בוקר אחד, בהכנות לעוד מבצע של הצוות שלה באגף 'קשת' של המוסד, הודיעו לדנה שהפעם יצמידו לה לוחם פנסיונר של הארגון, נחמיה מאירי שמו. היעד: מתקן מוצרי אלקטרוניקה גדול מאוד ושמור מאוד במדינה גדולה, שמאחסן רכיבים לתוכנית הגרעין האיראנית. התוכנית הייתה שדנה והצוות שלה ייכנסו בשעת לילה, כשהמקום לא פעיל, יבדקו מה מצבם של אותם רכיבים רגישים, וייתכן שאף יחבלו בהם או ישמידו אותם.
השיטה: דנה ומאירי, שאימצו זהויות רלוונטיות, ייסעו במכונית, ובכניסה למתקן יקרה משהו שיחייב עזרה מיידית: תקלה ברכב, קושי בניווט, צורך חריף בשירותים’ או אפילו התקף לב קל של מאירי הקשיש. דנה, אובדת עצות, תיגש לשומרים בכניסה ותבקש מהם סיוע, כזה שיחייב אותם לתת לה להיכנס פנימה. תוך כדי, היא תבחן ותשנן את מערכות האזעקה והמצלמות שתראה, בתקווה שזה יספק לה ולשאר הצוות די מידע שיאפשר להם אחר כך, בלילה, להתגבר על המערכות הללו ולחדור פנימה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
דנה התרגשה לעבוד עם נחמיה מאירי, שנחשב "אחת מהאגדות שכולנו הכרנו". הוא שרד את השואה בפולין כשהיה ילד רק בזכות תושייה מדהימה, ובבגרותו בישראל נקלט במוסד. הוא הפך למפקד שטח בולט ואחד מחברי 'כידון', חוליית המחסלים של הארגון. מאחורי חלק גדול מההתנקשויות שישראל ביצעה בעקבות טבח הספורטאים במינכן היו האקדח והאצבע של מאירי. גם כשפרש והפך לקצין הביטחון של 'ידיעות אחרונות', המשיך לצאת בהתנדבות למשימות לחו"ל כאיש מילואים במוסד.
מאירי, דנה ושאר הצוות שלהם יצאו באותו שבוע בטיסות נפרדות ליעד כדי לטשטש כל קשר בין חברי החוליה. "צריך לזכור שבימים ההם המערכות הביומטריות היו רק בתחילת דרכן, אם בכלל", מבהירה דנה, "והיה הרבה יותר קל להתנייד בחופשיות". המשימה הוכתרה בהצלחה. הכניסה לבוטקה של השומרים באותו מתקן ייצרה מספיק מודיעין שאיפשר לצוות להיכנס פנימה מאוחר באותו לילה ולאתר את המשלוחים. כמה ימים מאוחר יותר נכנס צוות אחר וניטרל אותם.
דנה ומאירי, מתוקף הזהות הבדויה שלהם, נרשמו לאותו מלון ולאותו חדר. "בהתחלה כשישנים עם מישהו שאמור להיות קרוב משפחה או בן זוג כחלק מהכיסוי זה קצת מביך", היא מספרת, "אבל מהר מאוד אתה מבין שכל מה שאתה צריך להיות מרוכז בו הוא המשימה. השאר לא מעניין".
אבל למוח ולנפש האדם, גם אם הם לוחמים רבי־שנים במוסד, יש דרכים משלהם לתעל את המתח וההתרגשות. "אמרנו לילה טוב והלכנו לישון, מחכים לטיסה של מחר בבוקר לישראל", דנה נזכרת. אלא שבאמצע הלילה דנה התעוררה לקול צעקות רמות. כשפקחה את עיניה ראתה את מאירי ניצב ליד מיטתה בפוזה מאיימת וצורח עליה בפולנית. "לא היינו חמושים, אחרת הוא בטח גם היה שולף את האקדח", היא נזכרת.
"לקח לי כמה שניות להתאפס על איפה אני ואז להבין מה קורה בכלל", היא ממשיכה. "מתברר שאני, שוב, דיברתי בלילה מתוך שינה בקול רם בגרמנית. נחמיה, מתוך שינה, שמע את הקולות, וזה עשה לו פלשבק למחנה ההשמדה והכל התעורר אצלו בבת־אחת. לקח לי זמן ארוך להרגיע אותו. סיימתי את הלילה מלאת רגשות אשם, למרות שאני יודעת כמובן שלא עשיתי שום דבר בכוונה, שבגללי הוא חזר לטראומה הנוראה הזו".
בדרך כלל פותחים כתבה בסיפור הכי מעניין ששמענו מהמרואיין. אבל במקרה של דנה הבחירה בסיפור הכי מעניין היא בלתי אפשרית. האירוע הזה, שכל פרט בו לכשעצמו הוא תשתית לסרט או לסדרת מתח, הוא רק אחד ממאות סיפורים מסמרי שיער והזויים שהרכיבו את חייה של דנה במשך 14 השנים שבהן שירתה כלוחמת וכמפקדת שטח ב’קשת’, אחד מאגפי המבצעים המיוחדים במוסד.
זו הפעם הראשונה שהיא נחשפת. למעשה, זו הפעם הראשונה שאדם ששימש בתפקידים שלה בעשורים האחרונים והשתתף בחלק מהמבצעים הבולטים נגד איראן מדבר עליהם וחושף, במגבלות הצנזורה כמובן, טפח מהם לציבור. בשנתיים האחרונות דנה ואני קיימנו סדרה ארוכה של שיחות שקשה מאוד אפילו להתחיל לסכם אותן בכתבה אחת. כי בכל הקשור בדנה, שלא כמו בדרך כלל אצל לשעברים בארגון, אין המדובר רק במה שהיא עשתה במוסד, אלא במסלול המרתק לא פחות שבחרה אחר כך.
ב־2006 החליטה לפרוש סופית מהארגון. מאיר דגן, ראש המוסד, הציע לה תפקיד וקידום, ועמיתיה באגף קשת ניסו לשכנע אותה להישאר. "להרבה אנשים קשה לעזוב כי הם אוהבים את ההילה ואת הדרגה ואת הטייטל של מנהל או מפקד במוסד. עם זה לא הייתה לי שום בעיה", היא אומרת, "אבל לכל מי שעוזב תפקיד מהסוג הזה נותרת גם ריקנות גדולה, כי יש מעט דברים שיכולים להשתוות או בכלל לתת פייט לכאלה התנסויות. במסגרת העבודה הלכתי לעשות תואר שני בארצות־הברית בניהול עסקים, אבל במקום להתמקד בתואר או לטעום קצת מהחיים הטובים הייתי יושבת במלונות שם וכל מה שעבר לי בראש זה לתכנן מבצע על המלון הזה - איך לפרוץ לכאן או לצלם שם. לא יכולתי לתת לעצמי רגע להירגע וליהנות.
"וחלק מהמנהלים במשרד (הכינוי של המוסד בפי עובדיו – ר"ב) יודעים את זה ומנצלים את זה כדי לשכנע אותך להישאר. אחד הדברים שכל הזמן אמרו לי אחרי שהודעתי שאני עוזבת הוא 'מה תעשי בחוץ?', וזה ניקר בי. אמנם היו לי כבר תארים אקדמיים, ובתכנון גם דוקטורט על מחבלות מתאבדות, אבל בהחלט הוטרדתי מהאמירות הללו. זה להגיד לאדם שאתה מתאים רק לחיים במשרד, שאין לך מה לעשות בחוץ. אני חושבת שהאמת הפוכה. המשרד יודע לאסוף את האנשים הכי מיוחדים, הכי מקוריים, הכי אמיצים, הכי מטורפים, וגם, להודות על האמת, עם הכי הרבה מורכבות אישית, וללמד אותם לעשות משהו מיוחד. אבל הבסיס חייב להיות אצלם".
ובסוף הצלחת להיגמל מההתמכרות למבצעים?
"בהחלט. היה לי מזל, כי העיסוק שלי היום באמנות לא רק כולל אלמנטים רבים מאוד מהעבודה בעולם הביון ובניית פסיפס המודיעין, אלא שהוא לא פחות מרגש ומרתק, וכדי לעשות אותו צריך להיות לא פחות משוגע".
ואכן, נראה שהמטרות התחלפו וליריבים יש שם אחר. דנה עברה לעולם הסחר באמנות, עולם שיש בו הכל – אינטריגות בינלאומיות, יצרים ותככים, אוליגרכים ואנשי משמרות המהפכה החולשים על אחד מהאוספים הגדולים בעולם, טכנולוגיות משוכללות לזיופים ולגילוי זיופים, ומעל כל אלה - הרבה אגו והרבה מאוד כסף.
בשורה התחתונה, דנה טוענת, המלך הוא עירום, הוא יודע שהוא עירום, ויש לו סיבה טובה מאוד ללכת ככה. במקרה זה המלך הוא בתי המכירות הפומביות לאמנות הגדולים בעולם, הסוחרים המרכזיים, וחלק מהמומחים הוותיקים. כל אלה, לפי דנה, עושים מאמץ מכוון ומודע שלא לאמץ נהלים ואמות מידה אחידים, ברורים ושקופים להכרזה על יצירת אמנות כאמיתית ולא מזויפת. "הם עושים את זה כדי למנוע מיצירות שנחשבו אבודות זמן ארוך והופיעו מחדש, ושהיום ערכן עשוי להגיע לעשרות מיליוני דולרים, להיכנס למחזור כדי לשמר אצלם את המונופול על השוק, ולשמור על הערך של היצירות הקיימות בו", היא מסבירה.
דנה, בעזרת צוות מומחים בינלאומי שאספה סביבה, מנסה בשנים האחרונות להקים מערך נפרד מהרשת הבינלאומית המוכרת לסחר ביצירות אמנות, מערך שיאמץ שיטות טכנולוגיות מתקדמות, לרבות השוואת דנ"א, ויאפשר הכרה באותן יצירות אבודות.
וזה לא שהיא התרחקה לחלוטין מעולמות הריגול. ב־2016 שכרה חברת המודיעין הישראלית 'סיי־גרופ' (Psy–Group) את שירותיה של דנה עבור לקוח חשוב במיוחד. האוליגרך הרוסי דמיטרי ריבולובלב, מקורבו של פוטין, באמצעות איש האבטחה והביון וולטר סוריאנו, ביקש לערוך איסוף מידע מקיף במסגרת תביעה שניהל נגד סוחר אמנות, שלטענת ריבולובלב מכר לו אוסף אמנות במיליארד דולר מעל ערכו בשוק. "עשינו עבורו עבודה אדירה, כולל בדיקה משמעותית של היצירות והרקע שלהן, שאת מסקנותיה מסרנו לו בפגישות בלונדון", אומרת דנה. המסקנות של סיי־גרופ היו כי בלי קשר לשאלת ההונאה, אם הייתה, הרי שיש באוסף גם יצירות מקוריות ששוות הון וייתכן שערכן עוד יעלה משמעותית בעתיד.
שנתיים מאוחר יותר עוכבו מנהלי חברת סיי־גרופ לחקירה בחשד שסייעו באופן בלתי חוקי לקמפיין של טראמפ. חוקרי האף־בי־איי שבדקו את החשדות למעורבות רוסית לטובת טראמפ עלו על הקשר בין סיי־גרופ לאותו אוליגרך רוסי – שבמקרה גם עמד עם טראמפ בקשרים עסקיים הדוקים בעבר – וחשבו שיש להם פיצוח. הם טעו, ובסופו של דבר נפסקו כל ההליכים הנוגעים לחברה הישראלית, אבל ההערכה של דנה לגבי האוסף דווקא התבררה כמדויקת.
באחד מהסיפורים הסוערים ביותר שהרעידו את עולם האמנות בשנים האחרונות, היצירה 'סלבטור מונדי' ('מושיע העולם') נרכשה בידי כמה סוחרי אמנות ב־2005 תמורת 10,000 דולר. הדעה המקובלת הייתה שמדובר בפריט נחות שאולי צויר בידי אחד מממשיכי דרכו של לאונרדו דה וינצ'י, אבל הוכר כציור של המאסטרו עצמו בתהליך מואץ, בעקבות מעורבות של גורמים בעלי השפעה. במכירה פומבית בניו־יורק ב־2017 היא נרכשה בידי אלמוני עבור 450.3 מיליון דולר - כמעט פי ארבעה ממה שריבולובלב שילם עבורה ארבע שנים קודם לכן - והפכה לציור היקר בעולם. מאוחר יותר התברר כי הרוכש הוא יורש העצר הסעודי מוחמד בן־סלמאן, והעסקה כולה נתפסת כמהלך שהאמנות היא רק רכיב קטן בו מתוך שורת מניעים ופרשיות.
דנה, שמסיבות שונות תופיע כאן רק בחלק מפרטי זהותה וההיסטוריה שלה, גדלה בארץ דוברת גרמנית להורים עם קשר חזק לישראל. "ההורים שלנו לא דיברו איתנו על העבר", היא אומרת, "אולי כי ביקשו להגן עלינו".
זו התבררה כמשימה קשה במיוחד, ומה שההורים ביקשו להגן מפניו התדפק מהר מאוד על דלתה. "ההורים התעקשו שנלך לבתי ספר כלליים, לא יהודיים, כדי שנהיה חלק מהחברה", היא אומרת. "לא אשכח את הרגע הזה בהפסקה אחת, שהמורה הורתה לי ללכת למשרד המנהל, 'כי קרה איזה מקרה חריג'. כשניסיתי להבין מה קרה היא אמרה ש'זה נושא בעייתי שתצטרכי להתמודד איתו כל החיים'. אני זוכרת שהבטתי בה, שהייתה לי בדיוק סוכרייה בפה, ושהיא כמעט נתקעה לי בגרון, שממש לא יכולתי לנשום. ניסיתי להבין איזו בעיה יכולה להיות לי שתלווה אותי תמיד. לא העליתי על דעתי שזה יכול להיות קשור למוצא שלי. המנהל אמר לי ש־12 בנים טענו שרבתי איתם ושקראתי להם 'נאצים'. לא ידעתי מה יותר מביש - שהם המציאו עליי עלילה, או שלא ידעתי מה זו המילה הזאת נאצים".
את הידע על מלחמת העולם השנייה דנה השלימה מהר מאוד, ובעקבותיו גם הפכה לפעילה בתנועת הנוער היהודית. עם גילויי האנטישמיות הבוטים מצד החברה הלא־יהודית היה קצת יותר קשה להתמודד. "היו כותבים לי על השולחן Jesus murder, ואחר כך כשפרצה האינתיפאדה שאני רוצחת פלסטינים. אפשר לבקר את ישראל, זה לגיטימי לגמרי, אבל מהר מאוד הבנתי שהגבול בין ביקורת כזו לשנאת יהודים הוא מאוד־מאוד דק. כשניסיתי להעלות את נושא השואה בין התלמידים האחרים רובם טענו כי מדובר בקונספירציה".
האירועים האלה ושכמותם עיצבו את דמותה של דנה ואת המשך דרכה. בגיל 15 הגיעה לארץ למחנה של הגדנ"ע ובעקבותיו החליטה להתגייס לצה"ל. ההורים דווקא רצו אותה קרוב אליהם, חשבו שיש לה כישרון מולד לארכיטקטורה, אבל דנה התעקשה. היא הגיעה לישראל כחיילת בודדה והתגייסה לקורס מדריכות טנקים. זמן קצר לאחר מכן הגיעה בקשה מיחידה מסווגת למשוך אותה אליה. בשריון סירבו בתוקף. "הבנתי עד כמה אותה יחידה חשובה כשהרמטכ"ל אהוד ברק שלח הוראה כתובה למפקדי הקורס להפסיק לבלבל את המוח ולהעביר אותי לשם לאלתר", היא מספרת.
דנה התגייסה לתפקיד שההכשרה בו ארוכה וקשה מאוד. "ספורט או אתגרים פיזיים אף פעם לא היו החלק החזק שלי. ובבת־אחת, עם כל הגינונים האירופיים, הוטלתי לתוך הדבר הזה, בלי להכיר אף אחד, כולנו מבודדים מהעולם, ולא יודעים בכלל מה המטרה של כל זה. בלילה הראשון ניגשה אליי חיילת אחרת, חמודה מאוד, ואמרה שהיא רוצה לגלות לי סוד ואז לחשה שהיא 'גלגול נשמתה של חנה סנש'. היה לי ברור שמשהו לא סגור אצלה עד הסוף. אמרתי לעצמי: את הולכת לישון עם אנשים שאת לא מכירה, שלפחות אחת חושבת שהיא תחיית המתים של לוחמת מיתולוגית, ושצריך לעשות הרבה מאוד ספורט, שזה הדבר שאני הכי שונאת בעולם. התחלה טובה. אבל החלטתי לתת לזה צ'אנס".
ההכשרות כללו אינספור משימות ייעודיות למטרת היחידה, כולן מלוות על ידי אנשי מקצוע בוחני כליות ולב, כשכל פרט בחיים של דנה והחברים שלה חשוף בפניהם. "האימונים בחוץ היו לא פשוטים. אני מעולם לא הייתי בטיול שהוא לא במלונות חמישה כוכבים, ופה – שירותים שהם חור וסיד, מקלחות מדי פעם ורק במים קרים, לחץ נפשי ועונשים. פעם הענישו אותי במניעת שינה לימים ארוכים. וזה מחרפן לגמרי, עינוי של ממש. פעם אחרת הכריחו אותי לאכול לחם שכולו כבר עבש".
בשלב מסוים הגיע המפגש בין הדעתנות של דנה לקשיחות של מפקדי הקורס לפיצוץ. "בניווט בשטח החלטתי, למרות ההוראות, שאין מצב שאני לא אוכל כמה ימים ונכנסתי למאהל של בדואים ליד ערד וגנבתי מהם אבטיחים. וגם חשבתי שהם צריכים היו ללמד אותנו איך לפרוץ כדי שנוכל לאכול. אין שום סיבה שנגיע לבית חולים. ותוך כדי המפקדים גם מפקחים עלינו מהמסוקים, והיה נראה לי שאחד המפקדים מפקח עלינו קצת קרוב מדי וזה נורא הכעיס אותי. ובסוף הוא סופית עלה לי על העצבים ולקחתי את הקשר והתחלתי לקלל אותו. לצערי לא ידעתי קללות רציניות בעברית, חוץ מבן זונה, אז כל השאר היה בגרמנית".
נאום הקללות הזה בקשר נשמע היטב גם אצל אחרים וסיים את הקורס עבור דנה. "ביקשו ממני לרשום את הקללות בגרמנית. אז אמרו לתרגם אותן לעברית. תירגמתי אותן בשמחה. לא הצטערתי על אף אחת. וזהו. העיפו אותי והוסיפו ביובש, 'את יכולה לחזור להורים לאירופה', שזה היה הכי מעליב מבחינתי, הרי יש לי עוד חצי שנה צבא. והם אמרו שזה בסדר, שאין צורך, שהם יכולים לקצר לי את השירות".
למרות העלבון דנה המשיכה בצבא ועם סיום השירות הוזמנה למבדקים למוסד. "ניסיתי למצוא דרכים מקוריות לבצע את התרגילים שהטילו עלינו. שלחו אותנו להרכיב מתקן האזנה בתוך אחד ממכשירי הטלפון הפנימיים שנמצאים תמיד בכל לובי של מלון. הם מנסים לראות איך המועמד מסתדר עם הלחץ. חלק מזיעים, חלק רועדים, זה לא פשוט להתמודד עם כזו סיטואציה. אני פירקתי את הטלפון במהירות ורק שמתי את החלק החדש במקום שלו. אחר כך פניתי לאחד מהפקידים בקבלה והתלוננתי שאחד מהטלפונים מתפרק. הוא הגיע לעזור לי ובעצמו ביצע את רוב העבודה, הוא הרכיב לי את זה בחזרה עם החלק שאנחנו רצינו". היכולת לרתום גורם מקומי שהוא מעל לכל חשד לטובת המשימה היא אחת מהטכניקות שדנה ניסתה אחר כך להעצים בתוך היחידה.
דנה התקבלה לקורס וקיבלה דירה שהמוסד שכר עבורה ברמת־גן. בהסעה ליום הראשון היא שמעה שמודיעים בחגיגיות על הקמת תחנת רדיו חדשה בשם גלגלצ. זה היה ב־31 באוקטובר 1993. היא נכנסה למתקן האימונים החשאי של קשת, מתקן שישנה את חייה.
אגף קשת אחראי על רוב הפעולות שהמוסד מבצע בכל המדינות שאינן מדינות האויב (חלק ממדינות ערב ואיראן). האגף הזה, שמאז שינה את שמו, עובד בצוותים (בניגוד לפעילות במדינות אויב, שם בגלל הסיכון הפעילות היא של בודדים). הצוותים האלה הם אושן 11 בגרסה ישראלית – פריצות, מעקבים, האזנות, צילומים, חדירות למתקנים מסווגים, העברת חומרים ומטענים רגישים. זהו גם האגף הפעיל ביותר במוסד, שיכול לבצע במקביל כמה מבצעים ופעמים רבות פועל בכמה זירות בעולם בכל שבוע. הרוב הגדול של מבצעי קשת נותרים חסויים לעולמים. כל הרעיון הוא להיכנס ולצאת בלי שאיש שם לב.
דנה אומרת כי השירות הצבאי וההשתלבות המיידית גב אל גב במוסד היו הסיבה שהחליטה "שאני פה פור גוד. שאין סיכוי שאני חוזרת לאירופה, שזו המדינה שלי. לא הייתה לי בעיה עם הסודיות. היה לי נוח לחיות עם לא לשתף, כי אני כזאת, אוהבת לשמור את העולם שלי לעצמי. התחלנו 12, סיימנו שמונה. אלה אנשים שיהיו החברים הכי קרובים אליי תמיד. אדם זר לא יבין זאת".
את הקורס הזה דנה כבר סיימה בהצטיינות. המשימה הראשונה שלה, מה שבעולמות המוסד נחשב להכי קל שיש, הייתה לפרוץ את אחת מהתיבות בבית הדואר המרכזי של עיר באירופה. הכל התנהל לפי התוכנית. דנה פרצה את התיבה בזמן שלוחמת אחרת סוככה עליה בגופה כך שכל מה שראו מהצד הוא שתי בחורות צעירות משוחחות לתומן, הוציאה את התוכן משם, פתחה את הפריט הרגיש שאותו חיפשו, צילמה את התוכן, סגרה את הכל בלי להשאיר סימן, והחזירה לתיבה. "בפעם הראשונה הלב באמת מחסיר פעימה", היא נזכרת. "עם הזמן זה כמובן הופך להיות קל. מנגד, צריך לשים לב לא לבלבל אי־התרגשות עם שאננות או חוסר תשומת לב".
באירוע אחר, במתקן סופר־מאובטח, לא הצליחו הלוחמים להיכנס לתוך אחד מהמתחמים השמורים עד שלאחד מהמפקדים עלה רעיון: המפעל נמצא ליד נהר, הוא אמר. "אחד הלוחמים ואני נהיה צפרים שהגיעו לשם לצורך מחקר, ובטעות נפלו למים הקפואים וכעת הם מבקשים להיכנס לרגע פנימה כדי להחליף בגדים ולהתייבש".
דנה ידעה מיד שזה לא יעבוד. "אני, שהכרתי קצת את האוכלוסייה שם באזור, אמרתי להם שאין שום סיכוי שהם ייתנו לנו להיכנס, שהם קרי לב ושאפילו אנשים שקופאים למוות בחוץ לא יזיזו להם. דעתי נדחתה והתחלנו להתאמן באיזה מקום בתל־אביב – כמה זמן וכמה דליים צריך להכין כדי שהלוחם השני ירטיב אותי לגמרי. בסוף השומר עשה את הסיבוב שלו קצת מוקדם יותר והפתיע אותנו. מהתצפית הודיעו לנו שהוא מגיע ולא היה ללוחם השני מספיק זמן, אז הוא באמת דחף אותי למים והוציא אותי משם, רטובה לגמרי, קפואה לגמרי ובוכה מרוב סבל. הלכתי לשומר והתחננתי בפניו שייתן לי רגע להיכנס פנימה להתייבש ולהתחמם. כמו שציפיתי, הוא לא הסכים. המסקנה שלי מהאירוע הייתה שאני לא יוצאת יותר למבצע שאני לא מאמינה בסיכויי ההצלחה שלו".
אז מה עשיתם?
"אני לא יכולה להיכנס לפרטים, אבל בסופו של דבר מצאנו דרך שבה השומרים הזמינו אותי בשמחה להיכנס פנימה ולסייר במתקן במשך שלוש שעות. זה איפשר לי לאגור מספיק נתונים כדי שנוכל לפרוץ לשם בלילה".
החיים של לוחמת כוללים אינספור נסיעות לחו"ל, לא פחות משלוש־ארבע בחודש, ולפעמים נסיעה למבצע מתחברת לנסיעה למבצע. כל נוהלי החיים משתנים. "אף פעם לא לקחתי נעלי עקב לנסיעה, ולכל הנעליים האחרות הוספתי סוליה מגומי, כי אין לדעת לאן תצטרך לצעוד בלי שישמעו אותך כלל. אהבתי את הכפילות: התיק של דנה של החיים הרגילים, שהוא מבולגן, אם בכלל ארוז מראש, ואי אפשר למצוא בו שום דבר; והתיק של דנה מהמשרד - שהוא תמיד מוכן ותמיד מסודר והכל במקום".
מה כולל התיק של דנה מהמשרד?
"קודם כל יש בו המון כיסים. השתמשתי בתיק מסוים, ולוחמים רבים אימצו את זה והוא מכונה במשרד עד היום 'תיק דנה'. בתיק יש את כל מה שצריך, אבל לא בהגזמה, וכל מה שיש בו, כולל מוצרי הקוסמטיקה והחוט הדנטלי, תמיד נרכש בחו"ל. באופן כללי, כשאתה יוצא למשימה, אתה צריך להיראות ולהיות לבוש, מטופח, מגולח אם זה גבר, ומריח טיפ־טיפה יותר טוב מהסביבה שלך. אתה לא יכול להרשות לעצמך להיראות לא מכובד. אז כן, היו מקרים שהייתי הולכת עם טרנינג, כי לא הייתה לי ברירה, אבל אז אתה צריך לבחור טרנינג שווה, אתה לא הולך עם טרנינג סתם. גם לגבי צבעים, לקחת לא בולטים: שחור, קצת לבן, כחול כהה, אפור, חום. כמה שפחות אדום, צהוב זוהר או ורוד זוהר, אלא אם אתה רוצה להקרין משהו מסוים.
"יש לאנשים אימג' מסוים על איך מרגלת צריכה להיראות: איזו תערובת של סקסיות, וולגריות ואסרטיביות. לוחמות המוסד הן מאוד אסרטיביות, אבל ההופעה שלהן צריכה להשאיר רושם אחר לחלוטין. האימג' הכללי זה מישהי שבכלל לא היית שם לב שהיא נמצאת, שהיא לא מפריעה והיא חיובית. מתחת לחיובי ולטוב יש עוד הרבה תכונות של תחכום שלא נראות לעין, אבל הלוחמת - אסור שתיראה כמו לוחמת".
אז מה התכונות שצריכות להיות מתחת לזה?
"הרבה אינטואיציה. להרגיש את הסביבה. להרגיש את האנשים. לזהות שדברים משתנים ומה עושים כשהם משתנים. להבין מה מניע את הבן אדם שמולך, האם ומאיפה זה יכול לסכן אותך, ואם כן - איך אתה מגיב. להיות לוחם זה בעיקר פעולה של חשיבה, של לשאול את השאלות הנכונות, לאו דווקא להיות חזק ואמיץ.
"בוחרים אנשים שלא נראים מאיימים, שלא נראים שהם יכולים לעשות את מה שהם עושים. המוח שלנו רוצה מהר תשובות וממהר לסווג אנשים לפי פרופילים מוכנים מראש. אתה רואה אדם שנראה בצורה מסוימת ומיד חושב שצריך להיזהר ממנו. אחרים, אתה בכלל לא שם לב אליהם כי לא נראה שיש להם יכולות חריגות. כאלה הם הלוחמים.
"בסוף זו עבודה שחייבים בשבילה את הברק בעיניים, אחרת לא תוכל לעשות את הדברים המטורפים. וחשוב לא פחות, יש אנשים שאם הם לא יכולים לספר בבית, אז הם לא נהנים מהעשייה. אני לא שיפוטית בהקשר הזה, הכל לגיטימי, אבל לוחם במשרד הוא בן אדם שלא צריך את הכבוד מהחברה אלא זקוק לכבוד מעצמו. וגם בוחרים אנשים הכי ישרים ואמינים בדבר הכי לא ישר והכי לא אמין, שזה שני קצוות מנוגדים".
דנה אומרת כי המיקוד הזה במבצע ובפעולה הנדרשת הפך גם את המטרה הרחבה יותר לפחות רלוונטית מבחינתה. "במהלך 1995 יצאנו למלטה כדי להכין מפתחות ייעודיים לכל בתי המלון שם, לקראת הגעה של מישהו שאגף אחר התכונן לחסל. הקמ"נית שלנו באה לעדכן כי מדובר במנהיג הג'יהאד האיסלאמי פתחי שקאקי. אבל למען האמת, בתוך מגוון הפעולות המסובכות שהיה צריך לבצע זה לא ממש עניין אותי".
היא גם לא התעניינה במטרה של מבצע חשוב מאוד שהתרחש בליל המילניום, כל כך חשוב עד שראש הממשלה אהוד ברק ישב לידו של ראש המוסד אפרים הלוי והאזין לרשת הקשר. היה צריך להעביר מסר לאדם מסוים במלון, בלי שאף אחד מסביבו ישים לב שהוא קיבל את המסר. "ביימתי מריבה זוגית בכניסה למעלית אליה נכנס האיש. צרחתי על 'בעלי' שהוא בגד בי. זרקתי עליו את מפתח החדר וצעקתי בזעם, כשאני כוללת בתוך הדברים פעמיים את המסר שרצינו להעביר לאיש ומיד ממשיכה במשפט לבעלי, שמבחינתי הוא יכול להישאר שם עד סוף הנופש ואני לא רוצה לראות אותו". המסר נקלט. "כשזה הוכתר בהצלחה ברק עלה על הרשת והודה לכולם ואיחל 'מילניום שמח'".
למרות ההישגים המרשימים שלה במוסד, ולמרות שהארגון שילב נשים בצוותים מבצעיים בשלב מוקדם מאוד בתולדותיו, דנה מבהירה שהמיתוס על ארגון שוויוני לא תמיד שיקף את המציאות. "עד שהדור שלי הגיע הנשים החזיקו את הפרחים לגברים, היו משמשות בנות לוויה כי סיטואציה של גבר ואישה פחות מעוררת חשד, אבל לא ביצעו שורת תפקידים שהלוחמים הגברים עשו", היא אומרת. "כך, למשל, לא הייתה אף פעם נהגת מילוט. אמרתי לרמי (בן ברק, אחד ממפקדי קשת, לימים סגן ראש המוסד וכיום חבר כנסת מטעם יש עתיד) 'אני נהגת שודים, למה שאני לא אהיה נהגת מילוט?'. הוא לא הסכים, ולא עזבתי אותו עד שלקח אותי לחו"ל לעשות לי תרגיל שלם של מילוט לבדוק את הכשירות שלי. וגם אז, לקח זמן עד שהסמיכו אותי. משום מה זה היה נראה להם לא טבעי שאישה נוהגת כשגבר לידה. הרי אני נהגתי במדינות האלה לפני שרובם בכלל ידעו שיש כאלה מדינות".
גם טעויות שעשתה, היא מספרת, הובילו קודם כל למסקנה שנשים לא יכולות לבצע משימות מסוימות. למשל, היא לא הייתה מספיק ערה לחשיבותו של סוג הלבוש התחתון עימו היא יוצאת למבצעים. באחד מהמבצעים הראשונים שלה היא התעקשה לעשות פעולה טכנית מסובכת שגם היא הייתה שמורה עד אז לגברים, וכללה החזקה של משקל משמעותי ביד אחת וחיבור מתקן האזנה ביד השנייה. "זה היה כל כך כבד שגם התחילו לרעוד לי הידיים וגם התחילה להיפתח לי החזייה, כי טעיתי ובאתי עם חזייה שנפתחת מקדימה, ולא הייתה לי ברירה אלא להפסיק ולסגור אותה. ואחר כך לא נתנו לי להתקין יותר שום דבר, כי היה להם חשוב להראות שאישה לא יכולה לעשות את זה. בנים עשו פי אלף יותר שגיאות והמשיכו אחר כך להתקין בלי בעיות. היו גברים ששכחו להחזיר חפצים למקום, שהתקינו לא נכון והשאירו עקבות אחריהם באופן שיכלו לחשוף את כל המבצע. כולם עושים טעויות, אבל עם נשים תמיד החמירו יותר".
דנה מספרת שנשים במערכת היו צריכות להוכיח את עצמן הרבה יותר כדי להיחשב מצטיינות, אף שלדבריה היו לנשים גם לא מעט יתרונות על פני הגברים, למשל להפעיל אינטואיציות שיאפשרו השגת מידע מרחוק, מבלי לצאת לשטח בכלל. רעיון אחד כזה שהיה לה, לבצע דבר באמצעות הטלפון בלי לצאת מהמשרד, נדחה בבוז על ידי הבוסים הישירים שלה. היא עקפה אותם ופנתה לבכיר אחר שכונה קאלאן, והיום מוכר יותר בתור ראש המוסד, יוסי כהן.
"הוא היה היחיד עם ראש פתוח שהיה מוכן להקשיב לי, וזה אפילו בלי שהכיר אותי בכלל. הוא עלה על רשת הקשר ואמר, 'תשמעי, אני באמת לא יודע מי את, אבל את קצת מטורפת. מה שאת מציעה הוא מאוד ריסקי אבל שיכנעת אותי'. וזה הצליח. ומה אמרו כל הבכירים? 'טוב, בטח באותה שיחת טלפון עם האובייקט שאותו היה צריך להפעיל השתמשת באיזה סוג של פיתוי'. כאישה במוסד תמיד חובת ההוכחה עלייך להראות שלא הלכת על הקטע המיני". דנה אומרת כי בימיהם של תמיר פרדו ולאחר מכן של כהן כראשי המוסד, המגמה של שילוב נשים גם בתפקידי פיקוד בכירים תפסה תאוצה מרשימה.
למרות, ואולי בגלל, כל האקשן שאפיין את עבודתה, לבסוף החליטה דנה לפרוש. היא פנתה לאמנות והחלה אט־אט לבנות לעצמה שם בין האוצרים, הסוחרים ובתי המכירות. שש שנים עבדה עם דיוויד נחמד, אחד מסוחר האמנות הגדולים בעולם, אבל דרכיהם נפרדו כשדנה הציעה לא רק רפורמה כוללת באופן בו בוחנים את האותנטיות של יצירות אמנות, אלא גם הקמת בורסה שתתבסס על טכנולוגיית בלוקצ’יין ושבאמצעותה יגיעו יצירות לאספנים חדשים, מה שיגדיל את השוק.
"קח למשל את קטיעת רצף הזמנים באמנות שמהפכות רצחניות הביאו. מה הדבר הראשון שדיקטטורים עושים כשהם עולים לשלטון? מדכאים את הרוח ואת חופש היצירה. ככה הנאצים, וככה השלטון החומייניסטי באיראן, וככה הקומוניסטים מיד אחרי המהפכה. קצת השמידו, אבל בעיקר העלימו עמוק לתוך מחסנים סודיים את האמנות ששיגשגה שם קודם".
דנה מתמחה באותם אמנים שציוריהם אבדו בעקבות המהפכה הקומוניסטית. דור שלם של ציירים, אלה שייקראו לימים "אמני האוונגרד" והיו קשורים בטבורם לשלטון הצאר ברוסיה, עזב את המדינה או הושם תחת פיקוח, והציורים שלהם, אלה שלנין ואנשיו הצליחו לשים עליהם יד, הועלמו בידי השלטון או גורמים שונים שביקשו להגן על היצירות והחביאו אותן. "האמנים עצמם, או אנשים שעבדו בשירותם, הצליחו להבריח חלק מהיצירות למערב", מסבירה דנה. "בזמן שכל זה קרה האמנים לא היו מפורסמים והיצירות היו שוות מעט יחסית. עם השנים חלקם הפכו מפורסמים מאוד ומבוקשים מאוד".
הביקוש הגואה ליצירות של אותם אמנים – למשל מלביץ’, קנדינסקי, גונצ'רובה, רודצנקו ופבזנר – אל מול ההיצע הקטן יחסית יצר מחירי שוק מרקיעי שחקים, לעיתים של עשרות מיליוני דולרים. אבל המעמד הזה נשמר רק לאותן יצירות שהשושלת שלהן מתועדת בניירת המתאימה, הקריטריון המקובל לאישור יצירה כמקורית. אלה לרוב היצירות שהאמנים הללו הבריחו למערב או ציירו לאחר שעזבו בעצמם את ברית־המועצות.
אבל עדיין נותרת השאלה מה עושים עם היצירות הרבות שאבדו במהפכה וצצו מחדש לאחר קריסת ברית־המועצות בשנות ה־90. ציורים אלה, שמקוריותם לא הוכחה, לא התקבלו למוזיאונים הגדולים, לבתי המכירות או בקרב הסוחרים המובילים, ונחשדים עד היום כזיופים.
"ברור שצריך לעשות הכל כדי למנוע זיופים", אומרת דנה. "הצוות שלי ואני חשפנו בעצמנו כמה ניסיונות כאלה, כולל עם טביעת אצבע שהוכנה על תבנית סיליקון ודימתה את זו של פיקאסו. אבל שושלת יוחסין של ציור כזה או אחר אינה ערובה למקוריות שלו, ובמקרים רבים גם אם יש שושלת היא לא מלאה. ויותר מזה, הקריטריונים לפיהם קובעים היום בעולם האמנות אם ציור מסוים הוא אמיתי או לא הם לא אחידים, משתנים כל העת ונטולי כל שקיפות לקהל הרחב".
עם התובנה הזו דנה חיפשה טכנולוגיות וידע שיאפשרו גיבוש של כללים כאלה, ובמידה רבה מנסה היום לברוא מחדש את כל העולם הייצרי וחוצה הגבולות של הסחר באמנות. "זה מאוד מזכיר לי את הימים במשרד", היא אומרת, "כי אחד מהדברים שאני הכי הרבה אוהבת לעשות זה לפתור דברים מורכבים. זה גורם לי לאושר גדול".
אחת מפריצות הדרך שלה בתחום הגיעה בעקבות פגישה עם רסטורטורית בקפטריה של מוזיאון במינכן. "היא ניסתה לנקות ציור של קנדינסקי אבל נתקלה בכתם אפור שהיה קשה לנקות. מתחת למיקרוסקופ היא הבינה שמדובר בשערה של החתול המפורסם והאהוב של הצייר, שנלכדה מתחת לצבע תוך כדי תהליך העבודה. חשבתי שזו יכולה להיות התחלה: אם נצליח להפיק דנ"א מאותה שערה שכלואה בציור, שמוסכם שהוא קנדינסקי, ונאתר גם שערה בציור שעדיין לא הוכר ככזה, ותהיה התאמה גנטית - בינגו".
4 צפייה בגלריה
מימין: מאיה דרסנר, דנה ופרופ' יוסי אלמוג עם ציור מ-1909 שלדבריהם הוא קנדינסקי המקורי
(צילום: איליה מלניקוב)
דנה פנתה לפרופ' יוסי אלמוג מהאוניברסיטה העברית, מי שפיקד על מערך הזיהוי הפלילי של המשטרה. הם צירפו אליהם את בריאן דלרימפל שהיה ראש המז"פ של משטרת אונטריו בקנדה וצייר בעצמו, והיה בין מפתחי השימוש בלייזר לגילוי טביעות אצבעות, מאיה דרזנר, לשעבר הרסטוראטורית הראשית של מוזיאון תל אביב, ושורת מומחים נוספים בתחומי טכנולוגיה ומודיעין כדי להקים צוות חלוצי שיישם שורה של טכנולוגיות ותחומי מדע על עולם האמנות.
"דנה הייתה כנראה מגייסת מעולה במוסד והצליחה תוך זמן קצר להלהיב אותי באתגר החדש הזה", אומר פרופ' אלמוג. "עד אז השיטות המקובלות והסטנדרטיות של בדיקת תמונות היו די מיושנות: שושלת היוחסין הכתובה, ככל שיש כזו; בדיקת הקנבס, הצבע, הדבק המחבר למסגרת והמסמרים; וכמובן סגנון הציור. היה ברור לנו שהן לא עומדות במבחן הזמן, בטכנולוגיות שפותחו ובאתגרים שמעמידים זייפנים מתוחכמים. גם התברר לנו די מהר שה'כוהנים' הגדולים של העולם הזה, הסוחרים והאוצרים, מאוד מכונסים בתוך עצמם ואינם מאשרים בנקל אותנטיות של יצירות אמנות המובאות בפניהם.
"במידה רבה, האתגר שניצב בפנינו כאן קשה יותר מהעבודה שלנו במשטרה, שם חיפשנו עבריינים וזייפנים", הוא אומר. "הרבה יותר קשה להוכיח שמסמך הוא אותנטי מאשר שהוא מזויף – די להראות נקודה מפוקפקת אחת כדי להוכיח זיוף. אנחנו מחפשים ראיות פורנזיות שיאפשרו זיהוי ודאי. למשל, טביעת אצבע, שיכולה לשרוד גם מאה שנה, או דנ"א. האתגר הוא כפול: ראשית יש לגלות טביעת אצבע או די־אן־איי של הצייר על גבי התמונה ואז לערוך השוואה עם טביעות אצבע או דנ"א שידוע באופן ודאי כי הם מהצייר. גילינו כי חלק מציירי האוונגרד ישבו בכלא הסובייטי בתחילת שנות ה־30 בלנינגרד. מלביץ’ מסר שם טביעות אצבע שלו והגענו עד למתקן כדי לתעד אותה. פיקאסו מסר טביעות אצבע כשביקש דרכון צרפתי".
דנה וצוותה הקימו מעבדה מתקדמת לבדיקת אמנות בכתובת חשאית בפריז, ועד כה בדקו יותר מ־30 עבודות אמנות וחשפו שורת סימנים שבהם ניתן להשתמש לטובת זיהוי ודאי. ההשלכות של הפעילות שלהם כבר מורגשות בשטח. "כתוצאה מהגלים שעוררה הפעילות של הצוות, גם בבית המכירות סות'ביז הרגישו כנראה שחייבים להראות שילוב של מערכות מדעיות וטכנולוגיות בתהליך הזיהוי ורכשו מעבדה גדולה. זה בהחלט צעד בכיוון הנכון, אבל גם אחריו הם עדיין לא מגלים לעולם אם יש להם כללים וצעדים מחייבים באישור מקוריות של תמונה, ואם כן מהם", היא אומרת. "כשמישהו בא מבחוץ ומנסה להציע להם את רמות המדע וטכנולוגיות המז"פ שאנחנו מפעילים, זה תמיד נתקל בסירוב ובסגירות".
“המסקנה שלי מכל זה היא שאין ברירה אלא לפתח מרחב אחר, שיעמוד על שלוש רגליים: הראשונה, הכנסת עבודות חדשות באמצעות מערך זיהוי ואשרור מבוסס טכנולוגיה, אחיד ושקוף לציבור; השנייה, הכנסת אספנים חדשים שלא יכולים היום להיכנס לשוק של נכסים מגה־יקרים, אבל כן יוכלו לקנות חלק קטן, כמו מניה, ביצירה, מה שהיום הוא בלתי אפשרי; והשלישית, יצירת מערכת מסחר חדשה מבוססת מטבעות דיגיטליים. רק כך נצליח לתת ליצירות הכה־חשובות האלה, שהועלמו בידי דיקטטורים מהעולם לעשרות רבות של שנים, את הכבוד המגיע להן ולשמר אותן לעד".
