אתי אלון מחייכת. היא נראית שמחה. יש לה עיניים מעוגלות, אוזני כלב שמוטות ואף כלבי חמוד. לידה בצילום – גם היא עם אוזניים ואף של כלב – נועה אלון, אשתו השנייה, הנוכחית, של שלומי אלון, לשעבר בעלה של אתי. "סתם, הצטלמנו בסנאפצ'ט באירוע משפחתי", נועה פוטרת כבדרך אגב את הצילום המשותף.
זו, ללא ספק, תמונה כיפית לכאורה שלעולם לא אצליח להוציא לעצמי מהראש – לא רק בגלל האגביות הסלפית שבה מצולמת כאן, עם תוספות כלביות שהאפליקציה מספקת, האישה שהורשעה ב־2004 בגניבת 255 מיליון שקל מהבנק למסחר, הביאה להתמוטטותו, ישבה 14 שנים וחצי בנווה תרצה ונראית כרגע רחוקה לחלוטין מאתי אלון של פעם, למעשה לא הייתם מזהים אותה. זו גם הקלות שבה אשתו הנוכחית של בעלה לשעבר חולקת איתה את הפריים המחויך הזה, כאילו כלום. כאילו מדובר בשתי נשים רגילות לחלוטין שמריצות קטעים באיזה אירוע חברה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"תראה, סימן ההיכר המסחרי שלה איננו", נועה אלון אומרת לי – מתכוונת לשיערה של אתי, שאיננו עוד הבלונד הגולש הישן שהפך מזוהה איתה והוחלף כיום בשחור מוחלק, כמו השילה מעליה את כוח־העל השמשוני שלה. כאילו כיום היא סתם־אחת, עוד־אחת, עובדת לפרנסתה במכון היופי של יפה מקסימוב, גיסתה. לנועה אלון, לעומת זאת, יש כרגע שיער בלונדיני גולש. כמה מוזר זה?
אבל שום דבר אחר אינו מוזר הערב בבית משפחתם של שלומי ונועה אלון בחולון; ריח שניצלים באוויר, הילדה המשותפת מאיה, בת שמונה, צוחקת מול שידור חוזר של 'שנות ה־80', והבכור של אתי ושלומי, נאור, כיום בן 28, אוכל במטבח. שום רמז לעובדה שבמרחק כמה מאות מטרים מכאן מתגוררת אתי אלון, מאז 2016 אישה חופשייה, והיא ושלומי חולקים יחסים פונקציונליים, או כמו ששלומי מגדיר: "אין מסך ברזל וגם לא מסך משי; יש חלון משרדי, שפותחים אותו כשרוצים להגיד משהו".
שלומי אלון, 56, הוא האיש שהיה שם ולא באמת היה שם. לאורך חמש השנים – 1997 עד 2002 – שבהן גנבה אשתו מאות מיליונים מהבנק שבו עבדה, הוא נשאר הבחור הפשוט שמפרנס את המשפחה ולא יודע כמעט מכלום. בשנים המיידיות שאחרי מאסרה של אתי הוא גידל את שני ילדיהם – נאור, אז בן תשע, ושגיא, אז בן ארבע – תוך שהוא מנסה להמשיך לעבוד ולחיות בתוך גיהינום מושלם: ללא כסף, ללא כרטיסי אשראי, כשאף בנק לא מוכן להסתכל עליו, כשבנו הבכור הופך לשק חבטות ומושא לעג בבית הספר.
המרחק שעשה שלומי אלון בין היום שבו נקרא לפתע למשרדו של עו"ד בני נהרי, כדי לפגוש את אשתו בפעם האחרונה כאישה חופשייה ולשמוע שגנבה "הרבה מאוד כסף. ושאלתי כמה, והוא אמר לי: מיליונים, הרבה מאוד מיליונים, ובאותו רגע אתי התעלפה" – עד לרגע הנוכחי, שבו הוא נשוי פעם שנייה, עם שני ילדים נוספים – גל ומאיה – מאשתו הנוכחית, נועה, כמעט בלתי נתפס מבחינתו.
הוא גבר מוצק, מרשים. תמיד היה. משהו בפניו עדיין משדר תמימות כלשהי, והוא מסור למשפחתו לחלוטין כמי שיודע להעריך את מה שנגזל ממנו בעבר. אבל הרגעים האירוניים מופיעים ביום־יום כמעט מעצמם: "בשבת שיחקנו כל המשפחה מונופול משך שעות כי הבטחנו למאיה. אם היית אומר לי פעם שזה יקרה, הייתי אומר: אין סיכוי. וכשישבנו סביב השולחן והתחלנו צחוקים היה איזה קטע שנועה אשתי נכנסה לכלא וקיבלה קלף יציאה מהכלא, ואז גל אמר: 'אבא, כל הנשים שלך יוצאות מהכלא'".
19 שנה מהיום שבו התעורר לתוך חלום בלהות, העיסוק הציבורי בגרושתו, אתי אלון, לא שוכך ־ וכבש אפילו את מסך הטלוויזיה. שלומי – מי שיודע על אתי אלון יותר מכל אדם אחר – יוצא עכשיו בהרצאה אישית שבה הוא פורס בגוף ראשון את נסיבות חייו, תחת הכותרת 'לישון עם פצצה מתקתקת', ועדיין מנסה להבין סופית מי באמת הייתה האישה שהיה נשוי לה לאורך 15 שנה, ושעליה הוא מדבר גם כיום כמעט ללא שמץ אהבה.
"אם היא הייתה אמא טובה? לא יודע", הוא עונה. "כשאת בהיריון מתקדם ויש לך ילד בן שלוש בבית, ואת עושה משהו שבוודאות יגרום לך להיעלם מחיי ילדייך, אפשר להגיד שאת אמא טובה? ואתי הייתה מספיק אינטליגנטית כדי לדעת איך זה ייגמר, ולכן היא גם הקדישה לנאור כל שנייה פנויה שהייתה לה אז, כאילו ניסתה למלא את הזמן שלה בזמן איתו, כי אחר כך לא יהיה לה יותר. וככל שהקִרבה שלה אליו הייתה הדוקה יותר, רגע הפרידה הפך קשה פי כמה. בשלב מסוים אחרי שהיא נעצרה מצאתי בבית חוברת שהיא כתבה עם הנחיות איך לטפל בו. מה הוא אוהב, מה הוא לובש, איך דברים צריכים להיות".
היא גרה כיום לבד בחולון, 20 דקות ממך. היית מכיר לה מישהו?
"לא חושב. אני גם לא מכיר אותה כיום. בן אדם שישב 15 שנה בבית סוהר, אין לי סיכוי להבין איך המוח שלו עובד, מה הרגישויות שלו".
פעם הבנת איך המוח והרגישויות שלה עובדים?
"חשבתי שכן. אתה חושב שאתה מכיר בן אדם".
ידעת אי פעם מי זאת באמת אתי אלון?
"שאלה טובה. כנראה שלא".
הוא מצא את עצמו נשוי לאתי אלון, אז בת 21, כמעט מבלי שהתכוון. ילד חולוני להורים שהתגרשו כשהיה בן 14 – לא לפני שאביו התייעץ איתו בעניין, "הוא שאל אותי: אתה חושב שאנחנו צריכים להיפרד? וכמה ימים אחר כך עזב את הבית" – ונשלח לפנימייה צבאית.
הוא היה נער רגיש מדי, ובאחד הלילות נמלט משם הביתה. "התחבאתי בגשם שוטף והגעתי לאבא שלי בטרמפים", הוא זוכר. "כולי רטוב, בדירה שלו בתל־אביב, שמעתי אותו ואת אמא רבים בחדר השני, כל אחד מהם אומר שהוא לא יכול להיות איתי". אביו נטש לארצות־הברית, והוא נשאר עם אמו לשנה נוספת, עד שעזבה גם היא עם גבר חדש והוא נותר לבדו בדירה, נמנע מפיתויים. שלומי אלון היה ונשאר – כנגד נסיבות חייו – הילד הטוב.
בגיל 22, הנסיבות עדיין נראו לטובתו. באחד הימים, כשהמתין במכוניתו לרמזור שיתחלף בכיכר הדמעות בחולון, "ברכב ליד היו שלוש בנות. התחילו תנועות ידיים, אחת מהן פתחה חלון, זרקה את המספר של אתי לחלל האוויר ואמרה: 'זאת הנהגת, היא פנויה, תתקשר'". אלון ציית, והכיר לראשונה את אתי מקסימוב. "היא הייתה אז חיילת בפרקליטות ביפו, אינטליגנטית, חריפה, היה לה חוש הומור. היא הבינה בדיחות מתוחכמות, לי לא הייתה אפילו בגרות".
הייתה לה גם משפחה כריזמטית – אבא אביגדור, אמא רחל, האח עופר והאחות מיכל – שאלון הצעיר נקשר אליה כמעט מיד. "המשפחתיות שלהם שבתה את ליבי", הוא זוכר. "הייתה להם אחדות משפחתית מופלאה של ארוחות שישי, בזמן שאצלנו ביום שישי כל אחד היה אוכל כשהוא רעב. הם היו משפחה פטריארכלית; אצלם הגבר, חוץ מלהביא כסף, לא עושה כלום. הוא לא יסדר את המיטה אפילו, לא יפנה מהשולחן. אני ממש זוכר את אביגדור אומר לרחל 'תדליקי טלוויזיה' ו'תעבירי ערוץ'. בארוחות הבנות היו עסוקות בלהכין, להגיש, לפנות, ובסוף להביא את הפיצוחים. לאביגדור הייתה אז חנות ירקות בשוק הסיטונאי, והוא היה נוסע מדי פעם לערבה והיה הראשון שהתחיל בארץ עם פלפלים צהובים וכתומים. עופר עבד איתו".
היו לאביגדור פעילויות עברייניות אז?
"עם הזמן הבנתי שהוא מהמר, ובתמימות גדולה ניסיתי לדבר עם המשפחה. הם נראו לי כזאת משפחה כיפית ובסדר, עובדים, עושים כסף, קונים רכבים – אפילו לאתי קנו מכונית קטנה – וכינסתי אותם ואמרתי להם: בואו נעשה משהו, חבל. יש טיפולים. היום זה מצחיק אותי, התמימות הזאת. הם הסתכלו עליי בבדיחות דעת ואמרו לי: אל תדאג, הוא מסתדר, הוא יודע מה הוא עושה".
משפחת מקסימוב בלעה את שלומי אלון בשלמותו, כולל צירופו לחופשות משפחתיות ויחסים חבריים חמים עם עופר. "עופר היה אחלה בחור, שנינו אהבנו את מכבי ת"א, אשתו בדיוק בגיל שלי, הכרנו כולנו מחולון".
כמעט מיד היה ברור שחתונה עם אתי היא עניין של זמן קצר. "הדיבור על חתונה היה באוויר מהיום שישי הראשון שבאתי אליהם. אצל הבוכרים – כמו אביגדור – וגם אצל הפרסים, כמו רחל, השמירה על כבוד המשפחה ועל הבנות מאוד חשובה. ואני הייתי החתן המיועד. עוד ארוחת שישי, אזכרה פה, חופשה שם – ולי אין משפחה ואני כל הזמן אצלם. יכולתי לגמור יום עבודה ועופר אומר: 'בוא, אמא הכינה קציצות'. ואני יודע שבבית אין לי כלום".
כשהדיון על חתונה העביר הילוך, הזהירה אמו של אלון את משפחת מקסימוב, כי לילד אין עבודה, כסף או בגרות. "אביגדור אמר 'אל תדאגי', והכניס אותי לשוק הסיטונאי, נתן לי פינה בחנות אצלם, הראה לי איך לקנות מתנובה ברמה הסיטונאית". בגיל 24, שנתיים אחרי שהכיר את אתי, השניים כבר היו נשואים. החתונה הייתה אירוע ענק ומושקע של מאות אנשים בבת־ים, כולל הופעות של חופני כהן ושימי תבורי. אביגדור מימן הכל. "הייתי די אורח בחתונה שלי", אלון זוכר. "אורח שמח".
הם נכנסו לדירה שרכש עבורם אבא אביגדור בבת־ים בתמימות כמעט גמורה. "לשנינו לא היה ניסיון במערכות יחסים. אני הייתי הבחור הראשון שלה, ועד החתונה לא היינו יחד לילה שלם".
אתי השיגה עבודה בבנק לאומי, לא הסתדרה עם השעות ועברה לבנק למסחר. שלומי מצא את עצמו עובד בחברת 'קטיף', שמשווקת ירקות לשופרסל, ובלילות השלים פרנסה כצלם וידיאו באירועים. היו בילויים, מינוי לתיאטרון, היו כמה זוגות של חברים טובים, ובראשם עופר ואשתו. "בילינו יחד בשבתות, בארוחות משפחתיות, כשנולדה לו ילדה הייתי בבית החולים דקה אחרי הלידה".
אתי, הוא זוכר, הייתה כריזמטית וזורמת. "היא ידעה לקרב אליה אנשים וחברים. לתת מחמאה על חולצה חדשה, על תספורת. אפילו אחרי שהכל קרה, החברים לא כעסו עליה ולא הבנתי אותם: איך אתם לא כועסים? אבל הם אמרו: מסכנה, אפשר להבין אותה".
אהבת אותה בהתחלה?
"אני חושב שלא. הוסללתי לתפקיד, לנישואים, והיה לי טוב כי המשפחה פינקה אותי. והיא אהבה אותי מאוד. הייתה בינינו חברות, אבל אולי לא מספיקה. עובדה שלא לחצתי לדעת מה קורה איתה כשהתחילו הבעיות והיו לה עיגולים שחורים מתחת לעיניים, ולה לא היה אומץ לבוא ולהגיד לי 'אני בבעיה'. אבל ניהלנו יחסים. ניהלנו מערכת".
כשהבן הגדול, נאור, בא לעולם בשנת 1993, הבעיות כבר היו בדרך ונראו, במידה רבה, כמו עופר מקסימוב. "עזרתי לעופר עם חנות הירקות שלו, כי אז הוא בעצם התחיל לנסוע לחו"ל, בעיקר לטורקיה, להמר עם אבא שלו ועם כל מיני קבוצות. באחת הנסיעות הוא לקח גם את אתי, אותי ואת אמא שלי כנסיעת צ'ופר. זאת הייתה פעם ראשונה שראיתי קזינו מבפנים".
בהדרגה, הנסיעות הלכו ותכפו. "הייתי הולך בשביל עופר לשוק הסיטונאי לפנות בוקר לקנות לו סחורה כי הוא לא היה בארץ, ומדי פעם, כשאחד הספקים היה לוחץ, עופר היה אומר לי: 'תן צ'ק שלך לשבועיים־שלושה, ואני אחזיר לך את הכסף'. וככה היה. התייחסתי אליו כאל חבר וגיס. וכשאתי נכנסה להיריון שני, הוא אמר: 'שמע, יש לי עבודה בשבילך, משלמת כפול. מישהו בחברת נסיעות מחפש עוזר אישי'".
כך מצא את עצמו אלון עובד בחברת 'רמשר' של ראובן גבריאלי, שעסקה בעיקר בנסיעות מאורגנות להימורים בחו"ל. "עופר והחבר'ה שלו הכירו שם את כולם, הם היו לקוחות טובים של החברה. בשלב הזה כבר לא קניתי לעופר סחורה, הוא ממש ביקש ממני מדי פעם צ'ק לשבועיים־שלושה על 5,000 או 8,000 שקל שהוא פרט להימורים, כסוג של הלוואה. הוא תמיד החזיר את הכסף, והחנות הייתה הצלחה והוא כל הזמן שידר: הכל טוב, יש כסף, מרוויחים טוב, אז אמרתי: אם זאת האהבה שלו, כל אחד והעניינים שלו. אבל ברגע שהוא התחיל לבקש הלוואות של יותר מ־10,000 שקל, הסברתי לו שבבנק לא נותנים לי למשוך כאלה סכומים".
אזעקת אמת ראשונה נשמעה כשאלון גילה באחד הימים שגם אשתו נתנה לאחיה צ'קים. "מישהו שעבד איתי הגיע יום אחד ואמר, 'יש לך אישה שיש לה מילה'. ניסיתי להבין במה מדובר, מה לו ולאשתי, ובבוקר הלכתי לבנק של אתי, הכירו אותי שם, וביקשתי דפי חשבון של שלושת החודשים האחרונים. כשראיתי את הדפים נהיה לי חושך בעיניים; סכומים של 15,000 ו־20,000 שקל, צ'ק ניתן ומזומן הופקד. הבנתי שזה צ'קים שאתי נותנת לו והוא פורע ואחרי כמה ימים מחזיר במזומן. הכרתי את זה. אבל ההיקף הבהיל אותי. וכאב לי שבמקום העבודה שלי מתעסקים עם צ'קים של אשתי".
אלון הנסער מיהר לבוס, גבריאלי, שהרגיע אותו, הבטיח לבדוק וחזר כעבור ימים ספורים עם החדשות: "הוא אמר: 'שמע, יש צ'קים שלכם שמסתובבים, גם בשוק האפור, על סך 400 אלף שקל, דיברתי עם עופר והם ישלמו את כל הכסף, אף צ'ק לא יגיע לבנק'".
גבריאלי עמד במילתו, ואלון הגיע הביתה והתעמת עם אתי, שפרצה בבכי והתנצלה. גם עופר ואביגדור מקסימוב התנצלו, "ביקשו שאני אוותר ולא אדאג, למען שלום המשפחה".
אבל אלון הרגיש נבגד. "זו פגיעה באמון, גם מהצד של עופר, שכאבה לי מאוד. הרגשתי כמו בן אדם שתופס את בת הזוג שלו בוגדת בו. וזה היה עם אחיה, אז זה עוד יותר כאב, כי זה כמו בגידה עם חבר. באיזושהי נקודה במוח הבנתי מאיפה זה בא, בגלל שידעתי מי זה עופר וגם אני אמרתי לפעמים: 'אני לא אתן לו יותר' ונתתי, והכרתי את כוח השכנוע ואת הנחמדות שלו. אבל אתי הבטיחה שהכל יהיה בסדר וגם אמרה שאני אבדוק את דפי הבנק אם אני רוצה. ועופר בא והתנצל וחיבק ו'תסלח לי, הייתי בלחץ', והסכמתי. והחיים כביכול חזרו למסלולם".
אבל המסלול המשיך להתעקל, כשעופר מקסימוב מתמכר להימורים בעשרות ובמאות אלפי דולרים – "זה כל פעם עלה, הוא היה מספר לי, 'היום אני צריך להביא למישהו 350 אלף שקל', ולא העליתי על דעתי איך אתי יכולה להיות קשורה לסכומים כאלה. היו לו מצבי רוח, ואני פשוט עמדתי מהצד וצפיתי בסרט. אגב, הוא מעולם לא נגע בסיגריה או בכוסית אלכוהול. מרצדס וב.מ.וו הוא אהב".
אלון חזר לעבוד בירקות, ובאחד מימי שישי בשנת 1999 נחצה הרוביקון; אשתו גנבה לראשונה כסף מהבנק. "מתברר שהיא נתנה לעופר פנקס צ'קים שלם שיעשה בו כרצונו, בלי לרשום סכומים. הוא היה אמור לנהל את זה – לתת צ'קים ולהביא לה מזומן יום לפני הפירעון. באחת הפעמים הוא לא הצליח להשיג את הכסף בזמן, והיא, כעובדת הבנק, באובדן היגיון רגעי, לקחה כסף מחשבון רדום כלשהו ושמה את הסכום שהיה חסר בחשבון שלנו כדי לכסות את הצ'ק, בידיעה ברורה שמחר־מחרתיים היא תחזיר את הכסף לחשבון הרדום. היא לא התכוונה לגנוב. אבל היא לא תפסה את עופר, הוא התחמק מטלפונים, ויום למחרת הגיע עוד צ'ק, והיא משכה עוד כסף מאותו חשבון רדום, ובאותו יום היא הלכה לאמא שלה ופשוט חיכתה לעופר שיגיע הביתה. וכשהוא הגיע היא צעקה אליו, 'מה אתה רוצה, שיפטרו אותי?!' ומאותו רגע, עופר נרגע וירד לו הלחץ; בשלב ההוא הוא כבר היה חייב מאות אלפי שקלים בשוק האפור, לכולם הוא שילם ריבית – והוא הבין שהוא כבר לא יצטרך כל פעם לארגן כסף דחוף, כי בבנק לא ילחצו על אתי. אחרי יומיים הגיעו עוד שלושה צ'קים, 100 אלף שקל יחד, ואז אתי לקחה עוד כסף, וככה בעצם התחילה מערכת הגניבה שלה".
ואתה לא ראית כלום בחשבון שלכם.
"בהתחלה הצ'קים עדיין יצאו מהחשבון הפרטי שלנו והכסף נכנס מהחשבונות שהיא גנבה לחשבון שלנו. בהמשך הצ'קים כבר יצאו ישירות מהחשבונות שמהם היא גנבה, כצ'קים בנקאיים או אפילו פרטיים עם חתימה מזויפת. בחשבון הבנק שלנו לא ראו כלום".
בבית ראית עליה משהו?
"ביום שהיא עשתה את הגניבה הראשונה היא התעלפה. נכנסתי הביתה, היה שקט, פתאום ראיתי את אתי יושבת בכיסא וגולשת למטה, פשוט מתעלפת. היא אמרה שהיא לא מרגישה טוב, נבהלתי ודאגתי. נתתי לה מים, אוששתי אותה. בהמשך היא רק הייתה מאוד־מאוד לחוצה. רזתה מאוד, לא יכלה לישון, הייתה חצי בן אדם. בשמונה בערב, כשהילד היה הולך לישון, גם היא נכנסה למיטה. אמרה שהיא לחוצה בעבודה. גם אני עבדתי קשה – שוב בניתי חנות ירקות מאפס והייתי צריך לקום בשלוש לפנות בוקר לשוק הסיטונאי, הזוגיות לא הייתה ממש קיימת".
עופר היה איתך בקשר?
"משאת נפשו של עופר הייתה להחזיר את הגניבה, לשחרר את אחותו מהמעשה. כשהיה פרס ענק בלוטו או בטוטו הוא השקיע עשרות ולפעמים מאות אלפים – מהכסף הגנוב, כמובן – במטרה ילדותית להרוויח ולהחזיר את הכסף. היו ימים שהוא היה מגיע פתאום מלונדון עם חבילות של שטרלינגים כמו שאתה רואה בסרטים, 'הלך לי משהו לא נורמלי, הרווחתי 150 אלף שטרלינג'. מטורף. לפעמים חשבתי שהוא מתעסק בסמים ודאגתי וקיוויתי בשבילו שלא. אמרתי לו: עופר, איך אתה חי את הסכומים האלה? לא הצלחתי לחבר אחד ועוד אחד".
כעבור שנה, הפך משא האשמה והפחד כבד על אתי אלון והיא ביקשה להסגיר את עצמה. היא לא יידעה את שלומי, אבל הלכה מיוזמתה לעורך דין, התוודתה שמעלה בחמישה מיליון שקל וביקשה לארגן מתווה שקט של החזרת הכסף לבנק. "אני יודע שבמשך השנה הראשונה ועוד קצת אחריה, הייתה לה אמונה וכוונה שהכסף יוחזר במלואו", אלון מגלה לראשונה. "באיזשהו שלב היא באה לאבא ולאח שלה ואמרה: אני רוצה לשים לזה סוף. והלכה לעורך דין. ועופר אמר לה שזה יפה מאוד שהיא רוצה לשים לזה סוף, אבל כמה היא חושבת שהיא חייבת? והיא אמרה: איקס מיליונים לבנק. והוא אמר: כן, אבל אני חייב עוד פעמיים את הסכום הזה בחוץ". אלון ויתרה, והמשיכה לגנוב.
בשנת 2001 נכנסה המעילה לישורת האחרונה, התלולה ביותר. אלון איבדה שליטה. "בשלב הזה היא כבר ידעה בוודאות שאין דרך חזרה. שהיא תשלם את המחיר. בשנה האחרונה היא גנבה מעל 100 מיליון, שזה שניים־שלושה מיליון בשבוע".
ארבעה חודשים בטרם התפוצצה הפרשה, בחופשה משותפת עם המקסימובים בים המלח, "עופר היה מאוד נסער ודיבר על זה שהוא צריך לברוח מהארץ", אלון נזכר. "באתי לאתי ושאלתי אותה אם גם לה יש סיבה לברוח מהארץ, והיא אמרה שלא. אבל משהו בתוכי אמר לי שמשהו לא בסדר. היא עשתה באותה תקופה כמה תאונות קטנות עם הרכב, והייתה לא מרוכזת על הכביש. תחשוב, היא יצאה כל יום מהבית לעבודה ולא ידעה אם תחזור, אם לא יבואו לעצור אותה. אמרתי לה: 'אם יש לך סיבה לברוח או משהו להגיד לי, זה הזמן', והיא אמרה: 'אין כלום'. לא ידעתי שהיא כבר עמוק בתהום".
חשבת מתישהו לעזוב אותה?
"היו מחשבות כאלה. די קמלתי. רציתי לראות את עצמי יותר שמח ומאושר במה שאני עושה. אבל פחדתי מהשינוי ופחדתי לריב עם עופר ואביגדור, כי בסיטואציה של פרידה מאתי הם יכלו לפגוע בי כלכלית, ואיך אני אתקיים. פחדתי ממש".
בסוף השבוע המשותף האחרון שלהם, בני הזוג נסעו לאילת עם זוג חברים והילדים. "ואז, בראשון־שני־שלישי־רביעי, כמעט לא התראינו בבית. בשש מגיעים מהעבודה, ובשמונה־תשע היא אומרת 'אני כבר גמורה' והולכת למיטה. ביום חמישי בתשע בבוקר אני מקבל טלפון לעבודה: 'שלומי, מדבר עורך דין בני נהרי, אתה מכיר אותי? אני צריך שתגיע אליי עכשיו'. אני שואל מה קרה, והוא אומר: 'אשתך אתי יושבת פה, זה לא סובל דיחוי'. הרגשתי שמתהפכת לי הבטן. שהיום אני אדע מה קורה'".
אצל נהרי, אחרי שאשתו התעלפה שוב ואנשי המשרד סייעו לה להתאושש, התחיל שלומי להבין את סדרי הגודל הבלתי נתפסים של הגניבה. "הוא אמר לי, יש לכם שלוש אופציות: לעלות על מטוס, לדבר ביניכם, לסכם מה שתסכמו, לחזור, ואז נסגיר אותה. או לעשות את זה בארץ. או שאני מסגיר אותה עכשיו וזהו. אמרתי לו: בסרגל זמן, ככל שהיא תיכנס מהר יותר היא תצא מהר יותר? והוא אמר: הגיוני. אמרתי: אז קח אותה עכשיו. הסתכלתי עליה, היא השפילה מבט, ואמרתי לה רק: 'אני מאחל לך שתעברי את זה'. ויצאתי. לא מצאתי מה להגיד לה יותר בנקודה ההיא. היא נראתה שבר כלי מושלם".
יכולת לחבק אותה.
"לא מצאתי לנכון לא לחבק ולא כלום. הוא אמר שהעוזרת שלו הילה תהיה איתי בקשר, אמרתי בסדר וחזרתי לעבודה. באופן מוזר, ידעתי שהעולם התהפך אבל התנהלתי על אוטומט. אני בן אדם של יהיה בסדר. דאגתי מיד לילדים, לבייביסיטר לאותו יום, כי אתי הייתה מגיעה כל יום בשלוש הביתה".
מה תיכננת לספר לילדים?
"הייתי בשוק, לא רציתי להגיד שום דבר. באתי הביתה, שיחררתי את המטפלת, ואני עם שני ילדים בני ארבע ושמונה, ואני מסתכל עליהם ומבין: זהו, זה רק הם ואני. הילה טילפנה, ואמרה לי שהשאירו את אתי במעצר ללילה וקבעו לה למחרת הארכת מעצר. ביקשה שאארגן לה תיק עם דברים אישיים ואביא. למחרת הגעתי לבית המשפט, נתתי להילה את התיק והיא אמרה לי: תברח מפה מהר לפני שהצלמים יקלטו אותך. ואז נסעתי למשפחת מקסימוב. הייתה שם אווירה שהכל קרס. שפצצה התפוצצה. אמא שלה כל הזמן בדמעות, אביגדור אומר 'יהיה בסדר' אבל לא מאמין לעצמו".
מה אמרת בסוף לילדים?
"סיפרנו להם שאמא נסעה לעופר לרומניה כי הוא לא הרגיש טוב, ושאין שם קליטה. אבל בשבת קמתי והבנתי שזה יהיה סיפור גדול בחדשות, לא יכול להיות שלא, והחלטתי לספר לנאור, הבן הגדול. הוא חכם, הוא יבין. לקחתי אותו לשפת הים. אמרתי לו: 'אמא רצתה לעזור לעופר ולקחה כסף שאסור לה לקחת, והיא כרגע אצל המשטרה. נוכל בהמשך לדבר איתה, אולי גם לראות אותה. ואנחנו, אתה ואני, נעזור יחד גם לשגיא ונעבור את זה'. והוא שם עליי יד ואמר לי: 'אבא, אל תדאג. יהיה בסדר. אני איתך'. הוא ממש ניסה לנחם אותי. ילד בן שמונה! עד היום כשאני נזכר בזה יש לי דמעות בעיניים. באותו ערב, מהדורת החדשות נפתחה עם הכרזה של קושמרו: 'עובדת הבנק למסחר הודתה במעילה של 250 מיליון'. הסתרנו משגיא עוד שלושה שבועות".
מתי ראיתם אותה שוב?
"בערך שלושה שבועות אחרי. הסכימו שאני אבוא עם הילדים לחקירה ושנביא לה אוכל. החוקר הראשי יצא איתי החוצה ונתנו לה להיות עם הילדים לבד, לחבק אותם, וזהו. לי ולה לא נתנו להיות לבד".
לא שאלון היה מעוניין. הוא כעס. למעשה הוא כועס עד היום. "הכעס התבטא בכל מיני דברים. פשוט לא היה אכפת לי ממנה. היא הייתה מטלפנת מהכלא, 'יש לי רבע שעה, תן לדבר עם הילדים עכשיו'. אבל הילד באמצע שיעור נגינה, אז להוציא אותה באמצע? ואני אומר לה: 'הילדים לא יכולים לדבר איתך עכשיו' והיא צועקת עליי, ואני עונה: 'את צועקת עליי? ביי'. כי את במקום שלך, ואני פה מתמודד, אז אל תבלבלי לי את המוח".
הייתה ביניכם בכלל שיחה אחד־על־אחד בנוסח "מה עבר לך בראש"?
"לא ממש. בהתחלה, כל פעם שהיא ראתה אותי, כל משפט התחיל ב'סליחה'. ביום כיפור הראשון אחרי הפרשה, כשעוד לא היה גזר דין, היא טילפנה ואמרה לי, 'תשמע, אני יודעת שזה כלום, שאין בזה משהו, אבל בבקשה, מחילה'. אבל אני לא הייתי שם, כי על מה יש למחול. ביום כיפור שאחרי, כשהיא שוב התקשרה עם 'סליחה ששמתי אותך במצב שאתה נמצא בו', אמרתי לה: 'בואי נפסיק עם הקטע הזה, אני מבין לליבך אבל אלה מילים שלא אומרות ולא עושות כלום. זה פתטי'. ואחר כך, כל פגישה איתה – עם הילדים – התחילה ב'תודה שאתה לא מעלים אותי מהחיים שלך, שאתה נותן לי לראות את הילדים'. עשרות פעמים היא אמרה לי: 'ידעתי בדיוק עם מי התחתנתי ועשיתי ילדים, ואני כל כך שמחה שצדקתי'".
עם עופר עוד היית בקשר אחרי שהיא נעצרה?
"הוא צילצל אליי בוכה נורא מרומניה, 'הרסתי לך את החיים, אני אבוא, תהרוג אותי'. אמרתי לו: 'עופר, תשמור על עצמך', וסגרתי את הטלפון". זמן קצר אחרי שאלון נעצרה, נעצר גם עופר מקסימוב ברומניה והובא לישראל. המשפט המתוקשר זכור בעיקר בסירובה המתמשך של אלון לפנות נגד אחיה ואביה, וברגע הדרמטי של הכרזת גזר הדין, שבו פרצה בבכי קורע לב. עופר מקסימוב מצידו נידון לבסוף ל־18 שנות מאסר.
"ראיתי את השופטת ואמרתי לאתי: 'מיום ליום היא שונאת אותך יותר. תבואי עם האמת שלך: אני אמא לילדים, הם זקוקים לי, עשיתי מה שעשיתי כי אחי ואבא שלי לחצו עליי, כי זו משפחה פטריארכלית. תאשימי אותם'. היא לא הסכימה. הצעתי לה גם לבוא עם עורך דין מהפרקליטות, אבל היא באה עם יהושע רזניק ויעקב שקלאר. ושופט צריך לגלות אלייך סימפתיה, ואם את מביאה סוללה של מיטב הפליליסטים בארץ, השופטים לא אידיוטים, גם הם יודעים שמישהו משלם על עורכי הדין האלה. ומי משלם? הפשיעה".
6 צפייה בגלריה
"הזעקה שלה בבית המשפט הידהדה, זה היה באמת דבר נורא''. שלומי ואתי אלון ביום גזר הדין
(צילום: דודו בכר)
גזר הדין הקשה ניתן ביולי 2003. השופטת עדנה קפלן־הגלר החמירה ופסקה כי אלון בחרה באחיה ובפשע והעדיפה אותם על פני ילדיה. "הייתה לה בחירה, והיא בחרה ברע", נכתב שם.
למשמע גזר הדין – 17 שנות מאסר לאתי, שש שנות מאסר לאביה – אלון התמוטטה בבית המשפט בזעקות. "רק אז ריחמתי עליה", שלומי אומר. "ביום ההוא. הזעקה שלה הידהדה. הרמתי אותה על הידיים, זה היה באמת דבר נורא. כמו אסון כשמישהו מת".
לפני זה לא ריחמת עליה?
"הייתה לי חמלה – ובעיניי זה לא מובן מאליו בסיטואציה שבה היא בגדה בי. זאת בהחלט לא הייתה אהבה, אבל זאת הייתה חמלה. היא הייתה מטלפנת: 'תשמע, כשאתה בא בשבת תביא לי את החולצה הזאת, ותכין לי דיסק של אייל גולן ותראה אם אתה מוצא את הסרט הזה והזה – מותר לנו לראות פה וידיאו פעם בכמה זמן' – והתאמצתי להביא לה כל מה שרצתה. להקל עליה במעט".
ציבורית היא הצטיירה כקורבן.
"היא הייתה קורבן. אבל עוד לפני זה, היא הייתה עבריינית. היא פעלה נגד המשפחה, נגדי אישית. אבל הכעס והשנאה שלי הופנו כלפי אבא שלה. כאילו, אתה יודע שהבן שלך חולה הימורים ומסובך עם השוק האפור ואתה לוקח ממנו כסף ומהמר לידו? אתה רואה את הבת שלך עם ילד ובהיריון שני, והבן שלך גורר אותה איתו – לא תשים לזה סוף? לא, במקום זה אתה נהיה שותף לעניין. בגלל זה אמרתי שהוא – סליחה על המילה הקשה – זבל. את עופר הכרתי לפני שהוא התחיל להמר; הוא היה אדם דאגן, חרוץ, איש משפחה שעשה בשביל אחרים. בן אדם על הכיפאק. ההימורים סחבו אותו איתם, ומה אני אגיד לו: למה הימרת? למה ביקשת צ'קים? זה כמו לבוא למסומם ולשאול למה ביקשת כסף לסם".
שלומי אלון נותר מסומן. "על החנות שלי בתל־אביב ריססו 'בעלה של הגנבת'. בשוק הסיטונאי צחקו עליי, 'אשתו גנבה מיליונים והוא סוחב ארגזים'". את הדירה שבה התגוררה המשפחה בחולון נאלץ למכור, אחרי שלא הצליח לעמוד בתשלומי המשכנתה. "עוד לפני שהיא נעצרה לא שילמנו פעמיים־שלוש, היינו בפיגור, ותקופה אחרי שהיא נעצרה כונס הנכסים הודיע לי שאני צריך למכור את הבית. עברתי לשכירות וזה היה קשה, ומצד שני, ברגע שיצאתי מהבית, כל זיכרון ממנה נמחק. על נאור, שהיה בכיתה ג', הילדים צחקו והוא הפך מתלמיד מצטיין לאחד שלא עושה כלום. היו לו התפרצויות זעם. ניסיתי לטפל בו, הלכתי איתו לכל מיני פסיכולוגים, עד שאחרי חצי שנה הגענו למנהלת האגף הפסיכולוגי ברמת חן, שהצילה אותו. לא היה לי כסף, הייתי בלי צ'קים, בלי כרטיסי אשראי, בכל בנק הייתי בעלה־של. אבל הפסיכולוגית הזאת התאהבה בנאור, וגם כשהגיע מצב שלא היה לי כסף לשלם לה, היא אמרה: 'בסדר, ברביעי הבא אתם כאן'".
בתקופה הראשונה ההיא עברה רחל מקסימוב לגור בדירתם של אלון ואתי, וסייעה בטיפול בילדים. "תמיד קצת ריחמתי עליה. אישה לא מאוד משכילה, אבל מאוד טובת לב".
בהמשך, אלון התחיל להכיר נשים. "כולם רק רצו להכיר לי – כאילו אני מסכן, ושנאתי את תדמית המסכן – אבל נשים הקיפו אותי".
ידעו מי אתה?
"כשידעו רק רצו עוד יותר. לך תבין. התארחתי בתוכנית של דודו טופז, ואחריה התחילו לבוא אליי לחנות נשים ולהציע את עצמן. גיליתי עולם".
המשכתם לבקר את אתי?
"לפעמים אילצתי את הילדים להיות איתה בקשר. הוצאתי אותם ממסגרות כדי לבקר אותה. היום אני חושב שזאת הייתה טעות, זה הפך אותם מבודלים ויוצאי דופן בכיתה, ופתח פתח לשאלות של הילדים האחרים. היו שבתות שלקחתי אותם לנווה תרצה והם שנאו את זה, כי זה נמשך שעות, בזמן שהפגישה עצמה היא רק 20 דקות. בהמשך אתי וחברה טובה שלה מהכלא, סיגלית חיימוביץ', בנו בכלא איזה צריף כזה שהילדים יוכלו להרגיש שם בנוח, עם משחקים ווידיאו בשבילם, וזה כבר הפך לביקור של שעה”.
את נועה, מנהלת פיתוח ארגוני, אז רווקה תל־אביבית, הכיר דרך ג'יידייט כמעט ארבע שנים מאוחר יותר. "בטלפון סיפרתי לה שאני גרוש עם שני בנים, ושהם אצלי. קבענו להיפגש בז'בוטינסקי, תל־אביב, והיא אמרה לי: אני מכירה פאב נחמד בלילינבלום. נסענו – ומתברר שהמקום נמצא בול מול המבנה שבו היה הבנק למסחר, ושם חניתי; בחנייה של הבנק למסחר". האירוניות ההן.
נועה התוודעה לנאור ולשגיא, שאהבו אותה, ואת הצעת הנישואים קיבלה לבסוף משלומי ומהילדים יחד. "נתנו לה להרכיב פאזל עם תמונה של הילדים שמחזיקים דובי שעליו כתוב 'התינשאי לי'".
ההתחלה הייתה לא קלה. "היא לא הבינה למה אני לא משתף. עשיתי החלטות לגבי הילדים בלי לשאול אותה, טיפלתי בהם כאילו הם רק שלי. רגע לפני הפיצוץ הסכמתי ללכת לטיפול זוגי, והמטפלת אמרה לי: אתה אוהב את נועה, אבל אתה לא זוגי, אתה חי לבד. רוצה זוגיות? תלמד לחיות בזוגיות".
שני ילדים משותפים מאוחר יותר, משפחת אלון תחת הנהלה חדשה היא עובדה מוגמרת. "לאורך תקופה ארוכה ההורים שלי עדיין ניסו ליצור קשר עם אתי והיה לי קשה לקבל את זה. אמרתי להם: 'אין שום סיבה להיות איתה בקשר, אתם רואים את הנכדים והכל. זה שהיא אמא שלהם? היא איבדה את הזכות הזאת'".
6 צפייה בגלריה
''היום אני יודע שזכיתי''. שלומי אלון עם אשתו, נועה אלון, ועם הילדים המשותפים גל ומאיה ובניה של אתי - נאור ושגיא
(צילום: יובל חן)
כיום, בעיקר נועה אחראית על הקשר השוטף עם אתי. "היא מאפשרת לה הרבה יותר ממה שאני הייתי מאפשר. למשל, היא דאגה שאת יומולדת 16 של שגיא נעשה אצל אתי. נאור, בשלב מסוים בגיל ההתבגרות, לא רצה יותר לראות אותה ודי הכרחנו אותו. אמרנו לו: כשתהיה בן 18 תחליט. כשהוא התגייס אתי קנתה לו ערכה לצבא והוא לא הלך אליה לקחת. אתי כתבה לו, ניסתה כל מיני דברים, אבל רק כשהוא היה בן 20, דרך נועה, הלכנו אליה. כיום הוא לא מדבר איתה בכלל".
אתי אלון עובדת בימים אלה בחברת מרכזי האסתטיקה של יפה מקסימוב, גרושתו של עופר. "בשנתיים האחרונות בכלא היא הייתה יוצאת הביתה כל סוף שבוע שני וראתה את המשפחה ואת הילדים. היא פינקה את הילדים מאוד והיה לי קשה להחזיר אותם לרוטינה אחרי סוף השבוע איתה, זה שיגע אותי בהתחלה".
מה מצבה כיום?
"כל מה שאני יודע, אני יודע משגיא. אני מבין שהיא מבסוטית, עובדת, לא ישנה הרבה כי עדיין קשה לה להסתגל לאזרחות, ועוזרת הרבה לאחייניות שלה – הבנות של עופר – עם התינוקות והילדים הקטנים שלהן, כי אין לה משפחה משלה ויש לה הרבה מה לתת".
כשגל תחגוג בת־מצווה, תזמין את אתי?
"שאלה טובה. זו החלטה של נועה. אבל כל דבר שקשור לנאור ושגיא, אתי מוזמנת מיד. ויש לה יחסים טובים עם שגיא, וזה בסדר. הוא נמצא אצלה עכשיו יותר מאשר בבית כי הוא לומד, ויותר נוח לו ללמוד שם – לבד, בדירה גדולה יחסית, והיא מפנקת אותו והוא לא צריך לשטוף כלים וכלום".
אלון מנהל כיום חברה שמפעילה דוכני פירות וירקות – בעיקר בקניונים – ומקווה להציג באמצעות ההרצאה על חייו את מה שהוא רואה כלקח המהותי שלו: "הורים צריכים לדאוג לילדים שלהם – לא כמו ההורים שלי. וכשאתה בזוגיות, אסור לסובב את הראש הצידה ולהגיד 'יהיה בסדר'. בי, למזלי, יש אופטימיות בלתי נגמרת. היום אני יודע שזכיתי".
איך תרגיש אם אתי תצא בהרצאה משלה או אפילו תפרסם ספר?
"על פי הסכם הגירושים שלנו, כל דבר שהיא תפרסם ויכניס לה כסף כלשהו שקשור לסיפור הזה – 50 אחוז הולכים לילדים, ו־25 אחוז אליי. מצידי שתצא להרצאות; אני איהנה לשבת פה בשמש ולהרוויח".
ממשפחת מקסימוב נמסר: “ילדיה של אתי תמיד היו ותמיד יהיו אהבת חייה. מתוך דאגה כנה אמיתית אליהם אנו מותירים אותם מחוץ לשיח תקשורתי כלשהו. אתי מאחלת לשלומי בהצלחה".
