השופט העליון בדימוס גבריאל בך, שחגג ממש לאחרונה את יום הולדתו ה־94, לעולם לא ישכח את אותו יום ב־1960. "כששמעתי את הצעדים של האסיר שהובל אליי מהדהדים במסדרון, חשבתי שהכול היה יכול להיות אחרת לגמרי", הוא מספר השבוע. "הלא אני הייתי ילד שנולד בגרמניה ונמלט ממנה ב־1938. הגורל שלי ושל אותו אסיר, היה יכול להיות הפוך לחלוטין".
כתבות נוספות למנויים:
בך, שמשפחתו עזבה את ברלין רק שבועיים לפני ליל הבדולח, לקח נשימה ארוכה לפני שנפתחה הדלת ומולו הופיע האסיר, בפעם הראשונה. שמו היה אדולף אייכמן. "הסתכלתי עליו והיה לי קשה לשמור על פנים שלוות", משחזר בך. "כשראיתי אותו ונזכרתי במה שעשה, ושהוא אחראי לרצח של מיליונים רבים של יהודים, הייתי מזועזע. התקשיתי להסתכל עליו".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
כמה ימים קודם לכן הודיע ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, כי כוחות הביטחון הישראליים לכדו את אייכמן בארגנטינה. אייכמן, מבכירי המנגנון הנאצי ואחד האחראים הראשיים למימוש תוכנית "הפתרון הסופי", הגיע ארצה במטרה לעמוד למשפט. משפט אייכמן, שנפתח השבוע לפני 60 שנה, יהיה לאחד החשובים בהיסטוריה של מדינת ישראל והעם היהודי.
כמה ימים לאחר לכידתו של אייכמן קיבל בך, אז פרקליט בפרקליטות המדינה, טלפון משר המשפטים, פנחס רוזן. השר ביקש ממנו שיצטרף לצוות התביעה שינהל את המשפט, תחת היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר. בך הסכים מיד.
הבחירה בבך, משפטן חרוץ ודובר גרמנית שוטפת, הייתה טבעית. בשלב ראשון הוא מונה ליועץ המשפטי של לשכה 06, יחידת המשטרה שהוקמה במיוחד על מנת להכין את תיק הראיות נגד אייכמן. הלשכה התמקמה בבית הסוהר ג'למה, ליד קיבוץ יגור. לשם הובאו כמויות עצומות של מסמכים, שנאספו מכל רחבי אירופה, ושעל בסיסם ייבנה התיק המשפטי נגד אייכמן. "במשך תשעה חודשים התגוררתי בבית מלון בחיפה, ומיד יום הגעתי לבית הכלא, על מנת לעבור על המסמכים האלה ולהכין את המשפט", מספר בך.
בעודו ממתין למשפטו גם אייכמן נכלא בבית הכלא הזה, שרוקן מכל יתר האסירים. כחלק מתפקידו, היה אמון בך על ניהול הקשר בין אייכמן לעולם החיצון. כשלאסיר הייתה בקשה כלשהי, היה עליו להפנות אותה לבך, על מנת שיטפל בה. "אייכמן השתדל להיות מנומס", מספר בך. "בכל פעם שנכנס לחדר שלי, היה נעמד בדום מתוח". על חוויותיו ממשפט אייכמן, ומכל הקריירה המשפטית הארוכה שלו, ניתן לקרוא בספר "גבריאל בך – פרקליט, שופט וג'נטלמן", שכתבה יעל רוזמן ויצא בגרסה מעודכנת ומחודשת במלאת 60 שנה למשפט אייכמן (הוצאת "ידיעות ספרים").
ההכנות למשפט אייכמן היו קדחתניות. בך, שלמרות גילו זוכר כמעט הכול, מספר למשל על אחת הראיות שהגיעה לידיו וטילטלה אותו. "בצרפת היה יהודי בשם פרופ' וייס, מומחה לרדארים", הוא מספר. "לגנרל הנאצי שהיה אחראי על הצבא בפריז, היה מאוד חשוב שאותו יהודי יעזור לגרמנים להפעיל את הרדארים שלהם. הוא ביקש שלא יגרשו אותו ושלא יפגעו בו. שהדבר הזה נודע לאייכמן, הוא התנגד. הוא דאג לזה שהיהודי הזה ואשתו יגורשו מצרפת. הם נשלחו למוות".
הררי המסמכים אומנם ציירו תמונה מזעזעת של התנהלותו של אייכמן ודבקותו השטנית במשימה שהוטלה עליו, אבל זה לא היה מספיק. "היה לנו ברור מהרגע הראשון, שאם אנחנו רוצים להרשיע את אייכמן, אי־אפשר להתבסס רק על מסמכים", מסביר בך. "היינו חייבים גם עדים. זה עושה יותר רושם שאנשים יבואו ויספרו מה קרה להם במהלך השואה. לא היה לנו ספק שזה חשוב מאוד".
ריאיון עם החוקר של אייכמן
ההחלטה להציב עדים על הדוכן במשפט אייכמן נבעה משיקולים משפטיים, אך יהיה לה תפקיד קריטי בדרך שבה אנו מבינים וזוכרים את השואה עד היום. לא פחות מ־110 אנשים העידו במשפט אייכמן, כשהם מגוללים בגוף ראשון את סיפורם מהגטאות, ממחנות הריכוז וממחנות ההשמדה. תהיה זה הפעם הראשונה שבה השואה נחשפת כך, במלוא עוצמתה וכיעורה.
"היו לנו המון מסמכים שמיינו אותם בקפידה רבה, אבל הבנו שהם לא יחדרו ללב של השופטים, או של הקהל הרחב, באותה מידה כמו עדויות חיות", ממשיך בך. "רצינו שהמשפט יתנהל על פי סדר הדין הפלילי, שממוקד בהרשעתו של אייכמן, אבל היינו מודעים גם לחשיבות ההיסטורית של חשיפת המקרים שהיו בשואה בפני העולם, כפי שהם מובאים מפי ניצולים".
שרשרת העדויות, רובן ככולן קשות לשמיעה, שהפכו לנדבך המרכזי במשפט אייכמן, התפרצו לדלת פתוחה. "בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם השנייה, הנושא המרכזי שעליו דיברו היה סיום המלחמה, הניצחון והחזרה לחיים", מסבירה פרופ' חנה יבלונקה, מרצה באוניברסיטת בן־גוריון, ההיסטוריונית הראשית של מוזיאון בית לוחמי הגטאות, וכותבת הספר "מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן". "באותן שנים השואה לא נתפסה אלא כחלק ממלחמת העולם השנייה, לא הובן עד הסוף שקרה פה משהו חסר תקדים בהיסטוריה. לקח הרבה מאוד זמן עד שהאירוע הזה של השואה הובן, ולקח לא מעט זמן עד שחלק גדול ממה שקרה ליהודים בשואה בכלל נחשף".
שורדי השואה אמנם סיפרו בשנות ה־50 את סיפורם, אך עשו זאת בעיקר במסגרת קהילתית ולצרכים פנימיים. "הניצולים לא שתקו", אומרת יבלונקה. "הם ממלאים למשל את הדפים של המדור לחיפוש קרובים, ישנה הנצחה כמו הקמת בית לוחמי הגטאות ב־1958, מוקמות אנדרטאות".
3 צפייה בגלריה
''היו לנו המון מסמכים, אבל הבנו שהם לא יחדרו ללב באותה מידה כמו עדויות חיות''
(צילום: באדיבות המשפחה)
אך עדויות מהשואה שזכו לפרסום נרחב בישראל, היו קשורות רובן ככולן לסיפורי גבורה. אנשי המחתרות, לוחמי הגטאות והפרטיזנים גוללו את קורותיהם בשואה מעמדת גבורה. במשפט אייכמן, לעומת זאת, דיברו גם הניצולים שנדרסו חסרי אונים תחת מכונת ההשמדה הנאצית. "ההקשבה לעדות הניצולים במשפט אייכמן הייתה אחרת מאשר קודם לכן ממגוון סיבות", אומרת יבלונקה. "לא הקשיבו להם למשל עוד פעם כעולים חדשים שצריכים להיטמע בחברה הישראלית ומספרים את השואה כאירוע זר ומוזר – אלא כאזרחי ישראל מהשורה. בנוסף, אם עד אז כל שורד היה מספר את הסיפור הלוקאלי שלו, במשפט אייכמן נחשף סיפור השואה בכל היקפו".
"110 העדים סיפקו תמונה מפורטת על מאורעות השואה בכל שטחי הכיבוש וההשפעה הגרמנית", מצטרף פרופ' רוני שטאובר מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל־אביב, שחוקר את השפעת השואה על החברה הישראלית. "העדויות חשפו את הקיום היהודי בשואה, את האופן שבו היהודים התמודדו עם השואה, דברים שלא ממש היו ידועים. בתקופה ההיא לא כל כך נטו להקשיב ולשמוע לסיפורם של השורדים, והנה הוא נחשף".
ואולם לדברי פרופ' יבלונקה, למשפט אייכמן היה גם היבט שלילי, בעיקר בכל הנוגע לתפיסה הלאומית הישראלית. "אחרי המשפט הופכת השואה, אירוע שמסמל את שיא החולשה של העם היהודי בגולה, למרכיב המרכזי בזהות הישראלית", היא אומרת. "מרגע שהקטסטרופה של השואה הופכת למרכיב העיקרי בזהות הלאומית, אירוע של חוסר אונים מוחלט הוא עמוד האש שלאורו אנחנו משקללים הכול. אנחנו רואים את זה עד היום, עם ההתבטאויות האוויליות כלפי איראן שרוצה להשמידנו וכדומה. אם לציונות היו אי פעם שאיפות ליצור פה חברת מופת, אחרי המשפט השאיפה הזו הופכת ללא רלוונטית, כי אנחנו כעם יהודי נמצאים במאבק הישרדות, וזה מה שהכי חשוב".
השימוש במאות עדים במסגרת המשפט, על אף שחלקם כלל לא באו במגע ישיר עם אייכמן, עורר ביקורת על מערכת המשפט הישראלית. היו שהציגו את משפט אייכמן כמופע ראווה, כהזדמנות לנקמה יהודית בגרמנים ולא כמעשה שתכליתו גרימת צדק. החוקרת היהודייה חנה ארנדט, למשל, שסיקרה את המשפט עבור עיתון אמריקאי, ראתה במשפט אייכמן משפט מבוים. "היא אמרה שבן־גוריון הוא הבמאי וגדעון האוזנר הוא שליחו", אומר שטאובר.
ואולם מבחינתו של התובע בך, משפט אייכמן נוהל לחלוטין בהתאם לדיני החוק הפלילי. "אנחנו הבאנו הוכחות של ממש להרשעתו", הוא אומר. "עד לרגע האחרון לא ידענו מה תהיה התוצאה, האם השופטים ירשיעו את אייכמן".
בך היה מרוצה לא רק מההרשעה, אלא גם מההחלטה להטיל על אייכמן עונש מוות. "דעתי הייתה שבמקרים של רצח עם ופשעים נגד האנושות צריך להיות עונש מוות", מסביר בך. אחרי שאייכמן פנה בבקשת חנינה לנשיא המדינה, דאג בך לכך שבתוך שעה מרגע דחיית החנינה בידי הנשיא, יבוצע גזר הדין. "כדי שלא יבואו כל מיני אנשים בעולם וינסו לחטוף בני ערובה, כדי למנוע את ביצוע גזר הדין", הוא מסביר. אייכמן הוצא להורג בתלייה בכלא רמלה, בליל 31 במאי 1962.
בך הפך לאחר המשפט לסלבריטאי. הוא הפך גם למרצה מבוקש בגרמניה, שם נאם גם בפני תלמידים ומחוקקים. בכך סייע לתקן את מערכת היחסים החשדנית בין ישראל ל"גרמניה האחרת". ב־1969 מונה בך לפרקליט המדינה, תפקיד שאותו מילא במשך שנים רבות. ב־1982 מונה לשופט בבית המשפט העליון, תפקיד שממנו פרש רק עם הגיעו לפנסיה, בגיל 70. משפט אייכמן היה ונותר אחד משיאי הקריירה הארוכה שלו.
