גברים הם ממאדים, נשים מנוגה. גדעון סער ובנט הם מהימין המנצח והשולט בישראל בדרך כלל; יאיר לפיד ושאר הגוש הם מהצד השני, שמאז 1977 בדרך כלל מפסיד. השבוע שני העולמות, שמנסים איכשהו להתמזג, התנגשו ברעש גדול. הסתחבקויות בכנסת זה קל, אבל האנשים האלה גילו שהם מדברים בשפה שונה של תקוות ופחדים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
יש פה תרבות פוליטית שונה. חשדות היסטוריים. משקעים טריים. הסיכוי של עוד בחירות בפתח. קל להבין איך בסוף הצדדים הידרדרו לדיאלוג ציוצים בטוויטר.
טוב, טוויטר כולם מבינים.
קחו את גדעון סער. הוא עוסק בהרכבת ממשלות ואחזקתן משנת 1999. סער ושותפו ח"כ זאב אלקין הם מפעילים מתוחכמים, הכי מתוחכמים, של הפוליטיקה הישראלית. עם ובלי קשר, הם היו חלק מקבוצת הרוב השולטת זה שנים רבות. ברור להם לגמרי מה היה צריך להיעשות, איך, ובאיזו מהירות: בנט חייב היה לשמוע מיד שהוא יהיה ראשון ברוטציה, ומכאן להמשיך למו"מ מפורט שסוגר ממשלה לפני שהנשיא ריבלין שומע המלצה מחבר הכנסת הראשון המתייצב במשכן הנשיא. לשיטתם, הם ווינרים, וככה ווינרים עובדים: מנצחים במרוץ לפני שהחל. זה השיעור הגדול של בחירות 2009, אלה שאחריהן לישראל יש שלטון עקבי של נתניהו.
לפיד נמצא בסרט אחר לגמרי. דבר ראשון, הוא בא ממחנה שנבגד ופורק לאחר הבחירות הקודמות. מי תוקע לידו שבנט לא יעשה שימוש במנדט שיקבל כדי להוציא תמורות מנתניהו? באורח ברור, מתנהלים מגעים בין השניים, והשבוע פורסמה הצעתו של נתניהו לשריונים בליכוד ומיזוג מפלגות. ומה לגבי ההתחייבות של בנט כי אחרי שלפיד, מרב מיכאלי ומרצ ימליצו עליו, יו"ר ימינה לא ינהל מו"מ עם הימין? ובכלל, בנט מסוגל לתת התחייבות כזו? והאם אפשר לאסוף לו ממליצים בלי שיאותת שהוא חצה את הרוביקון לגוש השינוי?
אלה שאלות טובות בפני עצמן. אפילו חשובות. אבל מצטרפת אליהן היסטוריה קרובה ולא נעימה. הרי נפתלי בנט, ההוא מברית האחים, פסל לפתע את לפיד כשותף לישיבה בממשלה מכל הכיוונים; "מאחוריי, מלפניי ומצדדיי" אם לצטט את השבועה במשחק מחבואים. הוא פסל את לפיד כאילו זה היה ח"כ שחאדה מבל"ד. לא מתאבן טוב ליחסים הרמוניים. הנושא הזה עולה בשיחות בימים האחרונים ועוד יעלה ביניהם.
חוץ מזה, מה הדחיפות הגדולה? יקבל לפיד את המנדט וינהל את המו"מ האינטנסיבי מעמדת כוח. הוא משוכנע שאלקין וסער לחוצים מההתנתקות מהימין ונתניהו, ולכן מאשימים אותו בשעה שהוא נוהג ב"היגיון פרוצדורלי פשוט, קודם הולכים לנשיא", כלשון בכיר ביש עתיד.
קו המחשבה הזה משגע את אלקין, גנץ, סער ואנשי בנט. הם רואים את מעשה ידיהם טובע בים. "הוא לא עשה כלום שמונה ימים!" צעק אחד מאנשיהם השבוע, "לפיד השתגע לגמרי! עיוורון. ומה זה כל המחנה הזה? פשוט לא רציני, לא בפוקוס, במקום לסגור עסקה. אפשר להבין איך הם לא ניצחו יותר מעשור בכלום. המינימום של בנט הוא רה"מ ראשון ברוטציה. זה ברור. אבל הם יושבים ואוספים ממליצים. אתה מבין, אוספים", הוא הוסיף בלעג, "מה יצא ללפיד מזה? רע"מ לא התחייבה לתמוך בו, הרשימה המשותפת טרם הודיעה ובנט מטייל במדבר".
סער לא ימליץ על לפיד בשבוע הבא אלא אם האחרון יתקדם במו"מ עם בנט – והם יחליטו על כך במשותף. ללא ששת המנדטים הללו, לפיד לא יקבל את המנדט (כי לנתניהו יהיו יותר ממליצים). בגוש אומרים כי סער לא מרגיש מחויבות להמלצה על בנט או לפיד אלא אם יש לה משמעות פרקטית בדרך לממשלה משותפת.
סער ולפיד עוד ביחסים מצוינים ביחס למצב בין בני גנץ ולפיד. הפגישה הראשונה בין השותפים לשעבר, אחרי נתק ארוך, הייתה מזעזעת. "הצדדים הזכירו אחד לשני מדוע שנאתם איש לרעהו מוצדקת", כלשון משקיף פוליטי תמציתי. הפגישה השנייה, ביום רביעי, כבר השתפרה משמעותית.
ובנט? הוא אכן טייל במדבר. וליתר דיוק, נכון ליום רביעי, באזור מצוק ההעתקים בואכה צפון ים המלח. יומיים לפני כן קיבל הודעת ווטסאפ מלפיד, שאמר שישמח להיפגש כשיחזור. זה יקרה עם צאת השבת – ואחרי פגישה בין בנט לנתניהו. בנט בכלל לא מבין את הצד של גוש השינוי: "מה הם חושבים", הוא אמר לגורם פוליטי השבוע, "שאני חייב להם משהו? שאני אפגע אם זה לא יצליח, הקמת ממשלה שנתניהו לא בראשה? בדיוק ההפך".
ב־13 בנובמבר 1990 התייצב פוליטיקאי בכיר ואפרפר בפרלמנט הבריטי כדי לקרוא נאום התפטרות מהקבינט של מרגרט תאצ'ר. קראו לו ג'פרי האו. כותב טור אמריקאי אחד אמר שאילו היינו בעולם האגדות, תאצ'ר הייתה המכשפה המרושעת, והאו – הארנב הזקן המדבר שלה, שהיא גזרה לו את השפם והאוזניים אך הוא נשאר משרתה.
האו היה נאמן שנים רבות לתאצ'ר ושימש, בין היתר, כשר האוצר שלה. בשלב מסוים, תאצ'ר פגעה בו ברישאפל של ממשלתה, ובמקביל הוא פיתח התנגדות עקרונית למדיניות האנטי־אירופית של הפטרונית שלו.
באותו נאום בפרלמנט, הארנב הזקן עבר טרנספורמציה אימתנית: הוא שלף חרב גדולה והרס, חירב ופצע אנושות את הקריירה של תאצ'ר באמצעות הסתערות מדויקת על סרבנותה וקיפאונה. זה היה כה קטלני שהשמרנים טענו שהנאום לא נכתב על ידו. "זה נאום שלקח לאשתו לכתוב עשר דקות ולג'פרי עשר שנים כדי לאזור אומץ לדקלם", אמר חבר פרלמנט מרושע אחד.
כך או אחרת, התוצאה הייתה שתאצ'ר הופרשה על ידי השמרנים, אבל הם עדיין עוסקים וחוששים מהצל שלה עד היום. הם כפותים אל דמותה. וסר ג'פרי האו? הוא היה דבורה שעקצה פעם אחת ואז מתה. האו זכור היום רק בגלל עניין אחד: הוא תרם תרומה אדירה לסיום הקריירה של אחת המנהיגות השנויות במחלוקת במאה ה־20.
בנט איננו האו וביבי אוהב לומר על עצמו שהוא תאצ'ריסט, אבל תאצ'ר הוא לא. ואולם לסיפור ההוא יש קווי דמיון עם הלבטים הנוכחיים של יו"ר ימינה, שהתחיל את דרכו הפוליטית כג'פרי האו נאמן של נתניהו. בבסיס החשש של בנט מצויה אמת פשוטה: אם יסכים ללכת לגוש השינוי, הוא יהיה האיש שקטע או חיסל את הקריירה של נתניהו. זה ילווה אותו שנים רבות. ייעשה מאמץ לצרוב את התודעה כאילו בגד. לא יועילו התזכורות שלאורך הקמפיין כולו הבהיר שזו אפשרות ריאלית, שלא יסכים ללכת עם נתניהו הפעם.
הפלת המנהיג המיתולוגי הייתה משא שהארנב הבריטי הזקן האו היה מוכן לשאת. בנט צעיר בהרבה. הוא גם טרם החליט.
לניסיון האחרון לסיים את הסכסוך לא היה סיכוי מראש. אולי זה מה שהצדדים רוצים באמת
בסוף נובמבר 2007 החל התהליך האמיתי האחרון בין ישראל והפלסטינים, תהליך אנאפוליס, בחסות ממשל בוש הבן. תוכנית טראמפ, עסקת המאה, לא הייתה יוזמה מדינית מול הפלסטינים; היא הייתה יוזמה ליכודניקית, אדלסונית. לבד מהשגרירות בירושלים, לא נותר ממנה דבר.
מאז אנאפוליס, חלף הרבה למעלה מעשור. חלק מהדמויות, ובראשן סאיב עריקאת, אינן איתנו. אחרות איבדו את חשיבותן בשיחה הישראלית. בעיקר, התהליך עצמו איבד את חשיבותו. אין שלום, אין מו"מ לשלום, אבל משמעותי מכך: מעטים חושבים שהוא הכרחי. ולא רק בישראל, אלא גם בעולם הערבי, ובעצם גם בארה"ב – גם זו תחת ממשל דמוקרטי. אולי זו הבשורה הגדולה של הבחירות הנוכחיות: כל הבריתות מותרות ואפשריות – בין עבאס לנתניהו, בין מרצ לבנט, בין סער ומפלגת העבודה – כי נושא הליבה של הפוליטיקה הישראלית, עתידם של השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים ועתיד העם הפלסטיני היושב בהם, כבר איננו נראה כחשוב כלל.
ואולי זו בדיוק הסיבה לחזור לאנאפוליס. במכון למחקרי ביטחון לאומי של אוניברסיטת תל-אביב נכתב לאחרונה דוח על ידי אודי דקל ולייה מורן-גלעד שעוסק בפרפור האחרון ההוא. ד"ר מורן-גלעד היא חוקרת בתחומי ביטחון לאומי ולשעבר יועצת לראש המל"ל. דקל הוא תת־אלוף במיל' שהיה ראש מינהלת המו"מ עם הפלסטינים בתהליך אנאפוליס. הדוח שלהם, למעשה ספרון, מדגים סיפור קלאסי על כישלון ישראלי-פלסטיני. פרטיו מופיעים כאן לראשונה.
בניגוד לקמפ דיוויד וטאבה, מעטים נתנו סיכוי מלכתחילה לתהליך אנאפוליס, ומעטים התעניינו בו לאור צרותיו המשפטיות המתרבות של ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט. אולי משום כך, התנהלו הרבה שיחות גם בין דקל וסאיב עריקאת, וגם בין אולמרט לאבו־מאזן. כמה הרבה? מעטים יזכרו ויאמינו. כ־300 לפחות, מתועדות.
בניגוד למקרים אחרים, התהליך נוהל בדרך סדורה, עם ועדת היגוי, קבוצות עבודה על נושאים שונים, הרחק מהתקשורת, ללא סד של ועידה עם זמן מוגבל כמו קמפ דיוויד של ברק וערפאת בשנת 2000. הייתה גם מעורבות אמריקאית עמוקה ונשיאותית (בניגוד לימי אובמה, בהם ג'ון קרי ניהל מה שנראה כפרויקט אישי שלו, שכשל).
הקריאה במסמך מדכדכת. כותרתו היא "תהליך אנאפוליס: החמצת הזדמנות להסדר שתי מדינות?". התשובה שעולה מדפיו היא שלא הייתה הזדמנות. לא באמת.
אבו־מאזן וסאיב עריקאת מצטיירים כטייפקאסט של הסרבנות הפלסטינית. מידת החשש שלהם שווה בעוצמתה למידת פחדיהם מהציבור שלהם. אולמרט יוצא נועז ביחס לעמדות הציבור הישראלי, ולאו דווקא בקטע טוב. בעיקר: לא שקול, בהתחשב באובדן הלגיטימיות הגובר למנהיגותו. מאידך, ראש הממשלה האחרון שהיה פה למרכז־שמאל למד את הטעויות שעשה אהוד ברק בשעתו, והשקיע בניסיון להקסים את מחמוד עבאס וליצור "אמון הדדי" ו"שפה משותפת".
זה לא עבד.
אודי דקל מספר שכאשר הוצע לו התפקיד במו"מ, נחלקו חבריו לשניים – אלה שאמרו שזו ההזדמנות האחרונה להסדר, ואלה שגרסו שכך יוכל למנוע מאולמרט "לעשות שטויות". בין היתר מובא במסמך ציור המפה המפורסם שצייר אולמרט לאבו-מאזן, על פיסת נייר (וסירב לתת לו). הכותבים מציינים כי הצד הפלסטיני היה המום מההצעה הישראלית הסופית, ומיד ניסה לפרק את יוזמת אולמרט למרכיבים בכל סוגיה. הפלסטינים התנגדו להצעה לספח לישראל 6.5 אחוזים משטחי הגדה כנגד סיפוח 5.8 אחוזים משטח ישראל, ובנוסף לקבל מסדרון טריטוריאלי בין הרצועה ובין הגדה שיחושב כ־0.7 אחוזים – כך שלמעשה הפלסטינים יקבלו 1:1 ביחס לשטחים שנכבשו ב־1967. הפלסטינים טענו כי השטחים לא זהים באיכויותיהם לאלה שאיבדו, וסירבו להתיישבות ישראלית ממזרח לכביש 60. הם סירבו לקבל את העיקרון של שיבה סמלית של פליטים, דרשו נטילת אחריות ישראלית לבעיית הפליטים, ורצו פיצויים מוגדלים לצאצאי הפליטים – אחרת ההסכם לא יהיה "בר שיווק".
סאיב עריקאת הסביר לאודי דקל, בפשטות, שהפלסטינים הבינו שבתחילת 2009 אולמרט יסיים את תפקידו בנסיבות קשות, שבנימין נתניהו יהפוך לראש הממשלה כנראה, ולכן הסכמה להצעות שאולמרט הציע הייתה מעמידה את פת"ח במצב בו הוא היה מואשם בבגידה, וגם לא מקבל כל תמורה מדינית מממשלת הליכוד הבאה. אולמרט עצמו אמר בשעתו שזו הייתה ההצעה הטובה ביותר שאבו־מאזן היה יכול לקבל, שזו הייתה טעות חייו של המנהיג הפלסטיני לסרב, אבל שצריך לזכור ששרי ממשלת אולמרט פעלו נגדו וש"הוא (אבו־מאזן) העריך שאני בדרך לבית הכלא".
שוחחתי עם דקל השבוע. הוא מאוד לא נלהב, בלשון המעטה, מהסתלקות הנושא הישראלי־פלסטיני מסדר היום, וחושב שנשלם על כך מחיר יקר בעתיד. "מאז יוזמת קרי בעצם לא מתנהל דבר", הוא אומר. "אנחנו מתרחקים מהסדר ומייצרים מציאות של ערבוביה בשטח, שבסופה לא יהיה כלום. ישראל והפלסטינים לא יושבים ולא מדברים. והשטח משתנה".
אולי הוא משתנה לטובתנו, אני מעיר. "בהצעה הראשונה שלנו באנאפוליס היה צריך לפנות 70 אלף מתיישבים", משיב דקל, "היום זה כבר 120 אלף, לפחות, כדי לקיים את ההסכם ההוא". נו, אני אומר לו, יש רבים בישראל שישמחו מכך שהסדר הקבע הפך לפחות ופחות אפשרי. "70 אחוז מהציבור הישראלי", אומר דקל, "רוצה היפרדות. הוא לא רוצה איזה מישמש גמור בין הלאומים".
חשבתי אחר כך על שיחתנו, והאמירה של דקל על מה שהישראלים רוצים הזכירה לי אגדה נושנה על מה חשוב לישראלים בבחירות לפי הסקרים: "הנושא החברתי־כלכלי". מבחירות לבחירות אומרים הישראלים לסוקרים שזה נושא חשוב, או הכי חשוב; ואז, בדרך כלל, הם הולכים לקלפי ואף פעם לא בוחרים לפי השיקול הזה.
אותו דבר לגבי שתי מדינות. כששואלים אותם, ישראלים רוצים היפרדות, בטח. גם הפלסטינים. אבל אולי זה סתם מס שפתיים; זה ה"חברתי־כלכלי" של השיח המדיני. עד האינתיפאדה הבאה, כמובן.
אנחנו טובעים בכימיקלים, ומאבדים במהירות את היכולת להוליד אולי זה המשבר הגדול של המאה
ב-50 השנים האחרונות, צנח הפריון העולמי (מספר הילדים שנולדים לאישה, בממוצע) ב-50 אחוז. בחלקים נרחבים בעולם, נשים בשנות ה-20 לחייהן הן פוריות פחות ממה שהייתה סבתא שלהן בגיל 35. במשך מאה שנים בערך חונכו בני אדם שהבעיה הכבירה ביותר שאיתה מתמודדת האנושות היא פיצוץ אוכלוסין. הפיצוץ הזה בהחלט יבוא; לפי התחזיות העולם יגיע אל כעשרה מיליארד בני אדם. אבל אז, תתחיל נפילה דרמטית במספר בני האדם. נפילה שהיא תוצר של משבר הפריון הייחודי ביותר שהתרחש לבני אדם בעת המודרנית, וכנראה בכלל. הירידה בילודה מתרחשת בכל מקום, אם כי באפריקה, לדוגמה, הילודה עודנה גבוהה מאוד. במקומות אחרים - אסיה היא הדוגמה הטובה ביותר - מדובר בנפילה יוצאת דופן, אל מתחת לשיעור ההחלפה, 2.1, מספר הצאצאים הממוצע לכל אישה שנחוץ כדי לשמור על גודל האוכלוסייה. הקריסה הזו תשנה את חיינו מקצה אל קצה. ואף אחד לא יודע בדיוק מדוע זה קורה.
יש הרבה השערות. חלקן התנהגותיות - זוגות נישאים מאוחר יותר, נשים אוחזות ביותר שליטה על גופן וגורלן, יש אמצעי מניעה, יוקר המחיה גורם לכך שבאסיה מעדיפים פחות צאצאים. עוד סיבה שאנתרופולוגים מציגים קשורה לבריאות ילדים: בעבר כמחצית מהילדים מתו לפני שהגיעו לבגרות. עם הירידה בתמותת הילדים, נשים המשיכו ללדת בקצב הקודם, של העולם שבו היה צריך לקחת בחשבון שחלק מהילדים לא ישרדו. כאשר מחלחלת ההכרה שהבריאות השתפרה באמת, ולאורך זמן, משפחות מפחיתות את מספרי הילדים שלהן. כלכלנים מדברים על העלות של הבאת ילד נוסף, עלות שהייתה שונה במציאות פטריארכלית שבה ההנחה היא שממילא נשים אינן עובדות. אך נראה יותר ויותר שיש סיבות ביולוגיות ומהותיות לקריסה בילודה. אחד הסימנים הוא ריבוי גובר של הריונות שנגמרים בהפלות, אבל הוא איננו היחיד. במערב יש עיסוק נרחב בבעיות פוריות אצל נשים, אך יש גם אינדיקציות גוברות לבעיה ביולוגית שהולכת ומחריפה ביכולות ההתרבות של גברים. אם כל זה נשמע לכם כמו המבוא ל"סיפורה של שפחה", הרומן הדיסטופי (וסדרת הטלוויזיה) של מרגרט אטווד, אתם לא לבד.
פרופ' שאנה סוואן היא אחת המומחיות המובילות בעולם לרפואה סביבתית ולאפידמיולוגיה של רבייה, והספר החדש שלה, Count Down, דוחף מחדש את הנושא הזה אל סדר היום. הבסיס העובדתי החזק ביותר לטענותיה הוא מחקר שהיא פירסמה יחד עם פרופ' חגי לוין מהאוניברסיטה העברית והדסה אשר בודק מה קרה לאיכות הזרע הגברי משנות ה־70 של המאה הקודמת ועד ימינו, עם תוצאות שהחוקרים כינו כמעט מיד "התנגשות הטיטאניק". באופן כללי, כדאי להבין, הם מאוד לא אופטימיים. סוואן עצמה אומרת שאם מביטים בעקומה של איכות הזרע מהמחקר הנ"ל (שפורסם ב־2017) הרי שתוך 24 שנים הכמות החציונית של זרע גברי תהיה אפס. רוב הזוגות יצטרכו הפריה מלאכותית. "אני חייב להגיד בצער שכמעט לא ננקטה פעולה מאז המחקר שפירסמנו אז. וצריך להדגיש שהסיפור של הקורונה הוא הצטננות קטנה מול זיהומים סביבתיים - מבחינת איום קיומי על בני אדם. במדינות כמו דנמרק כמויות הזרע נמוכות באופן מחריד", אמר לי פרופ' חגי לוין השבוע.
החידוש שמביאה סוואן הוא הסיבה. לדבריה, כאמור, שינויים התנהגותיים לא יכולים להסביר לגמרי את הירידה בפריון - משום שרואים ירידה גם בפוריות אצל נשים צעירות, עוד לפני שאלה מנסות בכלל להיכנס להיריון. הטענה שלה היא שעיקר המשבר נעוץ בזיהום סביבתי, וליתר דיוק, סוגי כימיקלים שונים שגורמים לשיבוש הורמונלי. השיבוש נעוץ בתכונות החיקוי של החומרים האלה: הם מחקים אסטרוגן או טסטוסטרון, ובכך גורמים לגוף לחוש שיש נוכחות גבוהה של הורמונים שאינם שם. הכימיקלים האלה נמצאים בתוככי כולנו, והם אינם מתכלים.
פרופ' סוואן מראה כיצד יש קשר בין חשיפה לסוג מסוים של פלסטיק - פתלטים שגורמים למוצרים להיות גמישים יותר - ובין הפלות, בעיות בייצור ביציות, התבגרות מינית מוקדמת לנשים, עיוותים באיברי המין, כולל פין קטן יותר ויותר, וירידה משמעותית בספירת זרע. החלק הפגיע ביותר, אומרת סוואן, הוא כבר בעוברים בבטן אמם. היא מציינת שעובריות כבר מחזיקות ביציות שבהן יעשו שימוש בימי חייהן, "וכימיקלים יכולים לעשות את דרכם לשם".
"יצא דוח של האו"ם לפני כשנה וחצי שהציג את החשיפה לכימיקלים כאיום לא פחות משינוי האקלים, מבחינת ההשפעה על האנושות במאה הזאת", אומר פרופ' לוין. "חלק מהמזהמים האלה עמידים ויישארו לשנים רבות, וההשפעות אפיגנטיות, כלומר הן יועברו לדורות הבאים. ואנחנו רואים גם תופעות אחרות שמושפעות מכימיקלים - לא רק ברבייה. הבעיה היא לא רק פריון - הבעיה היא שאנחנו חיים במערכת אקולוגית שהפכנו ללא בריאה לבני אנוש".
ציטוט
"תמימות פוליטית, טעות טקטית"
(יו"ר כחול לבן בני גנץ על הפגישה שקיימה מס' 13 במפלגה, אלהאם חאזן, עם
יו"ר רע"מ מנסור עבאס, ובה ביקשה ממנו להמליץ על גנץ לראשות הממשלה, ולא על יאיר לפיד. YNET)
