זעירא, שמוכר בקרב בני דור תש"ח בכינוי "קטוני", חגג בפסח האחרון יום הולדת 92. הוא מתגורר עם רעייתו, נעמי בדירה קיבוצית צנועה וקטנה. נעמי מבשלת לקראת החג המתקרב. ריח עדין של חצילים שנקלו מרחף בבית. יש לו עיניים כחולות, שיער לבן, מלא ושפם. חשוב לו לדייק בעובדות והוא בודק שוב ושוב את התאריכים. כשהחלה מלחמת העצמאות הוא הצטרף לקרבות ושירת יחד עם לוחמי הפלמ"ח בלחימה היבשתית. אבל בתרומה שלו להעפלת יהודי אירופה, ניצולי השואה הוא גאה במיוחד.
"את ההורדה הראשונה של המעפילים לא אשכח לעולם. זה היה בחודש מרץ 1947. כל המהלך היה חשאי. המתנו לפקודה מאיש המוסד לעלייה ב' שיאמר לנו, 'ללבוש בגדי עבודה נקיים ולעלות לאוטובוס' - זו הייתה קריאת המשימה שלנו - כדי שאם בדרך יעצרו אותנו, לא יחשדו בנו שאנחנו בדרך לחוף הים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"כשהפקודה הגיעה, נסענו במהירות, בלי לעצור באף תחנה בדרך. אם מישהו היה צריך להתפנות, היו צועקים לו, 'תפתח את הדלת האחורית ותעשה את מה שאתה צריך תוך כדי נסיעה'.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"הגענו לחוף ניצנים. שכבנו על החול וחולקנו לחוליות. כל חוליה קיבלה בקבוק קוניאק ושוקולד. אולי חשבו שקוניאק יחמם אותנו לפני הכניסה למים הקפואים. שכבנו על גבעות החול, באמצע הלילה. פתאום אנחנו רואים גוף שחור מתקדם לעברנו ללא אורות. זאת הייתה האונייה שלה ציפינו. אונייה שיצאה מאיטליה בשם 'סוזנה'. כשהיא הגיעה לחוף הוחלף שמה ל'שבתאי לוז'ינסקי'. היו עליה 825 נשים, גברים וילדים. מבוגרים וצעירים. כאלה שידעו וכאלה שלא ידעו לשחות. הבנו שזאת תהיה משימה מורכבת.
"נכנסנו חמישה חבר'ה למים. משכנו חבל מהחוף אל הספינה, כדי שיהיה לנו מסלול להיצמד אליו ולהתקדם עם סירות הגומי תוך שאנחנו מושכים את עצמנו לאורך החבל. אלא שבינתיים הים התחיל לסעור ולא ניתן היה להוריד את המעפילים לסירות גומי כפי שתיכננו בתחילה. אנחנו עומדים במים הקפואים ומחכים, והם על אונייה גדולה. אמרנו להם תקפצו למים ואף אחד לא קפץ. בחושך אי־אפשר היה לראות לאן אתה קופץ וזה בטח היה מפחיד. שניות ארוכות לא קרה דבר. אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול. עמדה שם בחורה צעירה עם שמלה ירוקה, יפיפייה. היא הייתה הראשונה שהעזה לקפוץ למים.
"אני זוכר גם זוג רגליים מבצבצות מעל פני המים. צריך להבין, האנשים האלה הגיעו עם תרמיל או מזוודה, עם שארית החפצים, התמונות והמזכרות שהצליחו להציל מהתופת. החבילה הזאת הייתה כל חייהם, והם נצמדו אליה לפעמים על חשבון הזהירות במים. היה בחור עם התרמיל שלו על הגב, וחגורת המצופים המאולתרת שנתנו לו כדי שלא יטבע, הייתה סביב הבטן. התרמיל היה כל כך כבד שהוא התגבר על המצופים והפך אותו עם הראש כלפי מטה. הפכתי אותו חזרה וליוויתי אותו אל החוף.
"בינתיים הגיעה גם משחתת בריטית. הגלים התגברו והמעפילים החלו לקפוץ למים בקבוצות גדולות. יצאתי לחוף כדי לקרוא לעזרה. אחד החבר'ה תפס אותי ואמר לי 'אתה כחול!'. הוא קיפל אותי בתוך שמיכות ולא איפשר לי להיכנס שוב למים. רעדתי מקור. הגעתי כמעט למצב של היפותרמיה. המשכתי לתפקד מהחוף. כמאתיים מעפילים הצליחו להגיע לחוף ולברוח למקום מבטחים אבל כשעלה השחר, התמלא החוף בבריטים. תושבים ולוחמי פלמ"ח נקראו להתערבב עם כל המעפילים כדי לבלבל את החיילים, שלא ידעו מי מעפיל ומי תושב. לכל אחד מאיתנו, אנשי הפלי"ם היה פספורט מזויף. שמי היה בו מנחם גרוסמן. בסוף לא השתמשנו בו. טמנו את הפספורט בחול, מתוך מחשבה שאולי נחזור לקחת אותו. אולי הוא עדיין שם.
"בסופו של דבר הבריטים תפסו אותנו, הפשיטו אותנו מהבגדים כדי לערוך עלינו חיפוש. מהנעליים שלי נפלה התמונה שהחבאתי, של חברה שלי, ועל התמונה היה כיתוב בעברית. החיילים העלו אותנו למשאיות. לקחו אותנו לנמל חיפה. הם ביקשו להעלות אותנו לאוניית הגירוש. למרות שהייתי מאוד קטן, נדרשו ארבעה חיילים בריטים לסחוב אותי, בזמן שהתפרעתי ככל יכולתי כדי לעכב את עלייתי לאונייה. בסופו של דבר רב־הסרן שלהם תפס אותי בצווארון בעצמו והוביל אותי לאונייה.
"האונייה הפליגה ללב ים בדרכה לקפריסין. המג"ד שלי אורי יפה, שהועלה גם הוא לאונייה, נתן לנו פקודה להתנגד. זרקנו על הבריטים מכל הבא ליד. דליים עם קיא ושתן שהצטברו במהלך ההפלגה, מוטות ברזל, כל מה שניתן היה לפרק מהאונייה. כשהם החלו לזרוק פנימה גז מדמיע, אורי חדל את ההתנגדות. הוא לא רצה שנשים בהיריון יפגעו. נתפסנו ונלקחנו למאסר. את חג הפסח חגגנו שם. מפעם לפעם היו מביאים חוקרים של המשטרה הבריטית, הם שאלו שאלות, ניסו לברר מי מעפיל ומי ישראלי. בהדרגה הם מיינו את העצורים. הוחזרתי לישראל אחרי שהייה של חודש ימים במחנה בקפריסין.
"אני זוכר את הגרוטאות שהביאו את המעפילים, שנאספו מכל מיני נמלים. אלה היו אוניות הרוסות לפירוק, שקנו יהודים עם כסף של האמריקאים. אפילו מפקדי הסירות עברו הכשרה מקצועית, בין המובילים היו מעט מאוד רבי־חובלים או קציני ים בדרגות נמוכות. אני הייתי אז בן 17־18, חניך בתנועת הנוער בתל־אביב, וחניך פלוגה של הפועל תל־אביב של הימייה. לימים, הפלגתי עם בני בים האדריאטי, בים רוגש, הסתכלתי קדימה ותהיתי איך חברים מפקדים כל כך צעירים לקחו על עצמם להוביל אלפי אנשים בגרוטאות כאלה לארץ ישראל. זה מרגש אותי עד היום".
עם התגברות הפרעות, ועליית הלחץ והמתח לקראת הימים המכריעים במלחמה על הקמת המדינה, לוחמי הפלי"ם הצטרפו ללחימה היבשתית. "נשלחתי לשרונה לבדיקת המקלעים שהגיעו מצ'כיה ואיתם עליתי עם השיירה שנסעה לכיוון ירושלים. שם הצטרפתי לגדוד הרביעי. גדוד 'הפורצים'. עברתי קורס מ"כים והשתתפתי כמפקד בקרבות בדרך לירושלים. השתתפתי במבצעי 'נחשון' ו'הראל'. איבדתי חברים שנפלו בקרבות. בהפוגה הראשונה הועברו חלק מהלוחמים לחיל הים. הגעתי למפקדת חיל הים, והוציאו אותי לקורס קצינים בחיל. אבל אחרי זמן לא ארוך עזבתי את הקורס, וחזרתי להכשרה שלי שהייתה בכנרת עד גמר המלחמה. כעבור שלוש שנים עברתי לקיבוץ חמדיה. שם אני מתגורר עד היום עם אשתי, נעמי, בה התאהבתי בגיל 19.
"כשאני מסתכל על מה שקורה היום בישראל כואב לי. לא לזה פיללנו. לא את זה רצינו ולא בשביל זה נלחמנו. אם הלוחמים שנפלו היו יכולים לצאת מהקברים שלהם – הם היו חוזרים לארץ מוצאם. השאיפה שלנו, אנשי הפלי"ם והפלמ"ח הייתה להיות עם ככל העמים, ולא תחת שלטון של מאפיונר. קשה לראות את המצב במדינה וקשה לדעת לאן זה הולך".
"אחד הדברים הכי קשים ללוחם זה להשאיר פצועים בשטח, כשהגענו לחלץ את השיירות התקועות בדרך לירושלים לא תמיד היה מקום ונאלצנו להשאיר פצועים בצידי הדרך, בשער הגיא. זו הייתה בחירה איומה. לצערי, במהלך הלחימה שלנו נאלצנו לא פעם לבצע בחירות קשות מנשוא". 73 שנים חלפו, ופרופ' מיכה מיכאלי זוכר היטב את הדילמות שליוו אותו כמפקד בפלמ"ח. אז היה לוחם אמיץ ומפורצי הדרכים לעיר, היום הוא פרופסור אמריטוס המומחה לכלכלה בינלאומית באוניברסיטה העברית בירושלים. "הקדשתי לאקדמיה את חיי, אבל אם אני צריך לבחור – הזהות שלי כפלמ"חניק חזקה יותר מזהותי כמומחה לכלכלה או כאקדמאי. אני קודם כל פלמ"חניק. הקרב הכי משמעותי עבורי היה הקרב על נבי דניאל. אלו היו שתי היממות הארוכות בחיי. במרץ 48' יצאה שיירה של משאיות ומשוריינים לפרוץ את הדרך מירושלים לכיוון גוש עציון הנצור. אני פיקדתי על המשוריין השלישי בשיירה. הגענו אל כפר עציון בלי תקלות ופרקנו אספקה, אבל בדרך חזרה, ליד בית־לחם, נתקלנו במחסום הראשון. בשיירה המשוריין הראשון, תפקידו לפרוץ מחסומים, והוא הצליח להתמודד איתו, וגם עם החמישה שהגיעו אחריו. אבל המחסום השביעי כבר היה גדול מדי, והשיירה נתקעה. הערבים מיד פתחו באש כבדה, ומאות לוחמי כנופיות הקיפו אותנו. כשהנהג שלי ניסה להיחלץ, גילינו ששני גלגלים נוקבו מהירי ואנחנו תקועים. הוריתי לששת הלוחמים שאיתי לקפוץ מהרכב ולהסתתר במבנה בצד הדרך. לא ידענו מה קורה עם שאר השיירה, והתבצרנו שם".
המצב במשוריין שהיה "פורץ המחסומים" היה קשה. המפקד של המשוריין, זרובבל הורביץ, הבין את חומרת המצב. הוא ביקש משלושת החיילים שלא נפצעו לסגת אל אחד המבנים, ולמרות שהוא לא נפצע הוא נותר עם הפצועים ופוצץ את המשוריין ברגע שהכנופיות התקרבו. הורביץ והפצועים שאיתו נהרגו מהפיצוץ, אבל הצליחו לפגוע בכוח הערבי, ועל כך הוענק לו אות הגבורה, האות הגבוה ביותר בצה"ל. בינתיים החלק האחרון של השיירה הצליח לסגת חזרה אל כפר עציון, אך כל החלק האמצעי של השיירה, שכלל 40 רכבים וכ־200 איש, נותר נצור בפאתי בית־לחם. כמו מיכה ולוחמיו, גם שאר הלוחמים הסתתרו במבנה בצד הדרך.
"שמעתי דפיקה על קיר המבנה שלנו. זה היה חייל שבא לקרוא לנו שנצטרף למבנה שבו הסתתרו כולם", מתאר מיכה, "דילגנו לשם תחת אש וראינו שהמצב חמור מאוד. המון לוחמים נמצאים בחושך מוחלט. אריה טפר, שפיקד על הבית, ביקש ממני לצאת עם חייליי ולתפוס עמדה קדמית, מחוץ למבנה, בשביל להגן על הבית ולהגיע אל המשוריינים עם האספקה. זרקתי בהסתערות הזו לפחות 12 רימונים, והירי היה כבד מאוד. הגענו עד למשוריינים, אבל הבנו שזו דרך ללא מוצא ונאלצנו לסגת. האש הייתה כבדה מדי". במהלך הנסיגה נפצע מיכה, ורק כשחזר אל המבנה גילה כי בברך נעוץ לו כדור. הלוחמים הגנו על הבית בחירוף נפש, ורק לאחר יום וחצי הצליחו ב'הגנה' לשכנע את הבריטים לחלץ את הנצורים. בנבי דניאל נהרגו 15 לוחמים ו־40 נפצעו. "הרופאים המליצו לי לא להתעסק עם הכדור, כי הברך היא מקום רגיש. אז יש לי מזכרת. ברגעים הקשים במבנה הרגשנו שאנחנו נידונים למוות ואין לנו איך להיחלץ. אני ממש זוכר את ההבנה האיומה שגורלנו נחרץ. הרגשנו שזה אבוד, וזה הסוף. מאז הקרב ההוא אני חי חיים שניים, חיים שאולים שקיבלתי במתנה. זו הרגשה שלא חולפת גם אחרי 73 שנה. השתדלתי לחיות את חיי כמו שאני רוצה ומאמין, ואני עושה את המיטב בשביל לנצל את המתנה שקיבלתי".
אחרי שישה ימי מנוחה בעקבות הפציעה, שב מיכה אל הקרבות. כמפקד כוח מקלעים, נשלח עם חייליו לכבוש את הכפר בית מחסיר, שמירר את חייהם של השיירות בדרכם לירושלים. על הכרזת המדינה גילה כמעט בטעות, בזמן שהכוח ישב בקריית ענבים אחרי לחימה קשה ורציפה. "היינו במשלט וירדנו באותו אחר צהריים אל חדר האוכל ליד קריית ענבים", הוא נזכר, "ראינו את העשן עולה מגוש עציון ובאותו זמן שמענו את ההכרזה על מדינת ישראל מאחד החיילים. זה היה רגע סוריאליסטי. אני זוכר אחד הלוחמים צועק: בן־גוריון הכריז על מדינה!" וכולנו השתקנו אותו. היינו עייפים ורצוצים, ולא באמת הבנו את גודל המאורע".
קורס מפקדי הכיתה שעשה מיכה בשלהי הקיץ של 46' הותיר בו חותם מיוחד. "שם למדנו להיות גנרלים, שם למדתי את כל העקרונות. בשום קורס, כולל קורס קצינים, לא קיבלתי את מה שקיבלתי בקורס ההוא", הוא מתאר בהתרגשות. "התחלנו את הקורס זמן קצר אחרי השבת השחורה, אז לא קיימו שום אירוע בקנה מידה גדול והיינו רק כיתה אחת. היו לנו שני מדריכים ושניהם נהרגו מאוחר יותר בקרבות – אחד בקסטל ואחד בנגב. הקורס כולו נוהל בלילה ולדעתי זה מה שלימים קיים את מדינת ישראל. בלי ההכנה ללחימת לילה לא היינו מחזיקים מעמד בחצי השנה הראשונה בוודאות".
את הסמכתו כדוקטור לכלכלה קיבל מיכה כבר בגיל 26, ומאז ייעץ לגופים כלכליים בארץ ובעולם, בין היתר בבנק העולמי, ועסק במחקר באקדמיה. "אני מודה שלא דמיינתי כך את המדינה, בשנים הראשונות הרגשנו שהאנשים הלא־נכונים לקחו את המושכות, והיום קל וחומר. זה מאוד מעסיק אותי, אבל אני לא מרגיש שאני יכול לעשות עם זה משהו. זה מאוד מתסכל. בשונה מחבריי, אני לא חושב שהדור שלנו צריך ללמד מישהו משהו. אני מרגיש שאני רק הולך ושפל, לא הולך וגובר, ועכשיו זה התור של הדור שלכם. איבדתי המון חברים בקרב, את הרוב למעשה. על הגדוד השישי בפלמ"ח לא שומעים הרבה כי הוא כמעט חוסל, ומי שלא נהרג בקרב כבר נפטר. נשארתי כמעט לבד".
"אני זכיתי לאחוז בנשק, אבל על מנת להציל חיי אדם. זה הדבר הכי משמעותי שאדם יכול לעשות בחייו. אני זוכרת כל רגע בקרבות ובשיירות לירושלים, כל פצוע שטיפלתי בו. עד היום אני זוכרת את מילותיו של יגאל אלון, רגע לפני שיצאנו למבצע 'יורם' שמטרתו הייתה לפרוץ את הדרך לירושלים. הוא אמר: 'דעו לכם שגורל ירושלים וגורל ילדי ירושלים תלוי בכם', ואני הרגשתי שאין משימה נעלה יותר. לא חשבתי על הסכנה, לא התעסקתי בפחד, גם לא בכאב של ההשתטחות על הקוצים עם מכנסיים קצרים. חשבתי על זה שאנחנו האנשים הנכונים במקום הנכון, ושבירושלים המים כבר נגמרים".
יוכבד בן שמואל חוזרת ל־48' ברגע אחד. בלהט, כאילו הקרב עוד מתנהל סביבה. זוכרת הכל. "הירדנים ירו עלינו אש תופת, וקראו לי לסייע לפצועים. אחד מהם נפצע במרפק. כשניגשתי אליו, הוא אמר לי שהוא פצוע במרפק השני. זה היה כמעט נס, כי איך שזזתי נפל רימון במקום בו הייתי. חיי ניצלו, אבל נפצעתי. וגם הוא היה פצוע בשני המרפקים. אני רק זוכרת את הצעקות המרות: "יוכבד! תעזרי לי!" ואת הידיעה הארורה שאין לי איך לעזור. נגמרו התחבושות, וגם את עצמי לא יכולתי לחבוש. הבגד נצמד אל הפצע בין הגב לרגל, וככה למעשה נעצר הדימום. הנסיגה הייתה נוראית. זו לצערי לא הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי את חיילנו במצוקה, אבל זו הייתה אחת מהפעמים הנוראיות. עמוס בן אריה, מפקד אחת המחלקות, נפצע קשה כל כך שסירב שנפנה אותו. הוא רק ביקש רימון, אותו הפעיל כשהירדנים הגיעו, כי הוא העדיף למות ולא ליפול בשבי".
בן שמואל נולדה בעיראק ועלתה ארצה כעולה בלתי חוקית. לאחר לימודיה החליטה להתגייס לפלמ"ח והצטרפה להכשרה בקיבוץ עין גב. כחובשת, היא התלוותה לשיירות שעלו לירושלים. "למדתי להיות חובשת תוך שבוע כי זה הזמן שהיה לנו. צריך להגיד תודה לבריטים, כי בזכותם יש הרבה לוחמות בפלמ"ח", היא צוחקת, "בכניסה לשער הגיא היה להם מחסום, והנשים היו מחביאות את רובה ה'סטן' והרימונים מתחת לשמלה רחבה. הם לא העזו לבדוק אותנו שם. המתח בשיירות האלו היה נוראי, כי לא ידענו מאיפה תגיע האש ומתי. גם על ה'סטן' אי־אפשר לסמוך, הוא לא תמיד ירה.
"כשהייתה ההכרזה על מדינת ישראל אנחנו בכלל היינו במשלטים של באב אל־וואד, אז לא ידענו על זה. שמענו על הכל רק אחר כך. היה לנו אוכל בצמצום רב, איבדנו חברים, ראינו מראות זוועה, אבל היום אנחנו חיים במדינה כבני חורין. וזה דבר גדול מאוד. גדול מאוד. היו איתי ניצולי שואה, בחורים צעירים שהגיעו מהתופת ולחמו איתנו כתף אל כתף. הם היו בשבילי מאורות גדולים. אחרי השחרור הם הקימו בתים לתפארת, ואני פשוט בטוחה שעם שאלו הם בניו ובנותיו הוא עם נצח. עם שלעולם הוא לא יפסיד ולעולם הוא לא ייפול. בכל פעם שאני נוסעת בשער הגיא ורואה את המשוריינים אני מתרגשת. אני חושבת על הבחורים הצעירים האלו, שמסרו נפשם בשביל הארץ הזו ואנשיה".
למרות הגיל, יוכבד מקפידה ללכת למועדון השכונתי ברמת־גן, עיר מגוריה. בזמן הקורונה, כמו כל בני גילה, היא הסתגרה בבית. "לא הסתובבתי בכלל בחוץ, הייתי בבית וקיוויתי שזה יעבור. זה לא היה קל בכלל, אבל עברתי זמנים יותר קשים בחיים ולא נרתעתי מזה. אני מבינה שאני כבר בגיל אחר. היחס לקשיש, לחלש, יכול וצריך להשתנות. לצערי אנשים רוצים רק כסף, עוד לא נתקלתי בטכנאי שמגיע לאישה מבוגרת, מתקן משהו ולא מקלקל עוד דבר בשביל לבוא שוב. אנשים מרמים קשישים, עובדים עליהם, זה נורא. זה שובר לי את הלב שזה ככה במדינת היהודים. המצב היום, המשבר המנהיגותי, מאוד כואב לי. אני אוהבת את המדינה הזו לטוב ולרע, אני לחמתי עבורה, איך אפשר לא לאהוב אותה? אבל אף אחד לא חשב שהמצב יהיה ככה היום. זה שאנחנו בקלפי פעמיים בשנה מלמד כמה אנחנו במצב רע, זה אומר דרשני. אנחנו צריכים לחשב מסלול מחדש, וזה יכול להגיע מלמטה, מהציבור. להיות מלוכדים, לא לפחד אחד מהשני, לא לפחד להכיר. טיפ ממני: זו מדינה קטנה וחמודה, וככה צריך להתייחס אליה. בסלחנות, באהבה, לא ברצינות גמורה".
יש לה פינה חמה במיוחד לנשים שמשרתות בצה"ל. מה שהיא עשתה באופן כמעט חלוצי לפני 73 שנה, הפך לתופעה נרחבת. "היום, כשאני רואה לוחמות בצבא הגנה לישראל, אני מתרגשת עד דמעות. זה דבר גדול", היא אומרת. "אני מאושרת לראות אותן. מבחינתי, הן ממשיכות דרכנו, והן יכולות לעשות כל דבר שבעולם. כל דבר. תאמיני לי. הן גיבורות אמיתיות, אני לא מבינה בכלל את המהומה סביבן. הנכדה שלי גם שירתה כחובשת קרבית בצבא, ומבחינתי זו מורשת! זו דרך, ואנחנו צועדות בה יחד".
"אני לא חונכתי לשום דת ולא הערצתי שום אלוהים, אבל בכל בוקר במשך 57 ימים, רגע לפני שטמנתי 2,202 מוקשים סביב קיבוץ נגבה, הסתכלתי אל על ואמרתי: 'אלי הטוב, אמי הנפלאה, אנא – אפשרו לי להיכנס בשלום, לעשות עבודתי, ולצאת בשלום משדה המוקשים'. כך יום־יום, 57 ימים. היו לי 60 יום לעשות עבודה של פלוגה שלמה. ביום ה־57 השלמתי את המשימה, לבד".
עודד נגבי אמנם כבר בן 94, אך דיבורו מהיר ומלא חיים וכל משפט שלו מתובל בביטוי באנגלית או חידוד בעברית. וכך הוא מתאר את המשימה ההירואית שהונחה על כתפיו בקיץ 1948, להניח מוקשים שיצליחו לעצור חטיבה מצרית שלמה, הכוללת טנקים, ולמנוע מהם לכבוש את קיבוץ נגבה, שהיה תחת אש במשך ימים רבים. עודד, שנולד בירושלים וגדל בתל־אביב, היה חלק מארגון 'ההגנה' כבר כנער, ובתום לימודיו בתיכון גאולה בתל־אביב הוא החל את האימונים במחתרת. איך שפרצה מלחמת השחרור, גויס נגבי כחבלן לגדוד 53, שמאוחר יותר יקבל את השם חטיבת גבעתי.
"קיבוץ נגבה היה מוקף כפרים ערביים והיה תחת אש ותצפית לאורך זמן. צה"ל ניסה לכבוש את המצודה פעם אחר פעם ונכשל. סביב הקיבוץ התקבצו אלפי לוחמים מצרים והמתקפה הייתה עניין של זמן. כשבצה"ל החליטו למקש את כל סביבת הקיבוץ אני נכנסתי לתמונה. זו הייתה עבודה סיזיפית ומפרכת, רוב הטמנת המוקשים נעשתה בלילה וצריך לזכור שמוקש נגד אנשים שוקל שניים וחצי קילו, מוקש נגד רכב כשמונה קילוגרמים, וזה בלי יתדות או מרעומים. אז בניתי לי עגלה קטנה ונדרשה בהמת משא בשביל לסחוב את הכובד הזה, וגם נמצאה אחת כזו – נעים מאוד, עודד נגבי, חבלן ובהמת משא לעת מצוא. עבדתי כ־18 שעות ביממה, יום אחרי יום. בימינו זה נשמע כמו טירוף מוחלט, כיוון שממש אסור להתעסק עם מוקשים כשעייפים מחשש לתאונות. בשביל שדה מוקשים אחד משתמשים בכמעט 50 חיילים. אבל אז, למי הייתה הפריבילגיה הזו? העזרה הכי גדולה שהשגתי היו ילדות בנות 15. נערות שסחבו את המוקשים והמרעומים מהמחסנים עד לגדר, וחסכו לי לא מעט".
נגבי לא שוכח שום מספר. שום פרט. כבר שנים הוא מספר את סיפורו כחלק ממורשת הפלמ"ח לנוער, לחיילים ולמשפחות. "חטיבה מצרית מכילה 4,820 חיילים, והם הגיעו עם טנקים וארטילריה מהאוויר. אנחנו היינו בסך הכל 72 חברי קיבוץ ו־66 לוחמים מהגדוד שלי. אני מודה שלא באמת ידעתי כמה מצבנו רע, או אולי לא רציתי לדעת. היום אני מבין שזה לטובה, כי פעלתי מתוך נחישות לנצח למרות שבפועל היינו מעטים מול רבים מאוד, ממש כמו בסיפור חנוכה. ב־12 ביולי החל הקרב הגדול, שבעה טנקים מצריים עלו על מוקשים שהטמנתי ומאות אויבים נהרגו. שמעתי שדיברו על כארבע מאות. ממגיני נגבה נפלו חמישה. וזה היה רק קרב אחד שלחמתי בו".
לאחר שנגבי השתחרר מהשירות הוא נקרא שוב אל הדגל – הפעם להקים את יחידת סילוק הפצצות של חיל האוויר. כשטיפל באחת הפעמים ב־50 קילו חומר נפץ, אירעה תקלה. החומר התפוצץ, ונגבי איבד יד, עין, ושמיעה באוזן אחת. "אפשר לדבר על מה איבדתי, אבל אני רואה את זה הפוך. אני רואה איך חיי ניצלו בנס. למרות המוגבלות ולמרות הגיל אני מרגיש נפלא. רק עכשיו חזרתי משמונה שעות של הרצאות בדרום בשני אתרי קרב, כתבתי שלושה ספרים ויש לי חדר עם יותר מאלף כלי עבודה איתם אני מנגר ובונה. גם עם הפצצות המרדניות למדתי לעבוד עם יד אחת. החיים הם בחירה, ואני בחרתי לחיות".
כשאנחנו נפרדים מהעבר ומשוחחים על ההווה, קולו נחלש. "תקופת הקורונה הייתה עבורי קשה מאוד־מאוד. מאדם פעיל ועסוק, נכנסתי לכלא בעל כורחי. הרגשתי שאני משותק. לא יכולתי לצאת, לא יכולתי לספר, לא יכולתי להיפגש. זה טעם החיים. אבל נשארה לי המוזיקה, והמפוחית. היא מלווה אותי בכל הסיורים וההרצאות". עוד לפני שהספקתי לבקש, עודד שולף מפוחית ומנגן בטהובן מתובל בנעמי שמר.
על המצב הפוליטי והחברתי נגבי לא מרבה במילים. "לצערי אנחנו לא יודעים להתייחס אל הבוגרים, מי שאתם קוראים להם 'הזקנים'. הציבור לא באמת פותח את ליבו אל מי שצבר שנים של ידע וניסיון, וחבל. זה כואב לי. מבחינתי מדינת ישראל היא חלום שהתגשם, וזו התחושה שלי בכל בוקר, אולי בגלל זה כל כך קשה לי שיש בינינו ריב אחים, שאין לנו שלטון טוב שיכול לבצע את מה שטוב לאזרחים. אני מאמין שעוד כמה שנים דברים יסתדרו, אני מתעקש להיות אופטימי ומבין שבסוף התשובה נמצאת בפשרה. כשאני הייתי בתיכון, היה לי חבר טוב באצ"ל. בבית הספר לא אהבו את זה, ורצו שננתק קשר. אני סירבתי, ונענשתי. אבל מבחינתי אני עשיתי עבודה חשובה בהגנה, וחבריי עשו עבודה חשובה בדרכם באצ"ל ובלח"י. שם למדתי להעריך כל מי שעושה, גם אם זו לא הדרך שלי. היום זה מאוד חסר לנו. הדבר הכי חשוב לי הם ילדי ישראל. שהם יוכלו ללמוד בשקט, בביטחון, ברווחה. שהם יהיו בראש סדרי העדיפויות. אני לא יודע מה יקרה פה, אבל אני יודע שכל עוד נשמה באפי, אם יקראו לי - אני אבוא, אני אתייצב".
