ב-21 בינואר 1962, בזמן שנציגיה הרשמיים של מדינת ישראל, בראשותו של היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר, עסקו בהכנות לפתיחת שלב הערעור בהליך המשפטי נגד אדולף אייכמן, קיבל "מר הובר", עובד ב"חברה מסחרית" במינכן, מכתב מאחד הממונים עליו. "בשמי ובשם חוג חבריי, ברכות לרגל יום הולדתך ה־60", כתב המנהל לעובד המסור. גם בארכיון העיר מינכן מצוין כי הוא אכן מועסק ב"חברה מסחרית". אלא שמה שנאמר במכתב והרישום בארכיון היו חלק מסיפור כיסוי שנועד להסתיר את מקום העבודה האמיתי של הובר, שירות הביון המערב־גרמני ה-BND, ואת העבר הבעייתי שלו כפושע מלחמה שבין השאר היה המפקד הבכיר של אייכמן.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
פרנץ יוזף הובר, שעמד בראש הגסטפו ומשטרת הביטחון בווינה והיה אחראי לגירוש המוני של יהודים מהאזור, לא הועמד לדין ולא שילם על פשעיו במלחמה. הוא עבד במשרה מלאה בביון הגרמני מאז 1953, ועסק בגיוס סוכנים מהגוש המזרחי. השירות ניקה את התיק של הובר, שמוזכר במסמכים החסויים של הארגון בשם הקוד V4141, בארכיון העירייה — למעט אותו מסמך כוזב — והוא זה שחיבר אותו לאותה "חברה מסחרית", שכל ניסיון להתחקות אחר פעולותיה ובעליה מסתיים בסימני שאלה וערפל סמיך.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
יצירת סיפור הכיסוי, השימוש בשם קוד, השמדת הניירת בתיק בעירייה ואמצעים נוספים שננקטו נועדו לוודא שאף אחד, לעולם, לא יידע על הקשר שבין ה־BND לפושע המלחמה הובר. אבל הברכה ששיגר להובר הבוס שלו במודיעין הגרמני מסתירה סיפור גדול ומעורר אי־נחת אפילו יותר. "כאשר אתה מביט לאחור על חייך, הרי עברו כמו על כולנו במעלות ומורדות", כותב לו הבוס ששמו אינו מצוין, "למרות הקטסטרופה הנוראה, שגם אתה היית צריך לעמוד בה, הוכחת את עצמך בהחלט". לא נאמר שם בדיוק מהי אותה "קטסטרופה נוראה" שהובר עמד בה בגבורה, אבל אפשר להניח כי מדובר על השנים שהוא בילה במחנה החקירה והמעצר שהקים המודיעין האמריקאי לבכירי הרייך השלישי אחרי מלחמת העולם לפני שנחלץ ממנו לקול השבחים של החוקרים האמריקאים. העמידה באותו אתגר, כותב הממונה בסיום הברכה, היא "המחמאה העליונה שאפשר לתת".
7 צפייה בגלריה
פרנץ יוזף הובר (משמאל) בפגישה במינכן עם ראשי האס-אס הימלר (באמצע) והיידריך (שני מימין), נובמבר 1939
(צילום: GettyImages)
עד כמה שזה מדהים ומקומם, אין באיגרת כל התייחסות למה שאירע במלחמה עצמה, וזאת למרות שבמודיעין הגרמני ידעו היטב כי הובר היה אחד מראשי הגסטפו וגנרל באס־אס, שהוא חלש על היחידה הגדולה ביותר של הארגון באוסטריה, שסמכויות הביצוע שלו התרחבו גם למזרח אירופה, שהוא היה עמית וחבר קרוב של הפושעים הנאצים הגדולים ביותר, בהם היינריך הימלר (ראש האס־אס וכל מנגנוני המשטרה ומי שמימש את תוכנית הפתרון הסופי), ריינהרד היידריך (ראש המשרד לביטחון הרייך, שתחת פיקודו בוצע הפתרון הסופי) והיינריך מולר (מפקד הגסטפו שהיה אחראי למעצר היהודים לפני שנשלחו למחנות ולמותם של מאות אלפי מתנגדי משטר בכל שטחי הכיבוש הנאציים והיה מפקדו הישיר של אייכמן לגירוש עשרות אלפי יהודים למחנות ריכוז והשמדה ולמערך הטרור והרצח שהופעל באזורים שעליהם פיקד).
76 שנים אחרי סיום המלחמה, הפרשה המבישה הזו, שבה משמשים משחקי ריגול בינלאומיים, אינטריגות פוליטיות וקורבנם של רבבות יהודים, עדיין נסתרת מהעין הציבורית. מבחר מהמסמכים הנוגעים להובר ולהגנה שקיבל משירותי המודיעין של ארה"ב ומערב גרמניה, נחשף השבוע בסרט תיעודי במסגרת התוכנית 'דו"ח מינכן' של רשת הטלוויזיה הציבורית הגרמנית ARD ובכתבה ב'ניו יורק טיימס'. הכתבה הנוכחית מביאה, בפירוט נרחב יותר, את עיקרי המסמכים שנחשפו לראשונה וראיונות עם מומחים שמסבירים מדוע ארה"ב וגרמניה הקדישו כאלה מאמצים כדי להגן על מי שהיה אמור להישפט כפושע נאצי.
ביום ראשון 11 באפריל ימלאו 60 שנה למשפט אייכמן. בניגוד לאירועים אחרים שחשיבותם ההיסטורית התבררה רק כעבור זמן, מהרגע הראשון המשפט הזה נתפס כמאורע מכונן, שחשף בפני הציבור הישראלי את הקרביים של מכונת ההשמדה הנאצית ושינה את השיח על השואה. בדצמבר 1961 נידון אייכמן למוות על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים. הוא הגיש ערעור ושלב שמיעת העדויות בפני ההרכב המורחב של בית המשפט העליון נקבע למרץ 1962.
אייכמן לא היה הפושע הנאצי היחיד שנשפט, הורשע ונידון למוות. 142 בכירי ההנהגה הנאצית נמצאו אשמים במשפטי נירנברג, 24 מהם קיבלו עונש מוות. בנוסף לכך, שורה של נאצים זוטרים יותר שהצליחו להימלט אחרי המלחמה נרדפו עד סוף חייהם, חלקם נתפסו והוצאו להורג. אבל הובר מעולם לא הועמד לדין על חלקו בשואת יהודי אירופה. למעשה, הוא אפילו לא היה צריך לברוח או להסתתר. הוא המשיך להתגורר עם משפחתו, בשמו ובזהותו המקוריים, בביתו במינכן, נהנה מפנסיה נוחה על חשבון משלם המסים הגרמני וחי בשלווה עד סוף ימיו.
איך הצליח הובר לעבור את החיים שאחרי המלחמה כמעט בלי קושי? ממסמכים של הסי־איי־איי וה־BND עולה כי שתי קהילות המודיעין הללו עשו מאמצים גדולים כדי להעלים את חלקו של הובר בשואה ובפשעי הרייך השלישי, לוודא כי לא יוסגר לידי אוסטריה שביקשה לשפוט אותו על פשעים נגד האנושות, ולאפשר לו להמשיך ולשמש כאיש מודיעין בכיר הפועל נגד הגוש המזרחי. "למרות שאנו מודעים היטב לסכנות הכרוכות במשחקים עם גנרל מהגסטפו", נאמר במזכר סודי ביותר של שלוחת הסי־איי־איי בגרמניה ב־1953, המסביר כיצד ניתן להשתמש בהובר כדי להפעיל רשת מרגלים בגוש המזרחי המבוססת על מכריו מהגסטפו, "אנו גם מאמינים כי ניתן יהיה להשתמש בהובר באופן שיביא רווח גדול לארגון הזה".
שאלה לא פחות חשובה היא האם ישראל — שהשקיעה באותו זמן משאבים כדי ללכוד פושעים נאצים — הייתה מודעת לכך שהובר מועסק על ידי ה־BND? במסמכים של המוסד אין הוכחה כזאת (אם אכן הארגון לא היה מודע לקיומו, הדבר יכול להיחשב כשלעצמו כמחדל). אבל אין ספק שישראל ידעה היטב שבכירים נאצים אחרים כן מועסקים בשירות המודיעין של גרמניה המערבית. במסגרת היחסים הרגישים שבין שתי המדינות, נוצרו בין המודיעין הישראלי והגרמני הבנות - כולן בעל פה, חלקן מעולם לא נוסחו במילים מפורשות - שלפיהן ישראל העלימה עין מהעובדה שה־BND מעסיק נאצים לשעבר; במקביל, הגרמנים העלימו עין משורה של מבצעים על אדמת גרמניה או נגד גורמים גרמניים, תוך ביצוע עבירות בוטות על החוק הגרמני, טיוח והשקטה של פעולות והתערבות בחקירות משטרה. אחת מהחקירות האלה ניסתה לברר מה בדיוק קרה להיינץ קרוג, המדען שהיה מעורב בפרויקט הטילים של נאצר ונחטף על ידי המוסד ממינכן.
"בשלב ההוא כבר היו למוסד יחסים טובים, אם כי קורקטיים עם המודיעין הגרמני", אומר איש מוסד לשעבר שחקר את הנושא ושמע עדויות של רבים מעמיתיו הוותיקים כשנקלט בארגון. "איסר הראל חשב שבסופו של דבר כל הגרמנים הם נאצים אבל הסכים לשתף פעולה עם הביון המערב גרמני. במקביל התקיימו יחסים עם גורמים גרמניים נוספים, למשל התובע היהודי פריץ באואר, שסיפק את המידע שהוביל ללכידת אייכמן. היחסים הללו התבססו על ההבנה של מה שאסור. במהלך פגישה עם איש מוסד, באואר היה מודיע שהוא הולך לאכול, מדגיש שארוחת הצהריים שלו תימשך זמן רב, ומשאיר את איש המוסד במשרדו עם ניירת שחשב שהיא רלוונטית. הוא, ופקידים גרמנים נוספים, ידעו שהביורוקרטיה הרשמית לא תיתן להם אישור להעביר את החומר לישראל אז הם יצרו נתיבים עוקפים, מרומזים".
לדברי איש המוסד, מלכתחילה היה ברור לבכירי הארגון כי המודיעין הגרמני מעסיק נאצים, אבל "ההבנה הייתה שאם נניח להם, הם יסייעו לנו בדברים אחרים. והרי ממילא התנגדות שלנו לא הייתה משנה דבר כי הם פעלו בלחץ של האמריקאים להביא כמה שיותר מידע על האתגר המודיעיני המרכזי – מה מתרחש בגוש המזרחי. כל השאר, לרבות צדק וערכים והצורך לבוא חשבון עם הנאצים, היה פחות חשוב".
מאיר עמית, שירש את איסר הראל כראש המוסד אמר: "איסר ראה נאצי מתחת לכל מיטה אבל גם הוא הבין שחייבים לבנות איתם יחסים כלשהם כדי להתמודד עם האתגרים של היום. מהר מאוד הוא היה צריך את זה בשביל כל הכישלונות שבאו".
אחד הכישלונות האלה נרשם ב־2 בנובמבר 1967. לא הרחק מביתו של הובר במינכן, נכנסו שני לוחמי מוסד לביתה של גב' סופי מולר, אשתו של מפקד הגסטפו הנמלט, כדי להתקין שם אמצעי האזנה ולבדוק האם היא בקשר עם בעלה. רבע שעה לאחר מכן הגיעה למקום ניידת משטרה שהשכנים כנראה הזעיקו. השוטרים הספיקו להיכנס לדירה לפני שהישראלים הצליחו להימלט ממנה.
"כאשר שוטרי משטרת מינכן דפקו על דלת הכניסה לדירה, הבינו השניים, נ' וב"ס, כי הם היו לכודים ללא מוצא", נכתב במסמך של המוסד לסיכום האירוע. "כדי לא להחמיר את המצב החליטו השניים כי מוטב היה לפתוח את הדלת. עם פתיחתה נגלה לעיניהם מראה שנשאר חקוק היטב בזיכרונם: בנוסף לשוטרים שנכנסו לדירה, היה פרוזדור הקומה מלא אנשים, מן הסתם דיירי הבניין, שכניה של סופי מולר, שבאו לצפות בהתרחשות יוצאת הדופן במקומותיהם".
השניים נעצרו והפרשה התפוצצה בקול גדול. אבל העלמת העין הדדית בין שני הארגונים שוב פעלה וה־BND נחלץ לסייע. בדיון משפטי קצר, שנערך שלא בפני הסוכנים, פסק להם בית המשפט במינכן שלושה חודשי מאסר. הם שוחררו כמה ימים אחר כך, הועברו לשווייץ וחזרו לישראל. ובזמן שאנשי המוסד ניסו לפרוץ לביתו של מולר, במרחק קצר משם התגורר אחד מחבריו הקרובים ושותף לביצוע הפתרון הסופי באין מפריע.
פרופ' שלמה שפירא מאוניברסיטת בר־אילן שימש כעורך ספריו של איסר הראל כשיצאו בגרסה מחודשת בשנות ה־90 ובילה שעות רבות עימו. "שיתוף הפעולה של אנשי המוסד עם שירות המודיעין המערב גרמני, כאשר במוסד ידעו שהיו שם נאצים רבים לשעבר, הטריד אותי והעליתי בפניו כמה פעמים את השיקול המוסרי בשיתוף פעולה עם אנשים כאלה.
"איסר היה אדם מאוד שקול, רגוע, שולט ברגשותיו, אבל באחת מהפעמים האלה הוא ממש התעצבן עליי. זו הייתה התקופה של אוסלו, תחושה שנגמרו הבעיות, שהכל סבבה. ואיסר אמר לי שאני צעיר מדי מלהבין עד כמה היה חשוב באותן שנים לשתף פעולה עם המודיעין המערב גרמני BND. כשהכל טוב אין בעיה לדבוק בעקרונות של מוסר ואתיקה, הוא אמר, אבל אז, בשנים ההן, "בשביל הביטחון של ישראל היינו מוכנים לעבוד אפילו עם השטן".
הראל תיאר בפני שפירא את הביקור הראשון במפקדה הראשית של ה־BND בפולאך: "איסר סיפר לי שהוא תיעב כל רגע שם. אמר שהרגיש כמו במחנה ריכוז, שמכל פינה ראו גדרות, מגדלי שמירה וכלבי שמירה. אחרי שסיימו את הביקור איסר הורה לאנשיו לנסוע את כל הדרך חזרה לשטרסבורג, שעות רבות של נהיגה, 'כי לא רציתי לישון על אדמת גרמניה'. מצד שני, הוא הסביר כי 'אנחנו היינו צריכים אותם, את הגרמנים, כדי לקבל חופש פעולה בגרמניה'".
"היו בהנהגה הישראלית שתי גישות", אומר פרופ’ דני אורבך מהחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית. "אחת של איסר וגולדה שאמרה שכולם נאצים ממילא ואז מה זה משנה אם פלוני היה בתפקיד כזה או אחר. השנייה - של בן־גוריון ופרס שדיברה על גרמניה האחרת והעדיפה להתעלם מכך שבממשלה ובשירות הציבורי נבלעו ומצאו מקלט לא מעט נאצים. בין שתי הגישות הללו לא נשאר מקום לבדיקה אמיתית בעברו של בכיר כזה או אחר".
שפירא מדגיש כי העובדה שהגרמנים לא הגיבו על הפעולות הקשות שישראל ביצעה בשטחם נובעת בעיקר מרצונם לקבל חומר מודיעיני מהמוסד הרבה יותר מאשר ניסיון לכפר על העבר. "אם הגרמנים היו רוצים, היו עושים לישראל בלגן לא נורמלי על אירועים כמו חטיפת קרוג או הפריצה לבית ראש הגסטפו מולר. אבל הם נתנו לישראל חופש פעולה כי הם קיבלו כל הזמן חומר מהמוסד. הסי־איי־איי לא רצה לתת ל־BND את התוצרים הישראליים מחשש שהארגון חדור במרגלים של מזרח גרמניה. ה־BND רצה לקבל את החומר מהמוסד ולעקוף את האיסור האמריקאי".
פרנץ יוזף הובר, יליד ינואר 1902, היה קצין משטרה צעיר ומוכשר במשטרת מינכן. במערבולת הפוליטית שגרמניה נקלעה אליה בעקבות המשבר הכלכלי של שנות ה־20, הוא הקדיש חלק ניכר מזמנו למעקב ולפעילות נגד מפלגות פוליטיות שנתפסו כמסוכנות, ובהן גם המפלגה הקומוניסטית והמפלגה הנאצית. כשהיטלר עלה לשלטון ב־1933, הפעילים הנאצים המקומיים סלדו מהובר בגלוי. כדי להתגבר על מחלוקות העבר ומתוך הבנה שמדובר בהזדמנות חד־פעמית לקריירה מצליחה, הוא הזדרז להצהיר אמונים לבוסים החדשים והפך לנאצי נלהב. היינריך מולר, האיש שהקים במינכן את הגסטפו, המשטרה החשאית, ואחר כך מונה למפקד שלה בכל שטחי הרייך, חיפש כוח אדם מיומן לארגון החדש.
"הובר היה שחצן ונרקיסיסט", אומר ד"ר מיכאל הולצמן, בנו של נאצי אוסטרי שעוסק בחקר פעילות הגסטפו במדינה. "הוא רצה להוכיח כי הוא מסוגל למלא את המטלות של הממונים עליו. הוא ניצל את ההזדמנות והפך מחוקר מקומי קטן לאחד ממנהיגי הגסטפו". דרך מולר הכיר הובר את המפקדים הבכירים של האס־אס (שהגסטפו פעל במסגרתו החל מ־1939), הימלר והיידריך, שראו בו איש משטרה מוכשר ונאמן לרעיון הנאצי.
במרץ 1938 סיפחה גרמניה את אוסטריה. זמן קצר לאחר מכן הופקד הובר, שבינתיים הועלה לדרגת בריגדירפירר (המקבילה באס־אס לגנרל) למפקד הגסטפו ברוב שטחי המדינה, מה שהפך אותו בפועל לאיש החזק בה. מהמטה שלו במלון מטרופול המפואר בווינה, שאותו החרים מבעליו היהודי, הובר פיקד על כלל המנגנונים של האס־אס, משטרת הביטחון (אס־דה), משטרת הגבולות וחלקים מהמודיעין הגרמני. עם פרוץ המלחמה תפקידיו התפרסו גם לשטחים הכבושים במזרח אירופה והוא היה אחראי על הפעלת סוכנים נגד ברית־המועצות. "הובר הפך למפקד יחידת הגסטפו הגדולה ביותר בכל רחבי הרייך", אומר ד"ר הולצמן.
הגסטפו התחיל במצוד נרחב אחר מתנגדי שלטון ומי שנחשבו לכאלה. מסמכים פנימיים של מפקדת הארגון בווינה שאסף ההיסטוריון ד"ר תומאס מאנג מתעדים את מעצרם ורציחתם של לפחות 1,200 מהם. "לא היה צריך הרבה, הספיק שמישהו יספר בדיחה על היטלר, כדי שהגסטפו יעצור אותו לחקירה, ויעביר אותו עינויים שלעיתים קרובות הסתיימו במוות", אומר מאנג.
יחד עם הובר הגיע לווינה אדולף אייכמן. "ההנהגה הנאצית חייתה בתחושה כי לא טיפלה נכון בשאלה היהודית בתוך גרמניה", אומר פרופ' משה צימרמן, היסטוריון וחוקר שואה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, "והחליטה לנצל את האנשלוס כדי לעשות את הדברים אחרת באוסטריה". אייכמן הקים את "הסוכנות המרכזית להגירת יהודים", השם המכובס שישמש מאוחר יותר לביצוע הפתרון הסופי. ב־24 במאי 1938, שלושה חודשים אחרי הסיפוח, הוציא הובר הוראה שלפיה יש "לעצור יהודים לא רצויים, ובעיקר כאלה בעלי מוטיבציה פלילית, באופן מיידי, ולהעבירם למחנה דכאו".
"השימוש בשפה הביורוקרטית של 'לא רצויים', שניתן גם לפרש אותו כ'לא נחמדים', איפשר למעשה לנאצים את המעצר והגירוש למחנות של מי שהם רצו", אומר צימרמן. ב־31 במאי 1938 יצאו שני הטרנספורטים הראשונים של יהודי אוסטריה למחנות ריכוז.
הובר הקים סניפים של הגסטפו בערים נוספות באוסטריה. אנשיו הורו על סגירת משרדי הקהילות היהודיות במדינה ועל מעצר המנהלים שלהן. 110 עסקנים, בנקאים ובעלי עסקים נעצרו וגורשו לדכאו. הגסטפו החל מיד גם לבזוז את רכושם של היהודים, כולל את אוספי האמנות השווים מיליונים של משפחות גומפרץ ורוטשילד. היהודים פוטרו מעבודתם בכל מוסדות הציבור, בתי הספר והאוניברסיטאות.
בין אייכמן להובר לא שררה אהבה גדולה. בעדות שנתן הובר לסגן התובע הכללי של משפטי נירנברג — הוא נחקר כעד, לא כחשוד — הוא מתח ביקורת על אייכמן שהפר לטענתו הבטחות שנתן לו. "השניים ממש עיינו זה את זה", אומר צימרמן, "הובר היה בכמה דרגות גבוה מאייכמן וכנראה ראה בו מי שמפריע לסמכויות שלו בווינה". למרות זאת, בעדותו במשפט, אייכמן הקפיד שלא להזכיר בכירים נאצים שעליהם לא נשאל והגן על האיש שהיה עמיתו הבכיר.
בזמן שבמשפט אייכמן הובאו עדויות רבות על מעשי הרצח והגירושים שאייכמן היה אחראי להם, חלקו של הובר הועלם או שלפחות לא נראה חשוב מספיק לחוקרי "לשכה 06", הגוף שמשטרת ישראל הקימה לצורך הכנת תיק הראיות במשפט.
"אייכמן היה ראש המשרד לענייני יהודים, אבל הובר היה בכיר ממנו והגסטפו היה צריך לנהל בפועל את הגירוש", אומר ההיסטוריון מאנג. "בעוד אייכמן גלוי לעין כמי שמארגן את כל הפעולות נגד היהודים, הובר מסתתר בצילו, כמי שאנשיו מבצעים את הפעולות הללו".
שתי פרשיות שאינן קשורות לתפקידו בווינה הפכו את הובר לאישיות בכירה וחיונית בעיני ראשי המשטר הנאצי. היידריך ובכירים נאצים אחרים ביקשו לפעול נגד ורנר פון פריץ, אחד מראשי הצבא, שנתפס כאיום על סמכותם. הובר, החוקר המנוסה, הוזמן כדי לסייע בהכנת — או תפירת — תיק הראיות נגדו בעבירה של הומוסקסואליות.
ב־8 בנובמבר 1939 ניסה יוהאן גאורג אלזר, אמן ונגר שהאמין שהיטלר הוא סכנה נוראית לגרמניה ולעולם, להתנקש בחייו של הפיהרר באמצעות פצצה שהטמין בעמוד קיר הצמוד למרתף הבירה במינכן שבו היטלר נאם. היטלר ניצל כאשר עזב את המקום לפני הפיצוץ. הפירהר מינה את היידריך לחקור את האירוע וזה הורה להובר לעזוב מיד את וינה ולהגיע למינכן כדי לנהל את החקירה. הובר איתר את אלזר וחילץ ממנו הודאה. אלזר הועבר לדכאו, והוצא להורג ב־1945, אחרי שהיטלר נתן הוראה ישירה לחסל אותו.
על התפקיד שמילא במעצרו של אלזר קיבל הובר אות הוקרה מיוחד מטעמו של הפיהרר. הוא היה גאה בחקירת ההתנקשות ושיחזר אותה בראיון שנתן לעיתון 'בילד אם סונטאג' ב־1958. בכתבה הוצג הובר כמפקד הגסטפו באוסטריה, והסיקור החיובי שניתן למעשיו לא נראה לעורכי העיתון, ומן הסתם גם לרוב קוראיו, כמצדיק הסבר.
הובר המשיך לשמש כמפקד הגסטפו באוסטריה עד סוף המלחמה, תוך שהוא מספח לעצמו עוד ועוד כוח אדם וסמכויות. כשאייכמן חזר לברלין והקים את "הלשכה המרכזית להגירת יהודים" לכל שטחי הרייך, הובר קיבל לידיו את סמכויות הסוכנות שאייכמן השאיר בווינה ואלואיס ברונר התמנה לסגנו. עד סוף המלחמה נרצחו 70 אלף יהודים אוסטרים, כ־35 אחוז מכלל הקהילה במדינה ערב המלחמה.
ברונר מצא אחרי המלחמה מקלט בסוריה. בשל חלקו בהשמדת היהודים באוסטריה הוא סומן כמבוקש מרכזי ברשימה של המוסד. "פושע מלחמה זה היה היחיד מבין שמונת פושעי המלחמה שהמרדפים אחריהם מתוארים בספר זה, שכנגדו (כנגד ברונר — ר"ב) בוצעו שני ניסיונות חיסול", נאמר במחקר פנימי של המוסד שעסק במרדף אחרי הבכירים הנאצים. הובר אפילו לא מוזכר במסמך.
7 צפייה בגלריה
פרנץ יוזף הובר (משמאל) עם מפקדו הגסטאפו היינריך מולר בחופשה באוסטריה
(צילום: אנדריאס סיגר)
במשפטו אישר אייכמן כי ידע על משלוחי היהודים למחנות הריכוז וההשמדה במזרח אבל טען שהוא לא אשם בגורלם, שכן רק מילא את פקודות הממונים עליו. להבדיל ממנו, הובר טען כי לא ידע דבר על מה שקורה ליהודים עד שסגנו, אלפרד אבנר, העביר לו דיווח מעורפל בנושא בסוף 1944. אין ספק כי הובר שיקר במצח נחושה. ב־1941 התחיל גירוש היהודים מאוסטריה במסגרת הפתרון הסופי. "המשלוחים הראשונים למחנות ההשמדה במזרח היו כבר באוקטובר", אומר מאנג, "והובר, שהיה גם ראש הסוכנות המרכזית להגירת יהודים בווינה, הוציא אותם לפועל".
פרופ' צימרמן מאשר: "העדויות ההיסטוריות מציירות תמונה שונה לחלוטין מגרסתו. אייכמן היה הפנים שיותר הכירו בקהילה היהודית אבל מי שביצע בפועל את הטרור כלפי היהודים, האיסוף שלהם, העלאתם בכפייה על הרכבות ושיגורם למחנות — הוא הגסטפו והמשטרה בפיקוד הובר".
תפקידו של הובר לא הסתכם באיסוף היהודים ושיגורם למחנות. הוא היה אחראי על מחנה הריכוז מאוטהאוזן שהאס־אס הקים ליד העיר לינץ. לפחות 90,000 איש נרצחו שם. בעדויות שנתן טען הובר שלא ידע על קיומם של מחנות כאלה, אבל בארכיון של הניצולים הספרדים של מאוטהאוזן בברצלונה נמצאות הוכחות ששיקר. ב־1941 ליווה הובר, בעל הדרגה הבכירה ומפקד האזור, את ראש האס־אס הימלר בביקור במחנה. בניגוד לצילומים עם הקצינים הבכירים במטה הגסטפו בווינה, שבהם הוא עומד בחזית, גאה וזקוף, נראה כי בתמונות הללו הובר משתדל דווקא להצניע את נוכחותו.
יחסיו החמים עם ראשי מכונת ההשמדה הנאצית ניכרים היטב גם בתמונות שצולמו במהלך חופשה שבילה עם ראש הגסטפו מולר בדרום טירול ב־1942. התמונות האלה שימשו את המוסד במרדף חובק העולם אחרי מולר, כולל בניסיון הפריצה הכושל לביתה של אשתו במינכן. לא הרחק משם חיו הובר ומשפחתו ללא הפרעה.
לקראת סוף המלחמה, כשהמודיעין האמריקאי התארגן ללכוד את מנהיגי הנאצים, הובר סומן כמבוקש בכיר. הוא, אייכמן ובכירים אחרים באס־אס ובגסטפו התרכזו בימים האחרונים של הקרבות בכפר באלפים הגרמניים וחישבו את צעדיהם הבאים. אייכמן החליט להימלט. להובר היו רעיונות אחרים. במאי 1945 הוא נפל בשבי האמריקאי מבלי שניסה להתנגד. ספק אם אפילו הוא ידע עד כמה ההימור שלו יצליח.
בשנתיים הבאות אין תיעוד לקשר שנרקם בין הובר לאנשי הביון האמריקאים. אבל במאי 1947, למרות מסמך חריף מאוד שהכינה משטרת מינכן על אודותיו, אינספור עדויות על מעשיו במלחמה ובקשת הסגרה של שלטונות אוסטריה כדי להעמיד אותו למשפט על פשעי מלחמה והשמדת עם — קפטיין ויקטור הייג, החוקר שלו מטעם המודיעין הצבאי האמריקאי, כותב מסמך שמזכה את הובר מכל מעורבות בהשמדה ומעתיר עליו מחמאות. "הוא היה שוטר נטול דעות קדומות והטיות בעבודתו, הוגן, שהתבסס על עובדות וביצע את תפקידיו ללא משוא פנים ומניעים של המפלגה הנאצית וללא גזענות", כתב הייג.
המסמך המדהים קובע עוד כי גנרל האס־אס "לא היה חסיד של האידיאולוגיות של המפלגה הנאצית, סירב לפקודות שיש בהן הטיה גזענית" ומכנה אותו "דובר אמת וראוי לאמון מוחלט". חודש אחר כך, כאשר הובר מועבר למחנה שבויים אחר, כותב לו המפקד במקום כי "חריצותו ושיתוף הפעולה שלו זכו להערכה רבה".
"קשה לראות את המסמכים האלה, ומסמכים רבים נוספים שכתבו שלטונות הכיבוש האמריקאיים, אלא כתעודות מוזמנות שנוצרו כדי לנקות את הובר אחרי המלחמה", אומר צימרמן.
7 צפייה בגלריה
''אייכמן היה הפנים. מי שביצע בפועל את הטרור כלפי יהודים היה הובר''. פרופ' משה צימרמן
(צילום: אלבום פרטי)
הובר לא היה היחיד שזכה ליחס הזה. "אוסטריה הייתה אז קו חזית מרכזי במלחמה הקרה. שירותי הביון המערביים נאבקו בגיוס אנטי־קומוניסטיים אמינים באוסטריה ולא חקרו מקרוב את העבר של אנשים שחשבו שישמשו אותם היטב", אומר פרופ' שפירא, מומחה בתחום המודיעין. "בכירים נאצים רבים ניצלו את האיום הקומוניסטי החדש כדי להבטיח לעצמם גם חסינות מפני העמדתם לדין על פשעי מלחמה וגם משכורת שמנה".
ב־1948 מסר הובר עדות מפורטת בפני רוברט קמפנר, סגן התובע הכללי במשפטי נירנברג. קמפנר, יהודי שנמלט מגרמניה לפני המלחמה, מסביר להובר בנימוס כי אינו נאשם בדבר ומקבל את כל ההכחשות השקריות שלו. גם צימרמן וגם מאנג אומרים כי אין להם ספק שקמפנר ידע היטב מי עומד לפניו ורק הנחיה חד־משמעית מהמודיעין האמריקאי לעזוב את הובר בשקט יכולה להסביר את התנהלותו.
בשנים הבאות עשו שלטונות הכיבוש האמריקאי מאמצים כבדים כדי לסכל בנימוקים ביורוקרטיים שונים את בקשת ההסגרה של אוסטריה נגד הובר. חלק מהמידע הזה פורסם בזמן אמת. כך למשל, ב־25 בינואר 1949 פירסם העיתון 'ווינר צייטונג' התקפה חריפה ביותר על האמריקאים בגלל הסחבת שהם נוקטים בטיפול בבקשת ההסגרה, ופירט את שלל התירוצים שבהם השתמשו. "מכיוון שמצוי עכשיו בפני בית המשפט הפלילי בווינה חומר חדש וחמור, החליט משרד המשפטים לפני זמן קצר לשוב ולהזכיר למפקדת הצבא האמריקאי בווינה את העניין", כתב העיתון.
ארה"ב גם לחצה שהובר יעבור מהר ככל האפשר את תהליך הדה־נאציפיקציה שהאמריקאים הנהיגו כדי לטפל במאות אלפי אנשי הוורמכט, ושהוא יקבל בהליך הזה את הסיווג הנמוך ביותר למעורבות בפשעי מלחמה.
הלחצים בכל זאת נשאו פרי, והובר נידון לשנת מאסר על תנאי וקנס של 500 מרק. בעקבות ערעור של התביעה עונשו הוחמר לחמש שנות מאסר בפועל, אבל אז הוא נעלם. משטרת גרמניה הכריזה עליו, לכאורה, כנעדר־נמלט, וכמי שדרוש גם לשם ריצוי עונש מאסר וגם לשם הסגרה לאוסטריה. אך ממסמכים הנחשפים כעת לראשונה עולה כי הגרמנים ושלטונות הכיבוש האמריקאיים ידעו היטב היכן הובר נמצא. יד נעלמה מחקה את שמו מרשימת המבוקשים הנאצים. למעשה, הוא לא ממש הסתתר, אפילו תועד בזמן שרכש רהיטים לביתו במינכן.
ב־1953 מגלים מפקדי הסי־איי־איי בגרמניה כי אחד מעוזריו של הובר במטה הגסטפו בווינה, האנס סאניצר, "נאצי הארדקור וברוטלי מאוד" שאחראי לעינויים נוראים ולמותם של רבים, הוסגר לאוסטריה ושם הועבר — או נחטף — בידי הקג"ב. בסי־איי־איי גילו כי הוא פונה לחבריו לשעבר ומנסה לגייס אותם כסוכנים לטובת ברית־המועצות ומחליטים לקחת דוגמה. הם מאתרים בקלות את הובר "הנמלט", מעניקים לו ערבויות שלא יסגירו אותו לאוסטריה ומציעים לו לנסות לגייס את אותו סאניצר וקולגות נאצים אחרים שעברו למזרח גרמניה. זמן קצר אחר כך האמריקאים החלו להניע הליך דה־נאציפיקציה נוסף להובר שהפסיק להיות “נמלט”. הקפטיין הייג הגיע להעיד לטובתו והוא נידון לחודשי מאסר ספורים ולקנס זעיר.
בדצמבר 1955 גויס הובר ל"ארגון גהלן", רשת מודיעין שיינהרד גהלן, שניהל בזמן המלחמה את מערך הביון של הרייך במזרח אירופה, הקים עבור האמריקאים. גהלן אולי לא היה מעורב בהשמדת היהודים בעצמו, אבל היה חלק מלב המנגנון הנאצי, ואיש לא הופתע כשהוא גייס לשורות הארגון החשאי את חבריו לשעבר. כמה חודשים לאחר הגיוס של הובר, הארגון הופך ל־BND — שירות הביון של מערב גרמניה, שקיים עד היום.
"ה־BND גייס נאצים רבים, אך כמעט לאף אחד לא היה מעמד כה בכיר", אומר ההיסטוריון סטפן מיינינג, שיצר את סרט הדוקו על הובר לערוץ הטלוויזיה הגרמני. "הם ידעו בדיוק שהובר הוא לא איזה רוצח גסטפו קטן אלא גנרל באס־אס שנע בתוך החוגים הפנימיים ביותר של מנגנון הטרור הנאצי והיה אחראי למותם של רבבות יהודים ומתנגדי המשטר".
ד"ר בודו הכלאהמר, ההיסטוריון הראשי של ה־BND, שמתראיין בסרט, אישר כי הובר הועסק בסוכנות הביון והסביר כי החיפוש אחר אנשי מודיעין מיומנים בעלי נטייה אנטי־קומוניסטית ברורה הביא "לעיתים קרובות מדי לגיוס של נאצים לשעבר". בהמשך העלים ה־BND את כל הרישומים על הובר מארכיון העיר מינכן ובנה עבורו את סיפור הכיסוי שלפיו הוא עובד בחברה פרטית. בתגובה לפרסום בגרמניה ושל כותב שורות אלה ב”ניו יורק טיימס” צייץ השבוע הכלהאמר בטוויטר: ”קשה ולפעמים אף בלתי ניתן לעכל את העובדה שפרנץ יוזף הובר היה קולגה לשעבר שלי ב־BND. שקיפות עוזרת!”
חייו של הובר יכלו להימשך ללא כל הפרעה אבל הפרסום העצום שחוללה הודעתו של דוד בן־גוריון מעל דוכן הכנסת כי אדולף אייכמן הובא לישראל ויעמוד בה למשפט גרם לו לאי־שקט הולך וגובר. המחקר ההיסטורי של המוסד אמנם ציין שנים מאוחר יותר כי אחד ההישגים החשובים ביותר של חטיפת אייכמן היה ש"פושעים נאצים שהסתתרו בכל רחבי העולם, הפכו לנרדפים מחשש שייחטפו או ייהרגו", אבל נראה כי הובר נרגע עם הזמן ואפילו הרגיש מוגן במקום העבודה שלו, שהחל לנהל יחסים חמים ביותר עם המודיעין הישראלי.
אבל אז האיום הגיע דווקא מבפנים. הבוסים של הובר התחילו לקבל שאילתות מחברי בונדסטאג וגורמי ממשל האם הם מעסיקים נאצים לשעבר. ה־BND מינה אדם שיבדוק לעומק את הנושא. הוא הגיע למסקנה המבהילה כי לפחות 86 אנשים שימשו בתפקידים בדרגות שונות בוורמכט ובמנגנוני המשטרה והביטחון של הרייך השלישי.
7 צפייה בגלריה
פרנץ יוזף הובר (חמישי משמאל, מאחור) מלווה את הימלר בביקור במחנה הריכוז מאוטהאוזן, יוני 1941
(צילום: Amical de Mautausen)
פרנץ יוזף הובר היה חריג גם בתוך הרשימה הלא־מכובדת הזו. העבר שלו, שהיה ידוע היטב למעסיקיו, הביא את ראשי ה־BND ב-1964, 19 שנים לאחר סיום המלחמה, למסקנה כי המשך העסקתו "כבר לא מתקבל על הדעת", כמו שכתבו בסיכום דיון פנימי. הוחלט כי הובר "מהווה סיכון ביטחוני" ש"עלול לפגוע בשירות" ולכן יש לפטרו. אלא שהובר לא שיקר למעסיקיו באשר לתפקידים שמילא במלחמה, ולכן לא נמצאה סיבה לפטר אותו. במילים אחרות: כל עוד הובר סיפק מידע מדויק בתהליך קבלתו לעבודה - גם אם המידע הזה מתייחס לרצח המונים - "לא ניתן היה להוכיח שום אשמה".
בצר להם, שיגרו ראשי ה־BND את הובר לחופשה על חשבון משלם המסים הגרמני עד שהגיע מועד פרישתו לגמלאות בגיל 65, בינואר 1967 והוא החל לקבל פנסיה. את שנותיו האחרונות הוא העביר בביתו במינכן ואחר כך בבית אבות מפואר בפרברי העיר. הוא מת ב־1975, בגיל 73. לפני כמה שנים החליטה משפחתו להוציא מהקבר את שרידי גופתו ולהשמיד אותה. בתו של הובר לא ענתה לפניות לקבלת תגובה. נכדו של הובר טרק את הטלפון כששמע מי מבקש לדבר איתו. גם ה־BND והסי־איי־איי סירבו להגיב.
