקום המצאי וזרה גם במקום הולדתי", כתבה מעל תמונה שלה אוחזת פעוט בבקעת הירדן, מוקפת ילדים פלסטינים. ומעל תמונה שלה ביריחו כתבה: "אני לא מכירה בקווים שלכם לא ירוק לא כחול ולא סגול וגם קו אדום לא יעצור אותי". עכשיו מתברר כי בין חודש נובמבר 2020 לחודש ינואר השנה ניסתה לחצות את הגבול לרצועת עזה שלוש פעמים. בכל המקרים נעצרה סמוך לגדר הגבול על ידי חיילים שביקשו ממנה לעזוב את המקום.
בינואר השנה ניסתה לחצות גם לירדן בערבה, בקטע הגבול מול פונדק כושי, באזור שבו הגדר מפורקת. חיילים שהבחינו בה החזירו אותה לשטחנו. וזה עוד כלום, כי באוקטובר האחרון היא עלתה לבדוק את הגדר בגבול לבנון, נסעה לאורכו עם הג'יפ שלה וצולמה על ידי פעילי חיזבאללה, תמונה שפירסם השבוע עיתונאי לבנוני שמזוהה עם הארגון. במזל עבר שם סיור צבאי והחיילים ביקשו ממנה לעזוב. מעבר שלה ללבנון ומעצר בידי חיזבאללה היה מתפתח אחרת מן הסתם. חסן נסראללה לא היה מסתפק בשני רועי צאן וכמה מאות אלפי חיסונים נגד קורונה, ועוד מתוצרת רוסיה, לפי פרסומים זרים.
כל אלה לא הובילו אותה אז לחקירת משטרה או שיחת אזהרה בשב"כ, למרות ששמה מוכר בשירות הביטחון הכללי מניסיונותיה הקודמים לחצות לעזה וכמי שמסתובבת ביהודה ושומרון בשטחי A. הסיפור מעלה סימני שאלה גם בקרב הדרוזים ברמת הגולן. העיתונאי עטא פרחאת מבוקעתא אומר שמדובר במקרה מוזר. "אני בן האזור הזה ולא יודע איפה יש גדר ואיפה אין ומה הגובה של הגדר בכל מקום. מאיפה היא יודעת דבר כזה ואיך היא הצליחה ללכת לבד בלילה בשטח? זה מוזר מאוד. זה למעלה־למעלה, אתם מבינים מה זה להסתובב שמה לבד בלילה בחושך? אף אחד לא מגיע לשם!"
גם ג'לה מרעי, צלם עיתונות ממג'דל שמס, מתקשה להאמין. "בהתחלה אמרו שעברה באזור קונייטרה ועכשיו אומרים שעברה מאזור החרמון. שתבינו, מורדות החרמון זה לא מקום שאפשר להסתובב בו, זו לא טיילת, אזרחים לא יכולים להגיע לשם. חוץ מזה כל השטח ממזרח לגדר ממוקש והיא בכל זאת עברה ולא קרה לה כלום. זה ידוע לכל אחד פה, אני יודע על זה מגיל חמש־שש, אז איך היא לא עלתה על מוקש?"
כמה ראתה מסוריה לא ברור. האם הספיקה ליהנות מהכפר חאדר או נעצרה מיד בשטח על ידי חיילים סורים לפני שהגיעה אליו? כך או כך היא הועברה לידי אנשי מודיעין של הצבא שהתרשמו שלא מדובר במרגלת ישראלית. כמעט שלושה שבועות חלפו מהרגע שטיפסה מעל הגדר ועד שהוחזרה במטוס מנהלים ממוסקבה, בהתערבות נתניהו ופוטין. האם הוטסה לשם מדמשק או מבסיס חמיימים הסמוך לעיר הנמל לטקיה ומשמש את חיל האוויר הרוסי?
בארץ התייחסו אליה בעדינות. חוקרי השב"כ תישאלו אותה במתקן אזרחי באווירה נינוחה זמן קצר לאחר נחיתתה. היא שיתפה פעולה באופן מלא ולא התחכמה. הוצע לה להתייעץ בעורך דין אבל היא בחרה לדבר חופשי, אמרה שאין לה מה להסתיר. החוקרים רצו להבין מה היו מניעיה ולשלול היבטים ביטחוניים. אולי ניסתה להציע את שירותיה לסורים או לגורמי טרור או שגורם זר פיתה אותה לחצות את הגבול. בסופו של דבר התרשמו בשב"כ שמדובר בבחורה יוצאת דופן, הרפתקנית ולא שגרתית, דוברת ערבית ברמה שמספיקה לנהל שיחת חולין. "רציתי לראות מקום חדש", אמרה, "להתנסות בחוויה חדשה. אני לא רואה בהם, בסורים, איום. ממש לא הייתי לחוצה לחזור".
כדי לשלול יצירת קשר עם גורמים עוינים עברה בדיקת פוליגרף ונמצאה דוברת אמת. חקירתה הועברה ליאחב"ל והיא שוחררה למעצר בית. בסוף גם הסכימה שהסנגוריה הציבורית תמנה את עו"ד ענת יערי כמי שתלווה אותה. בינתיים עורכת הדין עוד לא פגשה אותה מכיוון שהיא נמצאת בבידוד. בכל זאת, הבחורה חזרה מחוץ לארץ.
