אם זה לא יקרה עכשיו, אמר הליכודניק, זה כבר לא יקרה. הוא חייב לנצח הפעם.
מה זה בדיוק לנצח, שאלתי. 61, עם בנט, הוא השיב, ועכשיו זה הצ'אנס. תביט מה קרה כאן. ביבי פירק את כחול לבן. הוא הכניס את גנץ לממשלה, וריסק אותו. המגפה בישראל נעלמת, ונתניהו באמת עבד על החיסונים ויש לו הצלחה בהשוואה לעולם. הכלכלה חוזרת, יש כבר חתונות. השמאל מגיע לבחירות מפוצל ויש סיכוי שחלקו לא יעבור את אחוז החסימה. ביבי שולט בסדר היום של הקמפיין כבר שבועיים. זהו, זה הזמן לניצחון. היה לנו סגר אחרון ועכשיו בחירות אחרונות לשנים הקרובות.
אוקיי, אמרתי. ואם אין לו 61.
אז בחירות, אולי בפברואר 2022, הוא השיב.
טורים נוספים של נדב איל:
הטיילת של תל־אביב הייתה מנומנמת באמצע השבוע, וגם הקולות של צעירי יש עתיד לא העירו אותה מאחר צהריים שקט. האזור הזה חי על התיירים, ותיירים הרי אין. בפלייליסט של צעירי המפלגה – חלקם נראו תיכוניסטים ממש – נשמעו הקריאות הרגילות. בוקר טוב גברת, בוקר טוב אדון, אנחנו פה להחליף את השלטון. היידה יאיר אחד, סמלי. הרצות והרצים, נהגי הקורקינט והאופניים החשמליים, המתפרקדים על משטחי העץ, הביטו בפעילים כמעט בתדהמה. זו לא הייתה אדישות תל־אביבית. אחרי ארבע מערכות בחירות, למי יש כוח לאנרגיות כאלה; בעידן של אפקליציות כמו אלקטור וקמפיינים אונליין המטורגטים עד רמת השכונה, סיורים פוליטיים נראים מעודכנים כמו הסל בן עשרת אלפים השנה שנמצא השבוע במדבר יהודה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
הם עמדו על הטיילת בחולצות הלבנות של יש עתיד, הפעילים, והלהיבו את עצמם. מהפזמונים שלהם נעדר אחד: או־אה מי זה בא, ראש הממשלה הבא. כולם ידעו מדוע היצירה הקלאסית הזו לא הושמעה. לפיד מנהל את הריצה לראשות הממשלה הנחבאת והצנועה ביותר בהיסטוריה הישראלית; המילים "נחבא" ו"צנוע" מעולם לא ממש התלבשו עליו, אבל האסטרטגיה והמספרים דורשים זאת, אז זה מה שהוא עושה.
כאשר האוטובוס הענק של המפלגה עצר, לפיד ירד והחל בדהירה לעבר כיכר אתרים ושדרות בן־גוריון ("אני הולך מהר, גם ליהיא אומרת לי, אני לא שם לב"), הפעילים והצלמים הקיפו אותו, וחלק מחברי הכנסת דידו מאחורה. לא היו פה ההשתעשעויות של נתניהו בדוכני פלאפל וגלידה. גם לא עצירות לסלפי. הוא חתך דרך תל־אביב ללא סנטימנטים, עוצר רק ברמזורים, ועוד פעם אחת עבור משפחה עם פעוטה בשדרה. מצפון לחוף גורדון זיהו אותו שני גברים ששיחקו מטקות, והם נידבו כמה קללות. אבל הם עשו זאת בלי תשוקה, רק לפרוטוקול.
מאחורי לפיד השועט הלכו במהירות הפעילים. המאותגר שבהם היה בחור צעיר שהסתובב עם מערכת הגברה ניידת, מה שמכונה בעגה הפוליטית "בידורית". הבידורית הייתה נמוכה, על גלגלים, והג'ינגל של יש עתיד הגיע מהטלפון שלו, שהיה מחובר אליה בחוט קצר מדי. את חצי מתל־אביב הוא רץ כאשר הוא גוחן קדימה, שחלילה החוט לא יינתק מהבידורית, שהג'ינגל ימשיך לטרטר, בעודו מנסה להדביק את הקצב של המנהיג. משל נאה למפלגה שלפיד בנה: גוף ממושמע, עקבי, לא דמוקרטי. שלושה מאפיינים שזרים לגמרי לשמאל הישראלי.
הסיור שלו – הוא נגמר בכיכר דיזנגוף, לפיד אמר כמה מילים לחברי הכנסת ונעלם אל תוך מכונית – היה המחשה, אולי, להמלכתו הסופית כמנהיג המרכז־שמאל. היו ימים שבהם תל־אביב (להבדיל מראשון־לציון או קריית־אונו, המקומות שבהם היה תמיד פופולרי) הייתה מעקמת את פרצופה בפניו. איך כתב אמנון דנקנר ז"ל על עיקומי הפנים האלה? "נפילתו ונפילתו של האזרח י'". ובכן, כבר לא. לפיד עמד במילתו ולא הצטרף לנתניהו. הקמפיין המחושב והמצטנע שלו מתקבל באהדה. חשוב מכל אלה: הוא הפוליטיקאי הוותיק והמוכר ביותר משמאל לנתניהו. נתניהו עצמו אומר עליו שהוא האלטרנטיבה. אחרי קריסת התקוות הצבאיות, ההרכבים המחוכמים, הוא עדיין שם. הוא שרד.
אולי זה רק עוד קמפיין עבורך, אמר מישהו השבוע ללפיד, ואתה כבר מבין שאין סיכוי שתגיע הפעם. אתה חושב שהמרתון עוד לפניך. חלילה, השיב לפיד בתחושת דחיפות. עוד מנדט או שניים ונתניהו כבר לא פה. אנחנו קרובים.
15 שנים במצטבר נתניהו בשלטון בישראל. יותר מהשיא של בן־גוריון, כמובן. נתניהו מואשם תדיר שאיש לא יכול לגדול מתחתיו בליכוד, וההאשמה מוצדקת. דור אחרי דור בליכוד הושמדו, ועוד יחוסלו, לפני שנתניהו ילך. הוא מחליף את סמרטוטי הרצפה שלו כמו שאני מחליף גרביים, אמר לי פעם שעיה סגל ז"ל; הוא ייעץ לבני הזוג נתניהו במשך שנים.
ואכן מנהיגים בסדר הגודל של נתניהו אינם מצמיחים דור המשך במפלגתם שלהם, אלא דווקא אצל מתנגדיהם. הייתה זו תאצ'ר שהולידה את הניו־לייבור וטוני בלייר. בן־גוריון יילד את עליית מנחם בגין. רבין את נתניהו. ולהבדיל, נתניהו? הוא הצמיח את לפיד. בניגוד לאלה שנמנו עד כה, לפיד טרם ניצח.
הנתונים המתפרסמים כאן הם תוצאה של מחקר ארוך של ד"ר נועם גדרון מהאוניברסיטה העברית וד"ר ליאור שפר מאוניברסיטת תל־אביב, שעוסקים בהתנהגות פוליטית ובקיטוב. הם עקבו מאז 2019 אחרי כ־2,400 ישראלים שנסקרו שוב ושוב. זה הרבה יותר גדול מכל סקר פוליטי. מה שהם ראו הוא כמה הקיטוב גדול, לפחות מבחינה הצהרתית. הקיטוב בישראל (אם תרצו, דרגת השנאה) גבוה ב־50 אחוז מול ארצות־הברית, שהיא מדינה מקוטבת מאוד. את מי שונאים בוחרי יש עתיד? את החרדים ואת הימין הקיצוני – ואז את הליכוד. בוחרי יש עתיד מרגישים הכי קרובים למפלגת העבודה. את מי שונאים מצביעי הליכוד? את מרצ ואת הרשימות הערביות – ואת מרצ יותר מאשר את רע"מ, אגב. וכמובן – את יש עתיד. שתי המפלגות, הליכוד ויש עתיד, הופכות אחת את השנייה לנמסיס (החוקרים התנצלו: אין להם מדגם מייצג של ערבים במחקר, כי חברות הפאנל שעושות ראיונות חוזרים לא מאפשרות זאת).
מתוקף מעמדו החדש, חילק השבוע יו"ר יש עתיד מתנות. למרצ העניק כתב תמיכה רשמי, כמו כתבי מחילה שהיו מחלקים האפיפיורים בימי הביניים. אפשר וצריך שיעברו אחוז חסימה, הכריז. את העבודה לא הזכיר, כי היא עוברת ממילא. במקביל, מפלגתו הסתערה על בני גנץ וכחול לבן בניסיון לרסק אותם. זה לא שהם מתחת לאחוז החסימה, אמרו השבוע ביש עתיד, הם דווקא יכולים לעבור – וזו הבעיה. "יהיו שם עריקים. הסיעה תהיה קטנה, והפיצול אפשרי". הם כיוונו לפנינה תמנו־שטה, מס' 2 של גנץ. "מה פתאום", אמרה לי בנחישות כאשר השמועות החלו רוחשות, "גם אם יציעו לי משנה לראש ממשלה. ואגב, כבר יכולתי להשיג הכול". מילא היא, הוסיף ח"כ ביש עתיד ברשעות, "ומה יקרה כשיגידו לגנץ שזה או האצבע שלו או של בן גביר? הוא לא יתגייס לממשלת נתניהו בשם אחריות לאומית?"
נזכרתי בשיחה שהייתה לי במהלך הסיור, בכיכר דיזנגוף. פגשתי שם את יהודה ומרים מימון. הם מאשקלון. הבן שלהם מחזיק מסעדה בתל־אביב, והם באו לבקר. "אנחנו מפלגת העבודה", אמר מימון, חובש כיפה, "ככה תמיד". שאלתי אותו איך הוא עם מרב מיכאלי. בסדר, ענה מימון, ונאנח. אני, אמרה מרים, מצביעה דווקא לגנץ. שאלתי למה. "כי אני לא אוהבת מה שעשו לו, איך שמעכו אותו ככה. הוא בנאדם טוב", היא אמרה.
עם כל הכבוד לסנטימנטים, מה שבאמת עניין את שניהם הייתה דמות שלה בכלל לא יצביעו. תגיד, החווה יהודה אל הקבוצה שהקיפה את לפיד ליד המזרקה, יש לו סיכוי להיות ראש ממשלה?
זה יהיה לילה דרמטי, בשבוע הבא. יותר מארבע מפלגות על סף אחוז החסימה, וכל אחת מהן יכולה לקבוע את גורל הגוש כולו. רק אחת מתוכן היא מפלגת ימין, זו של סמוטריץ' ובן גביר. הסיכויים ללילה של דמעות בשמאל לא רעים.
אחרי ארבע מערכות בחירות, חזרנו אל ההתחלה: אם לנתניהו יש 61 מנדטים כולל בנט, הוא יקים ממשלת ימין יציבה וארוכת ימים. הממשלה הזו תשאף לבטל את משפט נתניהו (סמוטריץ') או תיתן לו חסינות (בן גביר). היא תהיה צרה, ולכן החרדים יקבלו בה כל העולה על רוחם. היא תצמצם את סמכויות המערכת המשפטית במיטב הקו של איילת שקד. מכך גם משתמע המובן מאליו: בנט איננו חלק מ"קואליציית השינוי". אין לו שום כוונה להיות קוטל המלך, אם לשאול את הדימוי ממשחקי הכס. הראיון שהעניק השבוע ליונית לוי הבהיר לגדעון סער וליאיר לפיד את מה שכבר חשדו בו: בנט רק תיבל את הקמפיין שלו ב"אני לא שפוט של ביבי". הוא משך אליו באפקטיביות בוחרי מרכז שהתרשמו מכך שהוא מקרין תחושת אכפתיות. ברגע שנתניהו הפעיל את המכבש, או יותר נכון את קשית השתייה, בנט שידר סיגנל למצביעי הימין שהכל יכול להיות כפי שהיה. "נשבע לך לא בוגד, בחייאת עיוני לא בוגד", כמילותיו הזכורות של דורון מירן.
ואולם, אם לנתניהו־בנט אין רוב בכנסת, המשחק נפתח מחדש, כולל האפשרות של בחירות חמישיות. עד מועד סגירת הטור, כמעט באף סקר לא היה רוב כזה. הסקרים גם מנבאים שבכנסת יהיו כמה מפלגות שייכנסו בקושי. עבורן, מניעת בחירות נוספות תהיה עניין קיומי. ייתכן שגדעון סער ובנט יקימו גוש אם נתניהו ייכשל בהרכבת הממשלה, וינסו לפתות את החרדים. בנט לא יחוש חובה לנתניהו אם, בפעם הרביעית ברציפות, ייכשל בהבאת רוב. סער, מצידו, רואה במשך שבועות את לפיד ואת ליברמן נהנים מזרימת מנדטים אנטי־חרדיים, בעוד הוא מתאפק ושומר על יחסיו הטובים בעולם החרדי; הם האופציה האסטרטגית שלו. בכלל, הרבה תלוי בתוצאה של סער. הוא הגשר היחיד בין גוש ביבי וגוש השינוי, היחיד שיכול להעביר מנדטים מצד אל צד; יש לו גם את התעוזה לעשות זאת.
העניין עם גשרים הוא שהם מאוד שימושיים, בעיקר כאשר דורכים עליהם. סער ניהל קמפיין אפרפר ונתניהו עושה כל מאמץ לחסל אותו, לזרוע דמורליזציה בקרב פעיליו. האיום שסער משקף עבור נתניהו רחב ממשקלו במנדטים: הוא ניסה להקים ליכוד ב' והוא אופרייטור פוליטי מצוין. "ביבי צריך אותו הכי חלש, וזו עדיפות ראשונה, לפני בנט, לפני לפיד. אפילו לפני הליכוד", אמר השבוע גורם במפלגת השלטון.
מה עשו ארבע מערכות בחירות לישראל? שום דבר טוב. אבל קרה משהו, אולי, לישראלים. יש סיבה שבנימין נתניהו החליט לוותר על הקמפיין השלילי האופייני. אחרי כמה סבבים בזמן קצר, אנשים כבר לא מסתערים עם סכין רגשי בין השיניים אל הקלפי. הנתונים של הדוקטורים שפר וגדרון שהוזכרו פה ממחישים זאת יפה. ב־2019, רק 21 אחוז מהימנים אמרו שהם מוכנים יהיו לקבל איש שמאל כבן משפחה. מבין השמאלנים, 34 אחוז אמרו שיהיו מוכנים לכך. ב־2021, עם אותם נשאלים, הימנים שמוכנים לקבל שמאלנים קפץ ל־32 אחוז, והשמאלנים הפתוחים לימני משפחתי קפצו ל־44 אחוז. החוקרים אומרים שאלה ממצאים מעניינים, אבל שצריך לצלול יותר לנתונים ולדגימה לפני שקופצים למסקנות.
הנה מסקנה אפשרית: אי־אפשר ללכת לארבע מערכות בחירות ולשמר פה את דרגות הטינה והאיבה שמפרנסות פוליטיקאים מסוג מסוים, ואי־אפשר לעשות זאת כאשר יותר ויותר מפלגות שוברות את הגבולות המסורתיים של ימין ושמאל.
אם אתם מחפשים תקווה, לקראת השבוע הקרוב.
