זה היה עוד שישי מיוזע במועדון הפורום בבאר-שבע. על סדר היום: קרחנה. אבל מה שהדלוקים על הרחבה לא ידעו - ולא יודעים עד היום - זה כמה הם היו קרובים למות. "זה קרה בחמישה לשתיים בלילה, משום מקום", משחזר את האירוע דוד סימסה, אז חייל פעור בשבוע הראשון שלו כמיירט בסוללת כיפת ברזל. אלו הימים שאחרי מבצע חגורה שחורה בעזה 2019, עוד מבצע ששמו לא אומר כלום לישראלים למודי ההדחקות, אבל מוכר היטב לחיילים שאיישו את הסוללה. באותו יום, סימסה מספר, היה לאוויר כבר ניחוח של חזרה לשגרה. היה שקט. עד שהוא נקטע באחת. "אני זוכר שאני נכנס למנ"י (מרכז לניהול יירוט) להחלפת משמרת", הוא משחזר. "ותוך כדי שאנחנו מדברים, בלי שום התרעה מוקדמת, אנחנו מזהים שני שיגורים לעבר המרחב שלנו, שזו העיר באר-שבע".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
- סביב החזרה להסכם הגרעין: ישראל וארה"ב במסלול התנגשות
מה עושים?
"מסתכלים מהר מהר איפה הן עומדות לפגוע, האם זה אזור מיושב או שטח פתוח".
נו, נו.
"אנחנו מזהים ששתי המטרות נעות אחת לעבר שכונה בעיר והשנייה בדיוק לאזור של מועדון הפורום. עכשיו, שישי בלילה! אנחנו יודעים שהמועדון בשעות האלו הומה אדם. ניסינו מהר להבין מה קורה. במקביל הפעלנו את מערכת הכריזה בסוללה, להתריע שיש מטרות באוויר".
זה עניין של שניות להחליט אם ליירט או לא. זה מטורף. על מה בכלל חושבים ברגעים האלה?
"בעיקר מבינים שאין הרבה זמן. הייתה לנו בערך דקה. עכשיו, בגלל שהסוללה הייתה בכוננות יותר נמוכה ממה שצריך לא היינו עם קצין שאמור לקחת החלטה ברגעים כאלה ואחראי ליירט במצב מבצעי. אנחנו המיירטים אמורים לפעול לפי ההוראות שלו. אבל אין קצין. ואין זמן. והבנו שקצין לא יספיק להגיע, אז לקחנו את ההחלטה ליירט בעצמנו. כלומר לתפעל את האירוע מעבר לסמכות שלנו כחיילים".
מלחיץ נורא.
"נכון. זה מתח מטורף. אבל לקחנו את האחריות על עצמנו מתוך הבנה שאם לא נעשה את זה הטיל יפגע בפורום עם אלפי אנשים שנמצאים בפנים. אני זוכר שעד השנייה שאתה לא רואה את הפגיעה במטרה אתה במתח עצום, אבל ברגע הפגיעה אתה כל כך מאושר, אין תחושה שדומה לזה. קשה להסביר את האדרנלין המטורף שיש ברגע כזה. לדעת שהצלת עכשיו אנשים זה מספק ברמות גבוהות".
זה הישג שהצלחת לשחזר אחר כך?
"זה לא כל כך רלוונטי (נבוך). ובכל מקרה אני משתחרר השבוע, אז כנראה שלא".
מה שלא ממש רלוונטי ב-2021 היה נשמע בישראל של לפני עשור כמו מדע בדיוני. כיום כיפת ברזל היא המאמי הלאומית. נדמה שהיא תמיד הייתה פה, מגוננת עלינו בגופה. סמל ליכולות הטכנולוגיות המסחררות שלנו בעולם. בעידן שבו אין הרבה גאוות ישראליות, כיפת ברזל היא עדיין דבר להתגאות בו. די מדהים שהמערכת הזו, שהפכה למבצעית רק בסוף מרץ 2011 וב־7 באפריל של אותה שנה כבר יירטה לראשונה גראד שכוון לאשקלון בכלל הצליחה לבוא לעולם. בתחילת הדרך אף אחד לא ממש רצה בה. כיום יש לכיפת ברזל לא מעט אבות פוטנציאליים, שלא לומר מלחמת קרדיטים שמתחוללת סביב השאלה מי אחראי להישג, מי נתן את ההוראה ומי סתם פוליטיקאי שנדחף. ב-2001, כשנפל בישראל טיל הקסאם הראשון, היא אפילו לא הייתה בתכנון. האמת העצובה הייתה שלצה"ל הגדול לא היה שום כלי בארסנל שיתמודד עם תוצר פרימיטיבי להחריד. "הטיל ההוא פגע בשדרות וחולל זעזוע ציבורי גדול", מסכם אילן כפיר, שכתב עם דני דור את הספר "כיפת ברזל" את הדרמה של פגיעת הקסאם הראשון. "לא היו נפגעים אבל האפקט הפסיכולוגי היה עצום ומדינת ישראל נתפסה לא מוכנה לאירוע של טילים ורקטות. ואז התחיל הטירוף הגדול של מה עושים נגד זה. כי במלאי לא היה כלום".
האירוע שטילטל משמעותית את דעת הקהל ויוביל בסופו של דבר לכיפת ברזל אירע ביוני 2004. קסאם שנפל בשדרות גרם לשני ההרוגים הראשונים מהטיל. הסערה הציבורית הביאה למסקנה שצריך למצוא פתרון מבצעי לבעיה. בקיץ 2005 ראש מחקר ופיתוח, תא"ל ד"ר דני גולד החליט על הפרויקט, שבכלל נקרא בהתחלה בשם היצירתי "אנטי-קסאם". "אחר כך קצין בשם צ'יקו התייעץ עם אשתו והיא הציעה את השם כיפת זהב", צוחק כפיר. "באחד הדיונים השם נהיה כיפת ברזל, וזהו. זה תפס".
הדרך לשגרת דיווחי "מערכת כיפת ברזל יירטה בהצלחה" היא אודיסאה ישראלית של קרבות מימון, פיתוח וקרדיטים. מהנמסיס "נאוטילוס", מערכת לייזר אמריקאית שעניינה מאוד את הצמרת הביטחונית, ועד ההחלטה ללכת על פיתוח הכיפה.
"עבר הרבה זמן אז כל אחד זוכר חלקים אחרת", אומר גולד, ראש מפא"ת (המנהל למחקר פיתוח אמל"ח ותשתית טכנולוגית), מי שקיבל את פרס ביטחון ישראל על פיתוח הכיפה. "במלחמת המפרץ הייתי קצין זוטר וראיתי את הסקאדים שנפלו והפטריוט וחשבתי לעצמי – זה מטורף. זה נצרב לי במוח. ב־2004, כקצין ביחידה שלי במפא"ת, הוקם צוות בראשותי לבחון מה קורה עם הקסאמים והרקטות. עשינו עבודה, המלצנו המלצות, ובשלב מסוים אמרתי חבר'ה, צריך לעשות יירוט. לא היה לי מושג איך, אבל חייבים. ברגע שיש לך רעיון אתה עושה בדיקת היתכנות, מחכה, מחפש טכנולוגיות. זה לוקח שנים עד שאתה מוודא שיש לך בכלל אפשרות לפתח את זה. יצאתי מהחדר ואמרתי לחבר'ה שלי: אין מצב שאנחנו לא עושים את זה. למרות שאמרו לנו לא אנחנו עושים את זה. לא היה לנו כסף ולא כלום".
מי שאמרו לו לא הם קודם כל בכירי הצבא. הוא, כמי שיושב גם היום מתוקף תפקידו בשולחן פורום מטכ"ל, מנסה לחמוק מהטילים. "עזבו שמות, לא חשוב. מאז התחלפו הרבה רמטכ"לים וסגנים. כולם היו בהתחלה נגד אבל חלק באמצע הפכו את הדעה. ההתנגדות הייתה בעיקר משלוש סיבות: לא חשבו שהרקטות הולכות להיות איום אסטרטגי, לא האמינו שזה ניתן לביצוע, וחשבו שזה עוד פרויקט, מיליוני דולרים, 20 שנה, נעזוב. אני חושב שאפילו הייתה עוד סיבה - שאנשי צבא חושבים התקפי ופתאום מבקשים שנשקיע בנשק הגנתי. זה לא נאמר אבל אתה קורא בין השורות את אי-הנוחות הזאת. אלה היו הסיבות ואני חשבתי על כל הסיבות הפוך".
בהיעדר אישורים מתאימים מהצמרת, גולד הלך לכיוון אחר והקים צוות ובו נציגים מהזרועות השונים באוויר וביבשה. "בדקו לי 24 חלופות", הוא מספר, "היה שם הכל: לייזר, פגזים, טילים אבל פסלנו את הכל. שום דבר לא היה מתאים. ואז הרכבנו לבד, שזה נדיר. אמרנו שרפאל תעשה את הטילים, חיישנים יעשו תעשייה אווירית אלתא, בחרנו חברה קטנה ואיכותית שתעשה את השליטה והבקרה של המידע. עכשיו שתבין שעל כל דבר כזה, זו מלחמת עולם. כל אחד רצה לעשות את הדברים של השני, ממש".
הדרך למימון הייתה מייגעת. גולד מספר שאפילו ניסה לגייס משקיע פרטי. אבל אז משרד הביטחון וצה"ל התרצו, והוא קיבל את הסכום הראשוני: 800 מיליון לשתי סוללות וכמות מכובדת של טילים. בשלב מסוים האמריקאים הגיעו לראות, וההתעניינות שלהם נתנה דחיפה. הכסף, מממשל אובמה, התחיל להגיע. הפיתוח כאמור, ממשיך לאורך כל העשור. "כמו שכל שנה יוצא אייפון חדש אז ככה גם אנחנו מוציאים עדכון למערכת", אומר גולד.
עמיר פרץ, מי שרואה את עצמו גם היום כאבא הגאה של הפרויקט, היה אז שר הביטחון בממשלת אולמרט. אנחנו מדברים איתו יום אחרי הבחירות, כשהוא כבר מחוץ לגועל נפש הפוליטי. "אבל פוליטיקה זה סמים קשים", הוא נאנח. "צריך מזה גמילה, אבל לאט-לאט זה עובר".
מתי אתה שומע לראשונה על כיפת ברזל?
"ב־7 במאי 2006. למחרת אני מכנס את המטכ"ל, ושם מתקיים הדיון המשמעותי והקריטי בתפיסת העולם שהייתה מושרשת מאוד בצה"ל ובמערכת הביטחון ומתבססת על העובדה שהה"א של צה"ל זה צבא ההתקפה לישראל, זה היה המוטו, לא צבא ההגנה לישראל. וזה בסדר. זה השתלב עם הוויכוח המאוד ציבורי שהיה בין ראש הממשלה אולמרט לביני: הוא אמר 'אנחנו לא נמגן את עצמנו לדעת' כשדרשתי למגן את כל עוטף עזה ואני עניתי שאנחנו כן נמגן את עצמנו לדעת, בצורה חכמה, כי אנחנו צריכים תפיסה חדשה שמשלבת כוח התקפי מיומן לכל תרחיש ומצד שני הגנה שמוציאה את העורף מהמשוואה שהוא מתפקד כחזית".
במטכ"ל לא התלהבו, בלשון המעטה. מי שהוביל את האופוזיציה לכיפת ברזל היה הרמטכ"ל דאז, דן חלוץ (שסירב להתראיין לכתבה זו). "חלוץ היה נגד באופן מוחלט. שאין לזה תכלית ואנחנו מסוגלים לאתר את מקורות הירי, ולפתור את זה מהאוויר. לא יודע אם זו יהירות, זו תפיסת עולם", אומר פרץ. "כל האלופים היו באותה גישה. זה נשמע בלתי אפשרי. אמרתי שלמרות הכל אנחנו חייבים את הבדיקה הזו, כי אני לא יכול להשלים עם זה שטיל משבש חיים של אזור שלם. אמרתי למטכ"ל תשמעו סיפור: היה זקן בשדרות שנחשב מקובל בשם רבי חנון. אמר לי שמע, למה דומים הטילים האלה שמגיעים מעזה? זה כמו שהיה לנו בעיירה במרוקו שהייתה שמועה שמלאך המוות הגיע לעיירה. אז התכנסו כל זקני העיר בלילה ובבוקר קראו לתושבים ואמרו, 'הגענו לתובנות: מלאך המוות עומד להגיע, הוא יגיע בעוד שבועיים, ולא הצלחנו לדעת לאיזו משפחה הוא אמור להגיע'. מה קרה? כל העיר ברחה לשבועיים. אמר אותו דבר זה פה. טיל נופל פה ושם אבל כל היישוב בחרדה כל השנה. הם לא הבינו שם שהנזק המורלי הפסיכולוגי הוא לא מדיד".
מישהו מהם התנצל בפניך בהמשך שטעה?
"טל רוסו אמר שנים אחר כך ברדיו שהוא רוצה להתנצל וכאלוף פיקוד דרום הוא מבין שבלי זה לא היה מצליח להגן על התושבים. זה היה יפה מאוד. היו עוד כמה שהתנצלו, בניגוד לפוליטיקה שם לא יגידו שאתה טועה. בצבא אין להם בעיה להודות בטעויות. אגב לזכותו של ביבי, הוא היה מספיק הגון שכשאובמה הגיע לארץ והביאו את הסוללות לנתב"ג הוא ביקש שאני אלווה את אובמה אישית לסוללה ואמר לו, 'זה האיש שבזכותו יש לנו את כיפת ברזל'. (צוחק) ובוא נגיד שזה לא אופייני לביבי, לפרגן למישהו אחר".
אז אתה מבחינתך אבי כיפת ברזל?
"לכל אדם שנולד בן או בת הוא מקווה שיהיה לו לפחות תואר ראשון. פתאום הוא נהיה פרופסור וכיפת ברזל קיבלה פרופסורה. אז כן, בשבילי זו גאווה גדולה. אולמרט וברק המשיכו את החלום שלי ולא נתנו לו למות. הם יכלו להרוג אותו. אבל הם לא תמכו בזה בתחילת הדרך. אני חייב לציין שאהוד ברק שהיינו יריבים פוליטיים וידע שאני רואה בזה פרויקט חיים היה יכול להפסיק את זה. אז במקום הוא לקח קרדיט. אבל הוא המשיך אותו. אני מברך על כך".
אולמרט, ראש הממשלה דאז, זוכר דווקא אחרת. "עם כל הכבוד, מי שהיה צריך לקבל את ההחלטות זה אני, כראש ממשלה", הוא יורה. "אני לא רוצה לפגוע בעמיר שכל ההילה של כיפת ברזל סובבת אותו. אבל אני הנחיתי את מערכת הביטחון למצוא פתרון לרקטות. המשפט הידוע שלי 'אנחנו לא נמגן את עצמנו לדעת' נאמר אז, כשהייתי באשקלון אחרי שנפלו רקטות ובאו פרנסי העיר ואמרתי זו בעיה וצריך להיאבק בה ואי-אפשר להתעסק במיגון ולהיכנס לבונקרים. הם מאוד התאכזבו. אבל אצלי זו הייתה תפיסת עולם".
מוזר. פרץ אמר "אולמרט אמר לי אני לא מתכוון להפריע לך אבל גם לא לתת תקציב מיוחד לפרויקט".
"אני אגיד את זה שוב: אני נתתי את ההוראה למערכת הביטחון למצוא פתרון. זה היה כשברק היה שר ביטחון. מה שהיה זה ויכוח חריף במערכת הביטחון בין שתי אסכולות: אחת שהייתה בעד פתרון לייזר והשנייה בעד פתרון טילי, שבסוף התפתח לכיפת ברזל. כל עוד פרץ היה שר הביטחון הוא תמך במערכת הטילית ונאבק בתוך משרד הביטחון שזו תהיה עמדת המשרד. עד כאן הוא צודק ועמדתו חשובה וכיבדתי אותה. אבל בפניי הביאו את שתי האסכולות ואני הכרעתי. ואז הוא כבר לא היה שר ביטחון".
אוקיי. ומה היה התפקיד של שר הביטחון אחרי פרץ, אהוד ברק?
"שום תפקיד. הוא לא היה מעורב. ואני הכרעתי. אבל אני מעולם לא חיפשתי קרדיטים על החלטות שקיבלתי וכדי להרוויח ציון לשבח בדעת הקהל. לגבי עמיר לא הגבתי אפילו על האמירה שהוא עשה הכל כי אמרתי תן לו ליהנות. עדיין מהבחינה ההיסטורית ההחלטה התקבלה על ידי".
"זה פרויקט אחד הכי מוצלחים שהיו לנו עם השפעה עצומה", פוסק שר הביטחון וראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, מי שבדיוק לפני עשור, בתור שר הביטחון, בירך על הצבת כיפת ברזל לראשונה, אך הזהיר מציפיות לפיהן היא תספק הגנה טוטאלית. "אמרתי שאין מאה אחוז כי אין קסמים", הוא מסביר, "לא היו מספיק סוללות ומיירטים. היא לא הייתה ניסיונית מבחינה מבצעית אלא מבחינת הפעלה ממש. מאז היא עברה כמה דורות של שיפורים והיא ממש נדבך מרכזי. נותנת חופש לדרג המדיני".
מתי לראשונה אתה שומע את השם כיפת ברזל?
"היא נולדה בזמן שלא הייתי במערכת אלא אזרח. כשהגעתי למשרד הביטחון ביוני 2007 אחד הדברים הראשונים שבוכריס (פנחס בוכריס, מנכ"ל המשרד לשעבר) סיפר לי זה על כיפת ברזל, שזה פרויקט מאוד חשוב שנעצר. שפרץ אישר אותו בחלק השני של כהונתו אבל זה מת, כי הייתה החלטה של אשכנזי שכלכלית זה לא משתלם. את פרץ היה צריך להעריך על ההחלטה כי הוא התעקש וקיבל את ההחלטה ללכת על זה, אבל איכשהו לא קרה כלום כי הרמטכ"ל החליט לא לאשר את זה. החלטתי לאשר את זה. אמרתי שאם נגיד לצבא מעכשיו לעכשיו לממן את זה הוא לא ימצא. את המיליארד הראשון, עד הוכחת יכולת, נממן. גם חיל האוויר לא התלהב. הייתה איטיות, מין כבדות מרגיזה סביב הדבר הזה. בסופו של דבר כשיש התעקשות אז דברים קורים".
הרבה אבות להצלחה הזאת.
"בואי נשים את זה תחת ההגדרה לחולשות אנוש. וחולשות אנוש לא זרות לנו. טוב שהמערכת הזאת במצב שיש תחרות על קרדיטים ולא לזרוק את האחריות על מישהו אחר כי היא נכשלה. במקרה של אהוד אולמרט יש לכבד את סערת רגשותיו".
גם גבי אשכנזי, בשנים הרלוונטיות מנכ"ל משרד הביטחון ורמטכ"ל וכיום פוליטיקאי פורש, זוכר בדיוק מה היה שם. "אני נכנס לתפקיד המנכ"ל בשבוע הראשון של מלחמת לבנון השנייה", הוא מספר השבוע, "עמיר, כשר ביטחון, רצה פתרון לירי הטילים וזה עומד לזכותו". אשכנזי הקים את "ועדת נגל" שבחנה חלופות שונות, והתלבטה בעיקר בין הלייזר – שנקודת התורפה שלו הייתה חוסר היכולת לעבוד במצב מעונן – לבין כיפת ברזל שהייתה יקרה יותר. "נפלו עלינו מהשמיים עם כל מיני לחצים שעשו לובי לנאוטילוס, אמרו שאנחנו מטומטמים, פרץ כמעט התפתה – לא יודע אם הוא יודה בזה היום – אבל ברגע האחרון הוא בחר בכיפה".
כמנכ"ל היית בעד כיפת ברזל. כרמטכ"ל התנגדת. ההתנגדות שלך לפרויקט נבעה רק מסיבה כלכלית? או שכמו אחרים הייתה לך גם הסתייגות מהיכולות הביטחוניות שלה?
"במסגרת המריבה המתוקשרת שלי עם ברק הודבקה לי התווית שאני התנגדתי לכיפת ברזל", הוא מתרגז, "אני כמנכ"ל ובטח כרמטכ"ל זה מי שחשב שכיפת ברזל זה רעיון מצוין אבל יש סדר עדיפויות: אחרי לבנון השנייה עדיף קודם שיהיה עם מה לירות. בסוף זה הסתדר תקציבית ואני יוצא לדרך עם כיפת ברזל. תבינו, אני הרמטכ"ל הראשון שהחליט על המערכת וגם העמיד את הגדוד הראשון עם הסוללה הראשונה. פרץ הוחלף על ידי ברק שכיפת ברזל לא עניינה אותו בכלל".
בזמנו הזהרת ואמרת: "זו תהיה אשליה להניח שתהיה כיפת ברזל על כל מדינת ישראל". ממה חששת?
"לא רציתי שיוותרו על היכולת ההתקפית. בארגז הכלים של מדינת ישראל לא יכולה לא להיות יכולת תמרון התקפית. בא צוק איתן והוכיח שאני צודק. היו הרבה מאוד נפגעים. אני חושב שמול מגוון האיומים של מדינת ישראל צריך לשמר כוח התקפי ולא להתמגן עד מוות".
קפיצת מדרגה ביכולת כיפת ברזל
אגב, בכל מלחמת הקרדיטים מי באמת האבא של הפרויקט הזה?
"מי שחולל את השינוי והעמיד תביעה בלתי מתפשרת למערכת הביטחון היה עמיר פרץ. אולמרט תמך בו, אבל זו הייתה דרישה שלו. אבל הייתי נותן את הקרדיט למפתחים, כל אלו שקיבלו את פרס ביטחון ישראל בלי שראו אותם, וקיבלו את הפרס בצדק. ומאז המערכת רק משתבחת. המתכננים לא יכלו לצפות את הפוטנציאל שלה. אני מצדיע להם. ואחרונים חביבים זה הלוחמים והלוחמות כולל בדרג הפיקוד. הרבה מהיכולת של עם ישראל לישון בשקט זה בזכותם".
הרגע ההיסטורי שהצדיק סופית את הקריטיות שבכיפת ברזל הגיע במבצע עמוד ענן. ב־17 ביולי 2012 יירטה כיפת ברזל לראשונה רקטה שנורתה לעבר תל־אביב. במהלך המבצע יירטו סוללות כיפת ברזל 428 רקטות ורשמו כ־84 אחוז הצלחה. לא רע, אבל לא מתקרב להצלחה הפנומנלית של כיפת ברזל בצוק איתן. זה היה הרגע שלה לזרוח. גם היום קשה לשכוח איך עמדו אנשים ברחוב ומחאו כפיים כשראו את השובלים הלבנים של הכיפה יוצאים ליירוט. הרגע ההוא היה הדבר הכי קרוב לאופוריה שהורגש במבצע צבאי בישראל זה שנים. "רק בצוק איתן הכיפה הציגה תוצאות של קרוב ל־90 אחוז", אומר אילן כפיר. "ואז הגיעה לארץ בכירה בצבא האמריקאי שכמה שנים קודם לכן אמרה על הפרויקט שאם הוא יהיה מוכן לשימוש תוך שלוש שנים היא תאכל את הכובע. שלוש שנים אחרי, לקחו אותה למסעדה בחיפה, הביאו לה כובע ואמרו לה קדימה, עכשיו תאכלי. אמרה אני לא אוכל אבל אני מורידה את הכובע בפניכם".
מעבר לשם המוצלח, גם היום מעטים יודעים מה המשמעות הפרקטית של הפרויקט. מה קורה בשניות הקריטיות מהירי ועד הפריים שנראה אחר כך בחדשות של יירוט בשמיים.
רס"ן דביר, מפקד מסלול טירונים, 28, מראש־העין, משרת כבר שמונה שנים ביחידה. הגיע בעמוד ענן ונדלק. "סוללה זו פלוגה", הוא מסביר. "אני מפקד אחת כזו. בתוך הפלוגה הזו יש לי משגרים. הם תופסים מרחב מסוים, מרחב X נגיד. בתוך המרחב X יש מספר משגרים שפרוסים ויש את המנ"י, מרכז ניהול יירוט, שהוא אחראי ליירט כל עצם זר עוין שנכנס למרחב בעזרת המשגרים. שם יושב צוות גדול של מפקדים, טכנאים ולוחמים ומשם מתנהלים היירוטים".
כמה אנשים יש בצוות?
"חמישה אנשים בפנים, אבל בחוץ יש עוד 150 אנשים איש שדואגים לפעול ולהחליף את המערכת, להחליף טילים, לתקן אותה".
איך בעצם נראה יירוט?
"דרך המנ"י רואים שיגור של מטרה. אנחנו מתחילים לעשות מספר פעולות כדי להתחיל בתהליך היירוט. אלה לא פעולות אוטומטיות, אלא פעולות אנושיות של הלוחמים. הצוות שיושב במנ"י צריך להפעיל את שיקול הדעת שלו האם זאת מטרת אמת או שווא. כמה טילים לשלוח ליירוט, באיזה תהליך ליירט. כמובן שכיפת ברזל לא מיירטת רק טילים אלא גם כלי טיס. כשאני רואה עצם זר באוויר אני מתחיל לחקור אותו. אם הוא קרוב אז יש לך ממש כמה שניות לקבל החלטה".
בסופו של דבר נגיד נורה טיל ויש שבע שניות להחליט. מי מחליט ליירט אותו?
"החייל המיירט. יש ללוחמים האלה בני ה־19 אחריות כמו שיש למג"ד בחי"ר".
מה לגבי הטענה שאתם לא באמת לוחמים אלא משחקים באיזה משחק מחשב אחד גדול?
"כמות האיומים שאני חוויתי לא משתווה לדעתי לשום תפקיד אחר בצבא. אנחנו נמצאים בקו האש, בקו הסיכון. משגרים עלינו טילים. אנחנו היחידה עם הפעילות המבצעית הגבוהה ביותר בשלוש-ארבע שנים האחרונות".
באחת המשמרות, הוא מספר, חיילת מעוטף עזה, תושבת קיבוץ עלומים, יירטה טיל שהיה יכול לפגוע בבית שלה. "היא ישבה במנ"י ופתאום טס טיל לעבר אזור העוטף. ראינו איך הטיל טס ממש לאזור הבית שלה בקיבוץ. היא ידעה שעכשיו התפעול שלה את הסיטואציה ישפיע על גורלות של שכנים שלה ואולי אפילו של המשפחה שלה. לראות את התפעול שלה ואת התחושה לאחר היירוט, כשאתה מבין על מה הגנת, כמה ואת מי הצלת זו תחושה מאוד מספקת ומרגשת".
לא תמיד יש יירוט מוצלח. היה לך פספוס שגרם בסוף לפגיעה במישהו?
"יש אזרחים שיוצאים החוצה לצלם את היירוטים וזה מסוכן מאוד כי לפעמים יש פספוסים ואין הגנה של מאה אחוז. פספוס שלי? היה. והייתה תחושה של החמצה. לקחתי את הצוות שלי ונסענו יחד לראות יחד איפה הטיל נפל. ככה אני מסביר לחיילים וגם לי שעל כל מאות או אלפי יירוטים שאנחנו עושים, תראו מה היה קורה אם לא היינו מצליחים. אתה ממש מבין דרך זה את החשיבות של העבודה שלך".
מסלול ההכשרה ביחידה אורך ארבעה חודשים ומשותף לחיילים ולחיילות. לא מעט זוגות שנולדו בין הסוללות, גם לא מעט אקשן לא מחייב, אם להאמין לסיפורי חיילים לשעבר. אבל מעבר לזה, כיפת ברזל, מתברר, היא אחד המקומות היותר פמיניסטים בצה"ל, ארגון שעדיין מאמין בלוחמים עם שיער על החזה וסכין בין השיניים. ביחידה משרתות גם נשים בדרגת סא"ל, "ואין שום הבדל בין המינים", מצהיר רס"ן דביר. "מספר הנשים כיום עבר את מספר הגברים המשרתים בהגנה אווירית. זה בערך 60 אחוז נשים ו־40 אחוז גברים. לפני שנתיים־שלוש זה לא היה ככה".
מקצועית, מי יותר טוב?
"תכלס, הנשים. באמת-באמת הנשים הרבה יותר איכותיות, בתפקוד, בביצועים, ברוגע. לגמרי. כשאישה יושבת במנ"י זה כמו מישהי שמנהלת משפחה. שקולה, רגועה, מפוקסת. יש להן יותר קור רוח".
והגברים?
"גם. אבל טיפה פחות".
"במערך שלנו אנחנו לדעתי עם הכי הרבה לוחמים ולוחמות בצורה שוויונית", אומרת נעם, מפקדת סוללה בכיפת ברזל. התפקיד שלה מקביל למעשה למ"פ של פלוגת חי"ר. את היירוט הראשון שלה היא עשתה כשהייתה סגנית מפקד סוללה.
"זה היה במבצע 'גן סגור'", היא נזכרת, "זאת הייתה יממת לחימה לפני שנתיים. אני יושבת בצוות מנ"י יחד עם מיירט וטכנאי שאנחנו מוכנים ודרוכים לאירוע שיגיע. קיבלנו התראות לפני כן. ברגע אחד, שנייה אחת, הופיעה לי מטרה מול העיניים. כצוות מנ"י החלטנו ליירט את המטרה. היו לנו כמה שניות בודדות להחליט האם ליירט את המטרה או לא. יירטנו אותה בהצלחה. הייתה תחושה של גאווה, ניצחון ויחד. אחרי זה היו לי מספר מטרות שיורטו בהצלחה. הייתה יממת קרב מאתגרת מאוד".
היה אירוע של זליגה? פספוס?
"לי אישית לא, אבל ההגנה היא לא הרמטית. לפעמים יש אירועים ותקלות כי אנחנו בסך הכל בני אדם ולא הכל מושלם. יודעים לתחקר מהר מאוד את האירוע ולהמשיך קדימה".
חלק מהאינטנסיביות ביחידה מייצר גם שחיקה נפשית לא פשוטה. "להיות לוחם זה לפעמים להרגיש שחוק, כן", מודה סמ"ר רותם, מיירטת מגדוד 947. "אתה לא יודע מה יכול לקרות. להיות חייל בכיפת ברזל זה מורכב וקשה מבחינה מנטלית. אבל יש ממש תחושה של משפחה. כשאתה יושב במנ"י אתה מבין שיש לך אחריות גדולה על הכתפיים. אתה אחראי על כמות מטורפת של בני אדם. הרבה פעמים אנחנו מקבלים התראות שעלול לקרות משהו ובסוף לא קורה כלום. אתה יושב בציפייה שעות ארוכות ולא קורה כלום. כלום. זאת תחושה של חוסר וודאות שקשה להיות איתה. היא גם שוחקת".
יש יירוט מסוים שלא תשכחי?
"ביום שהיה את ההסכם עם איחוד האמירויות ישבתי עם המפקד שלי במשמרת מבצעית, במהלכה נורו שתי מטרות למרחב שלנו. אחת לאשקלון ואחת לאזור הבית שלי לאשדוד. הצלחנו ליירט מטרה לאשקלון ומטרה אחת נפלה באשדוד. זה לא היה באשמתנו, אבל נפלה באשדוד. באירוע עצמו אתה פועל כמו תוכי ולא חושב מה אתה בדיוק עושה. הכל חייב להיות תוך שניות. מטרה אחת יורטה מעל אשקלון שאני יירטתי אותה ומטרה אחת זלגה. היא נפלה ליד קניון באשדוד והיו נפגעים. הייתי נורא בלחץ. לא ידעו איך אני אגיב. המפקד שלי לא רצה שאדע. כשסיפרו לי למה היה פספוס אז היה בכי. ובעיקר: איזה באסה. אני מבינה שלא הכל בשליטתנו ויש את המגבלות שלנו ושל המערכת. מצד שני, כשיש יירוט מוצלח זו הרגשה מטורפת".
סא"ל יהונתן, מג"ד 947, הגיע לכיפת ברזל אחרי שירות בנ"מ, אליו התגייס עוד לפני שהכיפה פותחה. בדרך הוא עבר גם במערכת פטריוט, ובחצי השנה האחרונה הוא מפקד על גדוד במערך כיפת ברזל. "זאת אמנם מערכת טכנית אבל אדם מתפעל אותה", הוא אומר, ומנסה להסביר מה קורה שם, בשניות הקריטיות: "בסוף אנחנו רואים רקטה שמגיעה אלינו מכיוון הרצועה. אתה מכיר את האיום ויודע מהניסיון שלך שהרקטה מבצעת מעוף מוזר והיא לא תלך לשטח פתוח. בנקודות האלה יש מפקד בשטח שמקבל את ההחלטות במנ"י. על הדקויות האלה הוא צריך להכריע אם זה ייפול בשטח פתוח או מגורים".
יש מי שאומר שהחיילים בכיפת ברזל הם לא באמת לוחמים.
"לוחם זה מי שיודע לעמוד מול איום, להגיב בזמן מאוד קצר, לקחת החלטות קשות בזמן קצר בשטח. אני לא מזלזל בשום לוחם בצה"ל. יש לוחם חוד שנועד לעמוד מול אויב ולחדור לשטח אויב ויש לוחם אחר שהוא על פי המדרג שאנחנו מכירים. לכן אני אומר לך שאתה צריך לראות בעיניים שזו לא מכונה מפעילה את זה. זה בן אדם שיודע לעבור בשניות מאפס למאה".
שיגורים של כיפת ברזל
שיגור קאסם זה כסף קטן, טיל יירוט זה עשרות אלפי דולרים. הכסף משחק תפקיד?
"לא. אני מפקד גדוד מבצעי ואני לא מכניס שום כלכלה כזו או אחרת להחלטות שלי. תפקידי הוא להגן על החיים והנכסים של המדינה. זאת המשימה שלי ואני אעבוד בה ללא שום שיקול כלכלי. אין ערך לחיי אדם".
"הכיפה של היום ממש לא דומה לזו שלפני עשור, למעט צורתה החיצונית", אומר תא"ל (מיל') פיני יונגמן, סמנכ"ל בכיר וראש חטיבת מערכות הגנה אווירית ברפאל. "בחודשים האחרונים סיימנו סדרת ניסויים מורכבת נוספת שבה מתחנו את היכולות של המערכת עוד קצת למעלה. בחנו מספר תרחישים המדמים איומים עתידיים שעימם המערכת עשויה להתמודד בזמן עימות ביבשה ובים כדוגמת טילי שיוט, וכמו כן יירוט בו־זמנית של מגוון איומים כמו כטב"מים ומטחי טילים ורקטות ועוד תרחישים עמוסים ומורכבים שאני יכול לומר בגאווה שהמערכת תתמודד איתם בצורה טובה מאוד".
עבור גדי ירקוני, חבר קיבוץ נירים ראש המועצה האזורית אשכול, כיפת ברזל היא ברכה אבל גם פצע. את האזור שתחת סמכותו היא שיפרה פלאים, אבל לו אישית היא לא הועילה. בצוק איתן הוא נפצע באורח קשה מאוד, איבד את רגליו. שני חבריו שהיו לצידו, זאב עציון ושחר מלמד, נהרגו במקום. הם נפגעו מפצמ"ר שאז כיפת ברזל עוד לא ידעה – בניגוד להיום – לתת לו מענה.
"כיפת ברזל היא נשק שובר שוויון", הוא אומר השבוע. "אני חושב שכיפת ברזל זה הדבר שאז בצוק איתן גרם לזה שהעזתיים יירו הרבה מאוד פצמ"רים על יישובי עוטף עזה שקרובים לגדר, בדיוק כמו האירוע שבו אני נפצעתי, שקרה שעה לפני הפסקת האש האחרונה בצוק איתן. אחרי שהאויב הבין שבעצם על כל טיל ארוך טווח שיורים לכיוון ת"א, ב"ש או אשדוד, אשקלון ואפילו חיפה בעצם כיפת ברזל מצליחה ליירט אותו, הם ירו מעט מאוד טילים ארוכי טווח ועברו לירות פצמ"רים ליישובים צמודי גדר".
בינתיים המערכת שוכללה, ובעוטף עזה ובשדרות נהנים מסוג של אביב מתמשך. רק במועצה שלו, אשכול, גדל מספר התושבים בכמה אלפים – נתון שהוא מייחס לשקט היחסי באזור. "תשאל היום תושבים באזור מה הכי מפריע להם הם יגידו לך שהבעיות הבטיחותיות בכביש 232, שיש בו הרבה תאונות. לא הנושא הביטחוני. לפני עשור זה היה הביטחון: הרקטות, המנהרות, הפצמ"רים. כל יום הייתה פה אזעקה. היינו אומרים לילדים "לכו שחקו כדורגל במגרש" והדבר הראשון שהם היו הולכים לחפש זה איפה יש מקום להסתתר אם יהיה צבע אדום".
ואתה שילמת מחיר אישי בקרב הזה.
"שני חבר'ה נהרגו ממש לצידי, זאביק עציון ושחר מלמד. זאת הטרגדיה, לא אני. אני ממשיך לחיות ולנצל כל רגע. יש לנו פה כיום 99 אחוז גן עדן ואחוז אחד של גיהינום. אבל כשהוא מתפרץ פה - זה 100 אחוז גיהינום".
